FUSHENG GUO ואח' נ' משרד הפנים- רשות האוכלוסין וההגירה

1.לפניי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו, בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים (השופטת מ' אגמון-גונן), בערעורים מאוחדים: עמ"נ 6209-08-22, בעמ"נ 64297-08-22, בעמ"נ 61859-08-22, בעמ"נ 39710-08-22, בעמ"נ 39366-08-22, בעמ"נ 35862-08-22 ובעמ"נ 32917-08-22, מיום 5.11.2023. בפסק דינו, דחה בית המשפט המחוזי את ערעוריהם של המבקשים על פסקי דינו של בית הדין לעררים (הדיין ד' ברגמן) בעררים המאוחדים: ערר (ת"א) 1903-22 מיום 20.7.2022, וכן בערר (ת"א) 4536-21, בערר (ת"א) 1209-22, בערר (ת"א) 1335-22, בערר (ת"א) 1915-22, בערר (ת"א) 1469-22 ובערר (ת"א) 1897-22 מיום 1.8.2022, שבמסגרתם נדחתה בקשת המבקשים לקבלת רישיון לישיבת קבע בישראל.

רקע ומסגרת נורמטיבית

2.המבקשים הם שבעה אזרחים סיניים שנכנסו לישראל בין השנים 2007-2006 כעובדים זרים בענף הבנייה. רישיונותיהם של המבקשים לישיבת ביקור הוארכו מעת לעת מכוח סעיף 3א(א) לחוק הכניסה לישראל, התשי"ב-1952 (להלן: החוק או חוק הכניסה), אשר מעגן את סמכותו של שר הפנים לעשות כן לתקופה שלא תעלה על חמש שנים. ככלל, לאחר שתמה תקופת הארכה המותרת לפי סעיף 3א(א) לחוק הכניסה, קובע סעיף 3א(ג) לחוק כי "לא יינתנו לאותו עובד זר אשרה ורישיון חדשים לישיבת ביקור". בצד זאת, חוק הכניסה כולל מספר חריגים למגבלת חמש השנים, ובין היתר, כאשר מצא שר הפנים כי:

נתקיימו נסיבות מיוחדות וחריגות של תרומה של העובד הזר לכלכלה, למשק, לתרבות, לספורט או לחברה, לאחר התייעצות עם שר האוצר ובהסכמת שר העבודה הרווחה והשירותים החברתיים; כמו כן רשאי שר הפנים, לאחר התייעצות עם שר האוצר, בהסכמת שר העבודה הרווחה והשירותים החברתיים ובאישור ועדת הפנים והגנת הסביבה של הכנסת, לקבוע נסיבות שיראו אותן כנסיבות מיוחדות וחריגות של תרומת עובד זר כאמור (סעיף 3א(ג1) לחוק).

ואכן, בין השנים 2019-2011 האריך שר הפנים את רישיונותיהם של עובדים זרים בענף הבנייה – וביניהם גם המבקשים – על-פי סעיף 3א(ג1) לחוק הכניסה, בהתאם להחלטות ממשלה שונות שהתקבלו בעניין, ולנוכח תרומתם הייחודית לכלכלה ולמשק הישראלי. במהלך שנת 2019, פקע רישיונם של שניים מהמבקשים. באשר לחמישה הנוספים, עקב התפרצות מגפת הקורונה, הוארכו רישיונותיהם מספר פעמים נוספות עד ליום 31.10.2020; ובעקבות כניסתו לתוקף של חוק הארכת תקופות (הוראת שעה – נגיף הקורונה החדש), התש"ף-2020 (להלן: חוק הארכת תקופות), הוארך רישיונם – בדומה לעובדים זרים נוספים בענף הבנייה שרישיונם פקע – עד ליום 28.2.2021.

3.עם פקיעת רישיונם, הגישו המבקשים בקשה לקבלת רישיון לישיבת קבע בישראל, תוך שטענו, בעיקרו של דבר, כי שהותם הארוכה בארץ מקימה להם זכות לכך. עיקר בקשתם התבססה על פרשנות שנתנו להיסטוריה החקיקתית של סעיף 3א(א) לחוק, וכן על טענתם שהארכת הרישיונות מכוח סעיף 3א(ג1) לחוק נעשתה באופן גורף, ללא בחינה פרטנית, ועל כן נעשתה בהיעדר סמכות. בקשותיהם של המבקשים נדחו, תוך שנקבע כי משעה שרישיון העבודה שלהם פג, אין להם זכות בדין להמשיך ולהימצא בישראל, בשים לב לכך ששר הפנים לא האריך אותו פעם נוספת. עוד צוין כי אין במשך שהותם בארץ כשלעצמו כדי להקנות למבקשים מעמד בישראל. אף העררים הפנימיים שהגישו המבקשים על החלטות אלו, נדחו.

4.המבקשים עררו לבית הדין לעררים על ההחלטות בעניינם, אשר דחה את ערעוריהם. בפסק דינו של בית הדין לעררים נקבע, בין היתר, כי למבקשים לא עומדת זכות קנויה לרישיון לישיבת קבע בישראל, ולא עלה בידיהם להצביע על שיקולים מיוחדים המצדיקים מתן מעמד כאמור.

5.המבקשים ערערו על פסק דינו של בית הדין לעררים לבית המשפט המחוזי, וערעורם נדחה. בית המשפט המחוזי קבע כי לשון סעיף 3א(א) לחוק ברורה, תואמת את תכליתו ואינה תומכת בפרשנות המבקשים. בנוגע לסעיף 3א(ג1) לחוק, נקבע כי הארכת הרישיונות לפיו נעשתה למטרות עבודה, וכי העובדים שנהנו מכך היו מודעים לדבר. בהקשר זה נקבע עוד כי חרף העובדה שהארכת הרישיונות נעשתה באופן גורף, היא נעשתה בפועל על יסוד בקשות פרטניות, לאחר התייעצות ועל סמך בקשות שהגישו המעסיקים; וכן צוין כי הרישיונות המוארכים היו מסוג ב/1, שהם זמניים מטבעם. לבסוף, נקבע כי המבקשים מנועים מלטעון כנגד סמכותו של שר הפנים למתן הארכות אלו, לאחר שלא עשו כן במשך עשור.

מכאן הבקשה שלפניי.