DJEMAL נ' טויל ואח'

פסק דין

כב' השופט דר' עדי זרנקין

זהו ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בחיפה (כב' השופטת כמאלה ג'דעון) בתיק אזרחי 17846-12-09 מיום 9.10.12.

בית המשפט קמא נדרש לתביעה לפינוי נכס בעילה של נטישה.

המשיבים רכשו את זכויות הדיירות המוגנת בחנות הנמצאת בקומת הקרקע ברחוב הרצל 93, פינת רחוב הקישון בחיפה (להלן: "המושכר").

המערער הינו בעל זכויות הבעלות של המבנה שבו מצוי המושכר.

בתביעה שהגיש המערער לבית משפט קמא, טען הוא כי הנתבעים נטשו את המושכר והפסיקו לעשות בו כל שימוש, ואף הפסיקו לשלם בגינו דמי ארנונה, ובנוסף אף חסמו את פתחיו בלבנים.

על פי הטענה, המשיבים הפסיקו כל פעילות עסקית במושכר, ורק לאחר הגשת התביעה פתחו את פתחיו שנאטמו קודם לכן, על מנת ליצור רושם כאילו ממשיכים הם להחזיק במושכר.

טענת המשיבים הייתה כי הם מעולם לא נטשו את המושכר וכי הם עושים בו שימוש כמחסן לשיווק ואחסון של חומרי בניין, שכן עיסוקם הוא בתחום שיקום ושיפוץ מבנים.

המשיבים טענו כי אטימת חלק מן המושכר בלבנים, נבעה כתוצאה מהתפרצויות רבות שהיו בו וכן כתוצאה ממצבו המסוכן והזנחתו על ידי המערער.

תוך שהוא מציין את ההלכה הפסוקה, על פיה בעל הבית התובע פינוי חייב לשכנע את בית המשפט שהדייר נטש את המושכר לחלוטין, שלא על מנת לשוב אליו עוד, נפנה בית המשפט לבדוק האם ניתן לומר במקרה שלפניו כי אכן הוכחה נטישת המושכר.

מתוך העדויות שנשמעו לפניו, בא בית משפט קמא לכלל מסקנה כי, אמנם השימוש שעשו המשיבים במושכר היה שימוש מינימאלי, אין לומר כי עמד התובע בנטל הוכחת הנטישה.

בעניין זה נתן בית משפט קמא משקל לעדות החוקר, מר שלמה, אשר בדו"ח שלו ציין כי במושכר קיים חדר תצוגה פינתי, הפונה לרחוב הרצל ולרחוב הקישון, וכי החדר מואר ויש בו אריחים לתצוגה, וכן כי הבחין כי החשמל במושכר נדלק מעת לעת.

עוד נתברר בבית משפט קמא כי במהלך שנת 2009, היא השנה שלגביה נטענה טענת הנטישה, הזמין המערער מהמשיב 1 עבודות שיקום ושיפוץ של מבנים שבבעלותו, והקבלה שנתקבלה בגין העבודות שבוצעו נושאת את שם עסקו של המשיב 1, הוא השם המתנוסס על שלטי המושכר.

עוד נתן בית המשפט דעתו לכך כי בשנים הרלוונטיות לתביעה אף קיימות ראיות על תשלום חשבונות חשמל במושכר. בנוסף, נתברר כי משהורע מצבו של המבנה שבו מצוי המושכר, פנה המשיב 1 למערער בדרישה לעשות את הטעון תיקון בו, ואף זה עניין אשר איננו מתיישב עם טענת הנטישה.

באשר לטענת המערער כי המשיב 1 אינו משלם דמי ארנונה עבור המושכר, בגין בקשה לפטור אותו מתשלום בנימוק של אי עשיית שימוש בו, קבע בית המשפט כי לא הוכח אם הדבר נובע מפטור שנתקבל מהעירייה, או כתוצאה מהימנעות מכוונת מתשלום כצעד טקטי בהליכים כנגד העירייה, כטענת המשיב 1.

סיכומו של דבר, הגיע בית המשפט לכלל דעה שלא הוכחה עילת הנטישה כנגד המשיב 1 ולפיכך דחה את התביעה כנגדו.

לגבי המשיב מס' 2, שהוא קרובו של המשיב 1, קבע בית המשפט קמא כי לא הוכחה כל זיקה שלו לנכס, אף ששמו מופיע בחוזה השכירות המוגנת, ולפיכך הורה על פינויו מן הנכס.

בערעורו טען המערער כי שגה בית המשפט, משקבע כי המשיב 1 לא נטש את המושכר, וכי לא נתן את המשקל הראוי לראיות שהוצגו בפניו, על פיהן לא נצפתה כל פעילות עסקית במקום, ונוכחותו של המשיב 1 במקום הצטמצמה למספר ביקורים אקראיים במושכר. המערער טען כי הפעילות העסקית הדלה ביותר שהתקיימה בעסק, אירעה רק לאחר הגשת התביעה, וזאת על מנת ליצור מראית עין לפעילות כלשהי.

כמו כן, טען המערער כי בית המשפט קמא לא נתן משקל ראוי לעובדה כי המשיב 1 לא משלם ארנונה בגין אחזקתו בנכס, וזאת מחמת שאין הוא עושה בו שימוש.