Blundstone Australia Pty Ltd נ' גדיר

הנתבע הוא תושב דיר אל מכסור, אשר מחזיק ומנהל מאז שנת 2007 דוכן נעליים בשוק בצפת ובבעלותו אף חנות ביגוד והנעלה בדיר אל מכסור (אשר מנוהלת לטענתו על ידי בני משפחתו). ביום 5.12.18 נערכה פשיטה משטרתית על דוכן הנעליים של הנתבע ונתפסו 45 זוגות נעליים החשודים כזיוף של נעליים המיוצרות על ידי התובעת, בלנדסטון.

בעקבות הארוע, ולאחר שהנעליים הועברו אל מי מטעם התובעת לבדיקה והנתבע נחקר על ידי משטרת ישראל, הגישה התובעת, חברה זרה המייצרת את הנעליים המקוריות הידועות בכינוי "נעלי בלנדסטון" את התביעה שבנדון, תוך שהיא טוענת לפגיעה בזכויותיה בסימן המסחר הרשום, בקניינה הרוחני, ובמוניטין שלה תוך יצירת גניבת עין, הטעיה, ועשיית עושר שלא במשפט. לאור כל אלו דורשת התובעת לחייב את הנתבע במלוא הפיצוי הנקוב בסעיף 13(א) לחוק עוולות מסחריות, התשנ"ט-1999, ללא צורך בהוכחת הנזק.

הנתבע, מאידך, ביקש לדחות את התביעה, לקבוע כי הנעליים שמכר אינן מזויפות וכי ממילא אין התובעת זכאית ליהנות מזכויות הנלוות לסימן המסחר, הואיל ותקפו של זה פקע עובר לארוע התפיסה ולא חודש עד לחלוף כשנה ממועד הפשיטה על דוכנו. עוד טען כי אין במכירת הנעליים שנתפסו בדוכנו כדי לזכות את התובעת בפיצוי כלשהו, שכן לא מתקיימים התנאים לקיומה של העוולה הנטענת, וכי מעבר לכך לא הוכיחה התובעת כל נזק.

לאחר ששקלתי את טענות הצדדים הגעתי לכלל מסקנה כי יש לקבל את עיקר התביעה ואבהיר –

1. ראש וראשון יובהר כי התובעת מבקשת כי ביהמ"ש יפסוק לה פיצוי מכח הוראותיו של חוק עוולות מסחריות, וליתר דיוק פיצוי בהתאם להוראות סעיף 13(א) לחוק, קרי פיצוי ללא הוכחת נזק. הואיל וזהו הסעד המבוקש, על ביהמ"ש לבחון האם הוכחה לפניו עילת תביעה המקימה זכאות לסעד זה.

2. כפועל יוצא, נדרש ביהמ"ש לבחון האם אמנם, כטענת התובעת, עוול כלפיה הנתבע בעוולה של גניבת עין.

3. סעיף 1 לחוק עוולות מסחריות, תשנ"ט-1999 (להלן: החוק) קובע -

   "1 (א) לא יגרום עוסק לכך שנכס שהוא מוכר או שירות שהוא נותן, ייחשבו בטעות כנכס או כשירות של עוסק אחר או כנכס או כשירות שיש להם קשר לעוסק אחר."

4. על פי הפסיקה הנוהגת נקבע כי הוכחת עוולת גניבת העין הקבועה בסעיף 1 לחוק כאמור מחייבת הוכחת שניים אלו – א. קיומו של מוניטין לתובעת; ב. קיומה של הטעיה, קרי ביצוע פעולה על ידי הנתבע אשר יש בה כדי להטעות את קהל הרוכשים הפוטנציאלי שלו להאמין כי המוצר אותו הוא מוכר הוא מוצר השייך לתובעת (ואשר חוסה תחת אותו מוניטין שלכאורה רכשה לעצמה התובעת ביחס לאותו מוצר).

5. אשר להוכחת המוניטין ביקשה התובעת להפנות למשך הזמן הממושך בו היא מייצרת את המוצרים מסוג המוצר נשוא המחלוקת כאן, את היקף הפצתו בארץ ובעולם, את מקומות המכירה של המוצר בארץ, את היקף הפרסום שהיא נוהגת בו לרבות מגוון דרכי הפרסום השונות בו היא משתמשת להפצת השימוש במוצר וכיוב', ואת ההשלכות הנלוות לפרסום זה דוגמת כתבות מן העיתונות הכתובה והמקוונת, המשודרת בדרך המסורתית וזו שמשודרת באמצעים דיגיטליים חדשניים, וכיוב', וצירפה לעיון ביהמ"ש תמונות המעידות על מיתוג והבדלה של מוצריה ברשתות שונות ברחבית הארץ (ביניהן רשתות הקיימות כמעט בכל עיר בישראל –דוגמת "המשביר לצרכן"), העתקים של פרסומים וכתבות, לרבות פרסומים באמצעות רשתות חברתיות כגון פייסבוק (שעל גביהם ציון מספר הצופים האוהדים נכון למועד הדפסתם), אינסטגרם וכיוב' וכן תוצאות חיפוש אקראי באמצעות מנועי חיפוש (כגון "גוגל") המעידים על היקף המוניטין שצברה. לאחר שבחנתי את טענות התובעת בהקשר זה ובחנתי את המסמכים שהציגה נחה דעתי כי מדובר במוצר מוכר וידוע, המזוהה עם התובעת, ואשר התובעת רכשה ביחס אליו מוניטין רחב היקף בארץ ובעולם. העובדה שמרבית הפרסומים (שלא כמו תמונות המוצרים בחנויות המשווקות) מתייחסים לארוע חגיגות 150 שנה למוצר בישראל, כמו גם העובדה שלארוע הגיעו לכאורה ידוענים אין בה לטעמי כדי ללמד על העדרו של מוניטין ארוך שנים, כי אם היפוכו של דבר, שהרי לולא היה מדובר במותג ותיק ומוכר היטב, ממילא לא היה בחגיגת יום ההולדת שלו כדי ליצור רחש תקשורתי בעל היקף רחב כפי שניתן לראות בפרסומים אשר צורפו.