Aknine Angelique ואח' נ' אוקיינוס איסלנד נתניה בע"מ

השופט ע' גרוסקופף:

1. עניינו של הערעור שלפנינו בפסק דין שהתקבל ביום 18.12.2017 על ידי נשיא בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו, כבוד השופט איתן אורנשטיין, שאישר הסדר נושים לפי סעיף 350 לחוק החברות, התשנ"ט-1999 (להלן: "חוק החברות"), בעניינן של שתי חברות, אוקיינוס איסלנד נתניה בע"מ (בהקפאת הליכים) ואיסלנד ניהול בע"מ (בהקפאת הליכים) (להלן: "החברות" ו-"הסדר הנושים", בהתאמה). החברות בהן עסקינן הן חברות הניהול והאחזקה של מלון דירות בשם "אוקיינוס איילנד", שהוקם לפני כעשור, לחוף ימה של העיר נתניה, ואשר בו 30 קומות, 137 יחידות דיור וכן שטחי מסחר (להלן: "מלון הדירות"). הצורך בהסדר הנושים נבע מכך שניהול מלון הדירות על ידי החברות לא עלה יפה, והביא להצטברותם של חובות בהיקפים משמעותיים לנושים שונים (9.38 מיליון ש"ח לפי דו"ח הנאמן על הסדר הנושים), ולהידרדרות במצבו של מלון הדירות.

2. לוז הסדר הנושים הוא המרת ההתקשרויות הקיימות להפעלת מלון הדירות על ידי החברות בהתקשרות עם חברת ניהול חדשה, תור קלאב ש.ס בע"מ (המשיבה 14. להלן: "חברת הניהול החדשה"), תוך קביעת הוראות שיאפשרו פירעון מלוא החובות הקיימים בתוך שלוש שנים, שיקום מלון הדירות והפעלתו התקינה לאורך זמן.

3. המערערים הם 42 פרטים המחזיקים בזכויות ביחס ל-52 יחידות דיור במלון הדירות, אשר מתנגדים להסדר הנושים בכלל, ולהפקדת ניהול המלון בידי חברת הניהול החדשה בפרט. על מנת להבהיר את מעמדם של המערערים בהליך, יש לפרט מעט בדבר המבנה המשפטי שמאחורי מלון הדירות: יחידות הדיור במלון נמכרו על ידי יזם הפרויקט (חברת ברזן נדל"ן ותיירות בע"מ; המשיבה 6) לפרטים שונים, מרביתם יהודים המתגוררים בצרפת, אשר לטובת כל אחד מהם נרשמה הערת אזהרה במרשם המקרקעין (להלן: "בעלי היחידות"). בנוסף להסכם המכר בו התקשרו עם יזם הפרויקט, התקשרו בעלי היחידות גם בהסכמי ניהול ותחזוקה עם החברות, על פיהם רשאים בעלי היחידות להשתמש ביחידות הדיור במשך שלושה חודשים בשנה, ואילו ביתר השנה מושכרות יחידות הדיור לציבור על ידי החברות, כשלבעלי היחידות זכות לתשלום מתוך הכנסות דמי השכירות (וזאת לאחר ניכוי הוצאות ניהול ותחזוקה כמוסכם). עוד יצוין כי עד לשנת 2015 היו החברות בבעלות חברה בשם נתון ניהול ושיווק נכסים (1998) בע"מ, ואולם מיום 15.12.2015, בעקבות התדיינות שהסתיימה בהסכם פשרה, עברה הבעלות בהן לשליטת בעלי היחידות, המחזיקים ב-100% ממניותיהן באמצעות חברת נציגות הדיירים מלון איילנד בע"מ.

4. המערערים מעלים שורה של טענות נגד הליך אישור הסדר הנושים שנעשה בחברות: החלפת חברת הניהול נתונה לסמכות השיפוט הייחודית של המפקח על המקרקעין, ולפיכך לא ניתן היה לאשרה במסגרת הסדר נושים לפי סעיף 350 לחוק החברות; כינוס אסיפת בעלי הדירות נעשה על ידי הנאמן על הסדר הנושים שלא כדין, שכן הסמכות לכנס אסיפת בעלי דירות לצורך קבלת החלטות בעניין ניהול בית משותף נתונה למפקח על המקרקעין; רוב המצביעים באסיפת בעלי יחידות הדיור התנגדו, הלכה למעשה, להסדר הנושים, ואישורו הנטען התאפשר רק לאחר שנפסלו רובם המוחלט של ההצבעות מכוח ייפויי כוח – הצבעות שכולן היו נגד הסדר הנושים; פסילת ההצבעות האמורות נעשתה שלא כדין, מאחר שאינה תואמת את סעיף 14 לתקנון המצוי של בעלי דירות בבית משותף, שבתוספת הראשונה לחוק המקרקעין, תשכ"ט-1969 (להלן: "חוק המקרקעין") ואת הדין הכללי; הסדר הנושים מטיל על בעלי היחידות חיובים מסוג או שיעור שלא פורש בפרק ו' לחוק המקרקעין, ולפיכך לא ניתן לחייב בהם אלא בעלי יחידות שהסכימו לכך; הסדר הנושים משעבד את זכויות בעלי היחידות, שאינם בעלי מניות ואינם חברים בחברות, למשך 15 שנה, תחילה לתשלום חובות החברות, ואחר כך לטובת חברת הניהול החדשה, וכן הלאה.

5. המשיבים שבחרו להתייחס לערעור לגופו ­– דהיינו הנאמן על הסדר הנושים (המשיב 3), הכונס הרשמי (המשיב 4), יזם הפרויקט וגורמים הקשורים עימו (המשיבים 9-6 ו-13) וחברת הניהול החדשה (המשיבה 14) – העלו כולם טענות מקדמיות קשות הנוגעות לדרך הילוכם של המערערים, המונעות לשיטתם את קבלת הערעור. טענות אלה נסובות על כך שהמערערים לא העלו אף לא אחת מההסתייגויות שנזכרו בהודעת הערעור לפני בית המשפט של פירוק במסגרת הדיון בהסדר הנושים, וכתוצאה מכך אושר הסדר הנושים ללא התנגדויות. ואכן, פסק הדין נושא ערעור זה הוא פסק דין קצר ותמציתי, המשתרע על עמוד בודד, המאשר את הסדר הנושים לפי החלופה הראשונה עליה המליץ הנאמן "בהעדר התנגדויות של הנושים ולאחר ביצוע פרסומים כדין". זאת ועוד, גם לאחר אישור הסדר הנושים ביום 18.1.2017, לא הגישו המערערים כל בקשה לעיכוב ביצועו, לא לבית המשפט של פירוק ולא לבית משפט זה, אלא הסתפקו בהגשת כתב ערעור ביום 28.2.2017, וזאת למרות שידעו היטב כי חברת הניהול החדשה החלה בניהול מלון הדירות כבר בחודש מרץ 2017, כך שבמועד בו התקיים הדיון בערעור (11.7.2018) היא כבר ניהלה את המלון כשנה ומחצה. לאור זאת טענו המשיבים האמורים כי קיים בעניין אישור הסדר הנושים "מעשה עשוי", אשר המערערים מנועים מלהעמיד אותו למבחן שיפוטי, מאחר שלא התנגדו לו בזמן אמת. עוד נטען בחלק מהתשובות כי המערערים מונעים משיקולים זרים, שכן חלקם עושה ביחידות הדיור שלא כדין שימוש של קבע, ועל כן אין להם כל עניין בתפעול מלון הדירות במתכונת שנקבעה לו מלכתחילה, ואשר עמדה בבסיס הקמתו. בנוסף לטענות המקדמיות התייחסו המשיבים, כל אחת לפי טעמו, גם לטענות שהעלו המערערים לגופן. לאור התוצאה אליה הגענו, אמנע מלפרט התייחסויות אלה.

6. בסיכומי התגובה שהגישו המערערים הם טוענים כי הם התנגדו למתווה שאושר בהסדר הנושים בשלבים מוקדמים של ההליך שהתקיים לפני בית המשפט קמא, וכי בעת שהגישו את הערעור לא היה העניין בגדר "מעשה עשוי".

7. אפס, תשובה זו של המערערים אינה נותנת מענה ראוי לטענות המקדמיות שהעלו המשיבים. טענות התנגדויות לאישור הסדר הנושים, ובכללן טענות נגד האופן בו נוהלו הליכי האישור, והצורך בקבלת אישורים נוספים או בקיום הליכים שונים, היה מקום להעלות לפני בית המשפט של פירוק עובר למתן החלטתו ביחס לבקשת האישור, במסגרת הזמן שנקצב לכך בהחלטותיו. ואולם כל התנגדות כזו לא הוגשה (וראו החלטת בית המשפט של פירוק מיום 27.12.2016, במסגרתה ניתנה הוראה לנאמן לפרסם הודעה בדבר הגשת בקשה לאישור הסדר נושים, ונקצבו 10 ימים להגשת התנגדויות, הכל בהתאם להוראות תקנות 33 ו-34 לתקנות החברות (בקשה לפשרה או להסדר), תשס"ב-2002). ויובהר, לא נעלם מעניינו כי בעלי יחידות כאלה ואחרים הגישו במסגרת ההליך בקשות והודעות בהם הביעו את מורת רוחם מהיבטים כאלה ואחרים של הסדר הפשרה (ראו למשל מסמך בן שני עמודים שכותרתו "הודעה מטעם בעלי היחידות" שהוגש ביום 15.1.2017 מטעם 19 בעלי יחידות, ואשר צורף כנספח 14 לתיק המוצגים מטעם המשיבים 9-6 ו-13). ואולם ברור וגלוי כי בקשות והודעות אלו אינם יכולים להוות תחליף להגשת התנגדות מפורטת ומנומקת להסדר הנושים (וראו התייחסות הנשיא איתן אורנשטיין מיום 15.1.2017 להודעה הנ"ל).

8. זאת ועוד, גם אם נניח כי במקרים יוצאי דופן יש לאפשר להעלות כנגד הסדר נושים טענות שלא הועלו במסגרת ההתנגדויות להסדר, הרי שפשיטא כי הנטל על המבקש להעלותן באופן חריג לעשות כן בהקדם האפשרי, ותוך נקיטה בכל האמצעים שיימנעו הפיכת ההחלטה ל"מעשה עשוי". לא כך נהגו המערערים בענייננו. הם פעלו כמי ש"זמנם בידם", ולא רק שלא הזדרזו להגיש את הערעור, אלא לא טרחו כלל לבקש את עיכוב ביצוע פסק הדין.