הכרעה בערעור על פסק דין שקבע את אופן ביצוע איזון המשאבים ופירוק השיתוף בנכסי בני הזוג

השופט נפתלי שילה – אב"ד:

לפנינו ערעורים על פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה מיום 17.12.25 (כב' השופטת גלי רון בתמ"ש 13451-06-20) שקבע את אופן ביצוע איזון המשאבים ופירוק השיתוף בנכסי בני הזוג.

• רקע עובדתי

   

  1. המערער 1 בעמ"ש 7019-02-26 (להלן גם: המערער או האיש) והמשיבה בעמ"ש זה (להלן גם: האישה), נישאו זל"ז ב- 1989 ונולדו להם שתי בנות (להלן: הבנות).

      

  2. במהלך החיים המשותפים רכשו הצדדים בית בה' (להלן: הבית) ושתי דירות להשקעה בתל אביב (להלן: הדירות). כמו כן, המערערת 2 בעמ"ש 7019-02-26 (להלן: החברה) הוקמה על ידי האיש, ובאמצעותה פעלו עסקי היהלומים שהוא ניהל והחברה אף רכשה משרד ... (להלן: המשרד).

      

  3. בחודש מרץ 2020 הגישה האישה בקשה ליישוב סכסוך ובחודש יוני 2020 היא הגישה תביעה רכושית כנגד האיש, שבמסגרתה היא עתרה בין היתר למינוי מומחה להערכת רכוש הצדדים לרבות החברה, לפיצוי בגין פערי כושר ההשתכרות של הצדדים, להפעלת סעיף 8(2) לחוק יחסי ממון בין בני זוג תשל"ג – 1973 (להלן: חוק יחסי ממון) כך שהיא תקבל יותר ממחצית רכוש הצדדים ובנוסף, היא הגישה תביעה למזונות משקמים. האישה טענה גם, שהאיש רימה את שלטונות המס ויש בידיו יהלומים בשווי מיליוני דולרים שהוסתרו על ידו ולא דווחו לרשויות. לדבריה, האיש הודה בשיחות רבות שהיא הקליטה, שמלאי היהלומים האמיתי שיש לחברה גדול בהרבה מהמלאי שהוצהר במסגרת הליך גילוי מרצון שהוא ניהל מול רשויות המס (להלן: הגילוי מרצון). לטענתה, מדובר ביהלומים בשווי של לפחות 20 מיליון דולר.

      

  4. בחודש דצמבר 2021 הגישו האיש והחברה תביעה נגד האישה שבמסגרתה התבקש בין היתר שהאישה תשיב תכשיטים וציוד שנטלה, תשתתף בחובות החברה ובתשלומי המשכנתא הרובצת על הדירות, וכן שתשיב דמי השכירות שהיא גובה מהשכרתן וכן שתשלם דמי שימוש בגין מגוריה בבית.

      

  5. בית המשפט קמא מינה את רואה החשבון רונן קידר כמומחה מטעם בית המשפט לצורך הערכת שווי כלל נכסי הצדדים, למעט נכסי המקרקעין (להלן: המומחה). הצדדים הסכימו שמועד הקרע הוא יום 1.3.20 (להלן: היום הקובע או מועד הקרע).

      

  6. בהתאם לחוות דעתו של המומחה (להלן: חוות הדעת), על האיש להעביר לאישה לצורך תשלומי איזון ללא רכיב המקרקעין, סך של 4,401,728 ₪.

      

  7. בית המשפט אימץ את חוות הדעת בפסק דינו (להלן: פסק הדין) ושני הצדדים לא השלימו עם פסק הדין והגישו ערעורים.

      

  8. בסיום הדיון בערעורים, הודיעה האישה שלאור המלצת בית המשפט היא חוזרת בה מן הערעור שהגישה למעט ביחס לרכיב הנוגע למוניטין האישי של האיש, ואילו האיש עמד על ערעורו. לפיכך, יפורטו להלן רק הקביעות בפסק הדין הרלוונטיות לנושאים שנותרו להכרעה בערעורים.

      

• תמצית פסק הדין

   

  1. בשנת 2019 הגישו המערערים דיווח גילוי מרצון לרשות המיסים ובחודש פברואר 2020 הם חתמו על הסכם שומה לצורך סיום המחלוקות עם רשות המיסים. במסגרת הליך הגילוי מרצון הצהירו המערערים שנכון ל- דצמבר 2016 שווי המלאי העסקי של החברה עמד על 4 מיליון דולר. המומחה אישר שהוא הסתמך על הדוחות הכספיים של החברה ועל רישומי המלאי במסגרת הליך הגילוי מרצון, לצורך קביעותיו בחוות הדעת.

      

  2. נדחתה טענת האיש שמאז שנערך הגילוי מרצון שווי היהלומים ירד באופן ניכר ולכן יש להעריך את שווי היהלומים נכון למועד האיזון בפועל ולא נכון למועד הקרע. זאת, מאחר שהמומחה קבע שהוא העריך את שווי נכסי החברה על בסיס הדוחות הכספיים מיום 31.12.19 בתוספת אומדן רווח גולמי משוער ובניכוי מס חברות. נפסק שאילו סברה החברה שמלאי היהלומים לסוף שנת 2019 נמוך מהשווי שעליו הוצהר בגילוי מרצון, חזקה שהמערערים היו מפחיתים את השווי בספרי החברה שבמסגרתם הוצהר ששווי היהלומים נעשה לפי שווי השוק או העלות, הנמוך מבניהם. משלא בוצעה הפחתה בדוחות הכספיים והחברה עצמה התבססה על נתוני הגילוי מרצון משנת 2016 גם ביום 31.12.19, יש לדחות את טענת האיש ששווי היהלומים ירד. בנוסף, האיש עצמו טען בתגובה שהגיש לביהמ"ש ביום 15.2.21 שיש להסתמך על דו"ח המאזן השנתי שהוגש על ידי החברה לרשויות המס.

      

  3. לפיכך, יש לאמץ את חוות דעת המומחה בעניין שווי החברה והמלאי שלה ולפיו ביום הקובע שווי החברה עמד על 8,874,162 ₪ ללא הנדל"ן.

      

  4. בבעלות החברה משרד שנרכש בשנת 2017 בסך של 147,000 דולר ארה"ב. יש לדחות את טענת האיש שהמשרד הוא נכס נפרד שנרכש באמצעות הלוואה שקיבל מאביו (להלן: האב). זאת, מאחר שהאיש התבסס על מסמך בנקאי משנת 2006 שמלמד על העברה של 150,000 דולר מאביו שבוצעה 11 שנים לפני רכישת המשרד. האיש אף אישר בחקירתו שכספים אלו שימשו לרכישת מלאי ולא לרכישת המשרד. האיש גם אישר שלא נערך הסכם הלוואה עם אביו וכי ההלוואה ניתנה ללא כל תנאי וללא מועד להחזר. כמו כן, האב אישר בחקירתו שמעולם לא ביקש מהאיש להחזיר לו את ההלוואה. בנוסף, התגלו סתירות בעדות האיש ביחס למקור מימון רכישת המשרד. לכן, המשרד הוא חלק מנכסי החברה ועל פי הערכת השמאי מטעם בית המשפט, שווי המשרד נכון לחודש מאי 2022 הוא 350,000 ₪ ויש להוסיף לשווי החברה סכום זה בניכוי מס, ומחצית מסכום זה יתווסף לחלקה של האישה במסגרת איזון המשאבים.

      

  5. בהתאם להסכם גילוי מרצון, האיש והחברה התחייבו לשלם לרשות המיסים סך של 5,322,052 ₪ (להלן: חוב המס). ביום 12.11.23 ניתנה החלטה לפיה החוב הוא חוב משותף ועל שני הצדדים לשאת בו ובית המשפט הורה על פירוק השיתוף בדירה אחת והעברת כספי התמורה לצורך פירעון חוב המס. בית המשפט אף קבע שאם הצדדים לא יצליחו למכור את הדירה בכוחות עצמם, באי כוחם ימונו לכונסי נכסים. למרות זאת, הדירה לא נמכרה וחוב המס לא שולם. האיש טוען שהחוב עומד כיום על כ – 10 מיליון ₪ ועל האישה לשאת במחצית ממנו. האישה טוענת שהיא צריכה לשלם מחצית מחוב המס נכון ליום הקובע ואין להשית עליה את הקנסות, הריביות והפרשי ההצמדה. זאת, מאחר שהאיש בחר שלא לשלם במועד את חוב המס למרות שהיו לו מקורות כספיים לפרוע את החוב.

      

  6. המומחה אישר שחוב המס נלקח בחשבון בעת קביעת שווי החברה. האיש לא הוכיח שהדירה שבית המשפט הורה למכור אותה לצורך תשלום חוב המס לא נמכרה מטעמים הקשורים באישה. מאחר שבהחלטה נקבע שניתן יהיה למנות כונס נכסים למכירת הדירה, נדחית טענת האיש שלא ניתן היה למכור את הדירה ולממן את פירעון החוב מתמורתה עקב קשיים שהאישה הערימה לטענתו. לכן, אין להשית על האישה את הריביות, ההצמדות והקנסות בגין חוב המס, מעבר לחלקה בחוב כפי שנלקח בחשבון בחוות דעת המומחה שהפחית את החוב במסגרת איזון המשאבים.

      

  7. נדחתה טענת האיש שהאישה הבריחה מהבית תכשיטים ויהלומים בשווי של 600,000 דולר ועליה להשיב לו מחצית מסכום זה. שהרי, האיש לא ידע לומר בחקירתו כמה תכשיטים לשיווק היו בבית ומה היה שווים. גם הבת ד. שהעידה מטעם האיש לא ידעה לומר בחקירתה באילו תכשיטים מדובר. האיש לא הציג כל ראייה שהאישה נטלה מהבית תכשיטים ומחקירתו עולה שהוא כלל לא הגיש תלונה במשטרה על גניבת תכשיטים ולכן יש לדחות את טענתו זו.

      

  8. האישה חויבה לשלם לאיש מחצית מדמי השכירות שהיא קיבלה בגין השכרת הדירות ממועד הקרע וכן להשתתף במחצית מתשלומי המשכנתא הרובצת על הדירות.

      

  9. נדחתה תביעת האישה למזונות משקמים. "במקרה דנא, האישה היא אישה משכילה, אשר במהלך הנישואין סיימה לימודי תואר ראשון ושני במשפטים. כמו כן, האישה בעלת הכשרה מקצועית בתחומים רבים (גישור, הנהלת חשבונות, שיווק ועוד). האישה עסקה במשך שנים רבות בהנהלת החשבונות בחברה. לפיכך, לא ניתן לראות באישה מי ששימשה כ"בן זוג ביתי" וויתרה על לימודים או קריירה...יתרה מזאת, במקרה שלפניי, המדובר בצדדים בעלי רכוש רב, הכולל מספר נכסי מקרקעין, כך שבמסגרת חלוקת הרכוש ביניהם צפויה האישה לקבל סכומי כסף משמעותיים. לפיכך, האישה אינה נזקקת למזונות אזרחיים/משקמים כדי להבטיח את רמת חייה ואת שיקומה לאחר הפירוד (שחל לפני למעלה מ – 3 שנים)". בנוסף, האישה לא הוכיחה את צרכיה החודשיים ולא תמכה את תביעתה באסמכתאות לעניין זה.

      

• תמצית טענות המערערים בעמ"ש 7019-02-26

   

  1. טעה ביהמ"ש קמא כשקבע את שווי היהלומים והחברה לפי שווים במועד הקרע ולא במועד המימוש שיהיה בפועל. כשם שנקבע שהבית והדירות יימכרו ותמורתם תחולק לפי שווים במועד המימוש, כך היה צריך לקבוע גם ביחס ליהלומים. שווי החברה נקבע בעיקר בהסתמך על שווי מלאי היהלומים ולכן צריך לקבוע את שווי החברה לפי מחיר המימוש בעת המימוש בפועל ולא במועד הקרע.

      

  2. ביהמ"ש קמא קבע את שווי המשרד לפי שוויו בשנת 2022 ולא במועד הקרע בשנת 2020 למרות שהמשרד מהווה חלק מנכסי החברה. לכן, גם את שווי היהלומים צריך להעריך במועד המימוש ולא במועד הקרע, "לטוב ולרע".

      

  3. מאז שנערך הגילוי מרצון בשנת 2016, הייתה ירידה משמעותית בשוק היהלומים וכיום שווים נמוך בעשרות אחוזים. המומחה הודה שהוא לא מומחה להערכת יהלומים והוא ביצע את ההערכה בחוות הדעת על סמך המסמכים שהוגשו לרשויות המס. המומחה אמר שאם יחליט ביהמ"ש למנות מומחה להערכת היהלומים, הוא ישקול מחדש את חוות הדעת בהתאם לתוצאות ההערכה. האיש הגיש כמה פעמים בקשות למינוי מומחה להערכת יהלומים ואולם ביהמ"ש קמא דחה את בקשותיו ובכך שגה.

      

  4. עריכת האיזון למועד הקרע תביא לאיזון משאבים לקוי ולא הוגן ויש לתקן עיוות זה. בדו"ח שהחברה הגישה בשנת 2023 באה לידי ביטוי ירידת המחירים המהותית בשווי היהלומים. יש מקרים שבתי המשפט קבעו שאיזון המשאבים יבוצע במועד מימוש הנכסים בפועל ולא לפי השווי במועד הקובע. הדבר אף מעוגן בסעיף 6(ג) לחוק יחסי ממון המסמיך את בית המשפט לשנות את מועד האיזון.

      

  5. ביהמ"ש קמא התעלם מהמשבר החמור בענף היהלומים והדבר נתמך גם בדוחות רואה החשבון ביחס לשנים שלאחר מועד הקרע. לכן, יש לקבוע ששווי החברה יהיה לפי שווי היהלומים במועד מימושם בפועל.

      

  6. טעה ביהמ"ש קמא שלא חייב את האישה לשאת במחצית מהריביות והקנסות בגין חוב המס. האיש עשה כל שביכולתו על מנת לפרוע את החוב באמצעות מימוש הדירה. טעה ביהמ"ש קמא כשהטיל את האחריות לכך שהחוב לא שולם על המערער ולא על המשיבה. החוב משותף לשני בניה"ז וההליכים המשפטיים פגעו ביכולת המערער לפרוע את החוב.

      

  7. המערער פעל בצורה נחרצת לכך שחוב המס ייפרע והמשיבה היא שמנעה את פירעונו. המשיבה הקשתה על מימוש הדירה לצורך פירעון החוב. היה צריך לחייב דווקא את המשיבה לשאת בכל הריביות והקנסות. כל עוד האישה לא הוכיחה שהאיש פעל בזדון כדי להגדיל את החוב והיא מצידה לא פעלה באופן יזום על מנת לפרוע אותו, היא חייבת לשאת בתוצאות של אי פירעון החוב במועד. לכן, יש לחייב את האישה לפרוע מחצית מהחוב כפי שהוא כיום, כולל קנסות וריביות.

      

  8. טעה ביהמ"ש קמא שדחה את טענות המערער לפיהן המשרד נרכש מכספים אותם קיבל מאביו. העובדה שאביו לא עמד על החזר ההלוואה שניתנה, לא סותרת את העובדה שניתנה הלוואה ולכן יש לכל הפחות להפחית את סכום ההלוואה משווי המשרד.

      

  9. טעה ביהמ"ש קמא כשלא חייב את המשיבה להשיב תכשיטים ומלאי יהלומים בשווי של 300,000 דולר שהמשיבה נטלה מהכספת המשותפת. המערער צירף גם תצהירים מהבנות לחיזוק טענתו. בת הצדדים נחקרה והעידה שהאיש היה מביא תכשיטים לבית והאישה נטלה אותם והחביאה אותם בבית. מכאן שהמערער עמד בנטל ההוכחה ואף האישה הודתה שהייתה לה נגישות לכספת.

      

  10. טעה ביהמ"ש קמא כשקבע שהעובדה שהמערער לא הגיש תלונה במשטרה פוגמת בגרסתו. שהרי הגשת תלונה במשטרה הוא "צעד רחוק מידי שאנשים סבירים נמנעים ממנו כאשר מדובר בבן משפחה". לכן, יש לחייב את האישה להשיב מחצית מהתכשיטים שערכם היה 600,000 דולר.

       

  11. טעה ביהמ"ש כשלא חייב את האישה להשיב את דמי השכירות שהיא גבתה מהדירות כבר משנת 2016 ולא רק מהמועד הקובע. שהרי, הוכח שהאישה התחייבה להחזיר כספים אלו והיא אף התחייבה לשלם באמצעותם את תשלומי המשכנתא.

       

• תמצית טענות המשיבה בעמ"ש 7019-02-26

   

  1. המערער עצמו הודה בפני המשיבה בשיחות רבות שהוקלטו ושתמלול שלהן הוגש, שהוא שיקר למס הכנסה בהליך הגילוי מרצון וכי הוא הסתיר מהם מלאי יהלומים גדול השווה מיליונים רבים.

      

  2. צדק ביהמ"ש קמא כשקבע את שווי היהלומים לפי הנתונים שצוינו בדו"ח שהמערערים הגישו לרשויות המס נכון ליום 31.12.19. המערער אף סירב לבקשות האישה להעביר אליה את חלקה במלאי היהלומים, כעולה מתגובתו לבקשה מיום 7.1.24. המערער החזיק את חלקה של האישה ביהלומים ומנע את העברתם לידיה ולכן הוא לא יכול לשלם את שווים כיום לפי ערכם הנוכחי. נכס כמו חברה, מוערך למועד הקובע, מאחר שלאחר מועד זה נפסק השיתוף בין הצדדים ומי שמחזיק בחברה ממשיך לפעול בה ומכאן ואילך כל הרווחים כבר לא מחולקים.

      

  3. נכון למועד הקרע עמד חוב המס על סך של 5.3 מיליון ₪. המערער בחר שלא לעמוד בהסדר התשלומים עם רשות המיסים והוא דאג שהבנק לא יכבד את התשלום הראשון. המערער אף לא פעל למכירת הדירה לצורך פירעון החוב. המערער הודה שיש לו מלאי יהלומים בשווי של 7 מיליון ₪ ולמרות זאת הוא לא פרע את חוב המס. מתמליל הקלטה לפני מועד הקרע עולה שהאיש אמר שייפרע את החוב ממכירת היהלומים שברשותו ואולם הוא לא עשה כן. המערער אף הצהיר למומחה שברשותו יהלומים בשווי של 16 מיליון ₪ ולכן הוא יכול היה לפרוע את חוב המס בקלות. המערער בחר שלא לפרוע את החוב ולכן עליו לשאת לבדו בכל הקנסות והריביות.

      

  4. צדק ביהמ"ש קמא שהכליל את המשרד כחלק מהרכוש המשותף ולא הכיר בהלוואה הנטענת מהאב. בתמלול שיחה שהוגש, המערער מודה שלא מדובר בהלוואה אלא בתרגיל מס למראית עין ובלשונו: "הוא עשה לי בכאילו זה הוא נתן לי מתנה על זה שקניתי את הבית". המערער אף שינה את גרסתו וטען שרכש את המשרד באמצעות מכירת יהלומים ואף הציג גרסה שלישית נוספת, לפיה חלק מהכסף לרכישת המשרד הוא נטל באמצעות הלוואה מהבנק. גם עדות האב חיזקה את הטענה שלא היה מדובר בהלוואה. בנוסף, בהסכם הפירוד בין הורי האיש לא מוזכר דבר על אותה הלוואה שניתנה כביכול למערער.

      

  5. המערער לא הביא בדל ראייה להוכחת הטענה שהאישה נטלה תכשיטים בשווי 600,000 דולר. בנוסף, המערערים לא עסקו כלל בשיווק תכשיטים.

      

  6. בצדק לא חויבה המשיבה להשיב את דמי השכירות שהתקבלו מהדירות לפני מועד הקרע, מאחר שדמי השכירות הועברו בתקופת החיים המשותפים לאישה בהסכמה מלאה בין הצדדים וכך נעשה לאורך כל השנים. המערער לא הוכיח שהיה הסכם לפיו האישה התחייבה להשיב לו את דמי השכירות.

      

  7. לאור כל האמור, יש לדחות את ערעור המערערים ולחייב אותם בהוצאות.

      

• תמצית טענות האישה בנוגע למוניטין האישי – עמ"ש 15370-02-26 

   

  1. האישה עתרה בסעיף 24 לכתב התביעה שהגישה, לתשלום בגין מוניטין אישי – פיצוי בגין פער השתכרות משמעותי בין הכנסות הצדדים. המומחה בחן רכיב זה בחוות הדעת וקבע כי ככל שבית המשפט יסבור שיש מקום להעניק לאישה פיצוי בגין רכיב זה, אזי יהיה עליו לשלם לאישה סך של 199,955 ₪.

      

  2. האיש הוא יהלומן מוכר ומצליח שבזכות תמיכתה הוא מנהל עסק מצליח, שמהכנסותיו הצדדים רכשו וילה בה', שתי דירות בתל אביב וחיו ברמת חיים גבוהה. האישה לא עבדה לאורך שנות הנישואין וטיפלה בבנות ובמשק הבית. למרות שהיא למדה משפטים, היא לא השלימה התמחות ומעולם לא עבדה בתחום. האישה היא בת 57 ואין לה שום ניסיון תעסוקתי.

      

  3. בסעיף 2.4 לפסק הדין ציין ביהמ"ש שהאישה עתרה גם למוניטין אישי לאור פערי ההשתכרות המשמעותיים שבין הצדדים ואולם ביהמ"ש קמא לא הכריע בנושא. ביהמ"ש "שתק" ביחס לרכיב זה ולא התייחס לכך כלל בפסק הדין, למרות שטענה זו נטענה במפורש בסעיף 30 לסיכומיה. על אף שבסעיף 3.5.23 לפסק הדין מציין ביהמ"ש קמא כי על פי ההלכה "לא בנקל יסטה בית המשפט מחוות דעתו של מומחה", משום מה וללא כל נימוק, לא אימץ ביהמ"ש קמא רכיב זה של חוות הדעת ולכן יש לחייב את האיש גם ברכיב זה.

      

  4. המומחה קבע שבעוד שהאיש השתכר סך ממוצע של 18,692 ₪ נטו לחודש, האישה לא עבדה כמעט ולכן כושר ההשתכרות שלה עמד על שכר מינימום בסך של 5,114 ₪ נטו לחודש. בחוות הדעת, המומחה ציין שהוא ביצע את החישוב בהתאם לשיטת צמצום פערי ההכנסות כפי שנקבע בעמ"ש (חיפה) 31035-09-16 ש.ג. נ' צ.ג. (20.4.17).

      

     • תמצית טענות האיש בערעור האישה – עמ"ש 15370-02-26

        

       1. צדק ביהמ"ש קמא כשדחה רכיב זה בתביעת האישה, מאחר שאין עילה המצדיקה פיצוי בגין פערי כושר השתכרות. שהרי, האישה היא בעלת תארים, יש לה הכשרה מקצועית בתחומים רבים ושנים רבות היא עסקה בהנהלת חשבונות של החברה ולא ניתן לראות בה כמי שוויתרה על פיתוח קריירה משלה. הסיבה שבגינה נדחתה תביעת האישה למזונות שיקום היא גם הסיבה שבגינה לא פסק ביהמ"ש קמא שמגיע לה פיצוי בגין הפרשים בכושר ההשתכרות.

           

       2. האישה לא הוכיחה שהיא "תרמה תרומה משמעותית למוניטין העסקי/האישי של המשיב וגם היא עצמה לא ביטלה את עצמה לטובת האיש, אלא בנתה לעצמה קריירה אישית וחיים שבהם קידמה את עיסוקיה לפי ראות עיניה". האיש עסק בתחום היהלומים עוד כשהיה נער ועבד עם אביו. כשבניה"ז נישאו בשנת 1989, האיש כבר היה בעל וותק בתחום ולא נדרש לו סיוע מהאישה. האיש לא זכה לכל תמיכה מהאישה ומאחר שיש לה "תארים והכשרות מקצועיות בתחומים רבים", בצדק דחה ביהמ"ש את תביעתה לקבלת פיצוי בגין מוניטין אישי – הפרשי כושר השתכרות.

           

     • דיון והכרעה

        

       1.כפי שנקבע בע"א 6798/16 לייבוביץ נ' יורש (26.9.2017):

        

       "כידוע, אין בית משפט שלערעור מתערב בממצאים עובדתיים ואף אינו מעמיד עצמו במקום הערכאה הראשונה בבחינת המסכת העובדתית שנפרשה לפניו, אלא אם כן בולטת על פני הפסק טעות משפטית שורשית או שהדברים מופרכים על פניהם ובלתי סבירים".

        

       ראו גם: ע"א 913/20 עלי חליאלה נ' חאלד טאהא (9.6.22); ע"א 2786/18 בכר נ' קופרלי (30.12.21); ע"א 8506/15 ריכטמן נ' כהן (10.4.18).

       מקרה דנן, לא נמנה עם אותם מקרים חריגים המצדיקים התערבות ערכאת הערעור ופסק דינו של ביהמ"ש קמא מפורט ומנומק היטב. בית המשפט קמא צלל לעומק הראיות, ניתח את המסמכים ועדויות העדים והגיע למסקנה נכונה. לפיכך, יש לאשר את תוצאת פסק דינו של ביהמ"ש קמא מכוח תקנה 148(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשע"ט-2018 וזאת מאחר שאין מקום לדחות את הממצאים העובדתיים שנקבעו בפסק הדין, הממצאים שנקבעו תומכים במסקנה המשפטית ואין בו טעות שבחוק. ביהמ"ש קמא צדק כשאימץ את מסקנות המומחה, היות שחוות הדעת שהוגשה מפורטת ומנומקת היטב ולא נסתרה כלל על ידי האיש. למעלה מן הצורך, אוסיף בקצרה את הנימוקים המרכזיים לדחיית טענות המערער.

        

       2. אין בסיס לטענת המערער לפיה יש להעריך את שווי היהלומים במועד מימושם ולא במועד הקרע. שהרי, כפי שציין כב' השופט זגורי ברמ"ש 79924-11-25 פלוני נ' פלמוני (20.1.26):

           

          "דרך המלך והכלל ברובם המכריע של "איזוני המשאבים" בין בני זוג הוא לעשות כן על פי "מועד קרע" או "מועד קובע" אחד. זהו מועד גיבוש היקף כלל הנכסים של הצדדים שהינם בני איזון לצרכי עריכת הסדר איזון המשאבים... בדרך כלל נהוג להעריך שווי נכסי הצדדים נכון לאותו מועד קרע, אם כי יכולים להיות לכך מספר חריגים מצומצם כגון: איזון אופציות, מניות חסומות, חלוקה פנסיונית לפי חישוב השתכרות במועד פרישה בפועל ולא במועד פירוד, הערכת שווי דירת מגורים, כרטיס הגרלה שנרכש לפני המועד הקובע וזכה לאחר מכן ומדובר ברשימה פתוחה (אך קמוצה) המתבססת על סעיף 6(ג) לחוק יחסי ממון בין זוג... אציין כי לא ידוע לי על מקרה כלשהו בפסיקה שבו נקבע מועד קובע/קרע אחד לאיזון משאבים "פרטיים" בגין בני זוג (פנסיה, דירה, מיטלטלין, חשבון בנק וכיו"ב זכויות פיננסיות) ומועד קובע/קרע שונה להערכת שווי חברה. זאת לא בכדי. השיתוף הכלכלי בין הצדדים מפסיק להתקיים במועד הקובע ולאחריו אין שיתוף עוד "לטוב ולרע", בין אם נכסים וזכויות מאבדים מערכם ובין אם הם מאמירים, אין בכך כדי להצדיק שינוי במועד הקובע/מועד הקרע".

           

       3. היהלומים שייכים לחברה ועל פי סעיף 5(א) לחוק יחסי ממון, כל אחד מבני הזוג זכאי למחצית שווים של כלל נכסי בני הזוג, לרבות החברה, כפי ערכם במועד הקובע. לאחר המועד הקובע, המשיך האיש לנהל בעצמו את החברה וכל רווח או השבחה שלה ככל שהיה, או כל הפסד או ירידת ערך של החברה, כולו באחריות האיש והוא זכאי לדבש וגם לעוקץ.

           

       4. השוואת המערער למקרה שנדון בעניין אופציות (עמ"ש 19796-09-17 פלוני נ' פלונית (13.9.18)) אינה במקומה. זאת, מאחר ששם מדובר בנכס מיוחד שנוצר לפני מועד הקרע ואולם הבשלתו הכספית חלה לאחריו. נפסק שם כי:

           

           

          "ראוי להעדיף בנסיבות דנן, העוסקות באופציות שאינן סחירות, שרובן המוחלט הבשיל בתוך תקופת הנישואין, את מועד המימוש בפועל כמועד להערכת שווין לצורך איזון שווי זה בין הצדדים. אנו סבורים כי בהתייחס למיוחדות ולייחודיות של נכס זה, אופציות בלתי סחירות בחברת הזנק, תיושם התכלית העומדת מאחורי חוק יחסי ממון – חלוקה שוויונית והוגנת של הנכסים שנצברו על בני זוג – באופן המיטבי והראוי אך ורק באם אלו תוערכנה במועד מימושן בפועל".

           

          לעומת זאת במקרה דנן, היהלומים מהווים מלאי עסקי כמו כל מלאי עסקי של עסק והאיש יכול היה לממשם סמוך לאחר מועד הקרע ולהעביר את מחצית תמורתם לאישה. משבחר האיש להמשיך להחזיק ביהלומים ולא להעביר לאישה את מחצית שווין סמוך למועד הקרע, אזי ככל שחלה ירידה בשווים, הדבר באחריות האיש בלבד והאישה אינה צריכה להיפגע מכך.

           

       5. זאת ועוד: בעניינינו, האישה עתרה לפירוק השיתוף במלאי היהלומים במסגרת ההליך עוד בחודש דצמבר 2023 ואולם, האיש בתגובתו מיום 7.1.24 סירב לבקשת האישה וביהמ"ש קמא קיבל את עמדתו. לפיכך, העובדה שהיהלומים לא נמכרו עד היום ותמורתם לא חולקה, רובצת לפתחו של האיש ולפיכך אין לו להלין על עצמו אם שוויים של היהלומים ירד מאז, מה גם שטענה זו לא הוכחה.

           

       6. העובדה שביחס לבית ולדירות יבוצע איזון רכושי במועד שהם יימכרו בפועל נובעת מכך שמדובר בנכסים שקניינית רשומים על שם שני הצדדים ולכן לכל אחד מהם זכות לקבל מחצית משוויו במועד מכירתו. זאת, בניגוד לחברה ששייכת קניינית רק לאיש ולאישה מגיעים תשלומי איזון בגין שווים נכון למועד הקרע, בצירוף ריבית שקלית. כפי שציין כב' השופט שטיין בבע"מ 25961-11-25 פלוני נ' פלונית (26.2.26): "...לפיכך, יש לבצע את פירוק השיתוף במקרקעי בני הזוג המתגרשים בדרך של מכירת המקרקעין למרבה במחיר וחלוקת התמורה שווה-בשווה".

           

       7. בצדק לא חוייבה האישה להשתתף ברכיב הקנסות והריביות בגין חוב המס, מאחר שהאיש ששולט בחברה, החליט שלא לפרוע את החוב למרות שיכול היה למכור יהלומים לצורך כך או לממש את הדירה כפי שהחליט ביהמ"ש על פי בקשתו שלו עוד מחודש נובמבר 2023, כשעתר למכירת הדירה. העובדה שהאיש לא ביקש למנות כונס נכסים למכירת הדירה והעדיף שלא למכור אותה לצורך פירעון החוב, רובצת לפתחו ואין לו להלין אלא על עצמו. אף המומחה אישר בחקירתו כי בחברה "יש אמצעים נזילים אחרים שאפשר להמיר אותם למזומן אפשר לשלם את החוב" (עמ' 142 לפרוטוקול מיום 2.4.23 שורות 29-30).

           

       8. אין להתערב גם ביתר הקביעות העובדתיות שבפסק הדין בכל הנוגע להלוואה הנטענת של האיש מאביו שכלל לא הוכחה וכן לאור הגרסאות הסותרות של האיש בדבר מקורות המימון לרכישת המשרד והעובדה שההלוואה הנטענת ניתנה לאיש על ידי אביו, 11 שנים לפני שהמשרד נרכש.

           

       9. גם טענת האיש בדבר נטילת תכשיטים על ידי האישה בגובה של 300,000 דולר לא הוכחה כלל על ידי האיש כפי שקבע בצדק ביהמ"ש קמא. האיש בעצמו אישר בחקירתו שהוא לא יודע כמה תכשיטים היו בבית (עמ' 138 לפרוטוקול מיום 3.6.23 שורה 24). הוא גם הודה שחלק מהתכשיטים הנטענים, אלו בכלל תכשיטים שניתנו במתנה לבנות (עמ' 139 שורות 24-25). גם כשהבת העידה, התברר שמדובר בתכשיטים שהאיש העניק במתנה לבנות ולאישה והבת לא אישרה את טענתו שמדובר היה במלאי עסקי שהיה שייך לחברה (שם עמ' 115 שורות 4-31).

       10. אין גם כל בסיס לחייב את האישה להשיב את דמי השכירות שנטלה מהשכרת הדירות עד למועד הקרע. זאת, היות שבתקופה זו נעשה שימוש בכספים לטובת משק הבית ולא ניתן לערוך "חפירות ארכיאולוגיות" בדבר מה שנעשה בכספים לפני הקרע, אלא אם כן מוכח שהייתה הברחת נכסים וטענה זו לא הוכחה.

            

       11. לאור כל האמור, יש לדחות את ערעור האיש במלואו.

            

       12. מנגד, יש לקבל את ערעור האישה בכל הנוגע לרכיב הפיצוי בגין הפער בכושר ההשתכרות, שביהמ"ש לא התייחס אליו ולא הכריע בו, למרות שהמומחה ערך תחשיב ביחס לרכיב זה בחוות דעתו (עמ' 24-25 לחוות הדעת). בסעיף 30 לסיכומי האישה בבית המשפט קמא, טענה האישה שקביעת המומחה ששווי המוניטין האישי של האיש עומד על כ – 200,000 ₪, התבססה על המצג הכוזב של האיש בהליך הגילוי מרצון ומאחר שהוכח שהמלאי בפועל היה גבוה באופן משמעותי מהמוצהר, "יש לעדכן את שווי המוניטין בהתאם למלאי האמיתי...". האיש לא התייחס בסיכומיו בבית המשפט קמא לדרישת האישה לקבלת תשלום בגין רכיב זה וכפי שציין ביהמ"ש קמא בפסק הדין, האיש אף לא התייחס בסיכומיו לתביעת האישה למזונות משקמים. אציין שייתכן שהסיבה שבית המשפט קמא לא התייחס לנושא המוניטין האיש – הפרשי כושר השתכרות בפסק הדין, נעוצה אולי בכך שהנושא עלה בהבלעה בסעיף 30 לסיכומי האישה, יחד עם נושאים אחרים ולא הוקדש לכך סעיף או פרק נפרד. זאת, בניגוד לתביעתה למזונות משקמים שביחס לנושא זה היא הקדישה את סעיף 32 לסיכומיה.

            

       13. האיש טוען שנימוקי ביהמ"ש קמא לדחיית תביעת האישה למזונות משקמים, מהווים נימוק גם לכך שביהמ"ש קמא לא פסק לאישה פיצוי בגין הפרשי כושר השתכרות. ביהמ"ש קמא נימק את דחיית התביעה למזונות משקמים בכך שלאישה יש תארים והכשרה מקצועית ולא ניתן לראות אותה כמי ששימשה כ"בת זוג ביתי" וכמי שוויתרה על לימודים או קריירה. בנוסף נקבע, שמאחר שבמסגרת חלוקת הרכוש עתידה האישה לקבל סכומי כסף משמעותיים, היא אינה נזקקת לקבל מזונות משקמים לאחר הפירוד.

            

       14. אני סבור שהנימוק לאי פסיקת מזונות משקמים כמפורט בפסק הדין, אינו יכול להצדיק אי פסיקת פיצוי בגין פער בכושר ההשתכרות במקרה דנן, מאחר שמדובר בשני רכיבים השונים באופן מהותי. אבאר: בבע"מ 4623/04 פלוני נ' פלונית (26.8.07) שעסק בבני זוג שחלה עליהם חזקת השיתוף קבע בית המשפט שבתנאים מסוימים ובכפוף לאופייה המיוחד, התוספת לכושר ההשתכרות נחשבת לנכס בר חלוקה. נפסק שם כי: "בדברנו על כושר השתכרות אין אנו עוסקים ב"נכס עתידי" כי אם בנכס בר-קיימא, שפירותיו יצמחו ויבשילו ברבות השנים. כושר ההשתכרות נוצר וקיים. הוצאתו אל הפועל היא שתעשה בעתיד. במובן זה, אין הוא שונה מכל נכס, שמחירו משקף את האפשרות להפיק ממנו רווחים בעתיד". 

       15. בתמ"ש 47769-01-12 פלוני נ' פלונית (26.8.14) שבו דנתי בשאלה האם הפרשי כושר השתכרות הינו בגדר "נכס בר-איזון" על פי סע' 5 (ג) לחוק יחסי ממון או ש"כושר השתכרות" הוא אחד המכשירים הקבועים בסע' 8 (2) לחוק יחסי ממון לסטייה מהאיזון השוויוני וכיצד יש לחשבו, ציינתי כי:

           " לעמדת המחוקק, שלא לקבוע באופן גורף שכושר השתכרות מהווה נכס בר איזון וחרף זאת לאמץ את הכלי האקוויטבילי, ככלי המתאים ל"טיפול" בכושר ההשתכרות, חשיבות רבה. לו בחר המחוקק בהגדרה נוקשה של כושר ההשתכרות כנכס, התוצאה הייתה כי בית המשפט היה חייב להתייחס לכושר ההשתכרות כנכס בר איזון בכל מקרה ומקרה. לעומת זאת, הענקת שיקול דעת אקוויטבילי לבית המשפט, מביאה לכך שלא בכל מקרה שבו קיימים הפרשי כושר השתכרות יידרש בית המשפט לעסוק בהם. על אבחנה זו עמד פרופ' שחר ליפשיץ בפרק י' של ספרו הנ"ל:

            

           "אינני מתכחש לחשיבות המשפטית שבהתייחסות הייחודית לנכסי העתיד (נכסים הקשורים בהון האנושי של בני הזוג כגון רישיונות, ניסיון מקצועי, קביעות בעבודה וכושר השתכרותם העתידי) דרך הסמכויות המיוחדות שבסעיף 8, להבדיל מהכללתם בהגדרת "נכס" בסעיף 5. לטעמי, הכללה מפורשת של נכסי העתיד בסעיף 5, ללא הסדר ייחודי הנותן מענה לטיבם המיוחד, הייתה מאלצת את בית המשפט לאזן את שווי התוספת הנצברת לנכסי העתיד של שני בני הזוג כמעט בכל מקרה ומקרה המובא לפניו בדרך קניינית קונבנציונלית. לעומת זאת, ההתייחסות אליהם בסעיף 8 רגישה יותר לטבעם המיוחד של נכסי העתיד, והיא מקנה לבית משפט שיקול דעת רחב יותר אם וכיצד לחלק את נכסי העתיד".

            

       16. כך גם סבר כב' השופט ג'יוסי בעמ"ש 31035-09-16 ש.ג. נ' ד.ג. (20.4.17) כשקבע כי:

            

           "הנני סבור כי הגישה הראויה והנכונה שיש לילך בה היא זו המאפשרת לבית המשפט גמישות מירבית באיזון נכסי העתיד על פני הסקאלה, כאשר אין לראות ב"כושר השתכרות" כ"נכס בר איזון" אלא הוא כלי אקוויטבילי. גישה זו מבוססת הן על לשון החוק, הן על התכלית החקיקתית של סע' 5 (ג) לחוק יחסי ממון כאמור לעיל, והן לאור אופיים של סכסוכי משפחה בכלל, וסכסוכי ממון בין בני זוג בפרט, המחייבים החלה של פתרונות "צודקים" או "מתקנים" לצד איזון הנכסים המוחשיים בדרך החשבונאית. ודוק: בית המשפט יפעיל את סמכויותיו המיוחדות בהתקיים "נסיבות מיוחדות המצדיקות זאת" כלשון סע' 8; כאשר עקרונות הצדק הם שמנחים את בית המשפט בחלוקת נכסי העתיד.

            

           עמדה זו אומצה גם בעמ"ש (חיפה) 18968-06-16 פלונית נ' פלונית (27.4.17) שם נקבע כי:

            

           "הכללה מפורשת של נכסי העתיד, לרבות הפרשי השתכרות, בסעיף 5 לחוק, הייתה מאלצת את בית המשפט לענייני משפחה, לאזן את שווי התוספת הנצברת לנכסי העתיד של שני בני הזוג בדרך קניינית קונבנציונאלית בכל מקרה ומקרה המובא לפניו. לעומת זאת, התייחסות אליהם בסעיף 8 לחוק, רגישה יותר לטבעם המיוחד של נכסי העתיד והיא מקנה לבית המשפט, שיקול דעת רחב יותר אם וכיצד לחלקם".

            

           כך גם פסק בית המשפט המחוזי מרכז בעמ"ש (מרכז) 56634-06-20 פלוני נ' פלונית 15.2.21), שקבע כי:

            

           "אמור מעתה - הנכס העתידי, דוגמת כושר השתכרות או מוניטין, הוא נכס המשפיע, על דרך הכלל, על אופן ביצוע האיזון, להבדיל מהיותו נכס אשר יש לאזן אותו עצמו באופן חשבונאי".

            

       17. יש מלומדים ושופטים שסבורים שיש לראות בכושר השתכרות נכס שיש לאזנו ככל נכס אחר. כפי שציינו המלומדים עורכי הדין יוסף מנדלסון ועירית רייך זיו במאמרם "על עלייתו ונפילתו של כושר ההשתכרות בדיני המשפחה במשפט הישראלי – סקירה והצעות לתיקון במסגרת הדין המצוי, משפט ועסקים לא, תשפ"ה (אוגוסט 2025), 397 בעמ' 461:

            

           "אנו סבורים כי הכלל חייב להיות שנכס זה יהווה חלק מהנכסים העומדים על הפרק בעת חלוקת נכסי המשפחה בשעת פירוד...בנסיבות הדין המצוי, מוטב, לעניות דעתנו, שמערכת המשפט תחזיר עטרה ליושנה ותאמץ את גישת הנכס שנקבעה בבע"ם 4623/04...גישת הנכס מבטיחה הגנה מיטבית על זכויות קנייניות, יוצרת שוויון והגינות...ומקנה וודאות משפטית".

            

       18. אין מקום להאריך במסגרת פסק דין זה בשאלה העקרונית הנ"ל, היות שמקרה דנן הוא מקרה מובהק בו קיימים הפרשי יכולת הכנסה משמעותיים מאוד בין בני הזוג. בנוסף, מדובר בנישואין ארוכים ולאור גיל האישה (ילידת שנת 1968) וניסיונה התעסוקתי, קיים פער גדול בפוטנציאל ההכנסה של שני הצדדים. אכן, לאישה תואר ראשון ושני במשפטים והיא עבדה כמנהלת חשבונות בחברה ולמדה כמה קורסים. ברם, מי שניהל את עסקי היהלומים שבזכותם הצדדים אף רכשו וילה בה' ושתי דירות יוקרה להשקעה בתל אביב, היה האיש. האישה הייתה עזר כנגדו ואולם היא לא השתכרה כמעט בכלל בחיים המשותפים.

            

       19. המומחה נחקר על ידי ב"כ האיש בנוגע לקביעותיו ביחס לפיצוי בנוגע להפרשי כושר ההשתכרות והמומחה השיב לו כי: "היא ילידת 1968 ...היא לא עבדה שנים רבות. אני צופה לה קושי משמעותי בגיל כזה לחזור לשוק העבודה למרות ההשכלה שיש לה ולכן אני מצאתי לנכון לייחס לה שכר מינימום...גם הניסיון חשוב והגיל הוא פקטור מאוד משמעותי בעניין הזה...ולהשתלב בגיל הזה ללא ניסיון בשוק העבודה זה משימה לא קלה בשוק העבודה...היא לא עבדה יש לה השכלה...הספיק לי לשמוע את המונחים שהיא מתבטאת בהם כשאני רשמתי במחברת בהנהלת חשבונות זה מונחים שאבד עליהם הקלח...היא צריכה להכיר תוכנות מתקדמות יותר יהיה לה קשה מאוד" (עמ' 135-136 לפרוטוקול מיום 2.4.23).

            

       20. יש להבחין בין הקריטריונים להענקת מזונות שיקום לבין הענקת פיצוי בגין הפרשי כושר השתכרות שעקרונית מהווה נכס כמו יתר הנכסים שצברו בני הזוג במהלך החיים המשותפים. מזונות שיקום הוא כלי שמטרתו כשמו – שיקום. מדובר בכלי שנועד להעמיד על הרגליים בת זוג שהסתמכה על כך שבן זוגה יפרנס אותה ולאחר הגט היא נמצאת במצב שאין ביכולתה לפרנס את עצמה. סעד זה מבוסס על שיקולי צדק, הסתמכות וחובת תום הלב ולא על זכות קניינית או זכות מכוח הדין האישי. כפי שקבעה כב' השופטת דפנה ברק ארז בבע"מ 3151/14 פלונית נ' פלוני (5.11.15) "כבר נאמר על-ידי בית משפט זה לא פעם כי למזונות היבט חוזי, וברי כי יש מקום לשקול, בכל מקרה על-פי נסיבותיו, גם עקרונות כלליים של הגינות ותום לב. אני סבורה כי אלו עקרונות שניתן לשקול לצורך מתן מזונות משקמים, מקום שבו לפי הדין הדתי אין האישה זכאית למזונותיה. הדברים אמורים כאשר מדובר בבן זוג, גבר או אישה, הנותר לאחר הנישואין ללא יכולת השתכרות, או בעל יכולת השתכרות מוגבלת מאוד, בשל הסתמכותו על קשר הנישואין ו"חלוקת התפקידים" בין בני הזוג במהלכה של המערכת הזוגית... מאז חקיקתם של חוקי היסוד, ולנוכח ההכרה בכך שהזכות לקיום מינימלי בכבוד מהווה נגזרת של הזכות לכבוד האדם, מתחזק לכאורה הבסיס המשפטי לפסיקת מזונות משקמים כחובה הנובעת מן הדין הכללי – ללא תלות בדין האישי...ככל שהדבר דרוש לקיום מינימלי בכבוד".

       21. במקרה דנן סבר ביהמ"ש קמא שלאור הרכוש המשמעותי שהאישה תקבל עם ביצוע איזון המשאבים, אין הצדקה להענקת מזונות משקמים והאישה לא ערערה על הכרעה זו. ברם, כאמור לעיל, כושר השתכרות הוכר בפסיקה כנכס, עם כי יש לו מאפיינים מיוחדים. אכן, אין הוא דומה לנכס רגיל שיש לאזנו בכל מקרה וזאת לאור הקשיים בהערכת שוויו של נכס זה כמפורט לעיל המביאים לכך שלא מוענק פיצוי בגין רכיב זה אלא כאשר מתקיימים תנאים המצדיקים זאת (ראו פסק דיני בתמ"ש 47769-01-12 פלוני נ' פלונית (26.8.14)). ברם, מדובר בנכס. משהמומחה ביצע הערכה של שווי של נכס זה והאיש לא ערער על שיטת החישוב ואף לא העלה כל טענה בסיכומיו בנוגע לתחשיב המומחה ואף לא נטענה כל טענה ביחס לעצם זכאות האישה לרכיב זה, היה על ביהמ"ש קמא לאמץ את מסקנות המומחה גם ביחס לרכיב זה. ביהמ"ש קמא אימץ את חוות דעתו של המומחה ביחס לכל יתר רכיבי הרכוש שהוערכו על ידו ומשהאיש לא השיג על תחשיב המומחה ביחס לרכיב הפרשי כושר ההשתכרות, יש לאמצו.

            

       22. סיכומו של דבר: אציע לדחות את ערעור האיש ולקבל חלקית את ערעור האישה שצומצם לנושא הפיצוי בגין הפרשי כושר ההשתכרות. לפיכך, לסכום האיזון שקבע המומחה שעל האיש לשלם לאישה, יתווסף סך של 199,955 ₪ בצירוף ריבית שקלית ממועד חוות הדעת. לאור זאת, אציע שהאיש יחויב בהוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך כולל של 50,000 ₪. העירבון שהפקיד האיש על פירותיו, יועבר לאישה באמצעות ב"כ על חשבון ההוצאות. הערובה שהפקידה האישה על פירותיה, תושב לה באמצעות ב"כ.

            

            

           נפתלי שילה, שופט אב"ד

            

           כבוד השופטת סיגל יעקבי:

           אני מסכימה.

            

            

           סיגל יעקבי, שופטת

            

            

            

           כבוד השופט יחזקאל אליהו:

           אני מסכים.

            

           יחזקאל אליהו, שופט

            

           נפסק כאמור בפסק דינו של השופט נפתלי שילה.

            

           פסק הדין מותר לפרסום בכפוף להשמטת פרטים מזהים.

            

            

           ניתן היום, ל' בתשרי תשפ"ז, 11 באוקטובר 2026, בהעדר הצדדים.

            

            

           נפתלי שילה, שופט אב"ד		סיגל יעקבי, שופטת		יחזקאל אליהו, שופט