ב.מ. נ' א.ש. ואח'

זהות הצדדים ומהות הסכסוך:

1. עניינם של ההליכים כולם הוא סכסוך רכושי ומשפחתי מורכב בין ששת ילדיהם של המנוחים, פ.מ. ז"ל (שנפטר בשנת 2010 או ביום 29.09.09) ובר.מ. ז"ל (שנפטרה ביום 30.01.2018), בנוגע לזכויות במשק מספר 61 במושב ז'.

    

2. הצדדים בהליכים הם התובע, ב.מ. ואחיו הנתבעים: א.ש. , נתבעת 1, א.ה., נתבעת 2, י.מ. , נתבע 3, ק.מ. , נתבע 4, ומ.מ. נתבע 5, כאשר כל בעל דין הוא תובע או נתבע בהליכים הקשורים ולצרכי פסק הדין יקראו כפי הגדרתם בכותרת, או על פי שמם הפרטי.

    

3. עיקר הסכסוך נסוב סביב השאלה למי שייכות הזכויות במשק 61 במושב ז', כאשר קיימות מספר עילות משפטיות מתחרות וסותרות המוצגות על ידי בעלי הדין השונים.

    

4. המנוחה ערכה שתי צוואות עיקריות במהלך חייה.

   הצוואה הראשונה (להלן: "הצוואה המוקדמת/הראשונה") היא צוואה בעדים שנערכה ביום 28/06/2010 ובה ציוותה את כל רכושה לבנה ב.מ., התובע.

    

   הצוואה השנייה, (להלן: "הצוואה העדכנית/האחרונה"), נערכה ונחתמה ביום 10/02/2013, בה ציוותה המנוחה את מלוא זכויותיה במשק מספר 61 במושב ז' ורכושה, לבתה א.ש. , תוך הענקת זכות מגורים אישית לבניה י.מ. וב.מ..

    

5. בנוסף לצוואות אלו, קיים העתק של מסמך "טיוטת צוואה" מיום 01/02/2013, אשר נערך בכתב יד, בבית המנוחה, מספר ימים לפני חתימת הצוואה האחרונה (להלן: "טיוטת הצוואה").

    

   תמצית השתלשלות האירועים הכרונולוגית

    

6. בין הצדדים מתנהלים מספר הליכים:

    

   • תמ"ש 19370-03-20 תובענה שהוגשה על ידי א.ש. וב.מ. כנגד האחים ואחרים, למתן צווי מניעה זמניים וקבועים לעשות שימוש בנכס, בעילה מרכזית של פגיעה בזכויות הקניין והמגורים של התובעים במשק 61 במושב ז' מכוח צוואת המנוחה, מכוח היותה של א.ש. "הבעלים הבלעדי והיחידי" של כל הזכויות במשק וזכותו של ב.מ. , לגור המשק למשך כול חייו. והכל עת נטען כי י.מ. חרג לחלוטין מזכות המגורים האישית שניתנה לו והחליט על דעת עצמו "להשתלט על אדמות במשק, לנטוע בהם כרמים... לשפץ ולבנות תוספות בנייה ללא אישור".

     בהליך זה ב.מ. נמחק כתובע וצורף כנתבע.

   • תמ"ש 57464-07-20 תובענה שהוגשה על ידי א.ש. כנגד י.מ. , למתן סעד הצהרתי לפיו א.ש. היא בעלת מלוא הזכויות בנחלה ולכן מורשית להתקשר בכל עסקה.

   • תמ"ש 69132-07-20 תובענה שהוגשה על ידי א.ש. כנגד י.מ. , למתן פסק דין הצהרתי לפיו היא בעלת הזכויות היחידה במשק וכן להורות על פינויו של מר י.מ. . במסגרת זו טענה א.ש. כי היא בעלת הזכויות הבלעדית והיחידה במשק עת לנתבע אין כל זכויות במשק למעט זכות מגורים לכאורית (הא ותו לא) ועל כן, החזקתו ושימושיו בשטחי המשק, באדמות החקלאיות, בכרם ובמחסן נעשים שלא כדין ומהווים פלישה המצדיקה סילוק יד. עוד נטען כי הנתבע שיכן בביתו את בנו ואת בת זוגו, פ.ד., אשר ביצעה שימוש בלתי חוקי באדמות המשק לגידולים חקלאיים שהוברחו מהפיליפינים ללא היתר ועוד טענות הנוגעות לאופן השימוש של הנתבע במשק.

   • תמ"ש 37406-07-22 תובענה שהוגשה על ידי ב.מ. לביטול החתימה על כתב הסכמה לצו קיום הצוואה המאוחרת.

   • תמ"ש 66702-01-22 תובענה שהוגשה על ידי ב.מ. לביטול הצוואה המאוחרת, מכוח מספר עילות בדין.

      

7. הליכים נוספים שהתנהלו בין הצדדים, הסתיימו מסיבות שונות, אך על מנת להבהיר התמונה כולה, אפרטם:

    

   • ת"ע 8063-08-21 תובענה שהוגשה על ידי א.ה. לביטול הצוואה המאוחרת, אשר נמחקה והתיק נסגר.

   • ת"ע 59555-12-20 תובענה שהוגשה על ידי א.ה. לביטול צו לקיום הצוואה המאוחרת, אשר נמחקה והתיק נסגר.

   • תמ"ש 54337-04-21 תובענה שהוגשה על ידי ב.מ. למתן פסק דין הצהרתי כי הוא הבעלים של המשק, בין היתר מכוח הסכם מכר משנת 1994 וכי כתב "הויתור" שחתם עליו בטל וכן להורות על פינוי מר י.מ. מהנכס. תביעה זו נדחתה על הסף והתיק נסגר.

   • תמ"ש 24818-05-20 תובענה שהוגש על ידי י.מ. ליתן סעד הצהרתי כי הוא בעל הזכויות במשק, מכוח היותו "בן ממשיך", אשר נמחקה ונסגרה.

      

8. מכלל האמור עולה כי המחלוקות שנותרו להכרעה עניינם הצוואה המאוחרת, תוקפה וזכויות הצדדים במשק, בהתאם לטענות הרלוונטיות שהועלו על ידי הצדדים, כאשר טענות הנוגעות להסכם המכר ו"בן ממשיך" אינן רלוונטיות עוד. לכן, בהתאמה, יהיה מקום לבחון הסעדים שנתבעו, כולל פינוי המשק.

    

9. פסק דין זה ידון בכלל התובענות שבכותרת, אך לא בהכרח לפי סדר הגשתן או סדר הטענות במסגרתן.

    

   רקע כללי ותמצית האירועים הנוגעים לעניינינו:

    

10. כפי העולה מטענות השונות בתיקים לכאורה ראשית ההליכים והמחלוקות היא ביום 12.1.1987, אז נטען כי מינו הוריהם של הצדדים את הבן י.מ. כ"בן ממשיך" במשק החקלאי במושב ז'.

     

11. ביום 6.1.1994 נחתם, לטענת התובע ב.מ. , הסכם מכר בינו לבין הוריו המנוחים, לפיו מכרו לו הוריו את מלוא זכויותיהם במשק על רקע חובות כבדים שרבצו עליהם, והעסקה אף דווחה לרשויות המס ונשלחה בקשה להעברת הזכויות לרשות מקרקעי ישראל ביום 24.4.1994.

     

12. בשנת 2005 נערך, לכאורה, מסמך בכתב יד ל"ביטול מינוי הבן הממשיך" של י.מ. .

     

13. ביום 28.06.2010 ערכה המנוחה, בר.מ. ז"ל, צוואה מוקדמת (שנמצאה לימים בארון הבגדים של המנוחה), במסגרתה ציוותה את כל רכושה לבנה ב.מ. .

     

14. בשנת 2010 נפטר אבי המשפחה, י.פ.מ. (פ.) ז"ל, ולאחר פטירתו החלו לעלות חשדות מצד בני המשפחה בדבר מצבה הרפואי והקוגניטיבי של המנוחה, שהייתה אז כבת 100 שנים ואובחנה כסובלת ממחלת האלצהיימר וירידה תפקודית.

     

15. ביום 01.02.2013 נטען שנערכה, בבית המנוחה, טיוטת צוואה בכתב ידה של הנתבעת 1, א.ש. , ובמעורבותו של י.מ. , אשר קבעה חלוקת רכוש שונה, לפיה מלוא הזכויות במשק יועברו לא.ש. , ולי.מ. ולב.מ. תינתן זכות מגורים בלבד.

    תשעה ימים לאחר מכן, ביום 10.02.2013, חתמה המנוחה על צוואה חדשה בפני עו"ד חיים ויקי שמעוני, אשר ביטלה את הצוואה הקודמת משנת 2010.

     

16. ביום 30.01.2018 נפטרה אם המשפחה, המנוחה בר.מ. ז"ל.

     

17. ביום 21.05.2018 התכנסו כל ששת ילדי המנוחה במשרדו של עו"ד שאול אל עמי וחתמו על "כתב ויתור/הסכמה" מוחלט ובלתי חוזר לקיום צוואת המנוחה מיום 10.02.2013 ולרישום מלוא הזכויות במשק על שם א.ש. .

     

18. ביום 30.07.2018 ניתן על ידי הרשם לענייני ירושה צו פורמלי לקיום צוואת המנוחה מיום 10.02.2013.

     

19. ביום 24.7.2019 הגישה א.ש. בקשה לרשות מקרקעי ישראל להעברת הזכויות בנחלה על שמה, וביום 14.8.2019 ביצעה הרשות את העברת הזכויות המבוקשת עפ"י צו קיום הצוואה, בכפוף לזכות המגורים של ב.מ. וו-י' ובכפוף לעיקול לטובת המועצה האזורית לכיש בגין חובות ארנונה כבדים.

     

20. החל משנת 2019, בעקבות פטירת האם והעברת הזכויות, החלו להתנהל הליכים משפטיים רבים וסוערים בין האחים, שגררו את פתיחתם של שישה תיקים שונים שהתבררו בפני מספר מותבים שיפוטיים שהתחלפו לאורך השנים.

     

21. ביום 09.03.2020 הגישה א.ש. תביעה למתן צו מניעה ופינוי כנגד י.מ. (תיק 19370-03-20), תביעה שנמחקה והתיק נסגר.

     

22. ביום 12.05.2020 הגיש י.מ. תביעה נגדית לפסק דין הצהרתי כי הוא הבן הממשיך והבעלים של המשק (תיק 24818-05-20).

     

23. ביום 26.04.2021 הגיש ב.מ. תביעה לפסק דין הצהרתי (תיק 54337-04-21) המבקשת למחוק את רישומה של א.ש. כבעלת הזכויות ולרשום אותו כבעלים מכוח הסכם המכר משנת 1994, תביעה אשר נדחתה על הסף מחמת שיהוי וחוסר תום לב ביום 26.08.21.

     

24. ביום 31.01.2022 הגיש ב.מ. תביעה נוספת (תיק 66702-01-22) לביטול צו קיום הצוואה, מיד לאחר שהוצגו בפניו ראיות חדשות ובהן טיוטת הצוואה בכתב ידה של א.ש. מיום 01.02.2013 והקלטות שבהן היא מודה בכתיבתה.

     

25. ביום 05.02.2025 הורשע עורך הצוואה, עו"ד חיים ויקי שמעוני, על ידי בית הדין המשמעתי של לשכת עורכי הדין בגין ניגוד עניינים חמור, לאחר שהחתים את י.מ. על תצהיר הטוען כי הצוואה שהוא עצמו ערך היא פסולה.

     

26. לאחר שהסתיימו ההליכים המקדמיים נקבע מועד לשמיעת ראיות, שלאחריו הוגשו סיכומים על ידי ב.מ., א.ש. וי.מ. בלבד. יש לציין כי האחים, ק.מ. ומ.מ., לא היו פעילים בניהול ההליך, הגם שהתייצבו לדיונים והעידו בעצמם.

    גרסאות וטענות מרכזיות של הצדדים:

     

    ב.מ. (התובע):

     

27. הוא בעל הזכויות במשק בהסתמך על הצוואה המוקדמת מיום 26.06.2010 שהותירה לו את מלוא הזכויות במשק באופן בלעדי.

     

28. הצוואה המאוחרת של המנוחה פסולה לאחר שנעשתה ונכתבה על ידי שני האחים, בשעה שאימו המנוחה כלל לא הייתה מודעת לתוכנה ואף "לא ידעה לכתוב". הוא טוען כי אחותו א.ש., שהיא הנהנית מהצוואה, היא זו שניסחה את הוראותיה בכתב ידה והעבירה אותן בפועל לעורך הצוואה, דבר המהווה מעורבות פסולה ו"קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות". לגרסתו, עורך הצוואה עצמו הודה כי הצוואה פסולה וכי אילו היה יודע את העובדות לא היה מכין אותה.

     

29. המנוחה לא שלטה בשפה העברית ובכתיבתה ובעניין זה הפנה לחוות דעת של מומחה בית המשפט התחום הגרפולוגיה, אשר קבע כי המנוחה לא ידעה קרוא וכתוב למעט חתימת שמה.

     

30. חתימתו על כתב הוויתור והסתלקות אצל עוה"ד אל עמי נעשתה מתוך טעות וחוסר הבנה מלא של זכויותיו. לטענתו, רק במהלך אותה פגישה נאמר לו כי אין לו כל זכות במשק, ועל בסיס מצג זה החליט לחתום על המסמך, טענה אשר עומדת בבסיס תביעתו לביטול ההסכמה.

     

31. אחיו י.מ. אינו "בן ממשיך" במשק, שכן מינויו בוטל בהסכמה משותפת שלו ושל המנוחים עוד בשנת 2005. לטענתו, הביטול נבע מהתנהלותו הקלוקלת של י.מ. , מצבירת חובות גדולים ופתיחת הליכי פשיטת רגל והוצאה לפועל נגדו, וההורים החליטו על הביטול כדי להגן על המשק.

     

32. ב.מ. טוען כי התגורר במשק מיום לידתו, סעד את הוריו וטיפל בכל צרכי המשק תוך נשיאה בחובות כבדים מכספו האישי, כולל חוב הלוואת המשכנתא, חובות לרמ"י ולתאגידי המים בסך מאות אלפי שקלים (או מיליונים). הוא מציין כי החובות נוצרו בשל עסקאות חקלאיות כושלות של הוריו ושל אחיו י.מ. , וכי הוא פעל לבדו להשגת הסדר חוב מול המועצה להעמדת חוב הארנונה על סך של 80,000 ₪.

     

33. ב.מ. טוען כי השקיע מאמצים רבים במשך שלוש שנים ("הקאתי דם") כדי למצוא יזמים שיגדלו קנביס במשק ולהפעיל אותו מחדש לטובת כל האחים, פרויקט שאחיו י.מ. עצר שלא כדין. בנוסף, הוא טוען כי הגיע להסדר עם מנהל העיזבון לפיו יפעל להפחתת חוב הארנונה לסכום המקורי של 80,000 ₪, ובתמורה לכך יקבל פטור מתשלום דמי שכירות לקופת העיזבון.

     

34. התובע צירף נספחים הכוללים את טיוטת הצוואה מיום 01.02.2013 בכתב יד, תמלולי שיחות שונות המעידות על מעורבות בעריכת הצוואה, והחלטות שיפוטיות קודמות.

     

    בין הנספחים צורפה חוות דעת של מומחה תמלול, המומחית ילנה לסיוק מחברת יפעת מידע לעסקים, המצהירה על נכונות תמלול השיחות מיום 12.05.2020, 29.12.2021, 30.12.2021 ו-08.02.2022.

     

    א.ש. (נתבעת 1):

     

35. טוענת כי היא בעלת הזכויות הבלעדית והחוקית במשק מכוח צו קיום הצוואה והחלטות רשות מקרקעי ישראל, וכי כל האחים ויתרו על זכויותיהם וחתמו מרצונם החופשי על כתב ההסכמה בפני עו"ד אל עמי בשנת 2018.

     

36. היא בעלת הזכויות היחידה והבלעדית במשק 61 במושב ז' מכוח צוואה כדין שערכה אמה המנוחה ביום 10/02/2013, אשר לגביה ניתן צו קיום צוואה חלוט ביום 30/07/2018. היא מכחישה מכל וכל כי הייתה מעורבת בעריכת הצוואה או שהפעילה השפעה בלתי הוגנת על המנוחה, וטוענת כי אמה הייתה כשירה לחלוטין והבינה היטב את משמעות מעשיה.

     

37. לגרסתה, אמה המנוחה הציגה בפניה את הנייר המקורי וביקשה ממנה להקריא אותו ולהוסיף או למחוק מלל על פי דיקטציה ישירה שלה. היא רק הקריאה לאמה את טיוטת הצוואה לבקשתה והוסיפה או מחקה מלל קצר בהתאם להנחיותיה המפורשות של האם ולאחר מכן השיבה לה את הטיוטה.

     

38. א.ש. מבקשת לדחות על הסף את תביעותיו של ב.מ. ומציינת כי טענותיו לגבי רכישת המשק בשנת 2005 הן שקריות, כבושות ונגועות בהתיישנות, שיהוי, עושק, חוזה למראית עין והשתק שיפוטי. היא מדגישה כי ב.מ. חתם מרצונו החופשי על כתב ויתור והסתלקות בפני עו"ד אל עמי, וכי הוא עזב את המשק בשנת 2018 (לאחר פטירת האם) ועבר להתגורר בג'. כמו כן, היא טוענת כי ב.מ. עושה שימוש לרעה בהליכי משפט ומציג תמלילי שיחות קטועים ומפוברקים המהווים האזנת סתר אסורה שאינה קבילה בבית המשפט.

     

    כבר עתה יאמר כי כלל התמלילים שהוגשו, העוסקים בשיחות שהתנהלו בין מי מהצדדים, עניינם הקלטות שהתבצעו כל פעם בידי אחד ממשתתפי השיחה בה ולכן הקלטות אלו אינן, ככלל, האזנות סתר, גם אם המשתתף האחר אינו יודע על ההקלטה. אמנם ישנם חריגים לכלל, אך לא נטען כי אלו חלים בעניינינו, לרבות כי מטרת השיחות הייתה של ביצוע עבירה או גרימת נזק ולכן טענתה נדחית.

     

39. טענותיו של ב.מ. לגבי אי-כשירות הצוואה כבר נדונו ונדחו בהליכים קודמים (כגון בתביעת א.ה. בת"ע 8063-08-21 שסולקה על הסף), ועל כן קיים השתק פלוגתא והשתק עילה המצדיק את דחיית התביעה על הסף.

     

40. א.ש. טוענת כי היא זו שטיפלה באמה המנוחה באופן מסור מאז פטירת האב, ניהלה את ענייניה הכספיים ודאגה להבאת עובדת זרה, בעוד האחים האחרים כמעט שלא היו בסביבה. מנגד, היא טוענת כי אחיה י.מ. וב.מ. משתפים פעולה כדי לנשל אותה מירושתה, תוך שהם מחזיקים במשק שלא כדין וצוברים בו חובות כבדים וריביות. היא מוסיפה כי האחים נהנים מזה מספר שנים מפירות המשק ומכירת הבציר בהיקף של מאות אלפי שקלים מבלי לתת לה כל דין וחשבון.

     

41. א.ש. מכחישה לחלוטין קיומו של הסכם התקשרות כלשהו בינה לבין מר ז' בנוגע לכרם הענבים, וטוענת כי מדובר במצג כוזב שהוצג תוך שימוש לא חוקי בזכויותיה במשק. היא עותרת לקבלת צווי מניעה שיאסרו על ב.מ., י.מ. ויתר הנתבעים להיכנס למשק, וכן לקבלת סעד הצהרתי המאפשר לה לעשות כל שימוש בשטחו, לרבות הסרת מתקנים וגידולים. לבסוף, היא דורשת את פינויו של ב.מ. מהמשק לאלתר.

     

    הנתבע י.מ. (נתבע 3):

     

42. בתיק תמ"ש 37406-07-22, הצטרף לטענותיה של א.ש. וטען כי הצוואה תקפה לחלוטין וכי חתימתו של ב.מ. על כתב ההסכמה מיום 21.05.2018 נעשתה מרצונו החופשי לאחר שהוסברו לו כל משמעויותיו.

     

43. בתיק תמ"ש 69132-07-20, י.מ. טען כי בהתאם לצוואה הוא רשאי להמשיך ולהתגורר במשק, וכי הוא מחזיק בנכס ומשתמש בשטחים החקלאיים מכוח זכות שימוש בלתי הדירה ובלתי מוגבלת וכן מכוח זכויותיו כ"בן ממשיך" הגוברות על הוראות הצוואה.

     

44. אציין כי מר י.מ. טוען מחד כי זכויותיו כ"בן ממשיך" משנת 1987 קודמות וגוברות על הוראות הצוואה, ומאידך הודה במסגרת חקירותיו ושיחותיו המוקלטות כי היה שותף מלא לניסוח טיוטת הצוואה והכנתה יחד עם א.ש. בבית המנוחה.

     

45. במסגרת ההליכים בתמ"ש 19370-03-20 ובתמ"ש 57464-07-20, הוא הגן בתחילה על תוקף הצוואה מיום 10.02.2013 והכחיש כל טענת זיוף, ובהמשך ביקש למחוק סעיפים מכתב הגנתו ומתצהירו שבהם מסר הודאות לגבי עריכת הצוואה.

     

46. כן הוא עומד על זכות המגורים האישית והבלתי-הדירה שלו למשך כל ימי חייו במשק מכוח סעיף 5 לצוואה, ומחזיק בפועל בשטח החקלאי שבו נטע כרם ענבים.

     

    א.ה. (נתבעת 2):

     

47. מצטרפת לתביעה לביטול הצוואה וטוענת כי חתימתה על כתב ההסכמה אצל עו"ד אל עמי הושגה שלא כדין ובמצב של חוסר כשירות, שכן באותה עת סבלה מסרטן אלים בדרגה 3, עברה טיפולי כימותרפיה קשים והייתה תחת השפעה כבדה של קנאביס רפואי שנטלה 4 פעמים ביום.

     

48. לטענתה המנוחה נוצלה באופן מחפיר על ידי א.ש. וי.מ., אשר הכתיבו את נוסח הצוואה ושלחו אותו בפקס למשרדו של עו"ד שמעוני עוד בטרם הובאה המנוחה לחתימה פיזית כשהיא בכיסא גלגלים.

     

49. עותרת לביטול צו קיום הצוואה מיום 30.07.2018 בטענה כי הצוואה מיום 10.02.2013 היא פרי מעשה תרמית, זיוף וניצול מצבה הרפואי והרגשי של המנוחה שסבלה מאלצהיימר ולא הייתה כשירה. היא טוענת כי א.ש. וי.מ. ניסחו וזייפו את הצוואה במשותף כדי לגזול את זכויות הירושה שלה. בנוסף, היא עותרת לבטל את חתימתה על כתב ההסכמה וההסתלקות, אשר הושגה לדבריה בדרכי רמייה והטעיה מבלי שידעה על הזיוף באותה העת.

     

    ק.מ. ומ.מ. :

     

50. בתמ"ש 19370-03-20 ובתמ"ש 57464-07-20, ק.מ. ומ.מ. (הנתבעים 4 ו-5) הופיעו לדיונים והתנגדו לבקשותיה של א.ש. למתן צווי מניעה האוסרים עליהם באופן גורף להיכנס או להגיע למשק. הם טוענים כי מדובר בסכסוך משפחתי שאינו מצדיק מניעת גישה מוחלטת אליו, במיוחד נוכח העובדה כי אינם עושים שימוש בפועל בנכס ואינם גורמים לנזקים כלשהם.

     

51. בעדותו בבית המשפט טען מ.מ. כי בתקופה שאמו הייתה בחיים הוא היה אלכוהוליסט, וכי החתימו אותו תחת השפעת אלכוהול מבלי שידע כלל על מה הוא חותם. הוא הוסיף כי האחים אינם יודעים דבר על הצוואה, וטען כי מאז נפטר האב "הלך לאמא השכל" וכי נהגו לקחת אותה לגלידה, לבקש ממנה לשלם ולהחתים אותה על מסמכים ("היו אומרים לה תחתמי קודם והיא הייתה חותמת").

     

52. ק.מ. פנה לבית המשפט וטען כי הוא ואחיו הנכים הולכו שולל וכי "נגנבה דעתנו מאחינו" אשר הבטיחו להם הבטחות שווא כדי להחתימם על מסמכי ההסכמה בפני עו"ד שאול אל עמי. באשר לעריכת הצוואה, ק.מ. טען כי לאחרונה נמצאו צוואות מזויפות שנכתבו בכתב ידם של האחים עצמם, וכי ההקלטות שנעשו מוכיחות את קיומה של המזימה נגדם.

     

    רשות מקרקעי ישראל (רמ"י):

     

53. בתיקים תמ"ש 19370-03-20 ותמ"ש 57464-07-20, הרשות עותרת לסילוק התביעה נגדה על הסף בהיעדר יריבות, שכן מדובר בסכסוך משפחתי פנימי שהרשות אינה צד לו ואין לה כל עניין בזהות בעל הזכויות. עם זאת, הרשות מבהירה כי כל העברה או רישום של זכויות בנחלה כפופים להוראות הדין, נהליה והחלטות מועצת מקרקעי ישראל. כמו כן, הרשות מתריעה על שימושים חורגים והפרות לא חוקיות בנחלה (כגון מכולות, מבנים מסחריים וקרוונים) ודורשת את הסרתם המידית.

     

    הסוכנות היהודית לארץ ישראל ומושב ז' אגודה שיתופית בע"מ:

     

54. עמדתם היא כי רישום והעברת הזכויות בנחלה מבוצעים על ידם אך ורק על פי נהלים מוסדרים וצווים שיפוטיים חלוטים. הם מבהירים כי בשנת 2018 פעלו כדין ורשמו את הזכויות במשק על שם א.ש. , בהסתמך על צו קיום הצוואה הרשמי וכתב ההסכמה החתום שהוצג בפניהם על ידי היורשים.

     

    מה הן המחלוקות הדורשות הכרעה:

     

55. ראשית לכל יובהר כי טענה בדבר אי-כשירות של המנוחה עלתה בצורה מפורשת במהלך ניהול ההליכים על ידי א.ה. ובא כוחה, עו"ד יאן קרומין ונטען כי המנוחה הייתה "לא כשירה בריאותית החל משנת 2010" וכי "התדרדר והחלה זו לסבור מאלצהיימר דמנציה", דבר אשר מנע ממנה "שיקול דעת חופשי ועצמאי" בעת עריכת צוואתה בגיל 103.

     

    טענות אלו פורטו בבקשת המבקשת לביטול צו קיום הצוואה המאוחרת וכן בבקשתה לקבלת צו להמצאת תיקה הרפואי מקופת חולים כללית.

     

    הטענה בדבר מצבה הרפואי של המנוחה הועלתה בפועל גם במהלך הדיונים.

    מנגד, בעלי הדין האחרים לא העלו טענה רפואית זו בכתבי טענותיהם אלא התמקדו בטענות מעורבות וזיוף.

     

56. מומחה מטעם בית המשפט לא מונה עת כזה לא התבקש על ידי מי מבעלי הדין. בהתאם, מספר פעמים הובהר לבעלי הדין, כי לא ניתן יהיה להעלות טענות הנוגעות למצבה הרפואי נכון למועד החתימה, ללא ביסוס מקצועי ועדויות בעלי הדין עצמם בנוגע לכך, לא תוכלנה לבסס עילה הקשורה למצבה של המנוחה בעת הרלוונטית. בהתאם הסכימו כל הצדדים כי ההליכים יתנהלו מתוך חזקה שהמנוחה הייתה כשירה בעת עריכת הצוואה המאוחרת.

     

57. נוכח האמור אין אני נדרשת לטענה הנוגעת לכשרותה של המנוחה.

     

58. אם כן עניין לנו בשתי צוואות, כמובא לעיל, כאשר הזכויות על המשק נרשמו על שם א.ש. , בהסכמתם של כל הצדדים.

     

59. טענות הצדדים נוגעות לצוואה השנייה, כאשר המשמעות היא שככל ואורה על ביטולה, יהיה מקום לפעול בהתאם לצוואה הראשונה, המוקדמת בזמן, קרי היא זו שתעמוד בתוקף, ככל ולא יקבע או יוסכם אחרת.

     

    יודגש כי צוואה זו לא הוגשה לקיום, לא הוגשה כל התנגדות לקיומה ולגביה לא תלויים ועומדים הליכים משפטיים.

     

    מכאן שתוצאת קבלת תביעתו של התובע בנוגע לצוואה השנייה, היא כי הוא עתיד לכאורה לקבל את מלוא הזכויות ורכושה של המנוחה, מכוחה של הצוואה הראשונה.

     

    בעניין זה אטעים כי נדמה היה, במהלך ניהול ההליכים, שעניין זה לא היה נהיר למרבית בעלי הדין (למעט ב.מ. וא.ש. ) ולכן לעיתים נדמה היה כי טענותיהם ועדויותיהם לא עמדו בכפיפה אחת עם האמור, ועלתה תמיהה בעניין זה, עת סברו שעם הכרעה בסכסוך והמחלוקת, תוביל התוצאה לחלוקה שוויונית בין האחים.

     

60. כבר עתה אציין כי נוכח האמור בית המשפט עשה ניסיונות להביא את הצדדים לכדי הסכמות שאולי ייתרו את האפשרות להליכים משפטיים עתידים בנוגע לצוואה הראשונה (שבעניינה טרם הוגשה בקשה למתן צו לקיומה ולא הוגשה התנגדות), אך ללא הועיל.

     

61. ולעניינינו – בנוגע לצוואה השנייה, מושא ההליך שלפני, עלו טענות שונות, כולל מעורבות בעריכתה, השפעה בלתי הוגנת על המנוחה והסכמה של האחים בדבר תוקפה של הצוואה עת חתמו על כתב ויתור בפני עורך דין.

     

62. נוכח אופי הטענות הן תבחנה בסדר הבא:

     

    • האם הייתה מעורבות בעריכתה של הצוואה.

    • האם הייתה השפעה בלתי הוגנת על המנוחה.

    • האם יש להורות על ביטול "כתב ההסכמה/ויתור" ובהתאמה מה נפקותו.

      מעורבות בעריכת הצוואה:

63. תחילה אטעים כי הואיל והועלו שתי טענות שיש ביניהן חפיפה חלקית - השפעה בלתי הוגנת ומעורבות בעריכתה של הצוואה, מצאתי להבהיר ולו חלקית את ההבחנה בין השתיים.

     

64. סעיף 30 לחוק הירושה, תשכ"ה-1965, קובע:

     

    "(א) הוראת צוואה שנעשתה מחמת אונס, איום, השפעה בלתי הוגנת, תחבולה או תרמית – בטלה.

    (ב) הוראת צוואה שנעשתה מחמת טעות – אם אפשר לקבוע בבירור מה היה המצווה מורה בצוואתו אילמלא הטעות, יתקן בית המשפט לפי זה את דברי הצוואה; אם אי-אפשר לעשות כן – בטלה הוראת הצוואה."

     

    סעיף 35 לחוק הירושה קובע:

    "הוראת צוואה, פרט לצוואה בעל-פה, המזכה את מי שערך אותה או היה עד לעשייתה או לקח באופן אחר חלק בעריכתה, והוראת צוואה המזכה בן-זוגו של אחד מאלה – בטלה."

65. להבדיל ממבחן נסיבות עריכת הצוואה במסגרת השפעה בלתי הוגנת (כפי שיפורט בהמשך) , כאחד ממבחני העזר שבאמצעותם בוחן בית המשפט את התמונה הכוללת (אז ניתן לברר זהות יוזם הצוואה, בחירת עורך הדין, אופן מסירת ההנחיות, נוכחות הנהנה בעת הפגישה או החתימה, מידת עצמאותו של המצווה בקבלת ההחלטות והאם ניתן לו ייעוץ משפטי בלתי תלוי), סעיף 35 לחוק הירושה עוסק במצב שונה: סעיף זה יוצר חזקה חלוטה עם הוכחת תנאיו, ולכן אין צורך להוכיח שהנהנה אכן הפעיל לחץ או השפעה פסולה.

     

66. מכאן שאם יוכח שגב' א.ש. , הזכאית על פי הצוואה, ערכה את הצוואה או נטלה חלק בעריכתה, הוראת הזכיה עלולה להתבטל גם אם יוכח שהמנוחה הייתה צלולה, הבינה את הצוואה ורצתה בתוצאתה.

     

67. סעיף 35 מחייב לבחון אם המעורבות הגיעה לרמת הדרישה המשפטית של עריכת הצוואה או לקיחת חלק באופן אחר בעריכתה. הפסיקה מבחינה בין פעולות טכניות או שוליות לבין פעילות מהותית, עמוקה או דומיננטית הקשורה ליצירת הצוואה.

    בע"א 99/86מתתיהו זיידה נ' ריקה-רבקה זיידה, מ(3) 105 (1986) נכתב: "המדובר במקרה שלפנינו בשאלה, מיהו הנחשב לעורך הצוואה, ובעיקר, אימתי רואים את פלוני כמי שלקח חלק בעריכתה באופן אחר ... עורך הצוואה הוא מי שנוטל חלק בניסוחו או בכתיבתו של המסמך. הווה אומר, העריכה היא פעולה הקשורה ביצירתו, מבחינת התוכן או הצורה, של המסמך הקרוי צוואה..." 

    בנוסף, הפסיקה הבחינה בין מעורבות מהותית לבין פעולות טכניות, ניטרליות או מסייעות, של הנהנה. הפניית המצווה לעורך דין, תיאום פגישה, הסעתו, מסירת פרטים מזהים, נוכחות בעת החתימה ( או סיוע טכני אינם מובילים בהכרח לבטלות לפי סעיף 35.

    המסקנה היא שאותה פעולה יכולה להיות רלוונטית בשני המסלולים, אך תוצאתה שונה: בסעיף 30 היא עשויה להצטרף לראיות אחרות ולהוכיח השפעה בלתי הוגנת; בסעיף 35 היא עשויה להביא לבטלות הוראת הזכייה אם היא חוצה את הרף של נטילת חלק בעריכת הצוואה.

68. קיימת חפיפה עובדתית בין שני המבחנים, אך אין זהות ביניהם. מעורבות הנהנה בנסיבות עריכת הצוואה יכולה לשמש אינדיקציה להשפעה בלתי הוגנת, גם אם אינה מספיקה לבטלות לפי סעיף 35. מנגד, הוכחת נטילת חלק בעריכת הצוואה לפי סעיף 35 עשויה להביא לבטלות ללא צורך להמשיך ולברר אם ההשפעה הייתה בלתי הוגנת בפועל.

     

69. לכן יש לבחון בנפרד: האם המעורבות מלמדת שהמצווה איבד את רצונו החופשי או נוצל באופן בלתי הוגן, לפי סעיף 30. האם הנהנה ביצע פעולה הנכנסת לגדר "ערך", "היה עד" או "לקח באופן אחר חלק בעריכת הצוואה", לפי סעיף 35.

    בעמ"ש (מחוזי מרכז) 17245-07-22י. ו נ' ר. מ(נבו 30.1.2023), נכתב:

    "הובהר בפסיקה כי עורך הצוואה הוא מי שעסק בניסוחה של ה"צוואה" או בכתיבתה. העריכה היא הפעולה הלשונית של הכנת המסמך, יצירתו מבחינת התוכן או הצורה, ובפרט ניסוחו המילולי והלשוני... נוכח נוקשותו של הסעיף ופרשנותו באופן מצמצם, נקבע, כי שיחות מקדימות אינן חלק מעריכת הצוואה ובדומה גם ביצוע שליחות מטעם המצווה אשר ביקש כי עורך הדין יסור אליו לשם עשיית צוואה ...

    בכל הנוגע לסיפת הסעיף "לקח חלק בעריכתה" קבעו בית המשפט פרשנות גמישה יותר, ונקבע, כי תוכנן של תיבת המילים "לקח חלק בעריכתה" יקבע בהתאם לנסיבות המקרה ובהתאם למבחן השכל הישר ... בדומה נקבע כי סיפת הסעיף "לקח חלק בעריכתה" הינה למעשה עילה שיורית, היינו כזו שאינה נופלת לגידרו של מי שערך את הצוואה או היה עד לה ..".

    כפי שניווכח לראות בעניינינו עסקינן בצוואה בכתב בפני שני עדים, שהזוכים בה, הם ביתה של המורישה, גב' א.ש. , בכל נכסיה ושני בניה, ב.מ. וי.מ. , להם הוענקה זכות מגורים.

70. אם כן סעיף 35 דן בשלוש חלופות: החלופה הראשונה היא שהנהנה עצמו ערך את הצוואה. חלופה זו מתפרשת בדרך כלל באופן מצומצם, ומתמקדת בעריכה הפורמלית והלשונית של המסמך, ובכלל זה ניסוחו, כתיבתו או יצירת תבניתו המשפטית. החלופה השנייה היא שהנהנה היה עד לעשיית הצוואה, עד לעשייה במובן המשפטי הרלוונטי, ולא ככל אדם שנכח במקום או היה מודע לחתימה. החלופה השלישית, "לקח באופן אחר חלק בעריכתה", היא חלופה שיורית וגמישה. היא מאפשרת לבחון פעולות שאינן נכנסות במדויק לגדר עריכת המסמך או עדות פורמלית, אך קשורות באופן מהותי להכנת הצוואה או לעריכתה.(ראו: ע"א 1079/92 ד"ר אברהם גדליה נ' כתון דאלי, מז(5) 431 (14.11.1993)(.

71. בחלופה השלישית, הנראית כרלוונטית כאן, המבחן המרכזי הוא מידת המעורבות, אופייה וחומרתה. ככל שהפעילות של הנהנה כבדה, עמוקה, דומיננטית ומהותית יותר ביחס להכנת הצוואה וליצירתה, כך גובר הסיכון שהיא תיחשב נטילת חלק בעריכתה. (ראו: ע"א 6496/98 מופק בוטו נ' סאמי בוטו, נד(1) 19 (4.1.2000)). שם נקבע, כי: "המבחן הוא מידת המעורבות וחומרתה. עם זאת, מרחק הזמן בין השלב שבו נתקיימה מעורבותו של הנהנה לבין השלב שבו נערכה הצוואה עצמה עשוי להרחיק מעורבות זו מגדר הכנת הצוואה. בנסיבות מסוימות ניתן לראות בפעילות עצמאית מאוחרת משום "התחלה חדשה בכל הנוגע לעריכת הצוואה".

     

72. עם זאת, פעולות אלה עדיין עשויות להיות רלוונטיות במסגרת סעיף 30, כמבחן נסיבות עריכת הצוואה וכראיה אפשרית להשפעה בלתי הוגנת. כמו כן, הצטברות של פעולות שכל אחת מהן לבדה אינה מספיקה עלולה, במבט כולל, להגיע לרף של נטילת חלק בעריכת הצוואה.

    מה הן אם כן, פעולות העלולות להיחשב נטילת חלק בעריכת הצוואה:

73. מהפסיקה עולה כי בין השיקולים המרכזיים ניתן למנות הכנת נוסח מלא של הצוואה, יצירת הקובץ או התבנית שעל בסיסם נערכה הצוואה, מסירת הוראות מפורטות לעורך הדין, השתתפות פעילה בפגישות שבהן גובש תוכן הצוואה, תכנון מהותי של הוראותיה או שליטה בתהליך ההכנה.

     

    אין די בכך שהנהנה היה מעורב בחייו של המצווה או שיזם את עצם האפשרות לערוך צוואה. יש לבחון אם הפעולות היו קשורות ישירות להכנת הצוואה וליצירת תוכנה או צורתה, ומה הייתה עוצמת המעורבות.

    השופט ברק בע"א 851/79 בנדל נ' ד' בנדל, עמ' 109 עמד על כך ופסק: "...אם המצווה נפגש עם עורך-דין ומוסר לו הוראותיו, ניתן, לרוב, לגרוס, כי הפעלתנות הקודמת של הנהנה אצל המצווה אין בה משום נטילת חלק בעריכת הצוואה, שכן שיקול-דעתו העצמאי של עורך הדין והקשר הישיר, שנוצר בינו לבין המצווה, יש בהם כדי לנתק את הקשר בין אירועי העבר לבין פעולתו של עורך הדין, ויש בהם כדי ליצור התחלה חדשה בכל הנוגע לעריכת הצוואה. לא כן כאשר המצווה לא נפגש כלל עם עורך הדין, והנהנה עצמו והוא בלבד מהווה את החוליה, המקשרת בין המצווה לבין עורך הדין... על-כן ניתן לגרוס, כי במקרה הראשון פעולתו של עורך הדין היא תחילתה של עריכת הצוואה, ואילו במקרה השני עשויה פעולתו של עורך הדין להיות סיומו של תהליך, שראשיתו או המשכו בפעולתו של הנהנה כלפי המצווה."

74. לעניין אופי מעורבות ודינה אפנה לעמ"ש (מחוזי מרכז) 45892-09-21א. נ נ' א.ש(נבו 18.12.2022) נידונה פסילת שתי צוואות של מנוח בן 91, לאחר שנקבע כי נכדיו, ובעיקר אחד מהם, היו מעורבים באופן מהותי בהכנתן ובעריכתן, תוך שינוי צוואתו הקודמת והדרת בתו מעיזבונו. בצוואה משנת 2014, שנערכה בפני עדים, ציווה המנוח את עיזבונו כך שמחצית תועבר לא.ש., והמחצית האחרת תועבר לנכדיו של המנוח, ילדיה של בתו ח., בחלקים שווים ביניהם. בצוואה משנת 2015, שנערכה בפני רשות ונוטריון, ציווה המנוח את כל עיזבונו לנכדיו, תוך הדרה מוחלטת של בתו א.ש.. שתי הצוואות התבססו על אותו קובץ Word. בית המשפט קבע כי צוואת 2014 נערכה ונוסחה מראשיתה ועד סופה, לרבות הדפסתה, על ידי אחד הנכדים, א'. קובץ הצוואה הועבר לנוטריון, אשר אותר על ידי מי מטעם המערערים, בעלה של אחת המערערות. בנוסף נקבע כי השינויים שנעשו בקובץ לצורך צוואת 2015 בוצעו על ידי א. או על ידי מי מטעמו. השינויים כללו, בין היתר, את הסרת שמה של א.ש. כיורשת, שינוי שנגע למצבה הכלכלי של ח., וכן תיקון טעות סופר בפרטי המקרקעין. בית המשפט המחוזי ראה בכך מצב שבו לנוטריון הועבר נוסח צוואה שנערך על ידי הנהנים או בסיועם. לפי הקביעות העובדתיות שאומצו בערעור, בני המשפחה המעורבים פעלו בכמה חוליות של התהליך: מי מהם זימן את הנוטריון, מי מהם זימן רופא לצורך בדיקת המצווה, מי מהם העביר את נוסח הצוואה הקודם, ומי מהם ערך בו את השינויים. בית המשפט תיאר את הפעולות כמכלול של שיתוף פעולה, שבו כל אחד מן המעורבים פעל עבור אותה תוצאה. בנוסף נקבע כי אחד הנכדים היה מעורב גם בהכנת הצוואה הראשונה ובשינויים שנעשו לקראת הצוואה השנייה. בית המשפט לענייני משפחה קיבל את ההתנגדות לקיום הצוואה האחרונה משנת 2015, ואף הורה על ביטול הצוואה הקודמת משנת 2014 והורה לצדדים לעתור למתן צו ירושה אחר עיזבון המנוח. בית המשפט המחוזי אישר את פסק דינו וקבע שאחד הנכדים ערך את הצוואה או לכל הפחות נטל חלק משמעותי ועיקרי בעריכתה, בעודו נהנה ממנה. בפסק הדין של בית המשפט המחוזי נכתב:

    "זאת ועוד - ראוי לציין כי לפי הגישה המרחיבה אף מי שהדריך את המנוח באשר לדפוסים המשפטיים - טכניים שיש להיזקק להם כדי ליצור את המסגרת אשר לתוכה יוצק המצווה את ההוראות האופרטיביות בצוואה יחשב כמי "שנוטל חלק בעריכת הצוואה" (עניין הררי הנ"ל) ולמעשה נטילת חלק בעריכת צוואה היא גם נטילת חלק בהכנת הצוואה ותכנונה להבדיל משותפות בניסוחה הנופלת בגדר "מי שערך את הצוואה" ...עיננו הרואות, בין אם נכוון עיננו לגישה המצמצמת ובין אם לזו המרחיבה – פשוט וברור כי זה אשר הכין את קובץ הוורד של מלוא תוכן הצוואה, הדפיסו ומסרו לעורך הדין או לרשות, נחשב לעורך הצוואה, ולמצער כמי שנטל חלק בעריכתה, חלק משמעותי ועיקרי. בנדון נוכח קביעותיו העובדתיות של בית משפט קמא – א. ערך את הצוואה ובהיותו נהנה יש בדבר להביא לבטלות הצוואה."

75. באשר לתוצאת הוכחת המעורבות, יש להבהיר כי אם הוכחה אחת מחלופות סעיף 35, התוצאה היא בטלות הוראת הזכייה של הנהנה או של בן זוגו, בהתאם לנסיבות. אין פירוש הדבר בהכרח שכל הצוואה בטלה. ניתן לבטל חלק מהצוואה אם ההוראה המזכה ניתנת להפרדה ועומדת בפני עצמה, וביטולה אינו מעוות את רצונו של המצווה.

    מכלל אל הפרט: 

     

76. כאמור הצדדים העלו טענות כי קודם לעריכתה של הצוואה המאוחרת פעלה א.ש. יחד עם י.מ. לעריכתה של הצוואה, בכתב יד, תוך הכתבת רצונה של א.ש. למסמך וזאת בביתה של המנוחה, כשהיא נוכחת. מסמך זה נשלח בפקס לעורך הדין, מספר ימים קודם לחתימתה של המנוחה במשרדו של עורך הדין והכל כאשר המנוחה כבת 103 (נולדה בשנת 1910).

     

77. התובע, ב.מ. , וא.ה. , טענו כי על סמך פקס זה בלבד הכין עורך הדין את נוסח הצוואה הסופי, מבלי שפגש קודם לכן את המנוחה או שוחח עמה באופן עצמאי.

     

78. כבר עתה יאמר שבשלבים המוקדמים של ההליכים המשפטיים, ולאורך ניהולם, א.ש. הכחישה לחלוטין כל מעורבות בעריכתה של הצוואה וכן הכחישה כי הטיוטה נשלחה על ידה בפקס לעו"ד שמעוני.

     

79. הוגש עותק מטיוטת הצוואה, על גביו אין חתימה של המנוחה ותוכנו כדלקמן (מספר מילים לא היו ברורות ולכן לא הועתקו):

    "1. המשק אינו מיועד למכירה ואינו ניתן לחלוקה.

    2. המשק אינו ניתן לשעבוד או מישכון כל שהוא.

    3. המשק ירשם על שם א.ש. ביתי והיא תחליט באיזו צורה המשק ימשיך לתפקד מכל הבחינות אם זה למנות את אחד האחים לבן ממשיך מול הרשויות כמו ___ מינהל ____ כיוצא בזה.

    4. א.ש. רשאית לבצע כל דבר שיצטרך או ידרש לפיתוח המשק וכל הכנסה או הוצאה כספית תופקד בידי א.ש. בלבד.

    5. כל הנושא הכספי של המשק יעבור אך ורק דרך א.ש. .

    6. המשק הנ"ל אינו ניתן לחלוקה לא בין הנכדים ולא בין החתנים והכלות. הכל ___ בין האחים בלבד האחראים למשק.

    7. אני עושה את צוואתי זו כאשר אני צלולה בדעתי ולא מתוך לחץ כל שהוא מכל צד שהוא.

    8. צוואה זו מבטלת את כל הצוואות שנעשו בעבר.

    9. גם י.מ. וגם ב.מ. שגרים במשק ישלמו שכירות שתקבע על ידי א.ש. חודש בחודשו.

    10. לא תהיה שום דרך למשכן את המשק בשביל אף אחד מבניי אם בהווה או בעתיד.

    הבית שב.מ. גר בו היום הוא שייך לו ויעשה בו לשימושו האישי למגורים.

    כל התנהלות שקשורה כספית או אחרת במשק תהייה באחריותה הבלעדית של הבת א.ש. וכל החלטה או שינוי ייעשה על ידה". 

     

    

     

80. לצורך ברור הטענות אביא נוסח הצוואה, כפי שנחתמה לאחר מס' ימים, במלואה:

    "צוואה

    הואיל: ואין אדם יודע את יום פקודתו;

    והואיל: וברצוני להורות ולצוות את אשר ייעשה ברכושי לאחר אריכות ימיי ושנותיי; 

    לפיכך: אני הח״מ, ג.מ. ת.ז ----- ממושב ז' בהיותי בדעה צלולה ומיושבת ובהכרה מלאה, מצווה בזאת מרצוני הטוב והחופשי, בלי שום פיתוי, אונס, כפייה או השפעה בלתי הוגנת עלי מצד כלשהו, את אשר ייעשה ברכושי לאחר אריכות ימי ושנותיי כמפורט להלן: 

    1. לאחר פטירתי יש לפרוע תחילה ולשלם מתוך עזבוני את כל ההוצאות הכרוכות בלוויה, בקבורה ובהקמת מצבה וכן את כל ההוצאות הכרוכות בקיום צוואה זו ובביצועה. 

    2. את מלוא זכויותיי במשק מספר 61 במושב ז' וכל נכסי המקרקעין וכן את מטלטלין בין המחוברים חיבור של קבע ובין שאינם הנני מצווה לבתי א.ש. ת.ז -----. 

    3. את כל הכספים מכל מין וסוג שהוא המצויים ו/או שיהיו מצויים ביום מותי, בבעלותי ו/או ברשותי בכל בנק ו/או מוסד אחר, בין בכסף ישראלי בין במטבע זר, בין בניירות ערך ובין במטבעות, לרבות הכספים המצויים בחשבונות בנק שלי, אני מצווה לבתי א.ש. ת.ז -----. 

    4. הנני מצווה כי לבני י.מ. ת.ז ---- תהיה זכות מגורים במשק למשך כול חייו כאשר זכות המגורים לא תועבר בירושה ליורשיו של י.מ.  

    5. הנני מצווה כי לב.מ. ת.ז --- תהיה זכות מגורים במשק למשך כול חייו כאשר זכות המגורים לא תועבר בירושה ליורשיו של ב.מ.. 

    6. הנני מצווה כי זכות המגורים כאמור בסעיפים 5-4 לצוואתי אינה ניתנת להעברה או למכירה לאחר. זכות המגורים הינה זכות אישית לבני ב.מ. ולבני י.מ. .

    7. זאת היא צוואתי האחרונה, והנני מבטלת בזה ביטול גמור, מוחלט וסופי כל צוואה קודמת.

    ולראייה, לאחר שהצהרתי בפני שני עדי הצוואה המפורטים להלן שזאת צוואתי, באתי על החתום:

    היום 10.02.2013.

    ....

    אשר כל אחד מאיתנו חנו למעלה משמונה עשרה שנה מצהירים ומאשרים בזה כי מ.ב. , ת.ז.------, חתמה בפנינו, בהיות שנינו נוכחים בעת ובעונה אחת, על צוואה זו, לאחר שהצהיר/ה בפנינו כי זאת היא צוואתו/ה, ולאחר שהמצווה הבין/ה את תוכן הצוואה ואישר/ה כי זהו רצונו/ה האחרון, ושנינו חתמנו כעדים על הצוואה באותו מעמד."

81. הכחשותיה של גב' א.ש. : בתצהירה של גב' א.ש., שצורף לתגובה בתיק 19370-03-20, הצהירה בסעיף 8: "התובעת מכחישה באופן מוחלט כי לקחה חלק בעריכת הצוואה ולבטח שלא ניסחה לאימה המנוחה את צוואתה".

    היא הוסיפה בסעיף 15 לתגובתה כי לא הייתה לה "כל ידיעה בדבר אופן עריכת הצוואה".

     

    א.ש. חזרה על הכחשה גורפת זו גם בכתב ההגנה שהגישה, שבו טענה בסעיף 55: "הנתבעת לא הודתה בשום מקום בתמלול השיחה כי החלק הראשון נכתב ע"י מר מ'... ואילו החלק התחתון נכתב על ידה", וכינתה את טענותיו של ב.מ. "פרשנויות כזב".

     

82. במהלך ניהול ההליך וחקירתה הנגדית בבית המשפט, שינתה א.ש. את גרסתה והודתה שאכן ישבה ורשמה את הדברים במסמך הטיוטה, יחד עם י.מ. .

     

    במהלך חקירתה, השיבה לשאלות בית המשפט לגבי נסיבות עריכת הטיוטה בכתב יד: "אני כתבתי את מה שהיא אומרת... אימא שלי ביקשה שאני אכתוב את הנקודות האלה, זה הכל... היא אמרה לי את הדברים בעל פה ואז אני לקחתי דף כדי לרשום אותם".

    א.ש. אף הודתה בהמשך חקירתה בבית המשפט כי י.מ. נכח עמה במעמד זה: "אימא שלי הייתה, אני וי.מ. היינו שם, והיא אמרה לנו מה לכתוב, זה הכל... אני לקחתי [דף] כדי לשמוע את מה שהיא אומרת, כדי שאני אדע בדיוק מה רצונה".

    לדבריה ישבה עם י.מ. ואמה בבית והעלתה את רצון האם על הכתב: "ישבנו, היינו אצלה בבית... י.מ. ואני, והיא אמרה לנו מה היא רוצה באמת בעניין שאיך זה יהיה רשום". היא הבהירה בעדותה כי כתבה את הדברים לבקשת אמה כדי למנוע את אובדן המשק: "אני כתבתי את מה שהיא אומרת".

     

    א.ש. הסבירה בעדותה כי החששות והלחצים שחשה נבעו אך ורק מהחובות הכבדים של אחיה י.מ. ומהעיקולים שהוטלו על המשק.

    היא העידה כי שיתפה פעולה עם המנוחה במטרה להגן על הבית והמשק מפני נושיו של י.מ. , והצהירה: "את המשק רצו לקחת ב.מ., .. כי על המשק כדי לשמור אני חתמתי".

     

    שינוי מהותי זה של גרסתה מוביל לכך שנמצא כי הזכאית על פי הצוואה המאוחרת, כתבה בכתב ידה את טיוטת הצוואה שנשלחה לעורך הדין שערך את הצוואה והחתים את המנוחה.

     

83. אוסיף כי בעדותו של י.מ. ובדבריו המוקלטים אישר י.מ. כי "אנחנו עשינו הכל שיהיה הכל ביחד" וכי הצוואה הוכנה על ידם (על ידו ועל ידי א.ש.) ונלקחה מוכנה לעורך הדין, תוך שהוא מודה בכוונתו לשקר לבית המשפט ולספר "לכל דורשי הסיפור שאותו הגורם יבקש לשמוע" על מנת לעצור את הצוואה ולפגוע בא.ש.. י.מ. הודה שאמר דברים אלו כאשר לדבריו עשה זאת כדי להטעות את האחים. "אני אמרתי לך ,שאני נתתי לכם את מה שרציתם ,זה מה שהיה" וכן "אני יודע מה אמרתי כדי להטעות אתכם .נקודה".

     

84. י.מ. העיד בהרחבה על נסיבות כתיבת הטיוטה המקדימה בסלון ביתה של המנוחה, שם ישב יחד עם א.ש.. בחקירתו הנגדית בבית המשפט, פירט והודה במעורבותו ובמעורבותה של א.ש.. לדבריו הוא זה שהחל לכתוב את הטיוטה פיזית, אך הפסיק באמצע והעביר את המשימה לאחותו: : "התחלתי לרשום, התחלתי לרשום, אחרי זה ראיתי שאני לא, זה לא קשור אלי כל הסיפור... היא אמרה לי טוב, עזוב עזוב, אני אמשיך הלאה". הוא אישר כי הטיוטה מורכבת מכתב ידם של שניהם: "הפתק מראה ששנינו כתבנו את הפתק... אני כתבתי והפסקתי, זהו, הפסקתי באמצע והלכתי".

    י.מ. הוסיף כי כתב את הדברים על הדף לבקשת המנוחה עצמה ועל סמך המילים שהיא הקריאה לו ישירות: "אני כתבתי על סמך המילים שהיא אמרה לי, היא הקריאה לי, אני כתבתי מה שהקריאה לי".

     

    עם זאת, כאשר נשאל מדוע היה צריך לכתוב את הטיוטה בשני חלקים וכתבי יד שונים, השיב: "אני לא יודע... כל אחד כתב כאוות נפשו", וטען כי לא ידע באותה עת שהטיוטה תועבר לעו"ד שמעוני ותשמש בסיס לצוואה הסופית.

85. בנוסף הוגשו הודעות ווטסאפ ותמלילים שבהם הוא מודה במעורבותו הישירה בניסוחה. בהודעת ווטסאפ ששלח לא.ש. באוגוסט 2021 נכתב: "אני אומר שאני לקחתי את לכתוב את הצוואה ואמרתי לה מה להגיד... רק אני יודע הכל גם על הצוואה". כמו כן, מפי מ.ע. נשמע כי י.מ. התוודה בפני א.ש. בנוכחותה: "רק אני יכול להפיל את הצוואה כי אני ואת יודעים את האמת שהכנו את טיוטת הצוואה".

     

86. בתמלול שיחה שנערכה בין ב.מ. לא.ש. (מתאריכים 29.12.2021 ו-30.12.2021), עולה כי ב.מ. מציג לא.ש. את טיוטת הצוואה בכתב יד וטוען בפניה "זה הכתב שלך", בעוד א.ש. מכחישה בתחילה ואומרת "לא, זה לא הכתב שלי, סליחה" ו-"ממש לא". בהמשך היא מודה כי היא וי.מ. עשו זאת "בגלל הפש"ר" ומתוך פחד שייקחו את המשק מאמם.

     

87. בשיחה מיום 30.12.2021, א.ש. אמרה לב.מ.: "אבל ראית, הרי הוא (י.מ. ) כתב את הכל, אני מה אני כתבתי?". היא מוסיפה שהיא זו שכתבה "שזה הבית שלו והוא יעשה בו מה שעולה על רוחו", ומציינת כי היא עמדה על שלה ולא הסכימה לכל דבר שרצה י.מ. .

     

88. בתמלול שיחה שנערכה מיום 8.2.2022 (ב.מ., א.ה. , מ.מ. וי.מ. ) עולה כי במהלך שיחה זו, א.ה. פונה לי.מ. ושואלת אותו לגבי א.ש. "שישבה על הצוואה וכתבה אותה" ומציינת כי א.ש. טענה שי.מ. כתב זאת לבד. י.מ. משיב "כן", וכאשר מאור שואל אותו "מה אתה לא היית לידה שהיא כתבה?", י.מ. משיב: "היינו ביחד, עזוב אותך משטויות".

     

89. בתמלול שיחה שנערכה בין י.מ. לע', י.מ. אומר לע' כי א.ש. "לקחה את זה לידיים" ואמרה לו "עזוב עזוב אני אטפל בזה". ע' משחזרת בפניו כי א.ש. אמרה לה "תתחילי לכתוב מה שאני אומרת לך", וי.מ. מאשר זאת ואומר שא.ש. אמרה לו "קח דף, אני אגיד לך מה לרשום", ובהמשך אמרה לו "תביא, אני אגמור את השאר".

90. בנוסף, י.מ. אומר לע' כי ב.מ. אינו יודע שא.ש. עשתה את הצוואה, וכאשר ב.מ. יראה את המכתב שהיא כתבה הוא יבין מי עבד עליו ומי באמת עשה את זה. י.מ. מוסיף ואומר: "היא (א.ש. ) הפילה עלי כאילו, לא, היא לקחה את זה לידיים".

     

91. בתמלול שיחה שנערכה בין מ.ע.י לי.מ.  מ.ע. פונה לי.מ. ואומרת לו כי הוא עשה את הצוואה יחד עם א.ש., ומבקשת ממנו "תהיה גבר תגיד אני עשיתי". י.מ. משיב לה כי הוא "הפסיק באמצע" וא.ש. המשיכה לבד, ומסביר: "בהתחלה ישבנו ביחד עשינו" ואז א.ש. אמרה לו "טוב, עזוב עזוב עזוב" והמשיכה לבד.

     

92. ממכלול העדויות עולה כי א.ש. וי.מ. היו שותפים מלאים בכתיבתה של טיוטת הצוואה, אשר הועברה לידי עורך הדין, כתבו הטיוטה בכתב ידם, כאשר רובה ככולה הוכתבה על ידי א.ש., אף אם בהתאם להבנתה הכללית של המנוחה. הטיוטה נערכה שלא בדרך של ציון פרטים טכניים, אלא עקרונות והוראות מהותיות, בהן הורשה של מלוא רכושה של המנוחה, לא.ש. עצמה.

    אין ספק כי התנהלות משמעה "עריכה" או "מעורבות בעריכה", כאשר יהיה צורך לבחון הקשר בין הטיוטה לצוואה המאוחרת.

     

93. שליחת טיוטת הצוואה בפקס לעוה"ד שימעוני: בשיחה מוקלטת שנערכה בין מ.ע. לעו"ד ויקי שמעוני (המתועדת בתמלול שבתיק המוצגים), טען: "אני קיבלתי את זה אם אני לא טועה אפילו בפקס, לא יודע איך קיבלתי את זה, ועל סמך זה הכנו את הצוואה". שמעוני הוסיף באותה שיחה כי רק בדיעבד נודע לו שהשולחת היא הנהנית: "זה א.ש. , זה היום אני יודע, אני לא יכולתי לדעת אז מי כותב מה", והבהיר כי "אם הייתי יודע לא הייתי עושה". בחקירתו הנגדית בבית המשפט ניסה עורך הדין לעדן את גרסתו וטען כי ייתכן שקיבל פקס אך אינו זוכר זאת בוודאות, וכי בכל מקרה אין קשר בין המכתב המקדים לבין רצון המנוחה שהובע בפניו בעל פה.

     

    אם כן בתחילה סיפר כי הטיוטה הייתה חלק ובסיס מהצוואה המאוחרת ולאחר מכן שינה עמדתו והעיד כי אין בין השניים כל זהות והצוואה שנערכה על ידו, לכאורה הייתה מנותקת מהטיוטה.

     

94. באשר לדמיון בין שני המסמכים, כפי שיבואר בהמשך, אין בידי לאמץ את עדותו של עורך הדין.

95. גב' א.ש. הכחישה בתוקף בכתבי הגנתה ובסיכומיה כי שלחה פקס כלשהו למשרדו של עו"ד שמעוני. בעדותה בבית המשפט הצהירה א.ש.: "לא שלחתי... המסמך הזה נשאר... לא שלחתי, לא הוצאתי את המסמך הזה מהבית", וטענה כי הטיוטה בכתב יד נמצאה בביתה של אמה רק לאחר מותה. א.ש. טוענת כי גרסת המתנגדים בעניין הפקס מהווה עדות שמועה בלתי קבילה ("עורך הצוואה אמר למ.ע., מ.ע. אמרה למבקשת והמבקשת אומרת לרשם"), וכי חזקה על עורך הצוואה שלא היה נותן יד לצוואה פסולה.

     

96. סוגיית הפקס עמדה גם בבסיס הקובלנה המשמעתית שהוגשה נגד עו"ד שמעוני לוועדת האתיקה הארצית של לשכת עורכי הדין. התובע ב.מ. הציג לבית המשפט את פרוטוקול ופסק הדין של בית הדין המשמעתי (מסומנים ת/1), לפיהם הורשע עו"ד שמעוני בניגוד עניינים לאחר שהודה בקובלנה מתוקנת. הרשעה זו נבעה מכך ששמעוני ייצג את י.מ. בתביעה שבה נטען כי הצוואה פסולה עקב שליחת הפקס, בשעה שהוא עצמו היה עורך הצוואה המדוברת.

     

97. עו"ד ויקי שמעוני, אשר ערך את הצוואה, העיד כי היא נחתמה במשרדו על ידי המנוחה ובנוכחות עדה נוספת, מלבדו, גב' איילה טל, וכי שוחח עם המנוחה ארוכות לפני החתימה והסביר לה את המשמעות המשפטית של חלוקת המשק. הוא הצהיר נחרצות בחקירתו כי: "הצוואה הספציפית הזאת נערכה בדיוק, בדיוק, בדיוק לפי הרצון של האימא" וכי לא היה לו צל של ספק שזהו רצונה החופשי. שמעוני הוסיף כי ישב עם המנוחה ביחידות וכי היא הייתה צלולה לחלוטין, מקסימה, ולא נראתה מוגבלת או מרותקת לכיסא גלגלים.

     

98. בנוגע לקבלת הנוסח המקדים, אישר שמעוני בתמליל השיחה שהוגש לתיק כי קיבל את הוראות הצוואה מראש: "הטענה היא מי ששלח לי מה יהיה כתוב בצוואה... זה א.ש. זה היום אני יודע ולו יכולתי לדעת אז מי כתב... לא יכולתי... קיבלתי את זה אם אני לא טועה אפילו בפקס". עם זאת, בחקירתו בבית המשפט הבהיר כי כיום הוא טוען שאין בצוואה כל פגם חוקי, וכי רשם בעבר שיש בצוואה "פגם לכאורה" רק על סמך טענותיו של י.מ. שהתבררו בדיעבד כשקריות.

     

99. כאמור בתצהירו של י.מ. , אשר אושר על ידי עו"ד ויקי שמעוני, נטען כי זכויותיה של גב' א.ש., במשק מבוססות על "צוואה פסולה". הפסלות נבעה, לפי הטענה, מכך שא.ש. שהיא הנהנית מהצוואה היא זו אשר "נסחה הוראות הצוואה בכתב ידיה" והיא זו אשר "העבירה בפועל לעורך הצוואה הוראות הצוואה". טענה זו, שהועלתה כנגד כשרות הצוואה שעו"ד שמעוני עצמו ערך עבור המנוחה, היא שהובילה להרשעתו של עורך הדין בניגוד עניינים בוועדת האתיקה.

     

    התצהיר האמור הוגש בתמיכה לבקשה למחיקת סעיפים מכתב ההגנה בתיק תמ"ש 19370-03-20.

     

100. אם כן ניתן לומר כי טענתו של עוה"ד שימעוני לפיה לא נפל כל פגם בצוואה ובינה לבין הטיוטה אין דבר, תמוהה, כאשר סבורתני שאף נגועה בשמץ של ניגוד אינטרסים והכל הואיל ובמועד חתימת עורך הדין על הצוואה, ניתן היה להיווכח מבלי לבחון ולאשר את העובדות המאומתות לאשורן, כי יש טעם לפגם בחתימתו על עובדות שהיו ידועות לו או למצער היו צריכות להיות ידועות לו או לכל היותר כאלו שעליו להימנע מאישורן עד לבירורן, הואיל ויש בהן כדי להשליך על מעשיו שלו או להאיר עליהם באור שלילי ולהעמידו במרכז האירועים.

      

     לכן נדמה כי בסוגיה זו אין עניין לנו באימות תצהיר "תמים" אלא בהבעת עמדה בהתייחס להליך עריכת הצוואה, שנערכה על ידי עורך הדין שאימת את הצוואה שעליה הצהיר מר מ' כי נערכה על ידי הנהנה בה, בסיוע שלו. כמו כן לא ניתן לומר, כפי שניסה עורך הדין להעיד, שאין בין הפקס לצוואה דבר ולכן אין רלוונטיות לשליחתה ומצד שני כי לו היה יודע שמדובר בפקס שנשלח עלי די הנהנה לא היה עורך את הצוואה, קרי כי יש קשר בין השניים.

      

     באמור יש גם כדי להטיל צל על אמינותו של עורך הדין, כפי שיפורט בהמשך.

      

101. בעדותו בבית המשפט התייחס עו"ד ויקי שמעוני בהרחבה לקבלת הפקס המכיל את טיוטת הצוואה, והסביר כי דבריו המוקלטים שבהם אישר את קבלת הפקס נאמרו בלשון תנאי בלבד, "אני אמרתי אם. זה לא דומה, אמרתי אם". הוא ציין כי באופן עקרוני, "אם נהנה מצוואה שלח לי את המכתב המקדים או ערך את המכתב המקדים ואם הייתי יודע שזה המצב זה לא תקין", אך טען כי בענייננו המכתב הנלווה אינו קשור לצוואה הסופית שנחתמה.

     עוה"ד שמעוני הבהיר כי בזמן אמת הוא אינו בודק ואינו עורך "ועדת חקירה מי כתב את מה שכתוב" או מי בדיוק עומד בצדו השני של הפקס ששיגר אליו את הדברים. לדבריו, בעת עריכת המסמכים הוא בסך הכל "דולה מאותו הסכם מאותו מסמך... את הפרטים הרלוונטיים עבורי זה בעיקר תעודות זהות של המצווה והנהנה" לצורך מילוי הפרטים הטכניים.

      

102. עורך הדין הדגיש נחרצות בעדותו כי "אותו מסמך מקדים לא דומה לצוואה" וכי כאשר ישב עם המנוחה לבדה בחדר והיא הסבירה לו את רצונה, הוא ערך את הצוואה "בהתאם למה שהיא רוצה לא בהתאם למסמך הנלווה". עוה"ד שמעוני הוסיף כי "יכול להיות תיאורטית שא.ש. שלחה מסמך אלי בפקס", אך הבהיר כי הנוסח הסופי נשען אך ורק על המפגש הישיר והאישי שלו עם המנוחה במשרדו.

      

103. העדה הנוספת לצוואה, איילה טל, העידה בבית המשפט כי אינה זוכרת דבר וחצי דבר מיום החתימה או את המנוחה עצמה: "לא זוכרת כלום אדוני... אני יודעת שהייתי עדה וזהו, את התפקיד שלי עשיתי". היא זיהתה את חתימתה על גבי המסמך המקורי ואישרה: "זאת החתימה שלי... ככה אני חותמת ככה כי אני בבנק", אך חזרה והדגישה שאינה זוכרת את נסיבות המעמד או מי נכח במשרד.

      

104. מהאמור עולה כי טיוטת הצוואה הועברה לידי עורך הדין, עורך הדין קרא ועיין בה, ולאחר מכן ערך הצוואה המאוחרת, עליה חתמה המנוחה.

      

105. כפי שניתן להיווכח הטיוטה אינה כוללת רק הוראה כללית שלפיה א.ש. תירש את המשק, אלא כוללת מנגנון מפורט בדבר איסור מכירה, איסור שעבוד, ניהול ההכנסות וההוצאות, חיוב בני המשפחה בשכירות, שליטה עתידית במשק והחלטה בלעדית של א.ש. על אופן המשך תפקודו, כאשר מעדויותיהם של א.ש. וי.מ. הם אלו אשר העלו בכתב ידם את נוסחה, ערכו אותה וזו נשלחה אל עורך הדין.

      

106. אמנם א.ש. וי.מ. לא אישרו שליחת הטיוטה לעורך הדין אך אין חולק כי זו הגיעה אל עורך הדין מספר ימים בודדים קודם לחתימתה של המנוחה על הצוואה במשרדו, ואין חולק כי זו הייתה ברשות ובידיעת שלושה בלבד (א.ש., י.מ. והמנוחה), כאשר לא הועלתה טענה לפיה המנוחה עשתה כן או כי הייתה בעלת אמצעים ויכולת לשלוח הפקס או כי כזה היה ברשותה או בהישג ידה.

      

     לאמור יש להוסיף כי לא נתתי אמון בגרסתם של י.מ. וא.ש., אשר שונתה לפי צרכיהם המשפטיים, כאשר ניתן להסיק ממכלול הנסיבות ומדבריהם שלהם, כי מי מהם בידיעתו של האחר, העביר את המסמך, בפקס, לידי עורך הדין. עדויותיהם והתנהלותם לאורך השנים הייתה לא עקבית, פתלתלה ומתחכמת, הרושם שהותירו היה לא אמין כלל.

      

107. הדמיון בין הטיוטה לצוואה: בחינת הטיוטה והצוואה מעלה כי נשמר המוטיב המרכזי ביניהן מה שמחזק את הטענה כי הטיוטה הייתה קשורה קשר ישיר לתוצר הסופי, מה שמחזק את המעורבות של א.ש. וי.מ., אשר ניסחו אותה והעבירו אותה לעורך הדין על מנת לפעול לפיה, גם בדרך של שליחתה בפקס אליו 9 ימים קודם לחתימה על הצוואה המאוחרת.

      

108. הואיל והצוואה הסופית והטיוטה זהות בתכליתן ובהוראות העיקריות שלהן, ניתן לומר שהן זהות ולכן התנהלותם של י.מ. וא.ש. עשויה להיחשב מעורבות פעילה, ממשית ומהותית והואיל וא.ש. היא "נהנית" העיקרית על פי הצוואה, עשויה מעורבות זו להוביל לבטלותה של הצוואה.

      

     יוסף כי במקרה שלפני יש קושי לפצל את הוראות הצוואה או לקיים אך חלקן, נוכח אופיין ותוכנה של הצוואה.

      

109. בע"א 99/86מתתיהו זיידה נ' ריקה-רבקה זיידה, מ(3) 105 (1986) נכתב:

     "עורך הצוואה הוא מי שנוטל חלק בניסוחו או בכתיבתו של המסמך. הווה אומר, העריכה היא פעולה הקשורה ביצירתו, מבחינת התוכן או הצורה, של המסמך הקרוי צוואה. לאור העובדות שלפנינו אין מקום למסקנה, כי המערער היה בשלב כלשהו בין עורכי הצוואה. מכאן לשאלה הבאה, והיא, אם לקח באופן אחר חלק בעריכתה."

110. הפגישה במשרדו של עורך הדין: הטענה שא.ש. לא נכחה בפגישה (נוכחות המוכחשת על ידה) שבה נערכה או נחתמה הצוואה אינה שוללת כשלעצמה את הטענה כי נטלה חלק באופן אחר בעריכת הצוואה.

     כבר עתה יאמר כי הכחשתה של א.ש. , כפי שנלמד ממכלול הנסיבות, מוטלת בספק.

111. א.ש. הכחישה תחילה את מעורבותה, אך בהמשך חקירתה הודתה כי היא זו שהעלתה את המנוחה במעלית למשרדו של עו"ד שמעוני, בציינה: "אני רק העליתי אותה במעלית ,זה הכל ,יצאתי". היא טענה כי לא הביאה את המנוחה בפועל ברכב אלא "כנראה שזה היה י.מ. ", וכי היא עצמה המתינה לה שם מאחר שהיא עובדת "שתי דקות מהמקום".

      

112. י.מ. העיד כי הוא הביא את המנוחה למרפאת שיניים הסמוכה למשרדו של עורך הדין, וכי א.ש. אמרה לו: "עזוב, אני אקח אותה לזה לעו"ד .זהו זה, משם אני כבר ניתקתי מגע". הוא הוסיף והבהיר כי המנוחה לא הייתה בכיסא גלגלים אלא הגיעה "עם הליכון" ולוותה על ידי מטפלת שהגיעה איתה לרופא השיניים. עוד העיד כי ביום עשיית הצוואה לא שמע את המנוחה מבקשת ספציפית ללכת לעו"ד שמעוני והיא "לא כיוונה ספציפי לאיזה עו"ד".

      

113. עורך הצוואה, עו"ד שמעוני, העיד כי אינו זוכר מי הביא את המנוחה למשרדו מפאת הזמן הרב שחלף "באמת לא זוכר ,עבר הרבה זמן לא זוכר". עם זאת, הוא ציין בביטחון כי המנוחה לא הגיעה בכיסא גלגלים, הוא לא זכר שהייתה איתה מטפלת, ושלל לחלוטין את האפשרות שאחד הנהנים היה נוכח במעמד עריכת הצוואה או חתימתה.

      

114. באשר להתניידותה של המנוחה, ב.מ. טען כי הייתה סיעודית לחלוטין ומרותקת לכיסא גלגלים, בעוד שא.ש. וי.מ. הכחישו זאת מכול וכול. י.מ. ומ.ע. העידו כי המנוחה לא הייתה בכיסא גלגלים אלא נעזרה בהליכון ("עם הליכון" ו"בקושי הולכת"). עו"ד שמעוני תמך בגרסה זו והעיד כי כמעט בוודאות מוחלטת היא לא הייתה בכיסא גלגלים והגיעה לבדה ללא סיוע או מטפלת.

      

115. מצבה הפיזי של המנוחה והמגבלות הנטענות - אטעים כי לא הוגשו או התקבלו אישורים רפואיים מוסמכים המעידים על מצבה הרפואי של המנוחה בשנת 2013 או על היותה מרותקת לכיסא גלגלים. כאשר מומחה רפואי לא מונה לבחון את מצבה נכון למועד הרלוונטי.

      

116. אמנם במהלך החקירות נעשה ניסיון להפנות את בית המשפט לנספח המכיל "דוח סוציאלי" המעיד לכאורה על היותה סיעודית משנת 2011, אך לא הוצג כל מסמך רפואי המאשר באופן מוסמך כי היא נזקקה לכיסא גלגלים בשנת 2013. בהיעדר ראיות רפואיות קבילות, סוגיית הניידות וכיסא הגלגלים נותרה במחלוקת עובדתית בלתי מוכרעת המבוססת אך ורק על הגרסאות הסותרות של בני המשפחה ועורך הדין.

      

117. כפי שניתן ללמוד אף גרסאותיהם של י.מ. , א.ש. ועורך הדין אינן תואמות באשר לנוכחותה של האם עם המטפלת וניידותה, וכך גם באשר לאופן הגעתה למשרד עורך הדין, עת נדמה שכל צד מבקש להרחיק עצמו מן האירועים.

      

118. יצירת קשר עם עוה"ד שימעוני: בעניין זה העיד עו"ד שמעוני, כי המנוחה היא זו שיצרה עימו את הקשר וביקשה ממנו לערוך את צוואתה, וזאת טרם מועד חתימת הצוואה במשרדו בפועל. עורך הדין אישר כי לא הכיר, לא טיפל ולא ייצג בעבר את א.ש. , וכי הקשר המוקדם וארוך השנים עם המשפחה היה בשל הטיפול והייצוג שהעניק להורי הצדדים וכן היכרותו עם ב.מ. וי.מ. .

      

     עו"ד שמעוני העיד כי אינו זוכר את המועד המדויק בו יצרה המנוחה קשר עימו. הוא השיב בחקירתו: "לא זוכר ,לא יודע ,לא רוצה להטעות".

      

     באשר לאופן שבו נוצר עמו הקשר, העיד עו"ד שמעוני כי התקיימה עמה שיחה מקדימה. הוא הסביר: "הדבר היחיד ,אני בוודאות קיבלתי שיחה מקדימה אולי קיבלתי את הפקס". בהמשך עדותו אף אישר כי התקיימה "שיחה מקדימה לפני שהגיעה לערוך את הצוואה גם ככה תאמנו פגישה".

      

     להבהרת סוגיה זו נשאל שוב בחקירתו מי שוחח עמו לפני הכנת הצוואה, השיב: "לא, לא האימא דיברה איתי זה בוודאות". בנוסף, כאשר נשאל באילו נסיבות שוחח עמה לפני שהגיעה למשרדו, השיב במפורש: "בטלפון".

      

119. גם בסוגיה זו עדותו אינה תואמת לעדותם של י.מ. וא.ש. לפיה במקרה הגיעה המנוחה למקום, כשפנייה היו מועדות לטיפול שיניים ולכאורה לא נקבעה פגישה מראש, או לחילופין כי א.ש. קבעה פגישה עם עורך הדין לשיטתו של י.מ. .

      

120. באשר להיכרותו של עורך הדין י.מ. העיד כי עו"ד שמעוני היה "חבר טוב של אבא", שלו ושל ב.מ., וכי אמו "הייתה חולה עליו" ושהם אהבו אותו. לדבריו, ביום הטיפול בשיניים, א.ש. אמרה לו: "עזוב ,אני אקח את אימא גם לעו"ד, לויקי", אף על פי שהוא עצמו לא שמע באותו היום את אמו מבקשת ללכת לעורך הדין באופן מפורש.

      

121. סופו של דבר, מצאתי קושי להסתמך על גרסתו של עורך הדין שמעוני, עורך הצוואה אשר החתים את המנוחה. התרשמותי הבלתי אמצעית מעדותו אינה מאפשרת לקבוע ממצאי מהימנות לטובתו. בעדותו התגלעו פערים ותמיהות, שכן מחד גיסא זכר לפרטי פרטים נסיבות ששירתו את תקפות הצוואה, ומאידך גיסא התקשה לזכור פרטים מהותיים ומכריעים אחרים.

      

     כן לא מצאתי ליתן אמון בגרסתו לפיה לא ידע על מעורבותו של הנהנה בצוואה, עת עסקינן באישה כבת 103, אשר הכיר, לדבריו, ולכאורה הטיוטה שנערכה על ידה (ככל ונקבל את גרסתו הנוגעת לטיוטה ואי ידיעתו או למצער העדר חשד שעלה מצדו) כללה הוראות משפטיות מפורטות וספציפיות, הכוללות הוראות בדבר שיעבוד, עיקולים, נשייה, דרכי ניהול וגבייה, מונחים והוראות שספק באם ניתנו כלשונן, על ידי המנוחה בעניינינו.

      

     עדותו בנקודה זו עוררה קושי ולא עלתה בקנה אחד עם מארג הנסיבות והעדויות שהוצגו בפניי. אף בהנחה כי לא היה מעורב באופן ישיר בפעולות הנהנה וניסח בעצמו את נוסח הצוואה המאוחרת, לא הוכח כי נוסח זה לא נשען על הטיוטה שנשלחה אליו ימים ספורים קודם לכן. כמו כן, לא הוכח כי המנוחה יצרה עמו קשר עצמאי. מנגד, הוכח כי נפלו פגמים ואי-תקינות בסדרת האירועים שקדמה לחתימת הצוואה. התנהלות זו, לצד הניסיון למזער את חלקם של הנהנה ושל עוה"ד במעורבות בצוואה, מכרסמים באופן משמעותי במשקל עדותו ומציגים אותה כגרסה המבקשת להכשיר בדיעבד פגמים שנעשו בזמן אמת. נוכח כל אלה, מצאתי כי לא ניתן לבסס ממצא עובדתי על סמך עדות זו.

     בנוסף ובהתאם לא ניתן לקבוע כי עוה"ד שימעוני פעל בשיקול דעת עצמאי תוך ניתוק הקשר בין האירועים הקודמים (המהווים מעורבות בעריכת הצוואה) לבין פעולותיו שלו. לא הוכח כי ההתנהלות של עורך הדין והמנוחה, הקשר שנוצר ביניהם, מייצרים "התחלה חדשה" אופן המנתק את הטיוטה מהצוואה ומההוראות המנחות בטיוטה ובשל כך מצויים אנו בנסיבות שאפשרו "התחלה מחדש" של עריכת הצוואה. בעניינינו פעולותיו של של עורך הדין היוו הסיום של תהליך, שראשיתו בפעולות של הנהנים, א.ש. וי.מ. , כלפי המנוחה.

     לא מצאתי ליתן אמון בגרסת עורך הדין כי המנוחה ביקשה ממנו, במנותק מהטיוטה שנערכה, את האמור בצוואתה, באופן ישיר, באמירה ברורה וללא כל השפעה של הנהנים בצוואה ובייחוד א.ש. . לא הוכח ואיני מקבלת את הגרסה לפיה המנוחה הביעה רצונה המלא בפני עורך הדין, לאחר שזה פעל באופן ישיר ומנותק.

122. מהימנותה של א.ש.:  גרסתה של א.ש. בתחילת ההליך (וההליכים הקשורים) במשך השנים נמצאה כוזבת. הכחשתם הממושכת של א.ש. וי.מ. ולאחר מכן הודאתם בחקירתם בבית המשפט, פוגעת במהימנותם, ויש בה לחזק את הטענה להסתרת מעורבותה ובכך לשמש חוליה ראייתית במכלול. ניסיונותיה של א.ש. להרחיק את עצמה מכל קשר לצוואה, לעריכתה ולנסיבות עריכתה, כשלו והדבר מלמד ביתר שאת על מעורבותה ועל זו של י.מ., בעריכתה של הצוואה.

      

123. סופו של דבר לאחר שבחנתי את גרסתה של א.ש. והתרשמתי מעדותה באופן בלתי אמצעי, איני מוצא ליתן בה אמון. עדותה של בעלת הדין הייתה פתלתלה, רצופת סתירות פנימיות ולא זו בלבד שלא התיישבה עם הגרסה הראשונית שהציגה בכתבי הטענות – אלא שהייתה הפוכה לה לחלוטין. בעוד שבמשך שש שנים תמימות דבקה בהכחשה גורפת וגורפת בלבד, הרי שעל דוכן העדים פערה גרסתה תהום עמוקה כאשר הודתה לפתע במעשים המיוחסים לה. חוסר העקביות הקיצוני, לצד ניסיונותיה הפתאומיים להצדיק או למזער את נפקות ההודאה המאוחרת, מובילים למסקנה הבלתי נמנעת כי מדובר בגרסה לא אמינה. חוסר הדיוק בפרטים המהותיים, לצד נסיונותיה להרחיק את עצמה מאירועי הליבה, גם הם פוגעים באמינותה.

     זאת ועוד, גרסתה המאוחרת של בעלת הדין אינה עולה בקנה אחד עם מארג הראיות והעדויות האחרות שנשמעו בפניי וזו אף לא תאמה לעדותו של בעל הדין הנוסף, י.מ. , מי ששיתף עמה פעולה באופן הדוק בביצוע המעשים עצמם. דבריה בעדות והתנהלותה לאורך השנים מלמדת על ניסיון לחמוק מאחריות, ושומטת את הקרקע תחת מהימנותה.

      

124. אטעים כי אכן בהתאם להלכות, עצם הבאת המצווה לעורך הדין או הפנייתו לעורך דין אינה בהכרח נטילת חלק בעריכת הצוואה. כך גם מסירת פרטים טכניים או סיוע מעשי עשויים להיחשב פעולות ניטרליות, אך פעולה שכזו, יחד עם פעולות נוספות, יכולה לשמש עדות ובסיס למעורבותו של נהנה בעריכתה של צוואה.

      

125. בענייננו הבאת המנוחה, על ידי י.מ. וא.ש. , אל משרדו של עורך הדין, כפי שניתן להיווכח, אכן אינה עומדת לבדה. היא מצטרפת, להכנת טיוטה מפורטת של הצוואה בדרך של כתיבתה בכתב ידה של הנהנית (למצער את רובה), לשליחתה לעורך הדין ולכך שהצוואה הסופית מעניקה לא.ש. את מלוא הזכויות הכלכליות המרכזיות, כפי המפורט בטיוטת הצוואה המאוחרת.

      

126. לאמור יש להוסיף הבנת השפה העברית על ידי המנוחה. התובע (ב.מ.) ונכדתה של המנוחה (מ.ע.) העידו כי המנוחה לא ידעה עברית ולא הבינה את השפה, אלא דיברה ערבית טוניסאית בלבד. מנגד, הנתבע 3 (י.מ. ) העיד כי ידעה עברית לא רהוטה, "אבל היא ידעה, היא הבינה, היא הבינה יותר מאשר דיברה". עו"ד שמעוני העיד כי דיברה עברית "קצת שבורה ומעורבבת עם ערבית" ומאחר שערבית תוניסאית היא שפת אמו, הוא הבין אותה מצוין.

     אטעים כי על גבי הצוואה לא צויין כי זו תורגמה לשפתה של המנוחה, או כי נכתבה לאחר שיח בשפתה של המנוחה.

127. סוף דבר מצאתי לקבוע כי מכלול הפעולות מבססים את מעורבותה של א.ש.  אשר נהנית מהצוואה, וזו מגעת עד כדי לקיחת חלק בעריכתה ויש בה להביא לפסילתה של הצוואה.

      

      

     השפעה בלתי הוגנת:

      

128. הגם התוצאה אליה הגעתי, מצאתי לבחון העילה הנוספת, וזאת אף אם למעלה מן הצורך.

      

129. בתמ"ש 19370-03-20 נטען כי הצוואה המאוחרת הוכנה תחת השפעה בלתי הוגנת, אונס, איום, תחבולה ותרמית מצד א.ש. וי.מ. , בניגוד לסעיף 30(א) לחוק הירושה, תשכ"ה-1965.

      

130. נטען שהמנוחה הייתה בת 103 בעת החתימה, סבלה ממחלת האלצהיימר ודמנציה, ומצבה הפיזי, הנפשי והמנטלי היה ירוד וקשה ביותר, כך שלא הייתה מסוגלת להבין את טיבה של הצוואה או לגבש רצון חופשי ועצמאי. לגרסתם של ב.מ. וא.ה. , לא צורפה לצוואה כל חוות דעת רפואית או גריאטרית המאשרת את כשירותה של המנוחה לחתום על המסמך, ועובדה זו עומדת לחובתם של המשיבים.

131. נטען כי המנוחה הייתה תלויה תלות מקיפה, יסודית ומוחלטת בא.ש. , שטיפלה בה בביתה ושלטה באופן בלעדי בחשבון הבנק המשותף שלהן ובכל ענייניה הכלכליים, תוך מניעת גישה משאר בני המשפחה. ראיה להשפעה הפסולה טענו לנסיבות עריכת הצוואה, שבהן א.ש. וי.מ. ניסחו בעצמם את הוראותיה בכתב ידם (כפי שעולה מטיוטת הצוואה), העבירו את הנוסח בפקס לעו"ד שמעוני, וא.ש. אף דאגה להביא פיזית את המנוחה באוטובוס או ברכב אל משרד עורך הדין כשהיא ישובה בכיסא גלגלים ומלווה במטפלת סיעודית, לצורך חתימה מהירה על המסמך מבלי שעורך הדין שוחח עמה ביחידות.

      

132. מנגד הכחישה א.ש. מכל וכל את הטענות בדבר השפעה בלתי הוגנת או ניצול לרעה של המנוחה, וטוענת כי מדובר בטענות קנטרניות וחסרות בסיס. היא טוענת כי המנוחה הייתה צלולה לחלוטין בדעתה, כשירה מבחינה משפטית לערוך צוואה, ותוכן הצוואה שיקף את רצונה החופשי והעצמאי להוריש לה את המשק מאחר שהיא הייתה היחידה שטיפלה בה במסירות ודאגה לכל מחסורה לאורך שנים רבות. א.ש. מוסיפה כי מערכת היחסים בין המנוחה לבין התובע (ב.מ.) וא.ה. הייתה קורקטית בלבד והם ביקרו אותה לעיתים רחוקות מאוד, וכי המנוחה אף חשה חוסר אמפתיה ואכפתיות מצדם, דבר שמסביר את החלטתה לנשלם מהעיזבון.

      

133. א.ש. טוענת כי המנוחה שהתה במשרדו של עו"ד שמעוני ללא נוכחות של אדם אחר (לרבות המטפלת הסיעודית או א.ש. עצמה), נתנה את הוראותיה ישירות לעורך הדין, וחתמה על הצוואה בפני שני עדים עצמאיים לאחר שהוקראה לה והיא אישרה את תוכנה. היא מדגישה כי במקרה דנן הראיות מראות שהמנוחה פעלה מרצונה החופשי וללא כל אילוץ. לבסוף, תומך בגרסה זו גם י.מ. , המצהיר כי במועד החתימה אמו הייתה כשירה לחלוטין ומיושבת בדעתה, וכי הצוואה משקפת נאמנה את רצונה האמיתי, החופשי והעצמאי של המנוחה להוריש לה את הנכס כהוקרה על הטיפול המסור בה לאורך השנים.

      

134. בדיון ההוכחות נשמעו מספר עדויות הנוגעות לסוגיית ההשפעה הבלתי הוגנת והתלות של המנוחה בילדיה בעת עריכת הצוואה.

      

135. עו"ד ויקי שמעוני, אשר ערך את הצוואה, העיד כי לא התרשם כלל שהמנוחה הייתה תלויה במי מילדיה מבחינה פיזית או מנטלית, והצהיר בחקירתו: "לא ידעתי שהייתה תלויה, לא התרשמתי שהיא הייתה תלויה ולא בכלל לא".

     כאשר נשאל לגבי העובדה שהמנוחה הייתה מרותקת לכיסא גלגלים, השיב כי הדבר אינו מעיד על תלות וכי היא "הייתה מתנהלת לבד".

      

136. הנתבעת 1, א.ש., התבקשה בחקירתה להסביר את דבריה המוקלטים לגבי "כמה שהוא השפיע ועשה דברים גם בניגוד לרצוני", עת הפנתה למר י.מ. .

     היא השיבה כי הדברים אינם קשורים כלל לצוואה אלא ל"קונסטלציה אחרת" ולמערכת היחסים המתוחה מול אחיה י.מ., והוסיפה כי אינה זוכרת את ההקשר המדויק מאחר שניהלו שיחות רבות לאורך השנים.

      

     כמובא לעיל, א.ש. טענה שחששותיה מפני ההשלכות של החובות הכבדים של י.מ. הובילו אותה לפעול על מנת להגן על המשק וכדבריה: "את המשק רצו לקחת ב.מ., .. כי על המשק כדי לשמור אני חתמתי".

      

137. העדה מ.ע. העידה על מפגש שבו שמעה באוזניה את י.מ. אומר לא.ש. : "רק אני יכול להפיל את הצוואה כי אני ואת יודעים את האמת שהכנו את טיוטת הצוואה".

     עדות זו תמכה בטענת התובע כי הצוואה לא שיקפה את רצונה החופשי של המנוחה אלא הייתה תולדה של השפעה, לחץ ומניפולציות מצד שני האחים ששלטו בנסיבות עריכתה.

      

138. מר ב.מ. טען (כך גם בסיכומיו ובכתבי הטענות), למעורבות ישירה של הנהנים בניסוח הצוואה ובהכנתה, דבר המקים חשש כבד שהצוואה אינה משקפת את רצונה החופשי של המצווה וחשש כבד להשפעה בלתי הוגנת. התובע הוסיף כי האחים ניצלו את מצבה של המנוחה והחתימו אותה על צוואה המנשלת אותו מנכסיו, תוך ניצול העובדה כי המנוחה לא ידעה קרוא וכתוב למעט חתימתה.

      

     דיון והכרעה השפעה בלתי הוגנת:

139. נקודת המוצא בבחינת הסוגיה שלפני, היא שיש לכבד את רצונו האמיתי, העצמאי והחופשי של המצווה. לכן, השאלה אינה אם הופעלה על המנוחה השפעה כלשהי, אלא אם מדובר בהשפעה בלתי הוגנת שפגעה ברצונה החופשי והביאה לעריכת הצוואה (ראו: ע"א 5185/93 היועץ המשפטי לממשלה נ' רינה מרום, מט(1) 318 (20.2.1995)).

      

140. במסגרת סעיף 30, גם מעורבות שאינה מגיעה כדי "נטילת חלק בעריכת הצוואה" עשויה להיחשב ראיה לכאורה להשפעה בלתי הוגנת או שיקול להקמת חזקה עובדתית. לדוגמה, נוכחות הנהנה, מסירת פרטים או סיוע טכני עשויים להיות רלוונטיים, אך אינם מובילים אוטומטית לבטלות. ובעניינינו נקבע כי א.ש. הייתה מעורבת בעריכתה של הצוואה המאוחרת וכך גם י.מ. .

      

141. אטעים כי נישול חמישה ילדים או העדפתה של בת אחת אינם מוכיחים, כשלעצמם, השפעה בלתי הוגנת. חופש הציווי מאפשר למצווה להעדיף יורש אחד על פני אחרים, וההתמקדות היא בנסיבות עריכת הצוואה ולא רק בתוצאתה.

      

142. במקרה בו מדובר בצוואה תקינה מבחינה צורנית, הנטל להוכיח שהיא נערכה מחמת השפעה בלתי הוגנת מוטל על המתנגד לקיומה, וזאת בדרך של הצגת ראיות משמעותיות, ובדרך כלל יש להראות שהמסקנה בדבר השפעה בלתי הוגנת מסתברת יותר מהמסקנה שהצוואה משקפת את רצונה החופשי של המנוחה (ראו: דנ"א 1516/95 רינה מרום נ' היועץ המשפטי לממשלה, נב(2) 813 (22.6.1998) ות"ע (משפחה קריות) 49171-01-21 פ.מ נ' י.ש.פ (30.10.2024)).

      

143. הוכחה תלות מקיפה ויסודית של המנוחה בנהנית, עשויה להקים חזקה עובדתית ולהביא לשינוי חלוקת נטל הבאת הראיות.

      

144. המבחנים העיקריים להוכחת ההשפעה הנטענת הם ארבעה מבחני עזר מרכזיים: עצמאות ותלות, תלות וסיוע, קשרי המנוחה עם אחרים ונסיבות עריכת הצוואה. במסגרת זו נבדקים מצבה הפיזי, הנפשי והקוגניטיבי של המנוחה; מידת תלותה בבת; האם הבת הייתה הגורם היחיד שסייע לה; האם המנוחה הייתה מבודדת או מנותקת מילדיה האחרים; מי יזם את הצוואה; מי בחר את עורך הדין; מי מסר את פרטי הצוואה; והאם המנוחה שוחחה עם עורך הדין באופן חופשי ונפרד. (ראו: דנ"א 1516/95 רינה מרום נ' היועץ המשפטי לממשלה, נב(2) 813 (22.6.1998)), כאשר תלות פיזית לבדה אינה מספיקה, במיוחד כאשר המנוחה הייתה צלולה, נעזרה בכמה גורמים, שמרה על קשרים עם אחרים או קיבלה ייעוץ משפטי עצמאי.

      

145. יש להוסיף ולחדד כי לא כל שכנוע, עצה, בקשה או השפעה משפחתית פוסלים צוואה. אדם רשאי להשפיע על מצווה, ואף לבקש ממנו להוריש לו או לאדם אחר. הפסול קיים כאשר ההשפעה כוללת יסוד של אי־הגינות, כגון ניצול תלות, חולשה, מצוקה או חוסר יכולת להתנגד, באופן שהצוואה אינה משקפת עוד את רצונו החופשי של המצווה. (ראו: ע"א 718/89 ת. אור בת-עמי קניפל נ' נעמי גוץ (31.12.1989), ע"א 4377/04 גל גורן הולצברג נ' אביבה מירז, סב(2) 661 (22.7.2007) ועמ"ש (מחוזי מרכז) 39988-09-17 ח. ש נ' א. ש (27.12.2018)).

      

146. תלות של המצווה בנהנה אינה מוכיחה אוטומטית השפעה בלתי הוגנת. יש לבחון את עוצמת התלות, את היקפה ואת השאלה אם היא שללה בפועל את עצמאות המצווה. תלות פיזית בלבד עשויה שלא להספיק כאשר המצווה נותר עצמאי מבחינה שכלית והכרתית.

      

147. כאשר מוכחת תלות מקיפה ויסודית, ובמקביל הצוואה מיטיבה באופן ברור עם הנהנה, עשויה לקום חזקה עובדתית של השפעה בלתי הוגנת. במקרה כזה עובר נטל הבאת הראיות למבקש קיום הצוואה, אך כאמור, אין מדובר בהעברת נטל השכנוע הסופי. (ראו: דנ"א 1516/95, ת"ע (משפחה תל אביב-יפו) 21839-11-22 אלמונית נ' פלוני ואח' (25.11.2025)).

      

148. כאמור הואיל ובעניינינו הוכחה מעורבות פסולה של א.ש. וי.מ. , בעריכת הצוואה, אציין כי עסקינן במעורבות על פי סעיף 35 לחוק, היא הוראה נפרדת, שבמקרים המתאימים עשויה להביא לבטלות ההוראה גם בלי להוכיח בפועל השפעה בלתי הוגנת. לעומת זאת, מעורבות שאינה מגיעה לרף של סעיף 35 עשויה עדיין לשמש ראיה נסיבתית במסגרת בחינת ההשפעה הבלתי הוגנת, אך אינה מביאה אוטומטית לבטלות. (ראו: ע"א 433/77 אליקים הררי נ' מרים הררי, לד(1) 776 (20.12.1979) ות"ע (משפחה תל אביב-יפו) 35598-05-22 פלוני נ' פלונית ואח' (1.4.2024)).

     נוכח קביעתי הנ"ל מבחן זה הוכח.

149. עצמאות ותלות: במסגרת זו נבחנת עצמאותו של המצווה בתקופה הרלוונטית, הן מבחינה פיזית והן מבחינה שכלית־הכרתית. ככל שהמצווה עצמאי יותר, נחלשת ההנחה כי היה תלוי בנהנה. עם זאת תלות פיזית כשלעצמה אינה מוכיחה תלות נפשית או השפעה בלתי הוגנת. ניתן לבחון, בין היתר, אם המצווה היה מודע לעצם עריכת הצוואה, להיקף רכושו ולתוצאות הצוואה ביחס ליורשיו.

      

     בעניין זה טענו א.ה. וב.מ., כי המנוחה הייתה בת 103 בעת עריכת הצוואה ביום 10.02.2013, סבלה ממחלת האלצהיימר ודמנציה החל משנת 2010, והייתה במצב פיזי, נפשי ומנטלי ירוד וקשה. הם הדגישו כי המנוחה לא ידעה קרוא וכתוב, דיברה ערבית טוניסאית ושלטה בעברית בסיסית בלבד, והגיעה למשרד עורך הדין כשהיא ישובה בכיסא גלגלים. מנגד, א.ש. ועו"ד ויקי שמעוני הכחישו טענות אלו בתוקף, ועו"ד שמעוני אף העיד כי המנוחה לא הייתה על כיסא גלגלים לדעתו, דיברה עברית רהוטה, והייתה עצמאית לחלוטין ובעלת כושר שיקול דעת.

      

     כאמור לא הוצגו מסמכים ולא נדרשה חוות דעת מומחה שיש בה לבסס הטענות הנוגעות למצבה במועד הרלוונטי ולכן אין די בעדויות בני המשפחה, שחלקן אף סותרות אחת את השנייה, כאשר מדובר בעדויות של בעלי דין, שנמצא כי לחלקן אינטרס מובהק בתוצאות ההליך.

      

     לא הוכח שמצבה הפיזי, הנפשי והקוגנטיבי של המנוחה, חייב תלות באחר ובגינו ניטלה עצמאותה, גם בדרך של חוסר יכולת לקבל החלטה ליצור קשר עם עורך הדין ולהגיע אליו על פי החלטתה.

      

150. תלות וסיוע: במבחן זה נבחנים טיב הסיוע, היקפו ומידת התלות של המצווה במי שסיפק אותו. האם הנהנה היה האדם היחיד שסייע למצווה בכל צרכיו, או שהמצווה הסתייע גם בבני משפחה, מטפלים או גורמים אחרים. ככל שהנהנה היה המסייע הבלעדי, עשויה להתחזק המסקנה בדבר תלות משמעותית בו. השאלה המרכזית היא אם התלות הייתה בעוצמה ובהיקף שהסתברותם היא כי נשלל רצונו החופשי של המצווה.

      

     במבחן התלות והסיוע, נטען על ידי האחים כי המנוחה הייתה תלויה תלות מקיפה ויסודית בא.ש. , אשר שימשה כמיופת כוח בחשבון הבנק שלה ונהגה בו כבתוך שלה. א.ש. טענה כי היא זו שסייעה למנוחה באופן יומיומי, שילמה את הוצאות מחייתה מקצבאותיה ומכספה האישי, ודאגה להבאת מטפלת שסעדה אותה. א.ש. העידה כי היא זו שדאגה למנוחה באופן בלעדי, בעוד האחים האחרים לא הציגו כל ראיה לסיוע מצידם.

      

     גם בעניין זה יש להפנות לכך שלא הובאה חוות דעת רפואית המאשרת את מצבה הסיעודי או את תלותה בעת עריכת הצוואה, ועובדה זו נותרה במחלוקת עובדתית בין הצדדים.

      

     עו"ד ויקי שמעוני העיד כי לא התרשם שהמנוחה הייתה תלויה במי מילדיה לצורך התניידות או תחת השפעה כלכלית כלשהי. הוא העיד כי לדעתו המנוחה כלל לא הייתה על כיסא גלגלים בעת הגעתה שלטה היטב בענייניה ובסובב אותה.

     באשר לעדותו של עד זה, כפי שפורט לעיל, זו לא נמצאה אמינה עליי וכך גם לא בהקשר הנסיבות שאפפו את הגעתה למשרדו והסיוע שניתן לה במועד זה, לרבות באשר לשפה עימה שוחח עם המנוחה.

     א.ה. העידה שהמנוחה הייתה תלויה תלות מקיפה ויסודית בא.ש. לאור מחלתה הקשה, באופן ששלל לחלוטין את רצונה החופשי והעצמאי.

      

     לאמור יש להוסיף כי מנגד ב.מ. העיד בהרחבה על כך שהוא היה האדם המרכזי שטיפל בהוריו ודאג לכל צרכיהם לאורך השנים, בעוד שאר האחים עזבו את המושב. בעדותו ציין כי "מיום שאני במושב 60 שנה ,טיפלתי בה כמו תינוקת", וכי ליווה את אמו למעון קשישים, לרופאים, לבדיקות ולטיפולים רפואיים שונים. הוא הדגיש כי "אני היחידי שהייתי לוקח אותה עם האוטו לכל המקומות".

      

     לדבריו, הקשר שלו עם אמו היה הדוק ויומיומי מאחר שהם התגוררו "בית ליד בית". הוא תיאר סדר יום קפדני של סיוע: "משעת בוקר שאני קם עד שעה 23:00, 00:00 שאני הולך לישון ,מכניס אותה עם המטפל לראות שישנה ,ובבוקר מכין לה אוכל ,לוקח אותה למעון קשישים אם צריך". בנוסף, ציין כי אביו המנוח לא עשה כל צעד בחייו בלעדיו.

      

     ב.מ. הוסיף כי נשא בעול הטיפול והסיוע גם בהיבט הכלכלי והבירוקרטי של ניהול המשק המשפחתי. הוא טען כי שילם חובות משמעותיים שהצטברו על המשק, הסדיר תשלומי משכנתא שהגיעו למאות אלפי שקלים, וטיפל בעניינים מול הרשויות השונות לצורך הסדרת המשק – עובדות שלטענתו אושרו גם בחקירתה של אחותו, א.ש. .

      

     מכלל האמור אני קובעת כי לא הוכח כלל שהמנוחה הייתה תלויה בא.ש. בלבד או בי.מ. וכי הם היו הגורם היחיד שסייע לה.

      

151. קשרי המנוחה עם אחרים: במסגרת זו נבחן היקף ומידת הקשרים של המצווה עם אנשים אחרים מלבד הנהנה. בידודו של המצווה, ניתוקו מאחרים או קיומם של קשרים מועטים ונדירים עשויים להגביר את תלותו בנהנה ולחזק את ההנחה בדבר השפעה בלתי הוגנת. לעומת זאת, קשרים עצמאיים עם בני משפחה, חברים, מטפלים או גורמים אחרים עשויים להחליש את הטענה לתלות בנהנה.הגורם שהוביל לבידוד אינו בהכרח מכריע במבחן זה.

      

     בסוגיה זו האחים טענו בתיק ת"ע 59555-12-20 כי א.ש. פתחה חשבון עו"ש משותף עם המנוחה במטרה מוצהרת למנוע מיתר האחים גישה למצבה הכלכלי של האם או מידע עליו. בנוסף, נטען כי א.ש. דרשה מהאחים להתרחק מחשבון הבנק וסירבה לשתפם בפרטים הפיננסיים. מנגד, א.ש. טענה כי היחסים בין המנוחה ליתר האחים היו קורקטיים בלבד, וכי ב.מ. עזב את המשק והאחים האחרים לא גילו עניין אמיתי במצבה ולא סייעו בטיפול בה.

      

     א.ה. העידה כי א.ש. שלטה באופן בלעדי בקשר של המנוחה עם סביבתה ועם שאר בני המשפחה. א.ש. פתחה חשבון בנק משותף עם המנוחה כדי להבטיח שליתר האחים לא תהיה כל גישה או מידע על מצבה הכלכלי, וסירבה לשתף פעולה או למסור פרטים על החשבון.

      

     אם כן למעט הטענה כי א.ש. "שלטה" בחשבון הבנק של המנוחה, לא הועלתה כל טענה כי נמנע ממי מהאחים או בני המשפחה קשר עם המנוחה, כי א.ש. בודדה את המנוחה מבני המשפחה, והדבר קיבל חיזוק בכך שבליבם של האחים לא עלה כל חשש ובפיהם לא הייתה כל טרוניה כלפי א.ש. על הטיפול לאורך השנים, בזמן שחתמו על כתב ההסכמה/ויתור. בנוסף ב.מ. העיד על קשרים הדוקים עם המנוחה וכי לה הייתה מטפלת צמודה.

      

     מכאן כי לא הוכח שהמנוחה הייתה מנותקת מסביבתה ונמנעו ממנה קשרים ובכך גברה תלותה בא.ש. .

      

152. נסיבות עריכת הצוואה: בסוגיית נסיבות עריכת הצוואה, שהיוותה את מרכז הכובד של הראיות, הוכח כאמור כי א.ש. וי.מ. היו מעורבים בעריכתה של הצוואה ואף ניתן לומר כי ערכו אותה בעצמם ולכן מבחן זה הוכח.

      

153. סופו של דבר, אני דוחה את טענה כי המנוחה הושפעה בצורה בלתי הוגנת, לאחר שלא הוכחו שלושה מבחנים מתוך הארבעה המחויבים על פי הפסיקה.

     באמרת אגב ובשל חוסר הנוחות שניתן היה לחוש מהתנהלותם של א.ש. וי.מ. , אין לשלול את האפשרות שבנסיבות העניין המנוחה הושפעה להאמין כי יש חשש לעתיד רכושה נוכח מצבו הכלכלי של י.מ. או מי מבנייה בשל חובות או עיקולים ולכן ביקשה או להגן על רכושה בדרך שהובילו אותה להאמין כי היא הנכונה. אף אם ניתן לומר שיש בכך פגם כלשהו אין הוא עולה לכדי השפעה בלתי הוגנת, כאשר לא הוכח שהמנוחה לא הבינה את סביבתה ולא היתה בקשרים עם בני המשפחה הרחבה, תוך שהיא סיעודית ותלוייה אך ורק בא.ש. וי.מ. .

     כתב "ההסכמה/ויתור":

      

154. כאמור נדמה כי גם סוגיה זו אינה מחייבת הכרעה נוכח הכרעתי בדבר בטלותה של הצוואה, אך אעשה זאת למען לשם שלמות ההכרעה ולמען הזהירות.

      

155. הוצג "כתב הסכמה לצו קיום צוואה" (המוגדר גם כ"כתב הוויתור" או "כתב ההסתלקות") אשר נחתם על ידי חמישה מילדי המנוחה בפני עו"ד שאול אל עמי, וחתימתם אומתה על ידו ביום 21.05.18.

      

156. במסמך זה הצהירו האחים כי ידוע להם על קיומה של צוואת המנוחה מיום 10.02.13 והם מסכימים למתן צו קיום ורישום המשק על שם א.ש. באופן סופי ובלתי חוזר.

      

157. בעקבות מסמך זה וצו קיום הצוואה, התקבל ביום 14/08/2018 אישור מרשות מקרקעי י.מ. על רישום הזכויות בנחלה על שם הנתבעת.

      

158. א.ש. טענה כי האחים חתמו על כתב הוויתור מרצונם החופשי, מדעת ולאחר שעו"ד אל עמי קרא בפניהם את הצוואה והסביר להם את משמעות החתימה. היא מדגישה כי החתימה נעשתה בתום לב ולמען הסדר הטוב כדי למנוע מחלוקות עתידיות, וכי לפי סעיף 6(א) לחוק הירושה, תשכ"ה-1965, האחים אינם רשאים לחזור בהם מהסתלקותם לאחר שהעיזבון כבר חולק ונרשם על שמה.

     בעדותה הוסיפה א.ש. כי יזמה את הפגישה אצל עו"ד אל עמי מאחר שהאחים הבינו כי עקב העיקולים של י.מ. כדאי שהמשק יהיה על שמה, וכי היא לא הפעילה עליהם כל לחץ לחתום.

      

159. א.ה. טענה כי חתימתה על כתב הוויתור אינה תקפה שכן באותה העת עברה טיפולי כימותרפיה קשים והייתה נתונה להשפעות קנאביס רפואי שנטלה 4 פעמים ביום, ולכן לא הייתה כשירה לקבל החלטות.

     גב' א.ה. לא עתרה למינוי מומחה על מנת שניתן יהיה לברר כשירותה באותו המועד.

      

     עוד העידה כי חתמה על מסמך הוויתור וההסכמה כשהגיעה לפגישה "אחרי כימו" ותחת תחושת דחיפות קיצונית שנוצרה מצד הנתבעת ("אולי תחכו, לא לא לא, עכשיו, עכשיו עכשיו, עכשיו"). היא הסבירה כי הסכימה לחתום מתוך הבנה שמדובר ב"משהו טוב" שנועד להבטיח שכלל האחים יקבלו חלק "שווה בשווה בשווה" בעיזבון המנוחה.

      

     א.ה. הוסיפה בעדותה כי דרשה מעורך הדין שערך את המסמך לקבל העתק מהנייר שנוסף לצוואה, אך עורך הדין השיב לה כי מיד לאחר שהאחים חתמו ועזבו את המשרד, הנתבעת פנתה אליו ואמרה: "אני מבטלת את זה". היא הדגישה כי בהמשך הדרך הבינו האחים שהצוואה היא בפועל "מזויף" ולכן ביקשו לבטל את הצוואה ואת הסכמתם שניתנה בטעות.

      

     לדבריה שהיא ושאר האחים נפלו קורבן למעשה נוכלות ורמאות מצד א.ש. וב.מ.. בהודעות ששלחה בינואר 2020 היא הטיחה בא.ש. כי מדובר ב"רמאות" ונוכלות, וכתבה לה: "הצלחת לעבוד עלינו כי אמיתי". לגרסתה החתימה שלה ושל יתר האחים הושגה בהטעיה גמורה. היא הבהירה בהודעותיה כי אילו הייתה יודעת על כוונותיהם האמיתיות של א.ש. וב.מ., הם לא היו חותמים ומסכימים לקיום הצוואה: "אם לא היינו חותמים יכלו לערר על הצואה".

      

      

160. לדבריה בין האחים סוכם בעל פה שפירות המשק יחולקו שווה בשווה, אך הם הוחתמו במהירות תחת לחץ של א.ש. על מסמך שונה לחלוטין. בנוסף, היא טוענת כי המסמך אינו ערוך כתצהיר הסתלקות כדין לפי סעיף 6 לחוק הירושה ותקנה 16 לתקנות הירושה, תשנ"ח-1988.

      

161. ב.מ. טען כי חתם על כתב הוויתור מתוך טעות והטעיה, לאחר שנמסר לו מצג שווא לפיו אין הערת אזהרה לטובתו והסכם המכר שלו משנת 2005 אינו תקף.

     ב.מ. העיד כי בשלבים הראשונים שיתף פעולה עם א.ש. ואף הסכים להגשת התביעה המצהירה כי הצוואה תקינה, מאחר שהאמין לה והלך עמה "באש ובמים". הוא הסביר בעדותו כי פעל בתום לב מלא ולא ידע באותה עת כי הצוואה מזויפת, וכי הנתבעת היא שהטעתה אותו לחלוטין לגבי נסיבות עריכתה.

      

162. בתיק תמ"ש 19370-03-20 ובכתבי הטענות מטעמו, טוען י.מ. כי חתם על כתב הוויתור מתוך טעות ומבלי שהיה מיוצג, שכן לא ידע כי זכויותיו הנובעות ממינוי כבן ממשיך גוברות על הוראות הצוואה. הוא מוסיף כי א.ש. התחייבה בפניו ובפני יתר האחים לפני החתימה כי תאפשר לו להמשיך להשתמש במשק ותחלק את פירותיו באופן שווה בין כל האחים.

      

     י.מ. , אישר בעדותו כי מסר לא.ה. העתק מטיוטת הצוואה ("מהקופי של הקופי") מתוך מחשבה שמסמך זה יכול לעזור לאחים "לבטל את הצוואה" עליה חתמו. עם זאת, הוא הבהיר כי פעל בהמשך באופן עצמאי ומתוך ייעוץ משפטי שקיבל, לפיו זכותו כ"בן ממשיך" במשק גוברת ממילא על כלל הצוואות והוויתורים של האחים.

163. בתיק תמ"ש 66702-01-22 (או בדיוני בית המשפט), העיד האח מ.מ. (הנתבע 5) כי בתקופה שבה אמו הייתה בחיים הוא סבל מאלכוהוליזם וכי האחים החתימו אותו על המסמכים תחת השפעת אלכוהול מבלי שידע או הבין על מה הוא חותם.

      

     גם בעניינו של נתבע זה לא הוגשה בקשה לעריכת חוות דעת מומחה שתוכל לסייע לו לבסס טענותיו.

      

164. העדה מ.ע. (בתה של א.ה. ) העידה כי שמעה במו אוזניה את י.מ. אומר לנתבעת במפגש משפחתי: "רק אני יכול להפיל את הצוואה כי אני ואת יודעים את האמת שהכנו את טיוטת הצוואה". עדות זו תמכה בטענת האחים כי חתימתם על כתב הוויתור הושגה על בסיס מצג שווא ותוך הסתרת מעורבותם הישירה של השניים בכתיבת הצוואה.

      

     דיון והכרעה בכתב "ההסכמה/ויתור":

      

165. להלן נוסח ההסכמה/וויתור:

      

     "לכבוד רשם הירושה ו/אז רמ״י ו/או הסוכנות היהודית ו/או ועד המושב ו/או כל המעוניין.

     הסכמת לצו קיום צוואה אחר עזבון המנוחה ב.מ. , ת.ז. ----, ולרישום נחלה 61 במושב ז' ע"ש א.ש. ת.ז. ----

      

     1. ק.מ. ת.ז.---- מר. 48/9 א.

     2. א.ה. , ת.ז. ----- מנ' .

     3. מ.מ. ת"ז ------ מט' 7 א.

     4. י.מ. , ת.ז. --------- ממושב ז' 61.

     5. ב.מ. , ת.ז. ------- ממושב ז' 61. 

     אנו הח״מ, כל ילדי המנוחה פ. ובר.מ. (מלבד אחותנו, הגב' א.ש. ), מאשרים ומצהירים כדלקמן: 

     1. ידוע לנו כי אמנו, הגב' בר.מ. ז״ל, הותירה צוואה בכתב מיום 10.2.13, שנחתמה בפני עוה"ד ויקי שמעוני והגב' איילה טל, לפיה ציוותה את כל זכויותיה במשק מס׳ 61 כמושב ז' לאחותנו, הגב' א.ש. שדר. 

     2. אנו מסכימים לאמור בצוואה ולמתן צו קוום צוואה לצוואת האם הנ"ל. 

     3. כן אנו מסכימים כי כל הזכויות במשק, ללא יוצא מהכלל ולרבות הזכויות במגרש 2א׳ לפי תוכניו-4/199/03/6, ו/או כל הזכויות ברשומות לתיק רמ״י 10396793א, הן כגוש 3143 חלקה 2 (חלק) והן בגוש 3142 חלקה 76, ירשמו ע"ש אחותנו, הגב' א.ש. , ת.ז. -----, שתהיה בעלים יחיד ובלעדי של המשק וכל הזכויות הנובעות ממנו.

     4. הסכמתנו זאת הנה סופית ובלתי חוזרת. 

        .....

         

        אני הח״מ, שאול אל עמי עו"ד, מאשר חתימת כל יחידי האחים הנ״ל בפניי ביום 21.5.18, לאחר שהבהרתי להם את תוכן המסמך ומשמעותו." 

        יש לציין כי עורך המסמך, עוה"ד שאול אל עמי, לא העיד ועדותו לא התבקשה על ידי מי מבעלי הדין.

166. כתב הויתור או ההסכמה הוא מסמך נפרד מהצוואה שהיא פעולה של המנוחה ולכן אף אם האחים מבקשים לבטל את חתימותיהם, אין בכך כשלעצמו כדי להביא לביטול הצוואה או לגרוע מתוקפה, ככל ובניגוד להכרעתי הייתה זו בתוקף.

      

167. לכל היותר סוגיה זו יכולה להוות נדבך במארג הנסיבות הנטענות לפיהן הנתבעת ניכסה לעצמה את המשק באופן שאינו כדין. וכן יכולה להוביל לבחינת הרישום של הנכס על שמה של גב' א.ש. , ככל ונעשה מכוחו של כתב הוויתור.

      

168. תקיפת הצוואה עצמה יכולה להיעשות בהתאם לעילות שבדין ובעניינינו - הטענות העוסקות בהשפעה בלתי הוגנת ומעורבות בעריכת הצוואה, כפי שנדונו והוכרעו.

      

169. נוכח תוכן הצוואה השנייה אין מדובר בוויתור של מי מהאחים על חלקם בעיזבון או על מנה שהיו זכאים לה, בכל הנוגע למשק, לנכס המקרקעין או לכלל נכסיה, ומכאן ספק באם ניתן לראות במסמך זה מסמך מהווה הסתלקות לפי סעיף 6 לחוק הירושה. הסתלקות כזו טעונה הודעה בכתב לרשם לענייני ירושה או לבית המשפט, לפי העניין, והדין רואה את המסתלק כאילו לא היה יורש מלכתחילה במידה שבה הסתלק.

      

170. עצם הכותרת של המסמך אינה המכרעת. בעניינו לא נקט המסמך במונח "ויתור", אלא במונח "הסכמה" לצוואה והסכמה לרישום וכך גם כותרתו.

      

171. במסגרת ההליכים נטען באופן מפורש כי צו קיום הצוואה שניתן על ידי הרשם לענייני ירושה ביום 30.07.2018 ניתן, בין היתר, על בסיס ובהסתמך על כתב הוויתור שהוגש, אך הדבר לא הוכח, עת לא הוצגה כל עדות כי בהעדר מסמך זה צו הקיום לא היה ניתן והדברים אף אינם עולים מהחלטותיו של הרשם, עת הדבר אך צויין בהחלטתו מיום 02.08.2021.

      

172. הואיל ואין מדובר בהסתלקות של מי מהאחים, כמובא לעיל, והואיל ועסקינן בזכויות בר־רשות במשק אשר אינן נבחנות רק לפי דיני הירושה הכלליים, אלא גם לפי הסכם המשבצת והנהלים של רמ"י, ייתכן ועסקינן במסמך שנדרש על מנת לאפשר ולהקל על הרישום בפני הרשויות הא ותו לא.

      

173. כאשר הסכם המשבצת אינו שולל במפורש הורשה בצוואה, ניתן לקבוע בצוואה זוכה יחיד במלוא הזכויות, בכפוף לכך שמתקיימים תנאי רשות מקרקעי ישראל והאגודה. במקרים כאלה, זוכה יחיד על פי צוואה עשוי לקבל את מלוא הזכויות בלי חובת פיצוי ליתר היורשים על פי דין ולכן, היות והצוואה קבעה כי גב' א.ש. זוכה יחידה בה, הצוואה קוימה, והסכם המשבצת מאפשר את העברת הזכויות על שמה ולכן ייתכן שלחתימות יתר האחים יש בעיקר משמעות ראייתית או הצהרתית, ולא משמעות מכוננת.

      

     האמור אמנם לא נטען וגם לא הוכח, אך ממכלול הנסיבות המונח בפני, כך ניתן לסבור.

      

174. בסעיף 1 האחים מצהירים כי ידוע להם שהמנוחה הותירה צוואה, ובסעיף 2 מצהירים שהם "מסכימים לאמור בצוואה ולמתן צו קיום צוואה". מדובר בראש ובראשונה בהצהרה ובהסכמה להליך קיום הצוואה, קרי הסעיפים אינם משנים את נוסח הצוואה ואינם יוצרים הסכמות חדשות ושונות.

      

175. מאחר שהצוואה, מורישה את כל הזכויות לבת א.ש. בלבד, האחים אינם זוכים על פיה. לכן, במישור העקרוני, הם אינם "מוותרים" במסגרת המסמך על חלק שהוקנה להם בצוואה וכל שזה מעיד הוא כי הם מאשרים שהזוכה לפי הצוואה היא הבת, א.ש. .

      

     מכאן שסעיפים 1 ו־2 מחזקים את הטענה שהאחים ידעו על הצוואה והסכימו למימושה. עם זאת אין בהם כדי למנוע בהכרח הגשת הליך לתקיפת הצוואה, בכפוף לדיני המניעות, השתק ותום הלב ולנסיבות החתימה, כפי שאכן עשו.

      

176. סעיף 3 הוא הסעיף המרכזי במסמך, כאשר החתומים עליו אינם מסתפקים בהצהרה שהם מכירים את הצוואה, אלא מסכימים במפורש שכל הזכויות במשק, לרבות הזכויות המפורטות במסמכי התכנון וברישומי רשות מקרקעי ישראל, יירשמו על שם גב' א.ש. כ"בעלים יחיד ובלעדי". מכאן כי למסמך נפקות ראייתית וחוזית, כאשר הוא עשוי לשמש אישור של האחים להעברת הזכויות (שהוקנו על ידי המנוחה ולא מעבר) ולרישום היורשת כמקבלת הזכויות, ככל ואישור כזה נדרש, אל מול הרשויות הרלוונטיות.

      

177. סופו של דבר עולה כי אין מדובר במסמך המהווה "הודעת הסתלקות", לא מצוין בו כי האחים מסתלקים מחלק מסוים בעיזבון, ואינו מפנה במפורש לסעיף 6 לחוק הירושה, עת למי מהאחים לא ניתנה כל מנה מהירושה.

      

178. אוסיף כי הקביעה שההסכמה היא "סופית ובלתי חוזרת" מחזקת את הטענה שהאחים התכוונו לתת להסכמה תוקף מחייב ולא רק להביע עמדה זמנית. עם זאת, ניסוח זה אינו שולל ביקורת שיפוטית על תוקף המסמך, כולל בחינת גמירות דעת של האחים, האם הבינו את משמעות המסמך, אם נמסר להם הסבר משפטי, ואם הופעלו עליהם לחץ, כפייה, איום, הטעיה או תרמית.

      

179. בעניין זה אפנה, כפי שהובא לעיל, לכך שהאחים לא ביקשו להעיד את עורך המסמך, עוה"ד אל עמי, אשר חזקה עליו, כפי המתועד במסמך, כי הסביר לחותמים משמעותו ותוכנו. הנתבעים, וא.ה. וי.מ., לא עתרו בבקשה למנות מומחה על מנת לבסס הטענה כי לא היו כשירים במועד החתימה על המסמך או כי לקו בשיקול דעתם באותו המועד. בעניינו של מר ב.מ. , נטען כי ידע והבין את משמעות החתימה, אך מצא כי הצוואה אינה בתוקף ולכן טען למרמה.

      

     טענה זו הוכחה עת נקבעה מעורבותה של א.ש. בעריכת הצוואה.

      

180. בנסיבות המקרה שלפני ניתן לבחון הטענות בהיקש לסעיף 15 לחוק החוזים, הקובע כי מי שהתקשר בחוזה עקב טעות שהיא תוצאת הטעיה שהטעה אותו הצד השני או אחר מטעמו, רשאי לבטל את החוזה. כידוע הטעיה כוללת גם אי־גילוי של עובדות שהיה על הצד השני לגלותן לפי דין, נוהג או נסיבות העניין.

      

     בעניינינו - לאחר החתימה התבררה הטעות, ואף ההטעיה, היות הצוואה המאוחרת פגומה, נוכח מעורבות של הנהנית, מידע שלא הובא בפני האחים והם למדו עליו מאוחר יותר.

      

     הואיל וכאמור הצוואה נמצאה פגומה, ניתן ויש לקבוע כי לאחים הוצג מצג שגוי בדבר תוקפה וההסבר שניתן להם, הטעה את האחים, שהוכח שלא היו חותמים לו הדבר היה בידיעתם. יש לציין כי עם היוודע הנסיבות הנוגעות לצוואה, פעל ב.מ. ולאחריו האחים (למצער חלקם) בעניינה של הצוואה והביעו חוסר שביעות רצונם האחד בפני השני ובפני י.מ. וא.ש. .

      

181. מכלל האמור אני דוחה את טענות האחים בנוגע לתקינות חתימתם ותוקפו של המסמך, בטענה כי לא היו כשירים או לא היו מודעים למסמך עליו חתמו ואולם אני מקבלת את הטענה לפיה האחים חתמו על המסמך מתוך מצג שגוי, כי הצוואה שבידי א.ש. כשרה ותקפה ולא כך הוא.

      

     מכלל האמור אני קובעת כי ההודעה, בדרך של הגשת התובענה, בדבר ביטול ההסכמות, נמסרה כדין. עם זאת הואיל וקבעתי שאין להסכם זה נפקות בכל הנוגע למעמד ותוקף הצוואה, אין להודעת זו, משקל בשאלת הצוואה

     נוכח הכרעותיי לעיל אני מורה כדלקמן:

     • אני מורה על בטלותה של הצוואה מיום 10.02.13, נוכח מעורבותם של גב' א.ש. וי.מ. בעריכתה.

       בהתאם אני מורה על ביטול הצו לקיום הצוואה כפי שניתן ביום 30.07.2018.

     • כתוצאה מכך אני מורה דחיית התובענה שהוגשה על ידי א.ש. , בתמ"ש 19370-03-20, כנגד האחים למתן סעדים שונים וזאת עת נקבע כי דין הצוואה שהעניקה לא.ש. זכויות במשק, בטלה.

     • אני מורה על דחיית התובענה שהוגשה על ידי א.ש. בתמ"ש 57464-07-20, למתן סעד הצהרתי לפיו היא בעלת מלוא הזכויות בנחלה ובהתאם מורשית להתקשר בכל עסקה.

     • אני מורה על דחיית התובענה שהוגשה על ידי א.ש.  בתמ"ש 69132-07-20, כנגד י.מ. , למתן פסק דין הצהרתי לפיו היא בעלת הזכויות היחידה במשק וכן להורות על פינויו של מר י.מ. , הואיל וכאמור נקבע, כי הצוואה בטלה וכתוצאה מכך אינה בעלת מעמד לעתור בסעד המבוקש.

     • אני מורה על קבלת התובענה שהוגשה על ידי ב.מ. בתמ"ש 37406-07-22 באופן שאני מורה כי דין הצוואה המאוחרת להתבטל ובהתאם דין הצו שניתן לקיומה, להתבטל.

     • אני מורה כי נמסרה הודעה כדין לביטול הסכם הויתור/הסכמה.

        

182. הוצאות ההליך –

      

     ברע"א 1689/24דמיטרי ינקילוב נ' מרינה נחשונוב שמ(נבו 21.3.2024) נכתב באופן מסכם בסוגייה זו כך:

     "על פי תקנות סדר הדין האזרחי, פסיקת הוצאות המשפט נועדה על מנת לשפות את בעל הדין שזכה בהליך (תקנה 151 לתקנות סדר הדין האזרחי). זאת תוך התחשבות באופן התנהלות ההליך; היחס בין הסעד שנתבקש והסעד שנתקבל ובין שיעור ההוצאות; מורכבות ההליך וחשיבותו; ושכר הטרחה ששולם בפועל (תקנה 153 לתקנות סדר הדין האזרחי). התקנות מורות כי ההוצאות שייפסקו יהיו סבירות והוגנות, וישקפו איזון בין שיקולים שונים לרבות ההגנה על זכות הגישה לערכאות והשוויון בין בעלי הדין. ככלל, מהתקנות עולה כי ברירת המחדל היא פסיקת הוצאות, ובמקרים חריגים בהם מוצא בית המשפט שקיים טעם מיוחד שלא לחייב בהוצאות – הוא רשאי להימנע מכך (תקנה 152 לתקנות סדר הדין האזרחי; ע"א 7627/20 אייזלר החברה לניהול בע"מ נ' תפן מדיקל בע"מ, פסקה 6 [פורסם בנבו] (24.2.2022).

     אכן, במקרים בהם ננקט הליך סרק נגד צד להליך או משנמצא כי בעל דין השתמש לרעה בהליכי משפט – מן הראוי כי תגובת בית המשפט לכך תבוא לידי ביטוי אף על דרך פסיקת הוצאות משפט (תקנה 151(ג) לתקנות סדר הדין האזרחי)"

      

     בעניינינו עסקינן במספר הליכים שננקטו בין בעלי הדין ובעיקר על ידי גב' א.ש. , אשר התנהלו במשך שנים ארוכות ועד תום. הוגשו בקשות, התייצבו עדים ובעלי דין לשלוש ישיבות קדם משפט ושתי ישיבות לשמיעת ראיות. עדים נשמעו ונחקרו והוגשו סיכומים (כאמור על ידי ב.מ., א.ש. וי.מ. בלבד).

      

     נוכח האמור ונוכח התוצאות אליהן הגעתי אני מורה כי א.ש. תשלם הוצאות לבעלי הדין כדלקמן:

     לב.מ. סך של 35,000 ₪.

     לא.ה. סך של 9,000 ₪.

     לי.מ. 7,000 ₪.

     לק.מ. סך של 4,000 ₪. 

     למ.מ. סך של 4,000 ₪.

      

     משתם ברור התובענות שבכותרת, מורה על סגירת כל התיקים שבכותרת.

     מתירה פרסום פסק הדין ללא פרטים מזהים.

      

     ניתן היום, כ"ב תשרי תשפ"ז, 03 אוקטובר 2026, בהעדר הצדדים.