פס"ד בערעור על דחיית תביעה לביטול הסכם ממון

השופט נפתלי שילה:

לפנינו ערעור על פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה מיום 25.7.25 (כב' השופטת ורד שביט פינקלשטיין בתלה"מ 12184-04-22 ותלה"מ 48349-02-22) שדחה את תביעת המערער לביטול הסכם ממון שעליו חתמו הצדדים ושאושר וקיבל תוקף של פסק דין, וקיבל את תביעת המשיבה ליתן צו מניעה קבוע האוסר על המערער להיכנס לבית שהועבר כולו על שמה על פי ההסכם.

• תמצית פסק דינו של ביהמ"ש קמא

   

  1. הצדדים הם בני זוג לשעבר שנישאו בשנת 1980 והתגרשו בשנת 2009 ולהם 12 ילדים.

      

  2. הצדדים היו בעלים משותפים של בית מגורים (להלן: הבית) והם ניהלו הליכים משפטיים במשך שנים רבות.

      

  3. המערער (להלן גם: האיש) לא שילם למשיבה (להלן גם: האישה) את המזונות שהיה עליו לשלם על פי פסק דין שניתן בשנת 2007. לאור זאת, האישה פתחה כנגדו תיק הוצל"פ ולפי רישומי ההוצל"פ, האיש צבר חוב מזונות למל"ל בסך של 376,993 ₪ נכון לספטמבר 2020 וחוב למשיבה בגין מזונות ילדים בסך של 326,349 ₪ נכון למאי 2020. בנוסף, על פי רישומי ההוצל"פ, נצברו על שם האיש חובות רבים נוספים בסך של מעל 717,000 ₪ נכון לספטמבר 2020. האיש טען שהחובות הנוספים שנצברו בחיי הנישואין הם משותפים ואולם לא ניתן פסק דין שקבע זאת ולאור חובות אלו, האיש משלם בתיק האיחוד בהוצל"פ, כ – 150 ₪ בחודש.

      

  4. באפריל 2019 האישה הגישה כנגד האיש שתי תביעות: תביעה לפירוק השיתוף בבית ותביעה למתן היתר לגביית מזונות עבר בסך של 205,000 ₪ לפי סעיף 11 לחוק לתיקון דיני משפחה (מזונות) תשי"ט - 1959. יום לפני ישיבת קדם המשפט שנקבעה ליום 2.6.20, הגישה באת כוח האיש, עו"ד אסיף, בקשה דחופה לשחרור מייצוג. בבקשתה היא טענה שהיא מונתה על ידי הלשכה לסיוע משפטי לייצג את האיש והתברר לה בימים האחרונים, שהאיש מתכוון לחתום על הסכם שערך ב"כ האישה ולדעתה מדובר "בהסכם חד צדדי" והיא אינה מוכנה "ליתן יד להסכם כזה". לדבריה, היא הסבירה זאת לאיש ואולם האיש עומד על דעתו שהוא רוצה לחתום על ההסכם ולאשרו ולכן היא מבקשת להשתחרר מהייצוג. עו"ד אסיף גם ציינה בבקשה, שהאיש הוא אדם חולה מאוד המקבל טיפולים כימותרפיים בשל סרטן ריאות ולדבריו הוא אינו יכול להתייצב לדיון. ביהמ"ש קמא הורה לעו"ד אסיף להתייצב לדיון.

      

  5. לדיון ביום 2.6.20 התייצבו הצדדים ובאי כוחם. הצדדים הגישו הסכם חתום שבו הוסכם בין היתר בסעיף 3.1 כי: "מוסכם בין הצדדים כי לאור העובדה כי האב מעביר את מלוא זכויותיו בדירת המגורים לאם....ולסילוק טענות הצדדים בכל הקשור בענייני רכוש...אזי הוא לא ישלם לאם כל סכום עבור מזונות הקטינה ש' וכי הסכם זה מבטל כל חיוב של האב במזונות הקטינה...". בנוסף נקבע בסעיף 4.6 להסכם, שהעברת זכויות האיש בדירה על שם האישה "לא תהיה ניתנת לביטול בכל מקרה וכי לא תשמע כל טענה כנגד העברה זו ו/או ביטולה מכל מין וסוג שהוא, והעברה זו נעשתה בהתחשב במכלול העניינים של הצדדים, ובכלל זה...ויתור על חוב המזונות של האב כלפי האם". האישה התחייבה מצידה לאפס את תיק ההוצל"פ, לבטל את כל הליכי הגבייה שנקטה כנגד האיש ולסגור את תיק ההוצל"פ (להלן: ההסכם).

      

  6. בדיון טען ב"כ האישה כי "הדירה בערך שווה כ – 2 מיליון ₪. בהוצאה לפועל החוב עומד על כ – 800 אלף ₪. אין פה משמעות לשווי הנכס. יש פה מצב שהם הגיעו להסכמות". ב"כ האיש טענה בדיון כי: "אני לא מסכימה מכמה טעמים. אני מכבדת את רצונו כמובן, אבל ההסכם הזה נעשה די במחטף. אני לא ידעתי עליו כלום. עד לפני זמן קצר רדפתי אחרי חברי לעשות הסכם. אבל הוא רצה להתחלק גם בחובות יש לו תיק הוצל"פ למעלה ממיליון ₪ בנוסף למזונות". ב"כ האיש טענה שבבית יש שתי יחידות דיור וכל יחידה מושכרת ב – 4,000 ₪ לחודש. בנם של הצדדים, י' אמר בדיון כי "יש פה אישור רפואי של אבי שהוא צלול. אנחנו מטפלים באב כמה שנים. אנחנו מסדירים את כל צרכיו". האיש אמר כי: "אני הצעתי את ההסדר".

      

  7. למרות שב"כ האיש ביקשה שיירשם שההסכם לא על דעתה, הצדדים ביקשו לאשר את ההסכם ולאחר ששניהם הצהירו שהבינו את ההסכם וכי הם חתמו עליו ברצון והסכמה חופשית, בית המשפט אישר את ההסכם ונתן לו תוקף של פסק דין. במעמד אישור ההסכם הוצג אישור רפואי מטעם רופאת המשפחה של האיש מאותו יום, שבו נאמר בין היתר שהאיש "במצב משביע רצון. צלול, מתמצא בזמן ובמקום...מדבר לעניין...".

      

  8. ביום 9.2.22 הגישה האישה בקשה ליישוב סכסוך שבמסגרתה היא עתרה למתן צו מניעה זמני כנגד האיש שלא ייכנס לבית. ביהמ"ש קמא נתן צו עראי כמבוקש וביום 21.2.22 האישה הגישה תביעה לצו מניעה קבוע. ביום 6.4.22 האיש הגיש תביעה לביטול ההסכם מחמת פגמים בכריתתו, טעות, הטעייה ועושק וכן עקב אי ביצוע ההסכם על ידי האישה.

      

  9. האיש טען שמצבו הרפואי סמוך למועד אישור ההסכם ובמועד האישור היה גרוע ביותר והוא סבל גם מחולשה נפשית שהשפיעה לרעה על שיקול דעתו ועל יכולתו לתת הסכמה מדעת ומרצון חופשי. לדבריו, הוא היה חלש, לאחר אשפוז ממושך ולאחר שחרורו מבית החולים הוא שהה בביתו של בנו והיה תלוי לגמרי בחסדי ילדיו לצרכיו הבסיסיים. בנוסף, האיש לא היה מיוצג במועד אישור ההסכם וההסכם עבר "מעל לראשה" של באת כוחו, אשר הודרה מכל ההליך. כמו כן, האיש טען שהעובדות שנמסרו לבית המשפט במעמד אישור ההסכם ושעל בסיסן ההסכם אושר, היו מוטעות. חוב המזונות עמד באותה עת על כ- 326,000 ₪ בלבד וחלק ניכר מהחוב היה למל"ל, כך שהאישה כלל לא יכלה למחול על חוב זה. בנוסף, באותו מועד היו לצדדים חובות משותפים בסך של מעל 717,000 ₪ והדבר לא נאמר לבית המשפט והוצגה תמונה מעוותת ביחס למצבת הזכויות והחובות של הצדדים. גם הטענה לפיה הבית היה שווה 2 מיליון ₪ אינה נכונה, שעה שלפי שמאות שווי הבית עמד אז על 4 מיליון ₪. לטענתו, אם היו נמסרים לבית המשפט נתונים נכונים, הוא לא היה מאשר את ההסכם. האיש טען גם, שהוא חתם על ההסכם רק בהסתמך על הבטחה מפורשת של ילדיו שידאגו לו לקורת גג ולכלכלה לכל ימיו ורק על יסוד מצג זה הוא חתם על ההסכם. בנוסף נטען על ידו, שלאחר אישור ההסכם, הצדדים לא פעלו על פי הוראותיו ולא ראו עצמם מחויבים לו. האישה לא סגרה את תיק ההוצל"פ וגבתה במסגרתו עוד 40,000 ₪. לטענתו, מאחר שהיא הפרה את ההסכם הפרה יסודית, דינו להתבטל.

      

  10. האישה טענה מנגד, שיש לדחות את התביעה. לדבריה, הצדדים ניהלו הליכים משפטיים במשך שנים רבות וכל הנתונים הכלכליים ובכלל זה שווי הבית והיקף החובות היו ידועים, כך שהאיש ידע היטב את כל העובדות טרם שחתם על ההסכם. האיש הוא זה שיזם את ההסכם והוא רצה להעביר את כל זכויות בבית לאישה בתמורה לוויתור שלה על חוב המזונות וכנגד סילוק כל טענותיה נגדו. גם אם שווי הבית עמד על 4 מיליון ₪ כטענתו, הרי שעל הבית רבצו עיקולים בגובה של 1.4 מיליון ₪ וכן הייתה תלויה ועומדת תביעת האישה בגין מזונות עבר, כך שאם הבית היה נמכר באותה עת, היה נותר לתובע סך של כ – 600,000 ₪ בלבד והוא היה נדרש לשאת בסך של כ – 200,000 בגין תביעת מזונות העבר שהיא הגישה. בנוסף, האיש הודה בחקירתו שהוא חתם על ההסכם על סמך הבטחות של ילדיו לסייע לו כלכלית ובכלל לא היה חשוב לו מה יהיה כתוב בהסכם. משמע, שלטענתו של האיש עצמו, אין לבטל את ההסכם מחמת פגמים בכריתה אלא בשל נסיבות שקשורות לצד שלישי ולכן אין עילה לביטול ההסכם. בנוסף טענה האישה, שהילדים סתרו את גרסת האיש והעידו שההסכם כולו נעשה ביוזמת האיש והם לא הבטיחו לו דבר. כמו כן נטען על ידה, שעל פי האישור הרפואי שהוצג בדיון אישור ההסכם, האיש היה צלול ויציב. לדבריה, חזקה שמי שחתם על הסכם הבין אותו וההסכם אושר לאחר שבית המשפט ווידא שהצדדים מבינים את תוכנו וחותמים עליו ללא לחץ או כפייה. גם הטענה שההסכם הופר יכולה לכל היותר להקים עילה לאכיפתו והאישה הסבירה שהיא גבתה מהאיש כספים באמצעות ההוצל"פ, מאחר שהוא הפר את ההסכם ולא העביר לה את דמי השכירות מהבית שהדיירים שילמו לו בסך של 7,800 ₪ לחודש ולכן היא נאלצה להמשיך ולגבות את המזונות בתיק ההוצל"פ.

       

  11. יש לדחות את התביעה. מדובר בצדדים המתדיינים שנים רבות ונושא פירוק השיתוף והסדרת הזכויות בבית כבר הוכרעו בפסקי דין שניתנו שנים לפני חתימת ההסכם. ההסכם נערך כשנה לאחר הגשת התביעות על ידי האישה, כאשר האיש מיוצג לאורך כל ההליכים והוא הגיש כתבי הגנה לתביעות. כל הטענות אודות הנתונים הכספיים פורטו במסגרת כתבי הטענות והיו ידועים לשני הצדדים, כולל היקף חובות האיש אשר בגינן הוטלו עיקולים על חלקו בבית, היקף חובות האיש לאישה והיקף חובותיו למל"ל. גם שווי הבית היה ידוע לאיש, שטען שהוא השביח את הבית וטיפל בו. במועד אישור ההסכם נכחה גם ב"כ האיש והאיש עמד על רצונו שההסכם יאושר ולכן באת כוחו הודיעה שהיא מכבדת את רצונו. לפיכך, הטענה שהאיש לא היה מיוצג או כי נפל כשל בייצוג אינה יכולה להתקבל.

       

  12. הגם שעו"ד אסיף ביקשה להשתחרר מהייצוג, היא לא שוחררה במועד אישור ההסכם. גם לאחר שהאיש כתב לה טרם אישור ההסכם שהוא מבקש שתפסיק את ייצוגו, עו"ד אסיף העבירה לב"כ האישה הערות להסכם. האיש הצהיר במועד אישור ההסכם כי: "אני הצעתי את ההסדר". מכאן, שהאיש בחר ליזום את ההסכם ולחתום עליו בניגוד לעצת באת כוחו ואין לו להלין אלא על עצמו. במעמד אישור ההסכם, כשהאיש יושב על כיסא גלגלים, הוצג על ידו אישור רפואי שהניח את דעתו של בית המשפט. ביהמ"ש הקריא והסביר לצדדים את ההסכם ואת משמעותו, ולאחר שהם הצהירו שהם מבינים את משמעותו ותוצאותיו וכי הם חתמו עליו בהסכמה חופשית, ההסכם אושר. לכן, לא נפל כל פגם בהליך אישור ההסכם ואם בית המשפט לא היה משוכנע שהאיש מבין את ההסכם, או שיש מניעה רפואית שמונעת ממנו להבין את ההסכם, ההסכם לא היה מאושר.

       

  13. אין לבטל את ההסכם מחמת עושק. בעת החתימה על ההסכם ואישורו, האיש היה במצב קוגניטיבי תקין והוצג אישור רפואי המאשר זאת. המגבלה הפיזית של האיש לא פגמה ביכולת ההבנה שלו. האיש לא הביא כל ראייה הסותרת את שנאמר באישור הרפואי. האיש אף לא עתר למינוי מומחה רפואי שיגיש חוות דעת בדבר מצבו הנפשי במועד אישור ההסכם. גם ילדי הצדדים העידו שלאחר שאביהם יצא מבית החולים מצבו השתפר. ב"כ האיש אישרה בעדותה שהאיש היה כשיר מבחינה קוגניטיבית והוא הביע רצון עיקש לחתום על ההסכם. עו"ד אסיף גם העידה שהיא לא התרשמה שהאיש במצב שאינו יכול לנהל את ענייניו המשפטיים והוא היה כשיר לסיים את ההליכים בהסכמה כפי שנעשה, בעודו מעיד שהוא יזם את ההסכם. הילדים סתרו את טענות אביהם והעידו שההסכם נעשה ביוזמתו והם כלל לא רצו להיות מעורבים בו ולא הבטיחו לאביהם דבר בקשר להסכם. הבן י' העיד שאביו ביקש ממנו שיגיד לאם שהוא מעוניין להעביר לה את הזכויות בבית בתנאי שהיא תוותר על המזונות והיוזמה להסכם הייתה מצד האיש בלבד והאישה כלל לא יזמה את ההסכם. האיש וויתר על עדותו של הבן דוד שבביתו הוא התגורר במועד אישור ההסכם, והתנהלות זו נזקפת לחובתו.

       

  14. האיש אף לא עתר לזמן את ילדיו לחקירה, למרות שטען שחתם על ההסכם בלחץ של ילדיו. רק לאחר שבית המשפט הבהיר לאיש את הכשלים שבגרסתו, הוא הגיש בקשה לזימון ילדיו לעדות. ברם, גרסת האיש "נסתרה כליל מעדויות ילדיו, אשר עשו עלי רושם אמין וניסו תוך שמירת כבודו של אביהם, מלהתערב בסכסוך בין הוריהם". בנוסף, טענת האיש בדבר מצבו הרפואי הירוד ושהוא לא הבין על מה הוא חתם "עומדת בסתירה מוחלטת עם טענותיו לפיהן הוא הסכים לכל האמור בהסכם אולם סמך על הבטחה שקיבל מילדיו שידאגו לו".

       

  15. גם טענת האיש לפיה הוא לא קרא את ההסכם לפני חתימתו לא הוכחה ונסתרה מכלל העדויות לפיהן הוא יזם את ההסכם. הבן י' העיד שהדפיס לאביו את ההסכם ואביו קרא את ההסכם והוא גם הקריא לו כל סעיף וסעיף. בנוסף, במהלך אישור ההסכם, בית המשפט הקריא לצדדים את ההסכם ואף שאל אותם שאלות במעמד האישור. האיש קיבל יעוץ משפטי מטעמו ביחס להסכם ובחר משיקוליו שלו, שלא לקבל את המלצת ב"כ ובניגוד לעמדתה, חתם על ההסכם שהיה פרי יוזמתו, לאחר שיקול דעת.

       

  16. בהערות ששלחה באת כוח האיש לב"כ האישה טרם חתימת ההסכם, נאמר במפורש שהאישה אינה יכולה לפטור את האיש מחובותיו למל"ל אלא לכל היותר לעדכן את המל"ל שאין יותר חוב עתידי וביחס ליתר חובות האיש, הוא ממילא נמצא באיחוד תיקים ומשלם סך של 150 ₪ לחודש. האיש לא עמד בנטל להוכחת "מצוקה" או "מצב נפשי ירוד" או "חוסר ניסיון" שמנעו ממנו להבין את תוכן ההסכם.

       

  17. האיש גם לא הוכיח את היסוד השני של עילת העושק – ניצול מצבו על ידי האישה. ההסכם היה פרי יוזמתו ולא היה לו קשר ישיר עם האישה בכל הקשור להסכם. לא הוכח שהאישה עמדה מאחורי ההבטחות הנטענות של הילדים כלפיו. לטענת האיש עצמו, הטעם לביטול ההסכם לא קשור לאישה אלא להפרת הבטחה לכאורה של הילדים, קרי צדדים שלישיים. בחקירתו, האיש טען שהסיבה היחידה שחתם על ההסכם הייתה הבטחת ילדיו ואולם ילדיו סתרו את גרסתו לפיה הם הבטיחו הבטחות בדבר תמיכה כספית לאב ולדבריהם, הם רק הבטיחו סיוע אישי בכל הנוגע לטיפולים הרפואיים. הבן י' העיד כי: "אבא שלי צריך כסף ממני? הוא יש לו ברוך ה' מספיק כסף. הוא לא צריך...מה הוא צריך ממני כסף?". לכן, יש לדחות את הטענה לפיה האישה או מי מטעמה, ניצלו את האיש

       

  18. הבן י' העיד שאביו כנראה לאחר האשפוז "רצה לסיים עם הסיפור" ולכן יזם את ההסכם והוא לא יכול לחזור בו ממנו. האיש ידע היטב את היקף החובות ולמרות שהצדדים ניהלו הליכים משפטיים שנים רבות, אין אף פסק דין שקבע שיתוף של האישה בחובות האיש ולכן הוא לא יכול להתבסס על הטענה שהחובות שלו משותפים. על פי ההסכם, האישה מקבלת נכס מכביד עם חובות גבוהים שרובצים עליו ולמעשה לא תוכל למכור את הבית ללא פירעון החובות. לכן, ההסכם לא מקפח אותו. האיש גם ידע שהאישה לא יכולה למחול על החוב שלו למל"ל והיא יכלה למחול רק על חוב המזונות שלו כלפיה. אם הצדדים לא היו חותמים על ההסכם ובית המשפט היה מורה על פירוק השיתוף בבית, אזי גם לשיטת האיש לא היה נותר לו סכום משמעותי. שכן, לדבריו חלקו בבית (מחצית) שווה 2 מיליון ₪ ועל חלקו רבצו חובות בסך של 1.4 מיליון ₪ וכאמור, אין פסק דין שקובע שהחובות משותפים. בנוסף, האישה הגישה תביעה לאישור גביית חוב מזונות העבר בסך של כ – 200,000 ₪ וייתכן שהיה מחויב בגין סכומים משמעותיים נוספים ולכן הוא היה נותר עם סכום כספי נמוך. בנוסף, בכל מקרה, תחשיב זה לא רלוונטי וההסכם משקף את הסכמת שני הצדדים. לאור כל האמור עילת העושק לא הוכחה.

       

  19. גם דין טענת הטעות או ההטעיה להידחות. שהרי, האיש הוא זה שיזם את ההסכם ובחקירתו, הוא כלל לא ידע להסביר מהי הטעות והוא שב וטען שהסתמך על הבטחת ילדיו ולכן טעה. הסתמכות על הבטחה מצד הילדים – שלא הוכחה ונסתרה מעדויות הילדים עצמם – אינה קשורה לאישה ומהווה שיקול אישי סובייקטיבי של האיש. בנוסף, אותו הבטחה נטענת, לא מוזכרת בהסכם והיא אינה תנאי לו. האיש לא קם ולא התנגד כשב"כ האישה טען במועד אישור ההסכם ששווי הבית 2 מיליון ₪. האיש עצמו הודה ששווי הבית לא היה חשוב לו והדבר היחיד שעליו הוא נסמך הייתה הבטחת הילדים בעל פה. גם עדות האיש ביחס לשאלה מתי נודעה לו הטעות, הייתה מבולבלת ולא ברורה. האיש הגיש את התביעה בחלוף שנתיים, דהיינו בשיהוי ניכר ורק לאחר שהאישה הגישה את תביעתה למתן צו מניעה קבוע.

       

  20. גם את טענת האיש לפיה האישה הפרה את ההסכם יש לדחות. שהרי, טענה להפרת הסכם אינה מזכה את המופר לביטול ההסכם אלא לאכיפה או פיצויים. בנוסף, האישה הסבירה שבניגוד להסכם, האיש נטל באופן כוחני את דמי השכירות משתי היחידות שבבית בסך של 7,800 ₪ לחודש וסירב להעביר אותם אליה. לכן, היא המשיכה לגבות את המזונות בתיק ההוצל"פ ולאחר מכן אף הגישה תביעה לצו מניעה שיאסור על האיש להיכנס לבית. האיש הגיש את התביעה לביטול ההסכם רק לאחר שהאישה הגישה את תביעתה לצו מניעה קבוע. האיש הוא זה שהפר את ההסכם בכך שהמשיך ליטול את דמי השכירות בניגוד להסכם והאישה נותרה ללא מקורות הכנסה ולכן נאלצה להמשיך ולגבות את המזונות בתיק ההוצל"פ.

       

  21. לאור כל האמור, התביעה לביטול הסכם נדחית ותביעת האישה לצו מניעה קבוע האוסר על האיש להיכנס לבית ולעשות כל פעולה שיש בה כדי לפגוע בזכויות האישה בבית, מתקבלת. האיש חויב בהוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך של 25,000 ₪.

       

• תמצית טענות המערער

   

  1. ב"כ המערער העידה בבית המשפט קמא על מצבו העגום של המערער וכי ההסכם "נעשה במחטף". למרות זאת, בית המשפט קמא, על סמך חוות דעת של רופא משפחה בלבד, כשהאיש ישב על כיסא גלגלים, מטושטש כשראשו שמוט, קבע שההסכם נחתם תוך הבנה ברורה מצדו של המערער. "לקרוא ולא להאמין".

      

  2. פסק הדין פגע פגיעה אנושה בזכויות המערער ונגרם לו עיוות דין הזועק לשמיים. רק העובדה שביהמ"ש קמא נתן תוקף של פסק דין להסכם שבו האישה מוותרת על חוב האיש למל"ל, מלמדת כי "עסקינן בהסכם שאינו יכול להיות בעל תוקף משפטי שכן האישה אינה יכולה למחול בשום פנים ואופן על חובו למל"ל שכן אין עסקינן בחוב לה. רק עניין זה מדבר בעד עצמו".

      

  3. המערער היה במצב גופני ונפשי קשה, לאחר אשפוז ממושך של 12 יום בבית החולים, שם הוא היה על ערש דווי ולאחר שחרורו, הוא שכב בביתו של בנו והיה תלוי לחלוטין בחסדי ילדיו. האיש היה מרותק למיטה, כאוב וחלוש, מתקשה בניידות וזקוק לסיועם של אחרים בהסעתו בכיסא גלגלים. המערער הגיע לדיון בכיסא גלגלים, כשהוא חלש ומטושטש ונתמך בבנו י', כשהוא בקושי מרים את ראשו.

      

  4. באישור הרפואי נאמר שיש למערער "הגבלה בתנועות עקב כאבים ונימולים בידיים וברגליים, מרותק למיטה...משתמש בחיתולים...מאוד מוגבל בתפקוד, לא מסוגל לקום ממיטה, קשה לו להחזיק חפצים בידיים זקוק לעזרה". כמו כן, במעמד הדיון באישור ההסכם, ב"כ המערער הדגישה שהיא מתנגדת להסכם והמערער מבקש לחתום על ההסכם בניגוד להמלצתה – דבר המעיד כאלף עדים על מצבו וכשירותו של המערער.

      

  5. תנאי ההסכם מקפחים והמערער לא היה כשיר לחתום על ההסכם. לאור מצבו, הייתה דרושה לכל הפחות חוות דעת של רופא פסיכיאטר המאשר את כשירות המערער. התנגדותה המפורשת של באת כוח המערער שהוא יחתום על ההסכם, יחד עם מצבו הבריאותי הקשה, מלמדים על פגם בהליך האישור ושההסכמה לא ניתנה מרצון ונערכה ללא שהמערער הבין את תוצאות ההסכם והשלכותיו כנדרש בסעיף 2(ב) לחוק יחסי ממון תשל"ג – 1973. למרבה הפליאה, על אף התנגדות ב"כ המערער לאישור ההסכם לאור מצב המערער ותנאי ההסכם, התעלם מכך בית המשפט קמא ואישר את ההסכם.

      

  6. שגה ביהמ"ש קמא בכך שלא הכיר בכך שהמערער היה במצב של חולשה גופנית ונפשית קיצונית והוא נוצל על ידי המשיבה לחתימה על הסכם מקפח. מאחר שילדי המערער הבטיחו שידאגו לכל צרכיו "ברור כי כל אדם סביר יבקש להביא מעט מזור למכאובו והוא יסכים לכל, אף אם הדבר הינו אך לרעתו".

      

  7. טעה ביהמ"ש קמא שקבע שתיאורה של ב"כ המערער בדבר מצבו של האיש היה תיאור מופרז והתעלם מכך שהוצגו בפניו נתונים שגויים אודות שווי הבית וחוב המזונות בעת אישור ההסכם. "לא יעלה על הדעת כי אדם סביר יבקש לוותר על כל רכושו בתמורה לכלום. שהרי ברור כי אדם המבקש להסכים לוותר על כל מה שנותר לו, לאחר שאיבד את ילדיו ואת בריאותו, זה אך ורק מתוך מצב נפשי ומצוקתי קשה ביותר, מתוך הסתמכות על הבטחת ילדיו לדאוג לכל צרכיו. אותם ילדים שלא הזמינו אותו לחתונותיהם וכל שהוא מבקש זה קרבתם אליו בחזרה".

      

  8. כל האמור לעיל מהווה "עילות חמורות לביטול ההסכם". במקרה דנן התקיימו כל התנאים לביטול ההסכם בשל פגמים חמורים בגמירות הדעת של המערער. מצבו הפיזי הבלתי נסבל, היותו ממודר מילדיו ונדרש לעזרת הזולת באופן מלא. מצבו זה, הביא אותו "להרים ידיים ממלחמות מול המשיבה עד כי ביקש לתת לנפשו מעט שלווה בחתימה על ההסכם".

      

  9. במקרה דנן, בית המשפט לא נוכח כראוי שההסכם נעשה בהסכמה חופשית והיה עליו לבחון בקפידה את כשירותו הנפשית של המערער, במיוחד כשהתעוררו סימני שאלה לגבי מצבו הבריאותי. יש לקחת בחשבון שהמותב שאישר את ההסכם הוא גם זה שדחה את התביעה לביטולו. לאור כל האמור, יש לקבל את הערעור, לבטל את פסק הדין ולקבוע שההסכם נכרת בנסיבות של עושק והשפעה בלתי הוגנת, תוך פגיעה חמורה בזכויותיו של המערער.

      

• תמצית טענות המשיבה

   

  1. פסק הדין מפורט ומנומק כדבעי ויש לדחות את הערעור. לא ברור כלל כיצד המערער טוען שיש לבטל את ההסכם מחמת פגמים בכריתתו, שעה שהוא עצמו אישר בחקירתו שהוא לא מבקש לבטל את ההסכם מטעמים אלו אלא מטעמים הקשורים בצד שלישי, דהיינו לאור הפרת הבטחת ילדיו שידאגו לו. המערער שיקר בעדותו בית המשפט, חלה לגביו "חזקת השקר" ודי בכך לדחות את הערעור.

      

  2. על פי סעיף 2 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות תשכ"ב – 1962, קיימת חזקה שאדם כשיר לפעולות משפטיות ומי שכופר בכך, עליו נטל הראייה. במקרה דנן, מעולם לא הוגשה בקשה למנות למערער אפוטרופוס ולכן חזקה שהמערער היה כשיר לחתום על ההסכם. המערער לא עתר למינוי מומחה רפואי על מנת שיחווה דעתו ביחס למצבו הקוגניטיבי במועד אישור ההסכם. בהעדר חוות דעת רפואית להוכחת עניין שברפואה, המערער לא הוכיח שהוא לא היה כשיר לחתום על ההסכם.

      

  3. לא מדובר על מקרה שבו בהסכם נכתב מה שווי הבית או מה גובה חוב המזונות והתברר לאחר מכן, שהנתונים לא היו נכונים או לא מדויקים. שכן, בהסכם לא נאמר דבר אודות שווי הבית או שיעור חוב המזונות והסכמת הצדדים הייתה כללית, ברורה ופשוטה: המערער מעביר למשיבה את מלוא זכויותיו בבית והמשיבה מוותרת על כל טענותיה ותביעותיה כנגד המערער ובכלל זה כל הנוגע לחוב המזונות של המערער כלפיה.

      

  4. המערער הוא זה שיזם את ההסכם לפני שבכלל דובר על שווי הבית וגובה חוב המזונות. נתונים אלו נאמרו בדיון עצמו, דבר שמלמד שלא יכול להיות מצב שהמערער חתם על ההסכם על סמך דברים שנאמרו בפרוטוקול הדיון שהתקיים לאחר שההסכם כבר נחתם.

      

  5. ביטול הסכם מחמת הטעייה, כפייה או עושק מתקיים רק כאשר הפגמים בוצעו על ידי הצד השני להסכם ולא על ידי צד שלישי. הבטחות הילדים ככל שניתנו, היו מעבר להסכם ואין הם יכולים להוות עילה לביטול ההסכם. לא ניתן לטעון שהיו הבטחות חיצוניות שלא עוגנו בהסכם ולא ניתן לבטל את ההסכם מחמת טענה לאמירות חוץ חוזיות. במקרה דנן, ביהמ"ש קמא קבע עובדתית שלא הייתה כל הבטחה של ילדי הצדדים וכך העיד במפורש הבן י'.

      

  6. לא נפל כל פגם בהליך אישור ההסכם. אדרבא, הוצג בפני בית המשפט אישור רפואי שהמערער כשיר ובאת כוחו של המערער נכחה במועד האישור. המערער עצמו העיד שהוא יזם את ההסכם ודרש לאשרו. בנוסף, טענות כנגד הליך אישור ההסכם צריכות להתברר במסגרת ערעור על פסק הדין והמערער לא הגיש ערעור כזה ולא בכדי. כמו כן, תביעת המערער לביטול ההסכם הוגשה בשיהוי ניכר ועיון בפרוטוקול הדיון בבקשה לאישור ההסכם מלמד שלא נפל כל פגם בהליך האישור ובית המשפט קיים את כל החובות המוטלות עליו טרם אישור ההסכם והפרוטוקול מדבר בעד עצמו.

      

  7. העובדה שהמותב שאישר את ההסכם הוא גם המותב שדחה את התביעה לביטולו, אינה מעוררת כל קושי. שהרי, בבית המשפט לענייני משפחה חל הכלל של "שופט אחד למשפחה אחת" ובנוסף, בית המשפט שמאשר את ההסכם לא יכול לגלות האם החתימה נעשתה תחת כפייה או עושק ואם הדבר מתברר לאחר מכן, אין בכך כל "פגיעה" במותב שאישר את ההסכם.

      

  8. לאור כל האמור, יש לדחות את הערעור ולחייב את המערער בהוצאות שלא יפחתו מסך של 40,000 ₪.

      

• דיון והכרעה

   

  1. פסק הדין מפורט ומנומק היטב והוא מבוסס במידה רבה על התרשמותו של בית המשפט קמא, ששמע את עדותם של הצדדים ושל ילדיהם. כידוע, הלכה היא כי: "אין זו דרכה של ערכאת הערעור להתערב בממצאי מהימנות ובקביעת עובדות שקבעה ערכאה דיונית, אלא במקרים חריגים. כלל זה מבוסס על הרציונל לפיו הערכאה הדיונית התרשמה באופן בלתי אמצעי מן העדויות ועל כן יש לה יתרון על פני ערכאת הערעור אשר מתרשמת מהן באופן עקיף בלבד" (רע"א 9304/17 פלוני נ' שירביט חברה לביטוח בע"מ (4.1.2018)).

      

  2. כפי שנקבע בע"א 6798/16 לייבוביץ נ' יורש (26.9.2017):

      

     "כידוע, אין בית משפט שלערעור מתערב בממצאים עובדתיים ואף אינו מעמיד עצמו במקום הערכאה הראשונה בבחינת המסכת העובדתית שנפרשה לפניו, אלא אם כן בולטת על פני הפסק טעות משפטית שורשית או שהדברים מופרכים על פניהם ובלתי סבירים".

      

     ראו גם: ע"א 913/20 עלי חליאלה נ' חאלד טאהא (9.6.22); ע"א 2786/18 בכר נ' קופרלי (30.12.21); ע"א 8506/15 ריכטמן נ' כהן (10.4.18).

  3. מקרה דנן לא נמנה עם המקרים המצדיקים התערבות בממצאים העובדתיים. יש אפוא לאשר את פסק הדין מכוח תקנה 148 (ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט – 2018, מאחר שאין מקום לדחות את הממצאים העובדתיים שנקבעו בפסק הדין; הממצאים שנקבעו תומכים במסקנה המשפטית ולא נמצאה טעות בחוק. למעלה מן הצורך, אוסיף מעט משלי.

      

  4. כפי שנקבע בר"ע 359/85 טרזה (קורפלש) קוך ואח' נ' ברוך קוך פ"ד לט(3) 421 (להלן: פס"ד קוך):

      

     "ספק בלבי אם לאחר קבלת אישור להסכם ממון בין בני זוג במעמד שופט... יכול בן זוג להישמע בטענה, שכרת את ההסכם, בניגוד להצהרתו, מרצונו הטוב והחופשי. אם נגרוס אחרת, תתרוקן לכאורה מתוכנה הדרישה לאישור כזה, הבא לפי עצם טיבו וטבעו, להבטיח שבני הזוג יבינו היטב את תוכן ההסכם ויסכימו לו מרצון".

      

     שהרי, כפי שנקבע בע"א 4/80 מונק נ' מונק, פ"ד לו(3) 421 בעמ' 428:

      

     "...קבע המחוקק כי אין תוקף להסכם ביניהם אלא אם משתכנעת ערכאה שיפוטית שההסכם נעשה מתוך רצון חופשי, ללא לחץ, וששני הצדדים הבינו בדיוק במה מדובר ומהן התוצאות האפשריות של חתימתם על אותו הסכם".

  5. כפי שאף ציין ביהמ"ש קמא "הלכה היא שהמבקש לבטל הסכם גירושין שאושר ושניתן לו תוקף של פסק דין בשל פגם ברצון, נידרש לעמוד בנטל ראייה גבוה... בהתאם להלכה, לא בנקל תתקבלנה טענות שעניינן "פגם ברצון" כנגד פסק דין, המעניק תוקף של פסק דין להסכם גירושין, לאחר שבית המשפט התרשם ש"שני הצדדים הבינו בדיוק במה מדובר"...ושוכנע כי הסכם הגירושין נעשה מתוך רצון חופשי, תוך שכל צד מבין את ההשלכות של אישור הסכם הממון" (עמ"ש 11337-06-10 פלוני נ' פלונית (29.4.12).

     בעמ"ש 1015/08 פלוני נ' פלונית (26.5.13) נקבע כי:

      

     "בעת שנדרשים אנו לשאלה אם יש לבטל הסכם ממון ו/או הסכם גירושין מחמת פגם בכריתתו, ובמיוחד מעילת העושק... אכן מצד אחד עלינו לבחון שמא נפל פגם בכריתת ההסכם, אולם מאידך, עלינו להיות זהירים ובמיוחד מעת שעסקינן בהסכם גירושין או הסכם בין בני זוג, אשר אינו כהסכם "כלכלי" אשר ניתן לבחון נסיבותיו ותנאיו ביתר קלות. כך הדגשנו את הקשיים העלולים להיגרם אם בית המשפט יבטל הסכמים שכאלו מחמת העילה האמורה. מכל מקום, דווקא נוכח הקשיים האמורים, דומה כי יש לתת משמעות יתרה להתרשמות הערכאה הדיונית מבני הזוג, בעת שזאת דנה בעניינם של בני הזוג, התרשמות שהינה בעלת חשיבות רבה בהכרעה בסוגיית הביטול דנן".

      

  6. ביהמ"ש קמא קבע כממצא עובדתי שהמערער הוא זה שיזם את ההסכם והוא זה שפנה למשיבה וביקש ממנה לחתום על ההסכם ולאשרו. המערער הוא זה שביקש להגיע להסכם שעיקרו העברת זכויותיו בדירה לאישה תמורת וויתור מצידה על חוב המזונות לעבר ולעתיד. קביעה זו התבססה בין היתר על דברי המערער עצמו שהצהיר בדיון שבו אושר ההסכם כי: "אני הצעתי את ההסדר" ועל עדות ילדי הצדדים שהמערער זימן לעדות מטעמו, שהעידו שכל היוזמה לעריכת ההסכם הייתה של האיש והוא זה שפנה לאישה והציע לה את ההסכם. בנוסף, המערער עצמו הודה שהסיבה היחידה שבגינה הוא מבקש לבטל את ההסכם, היא מאחר שלטענתו, ילדיו הבטיחו שייתמכו בו כלכלית למשך כל חייו והם לא עמדו בהתחייבות זו. ברם, תרופתו של המערער אינה באמצעות ביטול ההסכם אלא באמצעות הגשת תביעה כנגד הילדים שהבטיחו לו הבטחות שונות ולטענתו לא קיימו את הבטחותיהם. שהרי, אותה הבטחה נטענת של הילדים, כלל לא אוזכרה בהסכם והיא לא הייתה תנאי להסכם. המערער גם לא טען שהאישה ידעה בכלל על הבטחה זו ולכן אין לה כל רלוונטיות להסכם והיא לא יכולה להוות עילה לביטולו.

      

  7. בצדק נדחתה אף טענת המערער בדבר מצבו הקוגניטיבי הקשה, היות שהמערער כלל לא עתר למינוי מומחה רפואי שייבחן מה היה מצבו הנפשי בעת אישור ההסכם. משלא קיימת חוות דעת רפואית להוכחת טענת העדר כשירות, ברור שהמערער לא עמד בנטל להוכחת טענה זו. קיימת גם סתירה פנימית בגרסתו של המערער: מחד הוא טוען שלא היה כשיר מבינה נפשית לחתום על ההסכם ומאידך הוא טען שהוא רצה לחתום על ההסכם לאור הבטחת ילדיו לתמוך בו כלכלית ומכאן, שהוא הבין היטב את משמעות ההסכם ורצה בו והסיבה היחידה שיש לבטלו היא מאחר שהילדים לא עמדו במילתם. כפי שנקבע בע"מ 1242/04 פלוני נ' פלונית (23.5.05), קיימת:

      

     "כעין "חזקת התקינות" דהיינו שחזקה על בית משפט קמא שבבואו לאשר הסכם ממון, שאכן נדרש הוא להוראות הדין בהתייחס לכך. על אחת כמה וכמה, משמדובר בשופטים שעיסוקם אך ורק בתחום זה, על כל המשתמע מכך".

      

     נקבע שם כי:

      

     "התערבות ערכאת הערעור תוך קביעה כי נפל פגם בהליך השיפוטי, תעשה במקרים חריגים ויוצאים מן הכלל ולא כדבר שבשגרה...

      

  8. זאת ועוד: אף אם היה פגם בכריתה כגון הטעייה או עושק - טענה שכאמור לא הוכחה כלל - הודעת הביטול בדמות הגשת התביעה לביטול ההסכם, הוגשה רק לאחר שנתיים ממועד אישור ההסכם, רק לאחר שהאישה הגישה את התביעה לצו מניעה קבוע ולאחר שכבר חלף הזמן הסביר הקבוע בדין. שהרי, סעיף 20 לחוק החוזים (חלק כללי) תשל"ג - 1973 קובע כי: "ביטול החוזה יהיה בהודעת המתקשר לצד השני תוך זמן סביר לאחר שנודע לו עילת הביטול". בצדק אף קבע ביהמ"ש קמא שהאישה לא הפרה את ההסכם ופנייתה להוצל"פ נעשתה לאור העובדה שהמערער הוא זה שהפר את ההסכם כשלא העביר לה את שכר הדירה שהתקבל מהשכרת היחידות בבית ובנוסף, שההסכם כלל לא היה מקפח, לאור חובותיו הרבים של המערער שמעולם לא נקבע שהמשיבה שותפה להם.

      

  9. בנוסף, המערער תקף לא רק את הפן ההסכמי (טענות בדבר פגמים בכריתה) אלא גם את הפן השיפוטי, כשטען שכלל לא הבין על מה חתם לאור מצבו הנפשי. ברם, ביחס לתקיפת הרובד "השיפוטי" - כפי שנקבע בפס"ד קוך, היה על המערער להגיש ערעור לבית המשפט ולתקוף במסגרתו את תוקף אישור ההסכם. אולם, המערער לא הגיש ערעור ולא ביקש הארכת מועד להגשת הערעור ולכן אף מהפן הדיוני, בדין נדחו טענותיו אף בכל הנוגע להליך אישור ההסכם. כפי שציינתי בעמ"ש 38753-06-19 פלונית נ' פלוני (18.3.20):

      

     "מי שחותם על הסכם, חזקה שקרא אותו והבין אותו, קל וחומר אחרי שהקריאו לה אותו ושעה שהמערערת הצהירה בפני בית המשפט שהבינה אותו ואת משמעויותיו. לא ניתן להתנער מהסכם שנחתם ושקיבל תוקף של פסק דין בטענה מסוג זה. הדבר עלול להפוך את הליך אישור הסכם הממון לחוכא ואטלולא".

      

  10. גם העובדה שהמותב שאישר את ההסכם הוא גם המותב שהכריע בתביעה לביטול ההסכם, אינה מצדיקה את ביטול פסק הדין. כפי שציינתי בעמ"ש 4231-09-24 פלוני נ' פלונית (16.4.25):

       

      "העובדה שהמותב שאישר את ההסכם גם דן בתביעה לביטולו, לא טומנת בחובה פגם מסוג של "הטיית אישוש" לפיה בית משפט שאישר הסכם ייטה שלא לבטלו, על מנת שכביכול לא יתברר שאירע פגם או מחדל בפועלו בעת אישור ההסכם. ראשית, בבית המשפט לענייני משפחה חל הכלל לפיו "שופט אחד למשפחה אחת" וזאת על מנת שלשופט הדן בסכסוך תהיה תמונה כוללת ורחבה על מכלול העובדות והכרת המשפחה לעומק רק מטיבה את ההכרעות בתיקים. שנית, בית המשפט שמאשר הסכם לא יכול לדעת האם הוא נחתם מחמת מצג שווא או הטעייה. באישור ההסכם על ביהמ"ש לוודא ששני הצדדים מבינים את ההסכם וחותמים עליו מרצון חופשי. לפיכך, ככל שמוכח פגם בגמירות הדעת כגון הטעייה או תרמית באישור ההסכם, אין במסקנה זו בכדי להוות מעין פגיעה במותב שאישר את ההסכם או שהדבר מלמד על חוסר מקצועיותו של המותב שאישר את ההסכם. שהרי, פגמים אלו לא ניתנים לגילוי במעמד אישור ההסכם והם בדרך כלל נגרמים עקב פעולות ועובדות שמוסתרות מעיניו של בית המשפט. "אין לדיין אלא מה שעיניו רואות" (תלמוד בבלי, בבא בתרא, דף קלא עמוד א'). לכן, אין כל ניגוד עניינים במצב בו המותב שאישר את ההסכם דן גם בתביעה לביטולו".

       

  11. סיכומו של דבר: אציע לדחות את הערעור ולחייב את המערער בהוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך של 40,000 ₪. הערובה שהמערער הפקיד, על פירותיה, תועבר למשיב באמצעות ב"כ, על חשבון ההוצאות.

       

       

       

      נפתלי שילה, שופט

       

       

       

      כבוד השופטת עינת רביד-אב"ד:

      אני מסכימה.

       

      

      עינת רביד, שופטת אב"ד

       

       

       

      כבוד השופט יחזקאל אליהו:

      אני מסכים.

       

      יחזקאל אליהו, שופט

       

       

      נפסק כאמור בפסק דינו של השופט נפתלי שילה.

       

      פסק הדין מותר לפרסום בכפוף להשמטת פרטים מזהים.

       

       

      ניתן היום, י"ז בתשרי תשפ"ז, 27 בספטמבר 2026 בהעדר הצדדים.

       

       

      עינת רביד, שופטת אב"ד		נפתלי שילה, שופט		יחזקאל אליהו, שופט