פלונית נ' סטודיו טשרניחובסקי בע"מ ואח'

צד שלישי:

רחל רייכמן

עו"ד ר. ינקו פינקלשטיין

פסק דין

לפני תביעה שעניינה פיצויים בגין נזקי גוף שנגרמו לתובעת, בעקבות נפילה במהלך אימון פונקציונאלי בסטודיו לאימוני כושר.

הנתבעים בתביעה הינם הסטודיו בו בוצע האימון (הנתבע 1), שומרה חברה לביטוח בע"מ (הנתבעת 2) כמבטחת הסטודיו, הנתבע 3 מאמן הכושר שהעביר את האימון וחברת הביטוח הפניקס הנתבעת 4 כמבטחת האחריות המקצועית של המאמן. מהות הסכסוך נסובה סביב שאלת האחריות לנפילת התובעת באימון, וכן סביב מחלוקות ביטוחיות בין המאמן למבטחת הפניקס, ובינו לבין סוכנת הביטוח שלו, רחל רייכמן, והמבטחת חברת AIG, אשר צורפו כצדדי ג'.

רקע והליכים מקדמיים:

בתאריך 26.08.2019 השתתפה התובעת באימון גופני פונקציונלי בסטודיו טשרניחובסקי בתל אביב, אשר הועבר והודרך על ידי הנתבע 3. במהלך ביצוע תרגיל שכלל קפיצה מהרצפה לקופסה בהתאם להנחיות המאמן, איבדה התובעת את שיווי משקלה, נפלה לאחור ונחבלה בגבה בעוצמה מחפץ קשיח שהיה מונח בסמוך. התובעת פונתה ממקום הנפילה באמצעות אמבולנס של מד"א ישירות לבית החולים "איכילוב" בתל אביב, שם אובחן אצלה שבר דחיסה חריף בחוליה L1 עם אובדן גובה של כ-40% ובלטי דיסק נוספים בעמוד השדרה.

במסגרת ההליך המשפטי, מונה ד"ר ליאור מרום כמומחה מטעם בית המשפט, אשר קבע כי לתובעת נותרה נכות צמיתה בשיעור של 10% בגין הפגיעה בעמוד השדרה. משלא צלחה הצעת בית המשפט לפשרה נקבע התיק להוכחות.

הרקע הביטוחי עובר לתאונה:

במהלך שנת 2019, החזיק הנתבע 3, בפוליסת ביטוח אחריות מקצועית שהונפקה על ידי חברת הפניקס, אשר הייתה בתוקף עד ליום 31.12.2019. פוליסה זו נרכשה באמצעות סוכנת הביטוח שלו, רחל רייכמן (צד ג' 1). הנתבע 3 הסתמך לטענתו על סוכנת הביטוח שתדאג לחידוש רציף של הפוליסה גם לשנת 2020 כפי שנעשה מדי שנה בשנים קודמות.

ביום 15.01.2020, פנה ב"כ התובעת במכתב דרישה ראשון אל הנתבע 1 בקשר לאירוע התאונה. במקביל, ביום 01.01.2020, הפיקה חברת הפניקס פוליסת אחריות מקצועית חדשה לנתבע 3 עבור שנת 2020, שהייתה אמורה להיות בתוקף עד ליום 31.12.2020. עם זאת, בשל עיכובים ומחדלים בהעברת אמצעי התשלום על ידי סוכנות הביטוח, נותר חוב פתוח בגין הפרמיה של פוליסה זו.

בחודשים פברואר ומרץ 2020 שלחה חברת הפניקס מכתבי התראה לנתבע 3 בדבר פיגור בתשלומים והצורך בהסדרת החוב. משלא הוסדר התשלום, ביטלה חברת הפניקס את פוליסת הביטוח של הנתבע 3 באופן חד-צדדי ביום 25.04.2020. הנתבע 3 טען מנגד כי מעולם לא קיבל הודעת ביטול בכתב או בעל פה וכי סבר לתומו שהוא מבוטח כנדרש, כאשר רק בדיעבד התברר כי סוכנות הביטוח לא העבירה את אמצעי התשלום החדש שמסר לה בשל בלבול בתקופת הקורונה.

 במהלך חודש יולי 2020, קיבלה חברת הפניקס הודעות ראשונות על אירוע התאונה, תחילה מחברת הביטוח שומרה ביום 06.07.2020 ולאחר מכן מב"כ התובעת ביום 14.07.2020. בתגובה לכך, הוציאה חברת הפניקס ביום 03.08.2020 מכתב דחיית כיסוי ביטוחי, בנימוק שהפוליסה של הנתבע 3 הסתיימה ביום 31.12.2019 והאירוע דווח רק לאחר מכן. הנתבע 3 הגיש כתב הגנה והודעה לצד שלישי נגד סוכנת הביטוח שלו, רחל רייכמן, ונגד חברת הביטוח AIG, בטענה שאם ייקבע כי אין לו כיסוי ביטוחי תקף אצל הפניקס, האחריות לכך רובצת לפתחה של הסוכנת שהתרשלה בתפקידה. הנתבע 1 הגיש אף הוא הודעת צד שלישי נגד הנתבע 3 ונגד מבטחת הסטודיו, שומרה חברה לביטוח, אשר מצידה התנערה מכיסוי ביטוחי בטענה שמדובר באירוע הנובע מאחריות מקצועית המוחרגת מהפוליסה שלה.

בדיון ההוכחות שהתקיים לפניי ביום 18.12.2025, נשמעו עדויות התובעת וחברתה שהיתה עדה לתאונה. מטעם הנתבע 1 העידו המאמן ובעל הסטודיו ומטעם הנתבעת 2 העידה ראש תחום מדור עסקים.

טענות הצדדים:

התובעת טוענת כי ביום 26.08.2019, במהלך אימון תחנות פונקציונאלי שהועבר על ידי המאמן (הנתבע 3) במכון של הנתבעת 1, היא ביצעה תרגיל שכלל קפיצה לגובה על קופסה, נפלה מגובה ונפגעה מחפץ זר שהונח במקום.

התובעת טוענת, כי הנתבעים התרשלו בכך שלא סיפקו שטח אימון בטוח ותקין, הניחו חפצים ומפגעים באזור ההתעמלות, ולא פיקחו כנדרש על עבודת המאמן. בשל רשלנותם נפגעה ועל כן חובה עליהם לפצות אותה בגין נזקיה.

התובעת מייחסת לנתבעים רשלנות בלעדית ומבקשת להחיל את הכלל "הדבר מדבר בעד עצמו" לפי סעיף 41 לפקודת הנזיקין, וכן את הוראות סעיף 38 לפקודה בעניין "דבר מסוכן", שכן לטענתה לא יכלה לדעת את נסיבות התאונה ולנתבעים הייתה שליטה מלאה על הנכס.

עוד טוענת התובעת, כי ביצעה את התרגילים במדויק על פי הנחיות המאמן ומשום כך אין להטיל עליה אשם תורם.

הנתבעים טוענים מנגד, כי פעלו במקצועיות ובסבירות, ללא כל רשלנות, ובהתאם לכל חובות הפיקוח והרישוי לפי חוק הספורט, תשמ"ח-1988 וחוק מכוני כושר (רישוי ופיקוח), תשנ"ד-1994.

הנתבעים טוענים, כי לא מתקיימים התנאים להיפוך נטל הראייה, שכן לתובעת הייתה שליטה מלאה על פעולותיה, והייתה לה ידיעה בלעדית על נסיבות חבלתה.

עוד טוענים הנתבעים להסתכנות של התובעת מרצון, שכן האימון הפונקציונלי, ככל פעילות ספורטיבית דינמית, טומן בחובו סיכונים טבעיים וצפויים שהתובעת נטלה על עצמה מרצון. לטענתם, פגיעתה, ככל שהתרחשה, אירעה עקב חוסר זהירותה וסטייתה מהנחיות המאמן. בנסיבות אלה, יש לייחס לה אשם תורם בשיעור של 100% המנתק כל קשר סיבתי.

הנתבעים מוסיפים כי לתובעת לא נגרמה נכות תפקודית או הפסד השתכרות וכי דרישתה לפיצוי מוגזמת ודין תביעתה להידחות.

שאלת הכיסוי הביטוחי של חברות הביטוח (שומרה והפניקס)

שומרה (נתבעת 2) טוענת להיעדר כיסוי ביטוחי לנתבע 1, שכן פוליסת "בונוס לבית עסקי" מחריגה במפורש חבות הנובעת מאחריותו המקצועית של המבוטח, בעוד שהתביעה מייחסת לנתבעים רשלנות מקצועית בניהול האימון.

הפניקס (נתבעת 4) טוענת כי אין כיסוי ביטוחי לנתבע 3, מאחר שפוליסת "EXTRA" הסתיימה ביום 31.12.2019 וההודעה על התביעה נמסרה לה באיחור ביום 14.07.2020, וכן כי הפוליסה בוטלה כדין ביום 25.4.2020 בשל אי תשלום פרמיה, טענה אשר לא הועלתה בכתב הגנתה.

מנגד, הנתבע 3 והצדדים השלישיים טוענים כי הפניקס הפיקה פוליסה לשנת 2020 שהייתה בתוקף, וכי ביטולה נעשה שלא כדין ובניגוד להוראות הקוגנטיות של סעיף 15 ל"חוק חוזה הביטוח, תשמ"א-1981", הדורש משלוח שתי הודעות התראה בכתב.

בנוסף, הנתבעת 1 טוענת כי שומרה דחתה את הכיסוי הביטוחי בחוסר תום לב ועוד בטרם ביררה את נסיבות התביעה, דבר המהווה הפרה של חוזה הביטוח.

הצדדים השלישיים טוענים כי לא מוטלת כל חבות בנזיקין על הנתבע 3 בגין התאונה. זאת כיוון שבמועד התאונה היה לנתבע 3 ביטוח אחריות מקצועית תקף בחברת "הפניקס".

לטענתם, חברת הפניקס מנועה מלטעון כי הפוליסה לשנת 2020 בוטלה, וזאת הן מחמת הרחבת חזית והן מכוח הנחיות המפקח על הביטוח. בהתאם להנחיות אלה, כאשר חברת ביטוח דוחה תביעה, עליה לפרט את כל נימוקי הדחייה בהזדמנות הראשונה, ואם לא עשתה כן, היא מנועה מלהעלות נימוק נוסף במועד מאוחר יותר.

עוד נטען כי ככל שחברת הפניקס תטען כי הפוליסה בוטלה, הרי שביטול זה נעשה שלא כדין, וביטול שלא כדין משאיר את הפוליסה בתוקף. לפיכך, ככל שתוטל חבות כלשהי על הנתבע 3, על חברת הפניקס לשאת במלוא חלקו מכוח הכיסוי הביטוחי.

באשר לטענות כלפי סוכנת הביטוח (צד ג' 1), מובהר בסיכומים כי אף שהסוכנת סברה בשלב מסוים בטעות שהפוליסה לשנת 2020 לא הופקה עקב תקלה בהעברת אמצעי התשלום, בפועל אין חולק שהפניקס הפיקה אותה. מאחר שהפוליסה הופקה והייתה בתוקף במועד התאונה, הצדדים השלישיים טוענים כי דין ההודעה לצדדים שלישיים להידחות.

דיון והכרעה:

לאחר שעיינתי בכתבי הטענות, שמעתי את העדים ובחנתי את הראיות בכובד ראש, הגעתי לכלל מסקנה כי דין התביעה להתקבל.

טענות הנתבעים לא נפלו על אוזן ערלה בכל הנוגע לסתירות אשר התגלו במהלך החקירות הנגדיות וכן בנוגע לעובדה כי בדיווח מד"א נרשם שהתובעת נפלה על הגב ללא איזכור 'חפץ זר' כלשהו. אולם, לאחר שקלול כלל הראיות ובהן מסמך חדר המיון שם הוזכרה 'עגלה' עליה נפלה התובעת, ועדות העדה מטעם התובעת מצאתי, כי נחצה הרף הראייתי מעל מאזן ההסתברויות.

יחד עם זאת, שוכנעתי כי נפילת התובעת ארעה בראש ובראשונה עקב אובדן שיווי משקל שלה במהלך הקפיצה על הקופסה אשר נבע מחסור זהירות שלה, במיוחד על רקע עברה הרפואי, לכן – אייחס אשר תורם אשר יבטא את חלקה של התובעת בגרימת הנפילה.

האמת ניתנה להאמר - עדות התובעת לבדה לא היה בה לבדה להרים את נטל ההוכחה. התובעת הודתה כי היתה במצב קשה מאוד מיד לאחר הנפילה, על סף עילפון וכל מה שזכרה הוא שנפלה, קיבלה מכה בגב ונשענה על הקופסה עד שהגיע מד"א (עמ' 47):

לפיכך, אין די בעדות התובעת להוכיח כי נפגעה מחפץ כלשהו בעת נפילתה. עם זאת, חברתה, הגב' אלמונית, אשר התאמנה בסמוך אליה העידה על אשר ארע ולפיה התובעת איבדה איזון ונפלה על מכשיר חתירה (עמ' 7):

לא נעלמו מעיני בית המשפט טענות הנתבעים על הפער בין חקירתה הנגדית של העדה לבין תצהירה. בעוד בתצהירה הביעה ספקנות באשר לזהות המכשיר ועשתה שימוש בתיאור "ככל הנראה", הרי בחקירתה הנגדית הביעה בטחון מלא כי מדובר במכשיר חתירה.

לא מצאתי לייחס לפער זה את מלוא המשמעות הפוטנציאלית עד כדי אי אמון בעדות עצמה. העדה עשתה רושם חיובי בעדותה ובצירוף תיאור "עגלה" במסמך חדר המיון, מצאתי כי די בכך על מנת לחצות את רף מאזן ההסתברויות לקבוע כי אכן היה מכשיר אימון כלשהו ממנו נפגעה התובעת. יש לזכור כי אין לצפות מאדם מן היישוב אשר עד לטראומה המתרחשת לאדם הקרוב אליו, לשלוט בפרטים מדוייקים מהארוע שהרי מטבע הדברים הוא עסוק כל כולו בסיוע ועזרה לנפגע.

אכן קיימת אפשרות, כטענת הנתבעים, לפיה התובע נפלה על גבה ולא על שום מכשיר, ואף בתמיכה לכך ניתן למצוא במסמך מד"א. אולם, הנפילה על הגב המתוארת במסמך מד"א אין בה לשלול את האפשרות כי התובעת נפלה על גבה על מכשיר כלשהו. כאמור, כאשר בוחנים את כלל הראיות גוברת האפשרות שהתובעת נפלה על מכשיר אימון מאשר נפילה על הרצפה.

משקבעתי כי התובעת נפלה על מכשיר אשר ניצב בסמוך מאחוריה בעת שביצעה תרגיל קפיצות על הקופסה, ניתן וצריך היה לצפות כי מתאמן יאבד שיווי משקל לאחור ועל כן, קיומו של מכשיר בסמוך למתאמן בנסיבות אלה מהווה הפרה של חובת הצפיות. יצויין, כי גם הנתבעים מסכימים לכך כי נדרש 'שטח סטרילי', אלא שטענו כי אכן היה שטח סטרילי והכחישו קיומו של מכשיר חתירה או מכשיר אחר.

אשם תורם :

התובעת ביצעה קפיצות בשתי רגליים בו זמנית על גבי הקופסה שדרשה קפיצה משמעותית עם הפעלת כח מתפרץ ושמירה על איזון. לתובעת עבר רפואי של קרע ברצועת הקרסול ונקעים חוזרים. התובעת היא אשר איבדה את שיווי המשקל וגרמה לנפילתה. אין בפניי ראיות לקשר סיבתי בין העבר הרפואי של התובעת (קרע ברצועה בקרסול ונקעים חוזרים) לבין אובדן שיווי המשקל. אולם, ניתן היה לצפות מהתובעת לנקיטת אמצעי זהירות בעצמה, בין אם בבחירת תרגיל פחות מאומץ (למשל, לא קפיצה בשתי רגליים בו זמנית) או לחילופין להרחיק את הקופסה מכל מכשיר אחר בסביבת ביצוע התרגיל. כפי שהעידה העדה מטעם התובעת, איבוד שיווי המשקל ארע כבר בקפיצה על הקופסה והנחיתה היתה לא מאוזנת (עמ' 20):

לפיכך, מצאתי לייחס לתובעת אשם תורם בשיעור של 20%.

הנזק:

למען הנוחות להלן נתוני היסוד:

ת. לידת התובעת X.X.1989

ת. תאונה 26.8.2019

גיל בעת התאונה 30 (גיל כיום 35)

נכות רפואית 10%

משלח יד קצינת משאבי אנוש בצה"ל

ממוצע שכר לפני התאונה 16,916 ₪ (בהתאם לנתוני שכרה בשנת 2019).

ראשית נדון בנכות התפקודית:

התובעת העידה בפניי כי הפגיעה בגב התחתון פוגעת קשות בכושר עבודתה כקצינת ומנהלת משאבי אנוש המצריכה ישיבה ממושכת, והיא מתקשה לתפקד. עוד העידה כי היא סובלת מכאבים כרוניים, מקשיי שינה ומקושי בביצוע פעולות ביתיות פשוטות כמו רחצת הילדים והרמתם.

כמו כן, התובעת מדגישה כי נאלצה לשנות את דפוס חייה בגיל 35 ולעבור לעבוד בחברת פז בתפקיד המאפשר לה לעבוד מהמשרד רק כיומיים מתוך חמישה ימי עבודה בשבוע, במטרה להקל על כאביה ולהפחית את עומס הנסיעות.

בעת עדותה בפניי תיארה זאת כך:

(פרוטוקול הדיון מיום 18.12.25 ע"מ 54 מול שורות 4-9).

ממכלול הראיות שהובאו בפניי בדגש על קשיי ההשתלבות של התובעת בשוק העבודה בשל קושי הכרוך בנסיעות או ישיבה ממושכת מצאתי לנכון להותיר את שיעור הנכות התפקודית כשיעור הנכות הרפואית.

כאב וסבל: בשים לב לגילה, לשיעור הנכות לסבל שחוותה ותקופת אי הכושר בה שהתה, לצד קשיי היום יום בניהול שגרת חייה מצאתי לנכון לפסוק בראש נזק זה פיצוי בסך 45,000 ₪.

הפסדי שכר לעבר: נטען כי התובעת נעדרה מעבודתה למשך כששה שבועות וכן כי ניצלה 77 ימי מחלה. מומחה בית משפט קבע לתובעת נכות זמנית בשיעור של 20% לתקופה בת שלושה חודשים וכן 15% למשך 3 חודשים נוספים ו כ 10% נכות צמיתה. אולם, לא הוכח בפניי הפסד שכר בפועל. מנתוני השתכרותה עולה כי שכרה לא נפגע הן מדו"ח רציפות הביטוח והן מתלושי השכר שהוגשו עולה כי שכר התובעת אף השביח. בשנת 2020 השתכרה התובעת בסך של 236,331 ₪ ושכרה המשיך לעלות בהתמדה.

להווי ידוע כי הפסד שכר לעבר הוא נזק מיוחד הטעון הוכחה ממשית ומדויקת ככל שניתן, הן באשר לעצם ההפסד והן באשר לשיעורו ולקשר הסיבתי לתאונה. בענייננו לא הוכח הפסד בפועל ועל כן לא יינתן פיצוי בראש נזק זה.

הפסדי שכר לעתיד: בשים לב לגילה נותרו לתובע עוד 32 שנות עבודה עד לפרישתה. מקדם ההיוון הינו 236.11.

שכרה ערב התאונה מוצמד להיום סך של 20,069 ש"ח ונכות בשיעור של 10% התחשיב יהיה:

20,069*10%* 236.11 = 473,849 ₪.

לנוכח העובדה כי התובעת המשיכה בשגרת חייה ואף השביחה שכרה ומאחר שהתובעת עובדת בעבודה משרדית ולא הוכח כי נגרמה לה ירידה בשכר או פגיעה ממשית בקידום, יש לגרוע כ 60% מכושר ההשתכרות.

סך הפיצוי בראש נזק זה: 189,540 ₪.

הפסדי פנסיה ותנאים סוצייאלים: אפסוק פיצוי כמקובל בשיעור 12.5%- סך של 23,697 ₪.

עזרת צד ג':

לא הוכח בפניי כי התובעת הסתייע בעזרה בשכר, אולם בשים לב לנכויות זמניות שנקבעו לה, קשיי התפקוד בתקופה הסמוכה לקרות התאונה יש לפסוק פיצוי בגין עזרת קרובים ובני משפחה. אפסוק בשיעור גלובאלי בסך של 5,000 ₪ בגין סיוע קרובים ובני משפחה כמקובל. (ראו רע"א 7361/14 פלונית נ' פלוני, פורסם בנבו, 6.1.2015).

הוצאות: בהעדר קבלות אפסוק פיצוי גלובאלי בראש נזק זה בסך 3,000 ₪.

סך הפיצוי מכלל ראשי הנזק : 266,237 ₪.

אשם תורם : יש להפחית הפיצוי בשיעור של 20% (כפי שפורט לעיל).

סך הפיצוי לאחר ניכוי אשם תורם: 212,989 ₪.

שאלת הכיסוי הביטוחי:

חברת ביטוח הפניקס:

נתבעת 4, חברת הפניקס, טענה בכתב הגנתה כי אין כיסוי ביטוחי לארוע באשר לא היה חידוש לפוליסה לשנת 2020. על פי הטענה ההודעה על הארוע נמסרה לנתבעת 4 ביום 14.7.20 בעוד הפוליסה הסתיימה ביום 31.12.2019 (סעיף 11 לכתב ההגנה).

עם זאת, בסיכומי טענותיה העלתה הנתבעת 4 טענה לפיה אכן היתה פוליסה לשנת 2020 אך זו בוטלה בשל העדר תשלום על ידי המבוטח חרף התראותיה.

אין בידי לקבל טענה זו ואף לא התנהלות זו.

מצופה מחברת ביטוח כי תציג את מלוא המסד העובדתי בתום לב וזאת בצד שמירת מלוא טענותיה והשגותיה. חברת הביטוח אשר הוציאה פוליסה לשנת 2020 אינה רשאית לטעון בכתב הגנתה כי לא חודשה הפוליסה לשנה זו ורק בדיעבד לטעון כי אכן הוצאה פוליסה אך זו בוטלה מסיבה זו או אחרת.

בפועל, יצא שהנתבעת 4 טענה טענות עובדתיות סותרות. בעוד בכתב ההגנה טענה כי אין כיסוי שכן פג תוקפה של הפוליסה ביום 31.12.2019 הרי בסיכומי טענותיה טענה כי "הפוליסה הרלוונטית חודשה ביום 1.1.2020..." אך הוסיפה כי זו בוטלה באפריל 2020 בעוד הודעה על הארוע הביטוחי התקבלה ביולי 2020 (סעיף 22 ואילך לסיכומי טענותיה).

במישור הדיוני מדובר בשינוי חזית אשר אין לקבלו. אלמלא צירוף הפוליסה עצמה לשנת 2020 על ידי המבוטח, ייתכן וכלל לא היתה באה לידיעת בית המשפט קיומה של פוליסה זו. והדברים מדברים בעד עצמם.

משנמצא כי אכן חודשה הפוליסה לשנת 2020 בניגוד לטענת הנתבעת 4, הרי היא מנועה מלהעלות טענות המשנות חזית מכתב הגנתה ויש לקבוע כי הפוליסה תקפה.

משמצאתי כי הפוליסה אשר הוציאה הנתבעת 4 תקפה, הרי דין ההודעה לצדדים שלישיים להידחות.

חברת ביטוח שומרה:

חברת ביטוח שומרה, הנתבעת 2, טוענת כי אין כיסוי ביטוחי באשר הארוע נופל תחת "אחריות מקצועית" של המאמן אשר אינה מכוסה בפוליסה האמורה. לטענתה, מדובר בפוליסה "בונוס לעסק" אשר החריגה ארועים הנובעים ישירות מאחריות מקצועית. בענייננו, מאחר והתובעת פעלה "על פי הוראות המאמן" הרי מדובר באחריות מקצועית.

אין בידי לקבל טענה זו.

כפי שהובהר לעיל, נפילתה של התובעת אכן ארעה כאשר מילאה אחר הוראות המאמן, אך לא הוראות המאמן היו אלה אשר גרמו לנזקיה, אלא שילוב של איבוד שיווי משקל והימצאותו של חפץ זר בסמוך למקום בו התאמנה. אמת הדבר, ייתכנו מקרים בהם קיימת חפיפה בין אחריות מקצועית לבין נזקי צד שלישי המכוסים בפוליסה. אולם, לעניות דעתי, יש לפרש בצמצום את החריג לפוליסה במובן זה שחפיפה תפורש לטובת המבוטח אלא אם תוכיח המבטחת כי זהו הפירוש היחידי האפשרי (ע"א 172/89 סלע חברה לביטוח בע"מ נ' סולל בונה בע"מ, מז (1) 311 1.2.1993).

בענייננו, קיים קשר סיבתי עובדתי בין הוראת המאמן לבין נזקיה של התובעת אך אין בכך כדי לומר כי מדובר בנזקים אשר נגרמו אך ורק בשל הפרת אחריותו המקצועית של המאמן.

 חלוקה בין הנתבעים:

לאחר ששקלתי את מכלול הראיות מצאתי לקבוע את חלוקת האחריות הבאה: הנתבעת 1 (הסטודיו) תישא בשליש מהנזק והנתבע 3 (המאמן) ישא בשני שליש מהנזק, ושניהם יפוצו בהתאם לפוליסות החלות על פי פסק דין זה.

מטבע הדברים, האחריות העיקרית מוטלת על המאמן הנמצא במקום, אחראי על הקבוצה, נותן הוראות, מסדר את התחנות וקובע את סדר הפעולות לביצוע האימון. למאמן קיימת שליטה מלאה במיקום התחנות ומוטלת עליו החובה לוודא כי מיקום התחנות בטוח לאימון הפונקציונאלי. הותרת מכשיר אימונים בסביבה קרובה למתאמנים מסכנת אותם ומהווה הפרה של חובת הצפיות לקיומו של הנזק אשר התרחש בפועל.

כמו כן, הסטודיו המאפשר את הפעילות הספורטיבית אינו פטור מאחריות. אמנם אין לצפות מהסטודיו להציב מפקח כאשר קיים מאמן במקום, אולם, מיקום המכשירים – בוודאי אלה הקבועים – מחייב תשומת לב מיוחדת כאשר מתקיים אימון פונקציונלי הכרוך בקפיצות לגובה כדוגמת זו בעקבותיה נפגעה התובעת.

לפיכך, ראיתי לחלק את האחריות כאמור לעיל.

כמו כן, יישאו הצדדים בשכר טרחת עורך דין בשיעור של 20% בתוספת מע"מ כדין ובהוצאות חוות הדעת ואגרה כנגד קבלות.

יתרת האגרה תחול על הנתבעים.

כל הסכומים ישולמו על פי החלק היחסי שנקבע לעיל.

ניתן היום, כ' תשרי תשפ"ז, 01 אוקטובר 2026, בהעדר הצדדים.