פס"ד בתביעה להצהיר כי חשבון בנק והכספים הצבורים בו שייכים לאביהם של הצדדים ולא לנתבע 1

מונחת לפניי תובענה להצהיר כי חשבון בנק והכספים הצבורים בו שייכים לאביהם של הצדדים ולא לנתבע 1. וביתר דיוק, האם צירופו של הנתבע 1 כשותף בחשבון קיים נעשה מטעמי נוחות או הענקה.

רקע עובדתי ודיוני נדרש לעניין

1. ל' וי' א' ז"ל (להלן גם – המנוח/ה, בהתאמה) נישאו זל"ז ומנישואיהם נולדו שלושה ילדים: התובע (להלן גם – א'), הנתבע 1 (להלן גם – הנתבע או י'), הנתבע 2 (להלן גם – ק').

    

   התובע והנתבע הם אזרח ותושיב ישראל; הנתבע 2 הוא אזרח ישראל ותושב אנגליה.

    

2. המנוח היה בעל עסקים רחבי היקף בתחומי התיירות (X בע"מ) והפיננסים; במסגרת עסקים אלה צברו ההורים נכסים והפכו לאנשים אמידים. הרכוש המשותף של ההורים כלל, בין היתר, נכסי מקרקעין (שתי דירות בתל אביב, דירה בגבעתיים, שתי דירות וחנות (להלן גם – המשרד) ברמת גן), יצירות אומנות, מספר חשבונות בבנקים שונים (מרכנתיל, לאומי, איגוד), ובכללם חשבון בבנק איגוד, סניף XX (XX), מספר חשבון XX (להלן גם – חשבון איגוד או החשבון).

    

3. ביום 9.5.2012 ההורים חתמו בפני נוטריון על צוואה הדדית (להלן גם – הצוואה) בה נכתב כי במות מי מבני הזוג רכושו יונחל לבן הזוג הנותר בחיים בשלמות, כאשר לאחר פטירתו של בן הזוג שנותר בחיים, יחולק רכושם בין שלושת הילדים בחלוקה כפי שנקבעה בצוואה.

    

4. ביום 9.11.2015 הנתבע צורף כבעלים נוסף בחשבון.

    

5. האם נפטרה ביום 17.1.2016, ואילו האב האריך ימים אחריה ונפטר ביום 16.10.2020.

    

6. ביום 10.1.2021 ניתן על ידי רשם הירושה צו קיום צוואה בעניינה של המנוחה, וביום 9.8.2021 ניתן צו קיום צוואה בעניינו של המנוח.

    

7. בין לבין, ביום 7.1.2020, הגיש האב, באמצעות התובע, בכובעו כאפוטרופוס עליו, תובענה למתן פסק דין הצהרתי שלפיו האב הוא הבעלים הבלעדי של הכספים המצויים בחשבון, ואילו הנתבע אינו בעל זכויות בכספים המצויים בחשבון זה. התובע גם עתר לקבוע כי הסכמתו של המנוח לצירופו של הנתבע כבעלים בחשבון הינה בטלה וחסרת תוקף, וכן לחייב את הנתבע להשיב לחשבון את כל סכומי הכסף שנמשכו על ידו מהחשבון, לרבות בכרטיסי אשראי, שלא לטובת המנוח, ככל וישנם כאלה.

    

8. לאחר פטירת האב, ועוד בטרם קוימה צוואתו, התרתי לתובע להמשיך ולנהל את ההליך כחליפו של המנוח, וכן הוריתי על צירופו של ק' כצד להליך- נתבע (החלטה מיום 27.1.2021). יוער, כי על אף שהתברר כי עמדתו של הנתבע 2 זהה, למעשה, לעמדת התובע, בחר הנתבע 2 שלא להצטרף כצד לתביעה.

    

9. ביום 3.2.2022 מיניתי מומחה בתחום הפסיכיאטריה כמומחה מטעם בית המשפט, על מנת שיגיש חוות דעת בשאלה האם במועד צירופו של הנתבע לחשבון היה המנוח כשיר לחתום על מסמכים משפטיים בכלל ומסמכי צירוף לחשבון בפרט. בסופו של יום, לא הוגשה חוות דעת מטעם המומחה.

    

10. הצדדים הגישו תצהירים במקום עדות ראשית: התובע ביום 13.1.2022, הנתבע ביום 13.3.2022, הנתבע 2 ביום 14.3.2022. מטעם התובע הוגש גם תצהירו של הפסיכיאטר, ד"ר אליק יופה (להלן גם –ד"ר יופה), אשר בדק את האב.

     

11. התקיימו שתי ישיבות הוכחות. ביום 11.12.2022 נשמעו חקירות של ד"ר יופה (עמ' 6-1), התובע (עמ' 56-7), הנתבע 2 (עמ' 99-57); ביום 12.1.2022 נחקר הנתבע (עמ' 207-90). יוער, כי נפלו טעויות הגהה מינוריות בתמלילים שתוקנו ביום 17.4.2023.

     

12. הצדדים הגישו סיכומים בכתב; ניתן כעת פסק דין.

     

    טענות הצדדים

13. טענות התובע והנתבע 2 דומות בעיקרן ולכן יפורטו במאוחד.

     

14. התובע והנתבע 2 טוענים כי:

     

    א.הנתבע צורף לחשבון לצרכי נוחות ולא לצרכי מתנה, נוכח היעדר כשירותו של האב והחשש של האם שבנסיבות אלה אם תלך לעולמה לפניו, חשבונותיו יוקפאו ולא ניתן יהיה לדאוג לצרכיו.

     

    ב.הנטל להוכיח כי הצירוף לחשבון היה כדי להעניק למצטרף את הכספים הצבורים בו במתנה מוטל על הטוען לקיומה של מתנה, ללא קשר לפוזיציה הדיונית בה הוא נמצא.

     

    ג.הנתבע צורף לחשבון לאחר פתיחתו לא הביא ראיות חיצוניות, ברורות וחד משמעיות המעידות על כוונת ההורים להעניק לו במתנה את הכספים הצבורים בחשבון.

     

    ד.גרסת הנתבע בדבר קבלת מתנה אינה ראויה לאמון. מדובר בגרסה מתפתחת, בלתי קוהרנטית ורווית סתירות, וזאת בעניינים המצויים בליבת המחלוקת, ויש להפעיל לגביו את חזקת השקר.

     

    ה.הטענה לפיה "סעיף אריכות ימים" במסמכי הבנק מהווה "צוואה" סתם, או צוואת "שכיב מרע" ולמצער מתנה מחמת מיתה, הועלתה לראשונה בסיכומים; בנוסף, מדובר בטענות עובדתיות חלופיות שאינן יכולות לדור יחדיו.

     

    ו.הטענה על שיהוי שגרם להיזק ראייתי נדחתה ביחס לבקשה לסעד זמני, ומשזו נדחתה, ברור מאליו כי טענת השהוי ביחס לתביעה אף היא דינה להידחות.

     

15. הנתבע טוען כי:

     

    א.הטענה על צירוף לצרכי נוחות הועלתה בשיהוי, תוך גרימת נזק ראייתי משמעותי לנתבע.

     

    ב.מסמכי הבנק משנת 2015 ולצדם מכתבה של המנוחה משנת 2003 ועדותו של הנתבע מהווים מסה נדרשת להוכיח כי דין הצירוף כדין מתנה.

     

    ג.עדותו של הנתבע הייתה קוהרנטית, כל דבר שקר לא היה בפיו. זאת בניגוד לעדויות אחיו שהתגלו כשקרנים מועדים לאורך כל עדותם.

     

    ד.האם הייתה חולה (פיזית בלבד) בעת ההענקה, לכן יש לקבוע כי ביקשה לפצות את הנתבע על העוול שנעשה לו טרם לכתה מן העולם. נסיבות העניין דומות לצוואת "שכיב מרע".

     

    ה.סעיף אריכות ימים יכול, בנסיבות מסוימות, להיות בעל אופי "צוואתי"; כוונת ההורים הייתה להעניק לנתבע את מלוא הזכויות בחשבון הן בחיים והן לאחר המוות.

     

    ו.האב היה כשיר להסכמה שנתן להעניק לנתבע את החשבון; בכל מקרה, שאלת כשירותו לחתום על מסמכי הבנק לא משפיעה על תקפותה של המתנה.

     

    ז.האם הייתה בעלים של 100% של החשבון, ולכן הייתה רשאית לבצע כל פעולה מבלי להידרש להסכמת בעלה, והיא ביקשה לתת לנתבע את הכספים בחשבון. אין משמעות האם זו הייתה הדרך הנכונה ומה המשמעות של כניסה לחשבון לאחר פתיחתו, אלא השאלה היא האם הוכחה כוונת האם להעניק לו את הבעלות בחשבון. במקרה זה, אין הגיון אחר לפעולתה של המנוחה מאשר הענקת מתנה לנתבע, הייתה למנוחה גמירות דעת ליתן מתנה לאלתר, ושני התנאים שנקבעו בפסיקה הוכחו מעל ומעבר.

     

    ח.אם נלך אחר תצהירו של ד"ר יופה הרי ייפוי הכח שניתן לתובע, כמו גם הצוואה, אינם תקפים.

     

    ט. נטל השכנוע להוכיח כי אין מדובר במתנה מוטל על התובע שהוא "המוציא מחברו".

     

    דיון והכרעה

16. אכן, הנתבע 2 נכח באולם בית המשפט במהלך עדותו של התובע. לכאורה מצב זה יכול להביא להפחתה ממשקל עדותו. עם זאת, הנתבע לא הצביע על תיאום גרסאות או זיהום הגרסה (שהובאה לכתחילה בתצהיר עדות ראשית). לפיכך, טענתו של הנתבע לעניין זה נדחית.

     

    מתווה נורמטיבי –

17. הפסיקה מבחינה בין חשבון בנק שנפתח מלכתחילה כחשבון משותף על ידי הצדדים, לבין חשבון שנפתח מלכתחילה על ידי צד אחד בלבד, שאליו צורף בהמשך בעלים נוסף. לעניין זה קיימת חזקה שלפיה כספים המצויים בחשבון משותף, שנפתח מלכתחילה כמשותף, הם בבעלותם המשותפת של השותפים לחשבון, אלא אם יוכח אחרת [בע"מ 6939/15 פלוני נ' פלונים (7.12.2015); בע"מ 5710/09 פלונית נ' פלונית (10.8.2009)]. לעומת זאת, בכל הנוגע לבעלות בכספים שהופקדו בחשבון טרם צירופו של שותף נוסף, עצם צירופו לחשבון אינו מלמד בהכרח על מתן מתנה, ויש לבחון מה הייתה הכוונה שביסוד צירופו לחשבון: "בעשיית מתנה כוונת הצדדים המלווה במעשים היא הקובעת" [ע"א 453/73 עזבון המנוח אפרים וסנר נ' גוטמן, פ"ד כט(1) 313 (1974); ר' גם ע"א 679/76 סלי נ' עזבון המנוח קרל שפר, פ"ד לב(2) 785, 794 (1978)]. וכפי שנכתב במאמרו של פרופ' בן אוליאל, חשבון בנק משותף – הערכה ביקורתית", משפטים י (תש"מ), 439 בעמ' 444: "כאשר בית המשפט ער לעובדה כי בחשבון משותף של א' ו ב' (בני זוג או זרים) הקרן היא רכושו הבלעדי של א' יש לקבל את ההנחה כי החשבון נפתח למטרת נוחותו של הבעלים הבלעדי של הקרן. הוכחתו של אינטרס משותף להעניק טובת הנאה לב' תהיה תלויה בנסיבות המיוחדות לכל מקרה ובהחלתם של כללי משפט אחרים".

     

18. על השותף הטוען כי צירופו לחשבון כבעלים נוסף נעשה לשם הענקת מתנה לאלתר, להוכיח את קיומם של שני תנאים: האחד – הוכחת הכוונה להעניק מתנה; והשני – הוכחת העיתוי למתן המתנה: טרם המוות ולא לאחריו. לשם כך עליו להביא ראיות חיצוניות בעלות משקל [בע"מ 4739/15 פלונית נ' פלוני, פיסקות 9-8 (30.12.2015)]. וכפי שנקבע בע"א 268/81 ברעם נ' גרטי פ"ד לח (2) 45, 52 (1984): "עדיף, שכוונה זו תוכח על-ידי מסמכים בכתב, אך בהעדר מסמך ניתן לקבוע ממצא עובדתי כזה גם על סמך התבטאויותיו המוכחות של המנוח, ראיות בדבר יחסים מיוחדים בין המנוח לבין השותף לחשבון והוכחות נסיבתיות אחרות".

     

19. ודוק, מדובר בנטל הוכחה מוגבר [עמ"ש (חי') 53836-11-14 נ.ש. נ' ל.ש, פיסקה 15 (15.12.2013)]. וכפי שנקבע בבע"מ 6939/15 פלוני נ' פלונים, פיסקה ט"ו וההפניות שם (7.12.2015): "דרושה הוכחה קונקלוסיבית בדבר גמירות דעתו של פלוני להקנות לשותפו מחצית מן הכספים במתנה. ...בכגון דא, על גמירות הדעת להשתקף באופן ברור מחומר הראיות. כדי שיהיה ניתן לקבוע שאכן ביקש פלוני להעניק מתנה לשותפו, על בית המשפט מוטלת החובה לבחון את חומר הראיות באופן מחמיר וקפדני, וחשיבות מכרעת לכך שרצון הנותן יובע בצורה הברורה ביותר ועל פי ראיות חד משמעיות".

     

    מן הכלל אל הפרט –

     

20. ענייננו בחשבון שנפתח מלכתחילה על שם ההורים, אשר התנהל במשך מספר שנים בטרם צירפו המנוחים את הנתבע כבעלים נוסף בו (התובע- עמ' 12, ש' 16, סעיף 31 לתצהיר; הנתבע- עמ' 170, ש' 2, 17). ביום 9.11.2016 הנתבע צורף כשותף נוסף לחשבון, בהתאם לטופס "צירוף שותף ללקוח" הכולל סעיף אריכות ימים בחשבון משותף (עמ' 17, 25-24 נ/2).

     

21. בין הצדדים התעוררה מחלוקת מה משמעות צירופו של הנתבע כשותף לחשבון.

     

    לשיטתם של התובע והנתבע 2, צירוף הנתבע לחשבון נועד להקל על ההורים בניהול ענייניהם, אך לא הייתה כוונה להעניק לו מתנה, ואף לא הייתה אפשרות לעשות כן נוכח מצבו הקוגניטיבי המתדרדר על המנוח: "תכלית הרישום נועדה למנוע את הקפאת הכספים במקרה של מות אימי, על מנת שניתן יהיה לסייע לי' ז"ל, אבי, בניהול ענייניו הכספיים", "י' ז"ל לא היה כשיר לבצע פעולות בסיסיות בחיי היומיום, לא כל שכן לבצע פעולות משפטיות כדוגמת הענקת מתנה של מיליוני ₪ על מנת "לתקן קיפוח" נטען ומוכחש של שנים" (התובע- סעיפים 16, 35 לתצהיר, עמ' 36, ש' 25-21; הנתבע 2- סעיפים 14, 21 לתצהיר, עמ' 64, ש' 9-8, עמ' 66, ש' 25).

     

    מנגד, לשיטתו של הנתבע משמעות צירופו לחשבון הייתה הענקת הכספים לו לאלתר, כאשר המנוח הבין היטב את משמעות צירופו ואת הענקת הכספים: "אמי ז"ל הדגישה בפניי שמדובר במתנה מיידית שמטרתה לפצות אותי, ולו במעט, על קיפוחי לעומת האחים שלי (א' וק') במהלך השנים", "אבי ז"ל הבין היטב על מה הוא חתם, רצה בכך בכל מאודו, וזאת לאחר שהדברים הובהרו לו, כמו גם לאימי ולי על ידי נציגת הבנק" (הנתבע- סעיפים 4, 6 לתצהיר, עמ' 99, ש' 24, 26, ש' 100, ש' 5-4, עמ' 107, ש' 26-25, עמ' 108, ש' 6-5).

     

22. בענייננו, על הנתבע רובץ הנטל להוכיח את קיומה של גמירות דעת מצד בעל החשבון המקורי להעניק לו את הכספים שבחשבון במתנה לאלתר. כך אף נקבע בהחלטה מיום 7.3.2021 במסגרתה נדחתה בקשה להיפוך סדר הבאת הראיות, תוך הדגשה שהסדר קובע את מהלכו של המשפט (הפן הדיוני) ואילו נטל השכנוע קובע את גורל ההכרעה במשפט – הצד הנושא בו חייב להרימו (הפן המהותי) (שם, סעיפים 36-34).

23. אקדים אחרית לראשית ואומר כבר עתה, כי לאחר בחינת טענות הצדדים וחומר הראיות, הגעתי לכלל מסקנה כי דין התביעה להתקבל; להלן אפרט נימוקיי.

     

    תנאי ראשון: לא הוכחה כוונה לתת מתנה–

     

24. בחינת הראיות שהונחו בפניי מובילה למסקנה כי רצונם וכוונתם של ההורים, בצרפם את הנתבע כשותף לחשבון, לא היו להקנות לו את הבעלות בכספים שבחשבון. מסקנתי נשענת על מכלול הטעמים המפורטים להלן.

     

25. האחד, רצונה והתנהלותה של המנוחה מתיישבים עם טענת התובע לפיה צירופו של הנתבע לחשבון המשותף נעשה למען נוחות המנוח בהיותו בפני חוסר עצמאות על רקע מצבו הבריאותי.

     

26. במקרה זה, בחשבון היו מצויים כספיים– מקורם מהכנסות שונות (שכירות, עסקים), תוך שההורים ניהלו את ענייניהם הפיננסיים: "כל עוד שאבא שלי היה כשיר הם ניהלו דברים ביחד. כאשר אבא שלי הפסיק להיות כשיר היא ניהלה, מהזמן שהוא הפסיק להיות כשיר" (התובע- עמ' 20-17; הנתבע- עמ' 170, ש' 25-23, עמ' 171, ש' 7-3, עמ' 173, ש' 24-22; הנתבע 2- עמ' 62, ש' 6-5);

     

    היה צורך מעשי להכניס שותף לחשבון שנוצר עקב הידרדרות מצבו של האב והצורך להבטיח את הפעילות בחשבון לטובתו – הכספים בחשבון שימשו לצרכי ההורים (הנתבע- עמ' 102, ש' 12-10, עמ' 171, 18-8); האב יליד 7.5.1933, בגיל 82 במועד הרלוונטי, חלה במחלת אלצהיימר. מצבו הקוגניטיבי של האב נמצא במגמת התדרדרות, ואכן בחודש אוגוסט 2012 האב לא היה יכול ליתן הסכמה מדעת לטיפול רפואי ונזקק למינוי אפוטרופוס לענייניו הגופניים (צו מינוי אפוטרופוס זמני מיום 23.8.2012 תמ"ש 154/12; עמ' 26 ת/7). כלומר, לכאורה לא יכול היה לפעול בחשבון באופן עצמאי; האם ילידת 13.2.1938, בגיל 77 במועד הרלוונטי, בעצמה חולה (סעיף 22 לסיכומי הנתבע) (נפטרה חודשיים לאחר הצירוף לחשבון) (הנתבע- עמ' 189, 20); האם פעלה בחשבון כל עוד הייתה מסוגלת לכך (הנתבע- עמ' 172, ש' 22), ביקשה להבטיח כי ניתן יהיה להמשיך ולפעול בו גם לאחר מכן: "אני מעריך שבאותו זמן כל מה שעמד לנגד עיניה היה איך לדאוג להמשכיות ולטיפול באבא ברגע שיקרה לה משהו" (התובע- עמ' 40, ש' 20-17), "השיחה נסבה סביב אם משהו קורה לי, שתהיה אפשרות לדאוג לאבא שלי ולטפל בחשבונות" (הנתבע 2- עמ' 62, ש' 14-16). מכאן מתבקשת המסקנה כי נוצר צורך בגלל החשש ליכולתה של האם להמשיך ולנהל את ענייניהם של ההורים;

     

    המנוחה בחרה במכשיר משפטי מסוים – האם אשה חכמה, דומיננטית ודעתנית, (התובע- עמ' 7, ש' 16, 19; הנתבע- עמ' 119, ש' 12; הנתבע 2- עמ' 57, ש' 21), נמנעה מלנקוט פעולות משפטיות או פיננסיות שיש בהן כדי להקנות באופן מיידי את הכספים לנתבע. כך, למשל, נמנעה מביצוע העברה בנקאית, כפי שעשתה במקרים אחרים (הנתבע 2- עמ' 96, ש' 4-3, 21), ואין לנתבע הסבר לכך (עמ' 186, ש' 16- עמ' 187, ש' 9). בנוסף, אף שבעבר נתנה לתובע ייפוי כח (מוגבל) בחשבון בנק (לאומי) (מסמך מיום 2.7.2012 ת/3), והייתה מודעת, מן הסתם, להבחנה שבין מתן ייפוי כח לבין צירופו של אדם כבעלים בחשבון, נמנעה גם ממתן ייפוי כח, כי: "ידעה שאם יקרה לה משהו ואם היא תפסיק להיות כשירה או תלך למאה עשרים, ייפוי הכח יסתיים מיידית זה לא רלוונטי יותר והיא רצתה שאפשר יהיה להמשיך ולדאוג לאבא שלנו" (התובע- עמ' 14, ש' 25-24, עמ' 16, ש' 11-7, עמ' 36, ש' 25-19, עמ' 38, ש' 19-9). לעומת זאת, המנוחה פנתה לילדיה האחרים בנוגע לאפשרות של צירופם לחשבון, אולם פניותיה נענו בשלילה, כל אחד מטעמיו (התובע- עמ' 15, ש' 1, 5; הנתבע 2- עמ' 58, ש' 2-1, עמ' 60, ש' 20, עמ' 61, ש' 15-14, 20, 26-25). בנסיבות אלה, בחרה המנוחה במכשיר של צירוף הנתבע לחשבון, מבלי לשנות את ההוראה בצוואה לפיה: "הכספים בארץ ובחו"ל, פקדונות, תכניות חסכון, מכוניות, מניות, אגרות חוב וכל נכס אחר יחולקו ויונחלו לילדיי בחלקים שווים" (שם, סעיף 5.3.6 ת/2), וזאת אף שלשיטת הנתבע, המנוח היה כשיר גם בשנים לאחר מכן (הנתבע- עמ' 117, ש' 13, ייפוי כח מיום 16.3.2017 נ/3). מכאן מתבקשת המסקנה כי הצירוף לחשבון נעשה מטעמי נוחות;

     

    התנהלותה של המנוחה לאחר צירופו של הנתבע לחשבון – גרסאותיו של הנתבע בעניין עיתוי מסירת המידע בנוגע ליתרת החשבון לא היו עקביות: לפני חתימתו על מסמכי הבנק- "דיברת על מיליונים, אני אפילו לא ידעתי מה קורה בחשבון שם . ...ש: אתה בעצם מצהיר בשבועה שאתה באותו מעמד אין לך מושג כמה כסף יש בחשבון? ת: חד משמעית" (הנתבע- עמ' 99, ש' 21-20, עמ' 100, ש' 24-22) "היא אמרה לי בהמשך השיחה... נתנה לי הסבר מפורש על מה מדובר אבל זה היה בהמשך השיחה וטרם החתימה" (הנתבע- עמ' 101, ש' 19-16), אחרי חתימתו על מסמכי הבנק- "ש: אז היא אמרה לך ובטרם החתימה ידעת באיזה סכום מדובר? ת: לא, אני אומר לך בדיוק הפוך. היא אמרה לי "אנחנו רוצים לתת לך מתנה". היא לא אמרה לי כמה כסף יש בחשבון. אחרי שהכל נחתם והכל היא הסבירה לי בדיוק מה יש וידעתי גם אחרי זה מה יש. ..ש: כרגע אמרת "טרם החתימה? ת: לא ...חתמנו, ואחרי שחתמנו אמא שלי אמרה לי, תדע, מדובר בסכום כזה וכזה. ...קודם כל היא החתימה אותי על החשבון... כמובן שאחרי זה שאלתי" (הנתבע- עמ' 101, ש' 26-20, עמ' 102, ש' 4-3, 7, 17). חוסר העקביות בגרסאות מלמד שהמידע שנמסר לנתבע על הכספים בחשבון לא נבע מהיותו בעלים של הכספים או מכוונה להקנות לו את הכספים.

     

27. התנהלותה של האם כמובא לעיל מתיישבת עם המסקנה כי צירופו של הנתבע לחשבון נעשה מטעמי נוחות.

     

28. השני, המנוח לא היה כשיר להבין טיבה של פעולה משפטית של מתנה באמצעות צירוף הנתבע כשותף בחשבון.

     

29. בענייננו, כבר בשנת 2012 תועד המנוח כסובל ממחלת אלצהיימר (תעודת רופא של ד"ר כצן מבי"ח השרון, מומחה בגריאטריה, מיום 22.8.2012 ת/11, תעודה רפואית של ד"ר יופה, פסיכיאטר, מיום 11.9.2013 ת/12).

     

30. ד"ר יופה הסביר בחקירתו הנגדית כי מדובר במחלה פרוגרסיבית, שבה מצבו הקוגניטיבי של החולה אינו מתאפיין בתנודות של שיפור והחמרה, אלא במגמת ירידה עקבית: "הבסיס של הירידה הוא בסיס קבוע. ...עליות אין. יש מורדות. ...אין הטבה" (עמ' 2, ש' 26-24, עמ' 3, ש' 9-1).

     

    ואכן, הנתבע 2 העיד על התרשמותו שמצבו של האב נמצא במגמת התדרדרות: "הייתה לו התדרדרות קוגניטיבית...הרבה זמן .... האסימון נפל כשאמא שלי ביקשה להוציא את האפוטרופוס בגוף. כלומר האסימון של – זה רפואי. ש: ...אתה יכול לתת לי תחושת זמן? 2011, 2012, 2014? ת: ...אני לא זוכר" (עמ' 94, ש' 13-7). לכך הסכים גם הנתבע, אך ניסה לטעון שהמצב היה תנודתי והאב היה כשיר בעת הרלוונטית: "היה סוג של הדרדרות, סוג של תהליך שבו הדמנציה המשיכה והמשיכה. בשלב מאוחר יותר היה כבר אלצהיימר מלא" (עמ' 127, ש' 10-8), "אני יודע שאבא שלי היה חולה. רק ההבדל בין הגרסה שלך לגרסה שלי, שאני אומר שאבא שלי היו לו רגעים יותר טובים ופחות טובים" (עמ' 124, ש' 11-6).

     

31. בענייננו, ההסכמה לצירוף הנתבע לחשבון לא מלמדת בהכרח שהמנוח היה כשיר באותה עת, וכי הסכמתו ניתנה בדעה צלולה, וזאת מהטעמים הבאים:

     

    א.ד"ר יופה כתב בתעודה רפואית את ממצאי הבדיקה לפיהם האב "איננו מתמצא בזמן, ללא שיפוט המציאות, ללא תובנה למצב" (מסמך מיום 11.9.2013 ת/12), ובחקירתו הנגדית העיד כי לדעתו האב לא היה כשיר לקרוא מסמך או להבין אותו כבר בשנת 2013, ובוודאי שלא בשנת 2015: "ש: בשנת 2013 הוא היה מסוגל לקרוא מסמך, להבין אותו ולחתום עליו? ת: ואני מתבסס עכשיו לא על הזיכרון של הבדיקה אלא על הזיכרון מקריאת חוות דעתי, ...אם היו שואלים אותי אז אם הוא כשיר לחתום על מסמך, הייתי קובע שלא. ש: יכול להיות שנניח ב2014, 15' או אפילו נלך 17', בשנת 2017 הוא חתם על משהו והוא הבין על מה הוא חתם? ת: סביר להניח שלא...ההגיון הרפואי אומר שלא, כי כפי שאמרתי המחלה הזו היא מחלה מידרונית, מדרדרת, ואם הוא ב2013 לדעתי היה לא כשיר אז בוודאי ובוודאי ב2015 ו2017 הוא בטח לא היה כשיר" (עמ' 5, ש' 20- עמ' 6, ש' 7).

     

    לכך מצטרפת הודאתו של הנתבע שכתב בשנת 2016 כי האב לא היה מסוגל להבחין בין אנשים, וזאת בהתייחסו למטפלת שלו (ת/16; הנתבע- עמ' 123, ש' 9-1). אני סבורה כי עדות זו של הנתבע מחזקת את הממצאים הרפואיים בדבר מצבו הקוגניטיבי הירוד של האב ולהמשכיותה של הפגיעה לאורך השנים. למעשה תיאורו של הנתבע את מצבו של האב בשנת 2016 עולה בקנה אחד עם הממצאים הרפואיים שקדמו לכך ומחזק את המסקנה כי מצבו הקוגניטיבי לא איפשר לו להבין את משמעותה של הפעולה המשפטית במועד הרלוונטי.

     

    לכן, ולא בכדי, הנתבע, שהתנגד מלכתחילה למינוי מומחה מטעם בית המשפט, לא עמד על קבלת חוות הדעת לאחר שנשמעה עדותו של ד"ר יופה, אף שהתברר כי חוות דעתו של המומחה לא הוגשה לתיק (עמ' 209, ש' 24-16, עמ' 210, ש' 1).

     

    ב.אנשי מקצוע מהרפואה הציבורית ובהם נוירולוג וגריאטר, פגשו את האב בשנים 2015-2012 (ת/11, ת/12, ת/13), ערכו לו מבחני מינימנטל שבהם השיג ניקוד שהלך ופחת לאורך השנים (ינואר 2013- ניקוד 18/30 (עמ' 76 ת/12), ינואר 2015- ניקוד 15/30 (עמ' 80 ת/13)), וקבעו ממצאים המעידים על פגיעה ביכולותיו הקוגניטיביות (הנתבע- עמ' 118, ש' 7, 16, 22, 26, עמ' 120, ש' 23-17, עמ' 121, ש' 19-6). לעומת זאת, הנתבע הוא הדיוט: "לא בקיא במחלה", ואינו איש רפואה (עמ' 127, ש' 8, עמ' 187, ש' 24). לכן, אין בעדותו של הנתבע כדי לסתור את הממצאים הרפואיים האובייקטיביים.

     

    הדברים מקבלים משנה תוקף שעה שהנתבע עצמו חתם על כתב הסכמה למינוי אפוטרופוס בשנת 2012 (עמ' 29 ת/4, הנתבע- עמ' 119, ש' 7). בכך תמך בעמדה העובדתית בדבר מצבו הקוגניטיבי של האב באותה עת, בעוד שההסבר שמסר בחקירתו - "כשאמא שלי ביקשה משהו הסבירות שנתנגד לה כמעט ולא היה קיים. ...חתמתי על זה רק כי אמא אמרה" – אינו מתקבל על הדעת, בפרט נוכח הפגיעה המשמעותית באוטונומיה של האב הכרוכה במינוי אפוטרופוס (הנתבע- עמ' 119, ש' 26-24). משכך, הנתבע מושתק ומנוע מלטעון כיום טענה עובדתית הסותרת את העמדה שבה תמך באותה עת [על תכליתו של השתק שיפוטי ר' ע"א 2252/17 שרעבי נ' לוי, פיסקה 13 (2019)].

     

    ג.קיים פער מהותי בין גרסת הנתבע בתצהירו לבין עדותו בחקירתו הנגדית. בתצהירו הצהיר הנתבע באופן נחרץ כי "אבי ז"ל הבין היטב על מה הוא חתם" (שם, סעיף 6). לעומת זאת, בחקירתו נקט לשון מסויגת בהרבה כאשר העיד תחילה: "אני אומר שאבא שלי באותה עת הבין מה הוא עושה, ... אפילו החזיק את ידי ואמר לי אני מאוד שמח עם מה שנעשה וכו' וכו' וכו'" (עמ' 107, ש' 25-22) ובהמשך אמר: "אני מתאר לעצמי שהוא הבין באותו רגע על מה הוא חתם" (עמ' 108, ש' 3) והבהיר כי מסקנתו התבססה למעשה על תחושתו האישית: "אתה רוצה להיכנס לדקויות, אני הרגשתי שאבא שלי יודע מה הוא עושה" (עמ' 108 ש' 6-5), וכן: "אבא נתן לי את ההרגשה" (עמ' 122, ש' 18), ורק לאחר מכן הוסיף כי: "אבא, באותו רגע נתון היה מאוד מפוקס, הבין מה הוא עושה" (עמ' 122, ש' 19).

     

    בענייננו, כפי שעולה מחקירתו של הנתבע, התייחסותו לכשירותו של האב הייתה תלוית הקשר ואף השתנתה בהתאם לצורך שהתגלה לו בהליך. הנתבע לא הצביע על ידיעה ממשית או על בסיס אובייקטיבי לקביעותיו בדבר כשירותו של האב, אלא העיד כי הסתמך על "(ל)הרגשה שלי באותו רגע" (עמ' 123, ש' 18-16).

     

    המעבר מקביעה עובדתית ברורה וודאית בתצהיר להבעת השערה ותחושה אישית בחקירה, ולא על ידיעה ממשית בדבר מצבו הקוגניטיבי של האב והבנתו את משמעות החתימה, ממחיש את היחלשות גרסתו של הנתבע ואת היעדר הודאות שבבסיסה. לכן, המשקל שיש לייחס להערכתו את מצבו של האב מוגבל ואף אפסי.

     

32. השלישי, עדותו של הנתבע באשר לסיבה לצירופו לחשבון נשענת על מסמכי הבנק היא עדות יחידה של בעל דין: "ש: מבחינתך מסמכי הבנק הם האורים והתומים בתיק? ת: אין לי הוכחה אחרת. ש: אין לנו את אמא, אין לנו את אבא, כמו שאתה אומר – 'אין לי הוכחה אחרת, יש לי רק את מסמכי הבנק'? ת: כן" (עמ' 95, ש' 9-13). במצב כזה, בהתחשב בנטל המוגבר הרובץ לפתחו של הטוען להענקת החשבון לא ניתן להסתפק בעדותו כראיה יחידה לנכונות גרסתו. אלא שהנתבע לא הביא ראיות נוספות; אפרט.

     

33. הנתבע טען בעדותו כי פקידת הבנק, גב' א.פ, נכחה בדירתם של המנוחים במועד שנחתמו מסמכי ההצטרפות לחשבון, הייתה עדה לכוונת ההורים לתת לו מתנה, התרשמה במישרין ממצבו הקוגניטיבי של האב, והסבירה להורים את המשמעויות: "ש: והיא שומעת את מה שאמא אומרת לך? ת: נכון. .."אנחנו רוצים להעניק לך מתנה, את החשבון", נכון. .. אני אומר שאבא שלי באותה עת הבין מה הוא עושה, הוא אפילו, ...החזיק את ידי ואמר לי – אני מאוד שמח עם מה שנעשה" (עמ' 106, ש' 16- עמ' 107, ש' 2, 26-23), "ש: הפקידה של הבנק הייתה עדה לא רק לכוונה אלא גם לכשירות של אבא? ת: אני משער שכן" (עמ' 108, ש' 15-13), "אני מתאר לעצמי שאם אבא שלי לא היה כשיר היא לא הייתה ממשיכה את התהליך" (עמ' 107, ש' 20-19), "ש: ואתה כתבת בתצהיר שלך שהיא הסבירה את המשמעויות? ת: נכון... אני חושב שאורנה הסבירה באופן כללי ואז אמא אמרה לי אני נותנת לך מתנה, ככה וככה" (עמ' 192, ש' 26-21).

     

    הנתבע הסכים כי פקידת הבנק היא עדה אובייקטיבית, ניטראלית, אשר מילאה תפקיד "מהותי" (עמ' 107, ש' 7, עמ' 193, ש' 5); הנתבע גם הסכים כי מלבד מסמכי הבנק אין ראיה אחרת להעיד על המתנה: "ש: (ש)הראיה העיקרית שלך...זה בעצם מסמכי החשבון? ת: נכון...ש: ואין לך שום ראיה חפצית אחרת לגבי הקלטה של אמא, לגבי ווטסאפ של אמא? ת: לא ש: מייל, עד חיצוני שיכול להעיד על כך? ת: רק נציגת הבנק" (עמ' 177, ש' 22-10). לאור האמור לעיל, היה מצופה מנתבע לזמן לעדות את פקידת הבנק, אלא שהעדה לא זומנה, בלי הסבר מניח את הדעת להימנעות זו (עמ' 192, ש' 20).

     

34. הנתבע גם טען כי אמו רצתה להעביר לידיו "נכסים נוספים" בשנת 2013 (ת/14, עמ' 112, ש' 7-3), "(ו)הציעה לי לקבל את החנות ברמת גן, להעביר אותה על שמי. .. נתנה לי ערבות לעסק שלי בסך 80 אלף דולר, שהייתי צריך את זה, ...ובאיזשהו שלב היא אפילו אמרה לי – תשמור לך את זה. אני בשני המקרים סירבתי לקבל את זה" (עמ' 111, ש' 15-9), ועורכת הצוואה מודעת לכך: "גם היא אמרה לי בזמנו שהוריי ניסו, חשבו, שקלו, להעביר לי את החנות" (עמ' 111, ש' 21-19). לאור האמור לעיל, היה מצופה מהנתבע לזמן לעדות את עורכת הצוואה, אשר עדותה עשויה הייתה לשפוך אור על טענת הקיפוח, אלא שהעדה לא זומנה, ללא כל הסבר (עמ' 112, ש' 26, עמ' 113, ש' 1; פרו' 22.3.2020 עמ' 8, ש' 20-19). הימנעותו של הנתבע מלעשות כן מעוררת סימן שאלה, בייחוד כשהצוואה שנערכה על ידה בשנת 2012 קובעת כי החנות כבר ניתנה לו בפועל: "המשרד...שניתן לי', הרשום כיום ע"ש י.א יועבר וינוהל בשלמות לבננו, י'" (סעיף 5.3.2 ת/2), והוא אף העיד "עד 2010 אני הייתי בחנות. ...ומ97' או 98' הם הפסיקו לקחת ממני שכירות" (עמ' 113, ש' 14, 20).

     

35. הנתבע גם העיד כי סיפר לה', אשתו, בזמן אמת, על הקניית כספי החשבון לידיו מהוריו (עמ' 179, ש' 26-25, עמ' 202, ש' 15-14), וכן לרו"ח שלו (עמ' 191, ש' 25). גם עדויות אלה לכאורה רלוונטיות בעניין "מתנה" שהנתבע לכאורה קיבל. אלא שהנתבע לא זימן לעדות את אשתו, בלי הסבר מניח את הדעת להימנעותו מלעשות כן: "מה את חושבת שאשתי הייתה אומרת לך אחרת?" (עמ' 203, ש' 14-13).

     

36. הנה כי כן, הנתבע נמנע מלזמן לעדות מספר עדים שלשיטתו היו יכולים לאושש את גרסתו באשר לנסיבות צירופו לחשבון, לגמירות דעתם של ההורים להקנות לו את הכספים שבחשבון, וכן לכשירותו של האב להבין את משמעותה של הפעולה המשפטית וליתן לה את הסכמתו מדעת. הימנעותו של הנתבע מהבאת עדי מפתח אלה לעדות פועלת לחובתו [ע"א 2275/90 לימה חב' ישראלית לתעשיות כימיות בע"מ נ' רוזנברג, פ"ד מז (2) 1993 (20.5.1993)].

     

37. לבסוף, לשיטתו של הנתבע, המניע לצירופו לחשבון היה פיצוי על קיפוח שלו ביחס לאחיו, ואילו התנגדותם של האחים להעברת הכספים אליו מהווה, לשיטתו, התנגדות לרצון ההורים: "ובעיקר זה של אימנו ז"ל שהחליטה לאזן במקצת את המנות שקיבלו א' וק' במהלך השנים" (הנתבע- סעיפים 4 , 20 לתצהיר, ש' 100, ש' 5-4). אלא שהראיות לא מתיישבות עם קיומו של קיפוח. אבאר.

     

38. אין חולק כי זכותם של ההורים לתת במהלך חייהם מתנות ללא הגבלה, תוך שהנתינה אינה חייבת להיות שוויונית: "ש: כל הורה יכול לתת מה שהוא רוצה? ת: מה שהוא רוצה. ש: ולפעמים זה לפי הצרכים של כל אחד ואחד? ת: נכון... ש: אין שום הגיון שאומר זה חייב להיות בחלקים שווים? ת: שום, אין שום" (הנתבע- עמ' 178; התובע- עמ' 32, ש' 26, הנתבע 2- עמ' 64, ש' 15, עמ' 65, ש' 25).

     

    במקרה זה, הצדדים העידו כי כשהמנוחים רצו לתת עזרות או מתנה הם עשו זאת באופן שאינו משתמע לשני פנים (הנתבע 2- עמ' 66, ש' 1, עמ' 90, ש' 26-23, עמ' 93, ש' 18, עמ' 97, ש' 1; הנתבע- עמ' 158, ש' 9; עמ' 6, 8 נ/1; ת/22); הנתבע לא ידע על היקף המתנות שקיבלו אחיו (עמ' 164, ש' 5-11; סעיף 54 לסיכומי הנתבע); לא עלה בידי הנתבע להוכיח קיפוח: הנתבע קיבל חנות (סעיף 5.3.2 ת/2) וכן עזרה במימון בנייה של ביתו לטענתו בשווי של: "300-200 אלף שקל, אולי. אני מעריך את זה אני לא זוכר" וכשהוצגו בפניו קבלות שמסתכמות ב600 אלף ₪ רק עבור השלד טען: "שחלק מהכסף שאבא שלי שילם הוא קיבל ממני...אין לי ראיה לזה... והנה אנחנו כבר מגיעים לכמעט 900 אלף ₪" (עמ' 158, ש' 15, 18, עמ' 159, ש' 4, 13, עמ' 160, ש' 14, עמ' 161, ש' 12; ת/22; ת/23; ת/40); התובע קיבל 13% מניות בחברה "כתמורה לא כמתנה" לטענתו בשווי 1.5- 1.8 מיליון ₪ (התובע- עמ' 46, ש' 20, 24, עמ' 48, ש' 11, עמ' 55, ש' 7-4), אדרבא הנתבע בעצמו צרף מכתב מ8.3.2003 שבו כותבת האם: לגבי חלוקת המניות- א' קיבל 13% מהמניות בתמורה ליוזמתו והרצת העניין של הבורסה" (עמ' 7 נ/1). הנתבע 2 קיבל כספים לרכישת בית ועוד חלק מבית בחו"ל (עמ' 91, ש' 12-9, 14), לטענתו בשווי כ4 מיליון ₪ (עמ' 91, ש' 21, עמ' 92 ש' 26), ולא הוכח שהנתבע 2 גם קיבל חשבון בחו"ל ובו מיליוני שקלים (ברקליס/ג'רסי) (הנתבע- עמ' 201, ש' 21). אדרבא, הנתבע העלה טענות עובדתיות סותרות לעניין זה, חרף העובדה שמסמכי הבנק מצויים בידיו לא צורפו בצורה מלאה (עמ' 24, ש' 25, - עמ' 25, ש' 3, עמ' 88, ש' 17). פעם טען שהכספים בחו"ל חלק מהעיזבון ("חשבון בחו"ל המנוהל על ידי המשיב 2, שבו מופקדים סכומי עתק השייכים לעיזבון, אשר שיעורם אינו ידוע במדויק"- סעיף 9 בקשה למינוי מנהל עיזבון זמני ת"ע 42114-12-20; סעיף 10 בקשה למינוי מנהל עיזבון קבוע ת"ע 27028-04-22), פעם ניסה לייצר סימטריה בין החשבון בחו"ל לחשבון איגוד ולמניות החברה, וזאת למרות שהתובע סרב לאשר שהחשבון בחו"ל הוענק לנתבע 2 ושהמניות גם הוענקו לו ולמרות שהנתבע 2 הכחיש שהיה מעורב בניהול חשבונות של ההורים בחו"ל, לא מחזיק כספים עבור ההורים (פרו' 22.3.2020 עמ' 2, ש' 21, 26, 29, עמ' 13, ש' 24-18; התובע- עמ' 27, ש' 20-15; הנתבע 2- עמ' 71, ש' 14, עמ' 75, ש' 23-20); הנתבע העיד כי "החריש" כל השנים נוכח קיפוח כלכלי ממנו סבל לכאורה מההורים (שעה שנראה שהתנהגותו בפועל הייתה ההפך הגמור- עמ' 149, ש' 18-15), ועוד הוסיף והעיד שהסכסוך בינו לבין הוריו אינו כלכלי אלא נובע מ:"הפרת הבטחות שכמעט ולא קשורים בכסף" (עמ' 150, ש' 23-22): "אבל לא היה לי סוג של דרישה. לא באתי ותבעתי, במרכאות, את עלבוני. המשכתי בחיים שלי הלאה" (עמ' 100, ש' 16-14) אדרבא הוא אפילו דחה מתנות מהוריו (עמ' 111 ש' 15-14).

     

    לאור האמור לעיל, מדוע ההורים שלא דאגו מעולם שתהיה חלוקה שוויונית (הנתבע - עמ' 177, ש' 26-24, עמ' 178,ש' 19-1), ולא חשבו שקיפחו מי מהילדים (התובע- עמ' 44, ש' 11-8; עמ' 6 נ/1) ימצאו לנכון להעניק במועד הרלוונטי דווקא לנתבע מיליוני שקלים במתנה כשאין קיפוח?

     

39. גם במישור הראייתי קיימת חולשה משמעותית בגרסת הקיפוח. הנתבע אישר ששלח להוריו מכתב "פורמאלי" (עמ' 151, ש' 2), העיד כי המכתב של אמו הוא: "תשובה... והיא הביעה כאן את ההרגשה שלה, היא גם הביעה את הדעות שלה וגם הביעה חרטות על כל מיני דברים שעשו...והיא כותבת שבדיעבד היא הייתה צריכה לעשות דברים אחרים ושגם היא תפצה אותנו בעתיד" (עמ' 152, ש' 18-15). מצופה היה שהנתבע יגיש כראיה את המכתב ששלח להוריו על מנת לפרוש תמונה ראייתית מלאה שיכולה, לכאורה, לאושש את הגרסה על העברת כספים לתיקון "עוול".

     

    הנתבע נמנע מהבאת הראיה הנ"ל, בלי הסבר מניח את הדעת להימנעותו מלעשות כן: "ש: מן הראוי היה לחשוף? ת: אני חושב שאתה טועה. אני חושב שהמכתב מדבר בעד עצמו ולא משנה מה רשמתי" (עמ' 152, ש' 12-11). משכך, הימנעותו פועלת לחובתו.

     

     

     

40. יתר על כן, בענייננו ההתנהלות של הנתבע לא מתיישבת עם שמחתו על תיקון "עוול" שנעשה לכאורה כלפיו. למשל, הנתבע העיד שהמעמד היה מרגש (עמ' 105, ש' 25-20), לא סיפר חבריו (עמ' 193, ש' 7), לא חגג את תיקון העוול (עמ' 193, ש' 9), לא כתב להוריו מכתב הוקרה (עמ' 179, ש' 24).

     

41. במקרה זה, הראיה לצירוף הנתבע (מסמכי הבנק) מוכיחה את הצירוף היא אינה מוכיחה את מטרתו, בלי שהובאה ראיה נוספת המלמדת על כוונה של הקנאה. לאור כל האמור לעיל, בהעדר ראיה ישירה או נסיבתית מספקת הקושרת בין אותן נסיבות לבין צירופו של הנתבע לחשבון בשנת 2015, ובשים לב להתנהגותו בזמן אמת, גרסת הקיפוח אינה מצליחה לגבור על התמונה הראייתית העולה מן ההתנהגות בפועל. מכאן מתבקשת המסקנה כי אין לייחס לפעולה של צירוף לחשבון משמעות קניינית מרחיקת לכת שאינה מתחייבת מנסיבותיה.

     

42. סיכום ביניים: מכל האמור יוצא כי לא הייתה להורים כוונה או גמירות דעת ליתן לנתבע במתנה את הכספים בחשבון עם צירופו כשותף לחשבון המשותף, עוד בחיי ההורים.

     

    תנאי שני: לא הוכח עיתוי מתן המתנה טרם המוות –

     

43. בענייננו, לאחר בחינת הראיות שהונחו בפניי, אני קובעת כי לא הוכחה כוונה להקנות מתנה לאלתר. החשבון הוא "ביחד ולחוד", בלי להגביל את הנתבע (עמ' 161-15 נ/2). עם זאת, מסמכי הבנק מסדירים את מערכת היחסים בין השותפים והבנק, והם אינם מצביעים על שותפות קניינית כלשהי. וכפי שנכתב במאמרו של פרופ' ראבילו, מתנה וחשבון בנק משותף, משפטים כ"ג (תשנ"ד) 239, בעמ' 256: "פתיחת חשבון בנק משותף ומילוי טופס הוראות כשלעצמו אינו מתנה ... במקרים מסוימים יש לקבוע כי ניתן "להקנות זכויות" ביתרה של חשבון משותף, אך לשם כך יש חשיבות מכרעת לעובדה שרצון הנותן יובע בצורה הברורה ביותר, כך שנוכל לקבוע שהיה ברצונו לתת מתנה לאלתר".

     

44. במקרה זה, הנתבע העיד כי המנוחה מעולם לא אמרה את המילים "ביחד ולחוד": "ש: אתה זוכר את אמך משתמשת במילים "ביחד ולחוד"? ת: לא, אמא שלי אמרה לי שהיא נותנת לי מתנה. ...ש: אמא השתמשה במילים "ביחד ולחוד" ת: לא שאני זוכר. ...ש: אז למה כתבת שהיא אמרה "ביחד ולחוד"? ת: כל המטרה הייתה לתת לי מתנה ולכן היא הזמינה אותי. .. ש: איך איפשרת לסעיף 3 להיכתב כמו שהוא כשאתה שם בפיה של אמא ז"ל את המילים "ביחד ולחוד" כשזה דבר שלא קרה לא נברא? ת: אני מקבל את ההערה שלך, עדיין אני בא ואומר לך שהשורה התחתונה הייתה – אנחנו רוצים להעניק לך מתנה" (עמ' 103, ש' 1- עמ' 104, ש' 16).

     

45. יתר על כן, התנהלותו של הנתבע מלמדת בבירור, על הבנתו שלא קיבל מהוריו במתנה את הכספים בחשבון. אדגים.

     

    • הנתבע העיד תחילה כי הוריו ביקשו להעניק לו את המלוא הכספים שבחשבון במתנה, לאלתר: "כבעלים עמם ביחד ולחוד, קרי בעלים במאה אחוז" (סעיף 3 לתצהיר; עמ' 91, ש' 18, עמ' 145, ש' 5). ואולם, בהמשך עדותו טען כי הוריו נתנו רק מחצית מהכספים בחשבון: "יש חשבון משותף של אבא ושלי. כל עוד אבא חי זה המצב. ביום שאחרי אבא, 50% שייך לי והיתרה שייכת לשלושתנו ..הטענה שלך שאמא לא הכניסה אותי בחשבון, משוללת יסוד" (הודעה מיום 19.12.2018 ת/18).

       

      מדובר בגרסאות סותרות, שהנתבע לא סיפק להן הסבר הגיוני או מניח את הדעת. ודוק, אם הצעתו לחלוקת הכספים נועדה למנוע מחלוקת, מדוע הודעתו הראשונית לוחמנית (הודעה מיום 28.11.2019 ת/19; עמ' 145, ש' 26-10, עמ' 146, ש' 5-1, עמ' 146, ש' 26-20, עמ' 6, ש' 6-1). בהעדר ראיה ברורה ואמינה המלמדת כי ההורים התכוונו להקנות לנתבע את מלוא הכספים באופן מיידי, דומה שהנתבע ניסה לקבל לפחות 50% מהחשבון.

       

    • אדם הסבור כי כספי חשבון הוקנו לו כמתנה, ובוודאי אדם המבקש לממש את אותה "מתנה", אפילו בשלב מאוחר יותר (עמ' 206, ש' 2, 17, 26-23, עמ' 207, ש' 1), אינו מתנהל בדרך שבה הנתבע התנהל בפועל. אדגים.

       

       

      למשל, הנתבע לא עשה פעולה כלשה בחשבון לאחר צירופו: לא הפקיד בחשבון, ולו פעם אחת, כספים כלשהם: "לא אגורה אחת...לא פרומיל" (הנתבע- עמ' 177, ש' 9-1), לא משך כספים מן החשבון לצרכיו ולא ביצע בו פעולות המעידות על שימוש אישי בכספים, למעט פעולה בודדה (ר' להלן). אילו אכן ביקשה האם להעניק לנתבע את הכספים שבחשבון במתנה, מצופה היה כי לאחר צירופו ייטול הנתבע חלק פעיל בניהול החשבון ויפעל בו כבעלים, וודאי כאשר נאמר לנתבע שהחשבון נועד לאזן אותו מול אחיו: "אמרה לי בפירוש, זה סוג של איזון על כל השנים שבהן כביכול טענתי שקופחתי" (הנתבע- עמ' 100, ש' 5-4), וודאי וודאי כאשר מדובר: "בהרבה כסף...בסכום כזה וכזה" (הנתבע- עמ' 101, ש' 17, עמ' 102, ש' 4), "ויותר מזה, גם היה שם מניות, ריביות וכו' וכדומה" (עמ' 173, ש' 1) שאפשר להפסיד: "ש: היא גם יכולה לעשות גם השקעות גרועות ואז לא יישאר לך כלום? ת: ולהפסיד את הכסף, חד משמעית" (הנתבע- עמ' 204, ש' 12-10). ואולם, בפועל האם המשיכה לנהל את החשבון באופן בלעדי עד לפטירתה, ללא כל התערבות או מעורבות מצד הנתבע: "עד שאמא שלי נפטרה לא ידעתי מה קורה בחשבון. אמא שלי ניהלה את החשבון... עד שהיא נפטרה" (עמ' 172, ש' 23-21), "עד שאמא שלי נפטרה, ...אני חושב שאולי פעם אחת הסתכלתי בחשבון, אני לא בטוח" (עמ' 205, ש' 2-1; ר' גם הנתבע 2- עמ' 62, ש' 6-5).

       

      הנתבע לא פעל גם לאחר פטירתה של אמו: "ש: מעצם היותך אפוטרופוס לרכוש של אבא והחשבון היה גם שם אבא וגם של אמא, לא התחקית מה קרה עם החשבון לפני פטירתה של אמא? ת: אני רק ראיתי שאמא שלי ניהלה שם תיק מניות לא נכנסתי לעובי הקורה. ש: לא ראיתי אם יש איזשהן כניסות לתוך החשבון? ת: לא, לא נכנסתי לתוכו" (עמ' 173, ש' 9-7). התנהלותו של הנתבע מעוררת תמיהה, בייחוד כשהחשבון מצריך, על פניו, ניהול, ואילו הטענה שלא היה צריך לעשות איזה פעולה בחשבון נטענה בעלמא ואינה הגיונית נוכח הרכבו: "עד לרגע הסכסוך...תחילת 2020 אני לא נגעתי בשום דבר שיפר את האיזון בחשבון. הדבר היחיד שהייתי עושה בדרך כלל זה צופה, בהחלט צופה בחשבון, מוודא שההכנסות של אבא שלי נכנסות, לא נגעתי וגם כתבתי שאני לא רוצה לגעת בחשבון כל עוד שאבא שלי בחיים. זו הייתה הכוונה המוצהרת שלי. ש: ניירות ערך זה דבר דינמי, מט"ח זה דבר דינמי. ת: שום דבר. ש: שום דבר מ2015 עד 2020? ת: אל תתפסי אותי על זה, אני אומר, ניירות הערך הכניסו תשואה, אני עקבתי אחריהם אבל לא היה צורך להשתמש בזה. אמא שלי עשתה השקעה טובה מאוד וזה עד היום, דרך אגב, לא שונה עד היום שום דבר" (הנתבע- עמ' 206, ש' 26-21, עמ' 207, ש' 16-1).

       

      כאמור הפעולה היחידה שהנתבע ביצע בחשבון קשורה להשבת כספים בסך 30,000 ₪ שהמנוחה הייתה "חייבת" לו: "וזה שייך לי כי אני, את החנות הזו, אחרי שהשוכר עזב הוא עשה שם ביזה, ...ואני שילמתי מכספי מן הסתם על זה בא לי החזר. ההחזר הזה הוא לא החזר של הורי. ...זה כסף שהיה בבעלותי ואני החלטתי באותו רגע להשתמש בו" (הנתבע- עמ' 114, ש' 10-6; התובע- עמ' 11, ש' 17-16; פרו' 22.3.2020 עמ' 6, ש' 19-11). ואולם, אדם לא מחזיר לעצמו מתוך כספיו. יתר על כן, התובע כתב לנתבע: "מומלץ בחשבונות משותפים ליידע מראש על הוצאה שהולכת לאחד מאיתנו", בלי שהנתבע ימהר להעמידו על כך שהכספים בחשבון לא משותפים (עמ' 129, ש' 22, עמ' 130, ש' 3, 7; הודעה מיום 29.12.2018 נ/5 לתצהיר הנתבע 2).

       

      למשל, במסמכי ההצטרפות נכתב, במפורש, "אין בהוראות אלה, כשלעצמן, משום קביעה ביחס בעלות בכספים...שהיו בעת אותה הפטירה בחשבון או בידי הבנק" (עמ' 17 נ/2) ואילו הנתבע סבור שקיבל מתנה לאלתר לא עשה מסמכים משפטיים בהתייחס לזכויותיו אלה: "ש: לא שינית, לא עדכנת צוואות? ת: לא נגעתי בשום דבר. ...ש: ש לך צוואה בכלל? ת: אין לי צוואה" (עמ' 193, ש' 22-15).

       

      למשל, הנתבע סבור שהחשבון מאזן, לאלתר את הקיפוח, יודע שיש לאביו חשבונות נוספים (הנתבע- עמ' 144, ש' 26-23), בהם מיליוני שקלים (ת/10), מסכים שהכספים בחשבון איגוד יכולים לשמש את האב אפילו במלואם: "ש: אבל אם צריך 6 מליון שקלים כדי לאזן את הקיפוח ההסטורי ולכן נותנים לך אותם במתנה לאלתר, אז כשנניח האבא זקוק לניתוח חירום ..זה כסף שיוצא מהכיס של י'? ת: זה כסף שיוצא מהכיס של י' ושל אבא ביחד וכל אחד לחוד, זה מה שכתוב בהסכם. ..במה שחתמנו בבנק ...ש: אם צריך ניתוח בעלות 6 מיליון? ת: אז נשאיר את אבא לגסוס?.. יכול להיות במצב היפוטטי מסוים שיכול להיות שהייתי נשאר או לחלופין פונה לבית המשפט לקבל סעד על החשבונות האחרים של ההורים להוציא משם את הכסף אבל לא חשבתי על זה באותה העת" (הנתבע- עמ' 142, ש' 8- עמ' 143, ש' 6). זאת ועוד, בהינתן עמדתו כנ"ל, כיצד מתיישבת עם ההסכמה על הגבלות משיכה מעל 10,000 ₪ רק בהסכמת האפוטרופסים ופעולה באשראי עד 10,000 ₪ בחתימה של אחד מהם (ת/7; התובע- עמ' 12, ש' 10-7, עמ' 56, ש' 25-22).

       

      למשל, בהודעתו בקבוצת האחים מיום 30.5.2016 הנתבע עדכן על התנהלותו מול בנק איגוד: "הודעתי להם שברגע שיהיה צו קיום הצוואה, אני מוציא משם את כל הכסף שלנו, כולל החשבון המנוהל" (נ/4 לתצהיר הנתבע 2). בחקירתו הנגדית הסביר הנתבע: "אתה יכול לנסח את זה גם "שלנו" – של אבא ושלי, באותה מידה ..המילה "שלנו" היא לא משהו שיכולה לעשות הכללה לגבי כל העולם ואשתו... ש: אתה מנסה בעצם להגיד לנו שלא התכוונת ל"שלנו" "אנחנו", "הקבוצה הזו" אלא "שלנו", "אני ואבי"? ת: אני ואבי כן. כולל החשבון המנוהל" (עמ' 137, ש' 11- עמ' 138, ש' 22). לעומת זאת, בהתכתבות בין התובע והנתבע בחודש מאי 2019 (ת/9) התובע כתב: "סה"כ זה חשבון של כולנו אני לא מבין מה הבעיה שאני (או ק' אם היה מבקש) תסתכל בחשבון הזה (הטעות במקור-ס.א)" ועל כך השיב הנתבע: "החשבון לא שלנו... החשבון שלי ושל אבא, וזה על פי החלטתם של אמא ואבא לפני כ4.5 שנים. ...הכספים שנכנסים לחשבון אחרי 17.1.2016 הם משותפים לכולנו. בבוא היום נראה מה עושים. כמובן שאם אתה רוצה לראות את החשבון אשמח שניפגש ותראה מה שאתה רוצה".

       

      למשל, כשהנתבע התבקש ליתן לתובע קוד לחשבון, הוא סרב בנימוק ש: "הקודים הם משותפים לחשבון האישיים והעסקיים שלי ולא ניתן להפריד" (הודעה מיום 29.12.2018 ת/17; עמ' 131, ש' 26). מצופה היה שהתשובה תהיה אחרת בייחוד כשהנתבע מעיד בחקירתו: "למה שאני אתן לו את זה? זה חשבון בבעלותי, למה שאני אתן לו קוד" (עמ' 132, ש' 14-13). אלא שהנתבע נמנע מכך, ללא הסבר מניח את הדעת: "ש: למה לא כתבת לא' בפשטות? ת: כי ככה הרגשתי... אני לא עונה מהבטן ולא מכלום, באותו רגע עניתי לו תשובה כדי שיירד ממני, זה הכל... אני לא יכולתי למנוע את הקודים? ש: אבל לא אמרת את הדברים האלה בזמן אמת. ת: מה פתאום שאני אתן לו את הקודים שלי? .. ש: מאה אחוז, רק שלא כתבת" (הנתבע- עמ' 133, ש' 2-1, 20-19, עמ' 134, ש' 14-3).

       

      • הנתבע נמנע מלדווח לצדדים שלישיים על החשבון והכספים הצבורים בו ככאלה ששייכים לו. הנתבע, בכובעו כאפוטרופוס על ענייניו הרכושיים של אביו, יחד ולחוד, עם התובע מכח צו מינוי מיום 3.5.2017 (א"פ 20073-01-17) (ת/1, ת/7), הגיש תצהיר לתמיכה בפרטה המוגשת לאפוטרופוס הכללי, ובמסגרתו הצהיר כי הכספים בחשבון איגוד מהווים חלק ממצבת רכושו של האב, ללא כל טענה על זכויותיו שלו בכספים אלה: "אבא שלי ואני היינו בעלים ביחד ולחוד במאה אחוז בחשבון" (עמ' 135, ש' 24-23; ת/10). כך, הנתבע שעוסק באופן עצמאי כסוכן נסיעות באמצעות חברה בע"מ (עמ' 187, ש' 24-21, עמ' 188, ש' 5-4), הסכים כי "סביר להניח" שיש לדווח על הכספים במסגרת הצהרת הון (עמ' 189, ש' 8-6). תחילה לא שלל את האפשרות כי הכספים דווחו, ואולם בהמשך שינה את גרסתו: "אני כמעט בטוח שלא. ש: בוא נבדוק את זה. ת: אני צריך לחשוב על זה, יכול להיות שכן...לא עשיתי הצהרת הון אחרי שצורפתי לחשבון" (הנתבע- עמ' 189, ש' 25-23, עמ' 190, ש' 4). מצופה היה כי הנתבע ימציא, מיוזמתו, את הצהרת ההון הרלוונטית, או לחלופין יציג אסמכתא מרו"ח שלפיה הייתה זו מודעת לקיומם של הכספים, אך הם לא דווחו בכלל: "ש: אתה יודע שבדוח האישי אתה צריך להראות על הכנסות שלך כל שנה? ת: כן. ש: זה יכול להיות מעיסוק, ממשלח יד, מניירות ערך, ממטבעות. דיווחת על זה בדוחות האישיים? ת: לא. .. רואת החשבון שלי יודעת שיש כזה דבר, שיש כזה חשבון. לטעמי היא לא דיווחה על זה.... היא יודעת שיש לי, אמרתי. לטעמי היא לא דיווחה על זה, לא הייתה לי הצהרת הון וההכנסה הזו, בפועל" (הנתבע- עמ' 190, ש' 23-18, עמ' 191, ש' 20-18, 26-25).

         

    • אם אכן מטרת הצירוף הייתה לשם איזון מתנות קודמות, ניתן היה לצפות כי הנתבע יפעל באופן ברור ושקוף למימושו של אותו איזון. קשה לקבל מצב שבו הנתבע יודע כי הוענקה לו כביכול מתנה משמעותית שנועדה לאזן את חלקו ביחס לאחיו, ויחסיו עם אחיו תקינים (עמ' 180, ש' 12), לא סיפר על כך לאחיו בזמן אמת (עמ' 181, ש' 1, עמ' 182, ש' 3-1), ואף המשיך להימנע מלעדכן אותם בעניין עד שנת 2019. נוכח התנהלותו של הנתבע, מסתברת יותר הגרסה של התובע והנתבע 2 כי אמם יידעה אותם על צירופו של הנתבע לחשבון מטעמי נוחות בלבד (התובע- עמ' 13, 17-15, עמ' 14, ש' 5-2, עמ' 15, 7-6, 15-14; הנתבע 2- עמ' 60, ש' 16-12, עמ' 64, 9-8). יתר על כן, אם סבר הנתבע שהאם תיידע את אחיו, כפי ש"הבטיחה" (עמ' 180, ש' 14), מצופה היה שחילופי ההודעות בין הצדדים, כמובא לעיל, יהיו שונות בתכלית.

       

46. לאור כל האמור לעיל, שוכנעתי כי הנתבע מודע, היטב, שלא קיבל מתנה לאלתר והוא מנסה לייחס לצירוף לחשבון משמעות קניינית בדיעבד מאשר כזו שמשקפת את המטרה שעמדה בבסיסו בזמן אמת.

     

    עוללות

     

47. בהתייחס לטענות נוספות שהועלו, אתייחס בקצרה. טענת השהוי מוטב אלמלא נטענה, בייחוד כשהנתבע נמנע מלהניח בפני אחיו את הטענה על קבלת הכספים בחשבון במתנה אלא בשנת 2019. הטענה שסעיף אריכות ימים מהווה מעין צוואה נדחתה בפסיקה תוך שהודגש כי: "אף אם הטופס כולל סעיף מסוג זה, לא ניתן לראות בו כתחליף לצוואה (ענין שרון בעמ' 676), שכן, כאמור, על הצוואה להיערך על פי הדרישות הקבועות בחוק בלבד" [בע"מ 4739/15 פיסקה 6].

     

    סוף דבר

     

48. לפיכך, אני קובעת כדלהלן:

     

    א.התביעה מתקבלת; אני מצהירה כי הבעלים הבלעדי של חשבון בבנק איגוד, סניף XX (XX), מספר חשבון XX, והכספים הצבורים בו, הוא י.א ז"ל ת"ז XX.

     

    ב.אני מחייבת את הנתבע להגיש בתוך 30 ימים דוח מלא של כל התנועות בחשבון מאז פטירתה של האם המנוחה, תוך פירוט הכספים שנמשכו מהחשבון שלא לטובתו של האב.

     

    ג.אני מחייבת את הנתבע להשיב לחשבון את כל סכומי הכסף שנמשכו על ידו מהחשבון, לרבות באמצעות כרטיסי אשראי בחשבון, שלא לטובת האב, ככל וישנם כאלה; ההחזר יבוצע בתוך 30 יום ממועד הגשת הדוח הנ"ל.

     

    ד.אני מחייבת את הנתבע לשלם לתובע ולנתבע 2 הוצאות בסך 50,000 ₪, בחלקים שווים ביניהם. הסכום ישולם בתוך 30 ימים אחרת ישא ריבית והפרשי הצמדה כחוק ממועד החיוב ועד למועד התשלום בפועל.

     

49. פסק הדין מותר לפרסום בהשמטת שמות ופרטים מזהים.

     

50. המזכירות תשלח לצדדים את פסק הדין.

     

    ניתן היום, כ"א אלול תשפ"ו, 03 ספטמבר 2026, בהעדר הצדדים.