פלוני נ' קצין התגמולים-משרד הבטחון-אגף השיקום

בפנינו ערעור המוגש מכוח סעיף 33 לחוק הנכים (תגמולים ושיקום), ומופנה כלפי החלטת המשיב להכיר בקיומו של 50% אי כושר עבודה על חשבון השירות הצבאי, להבדיל מאי כושר מלא.

כללי

1. המערער מוכר, החל מחודש יוני 2022, כמי שסובל מנכות נפשית בשיעור 30% עקב שירותו הצבאי (להלן – "הנכות המוכרת").

   יצוין כי לצד הנכות המוכרת, המערער סובל ממספר בעיות רפואיות, בגינן הוא מוכר ע"י המוסד לביטוח לאומי כמי שסובל מאי כושר עבודה מלא.

   עוד יצוין כי המערער אינו עובד מזה כ- 15 שנים.

    

2. על רקע ההכרה בנכות המוכרת נבדק המערער, מפעם לפעם, על ידי צוות רב מומחים מטעם המשיב (להלן – צר"מ), וזאת לצורך בחינת הפגיעה בכושר עבודתו.

   ביום 21.11.24 התכנס צר"מ בעניינו של המערער, והחליט כדלקמן: "הצר"מ אינו יכול להבדיל כעת בין התגובה הנפשית הנורמטיבית דיכאונית למחלותיו הגופניות וההחמרה במחלותיו הגופניות, לבין החמרה במצבו הנפשי המוכר במשרד הבטחון. נוכח כך נמליץ על אובדן כושר תעסוקה מלא 100% ל 6 חודשים לצורך השלמת טיפולים אינטנסיביים".

   בהמשך להחלטת הצר"מ הנ"ל, אשר אומצה על ידי המשיב, שולם לו תגמול טיפול רפואי "מלא".

3. ביום 8.7.25 נבדק המערער על ידי צר"מ, אשר קבע כדלקמן:

   "מצבו הרפואי הכללי אינו מאפשר עבודה מפרנסת וזאת לצמיתות, אך בהתחשב בנכותו המוכרת למשרד הבטחון (30% PTSD) בלבד, צר"מ סבור כי הנבדק כשיר לעבודה חלקית, ועל כן צר"מ ממליץ על עבודה בעלת אופי משרדי בהיקף של 50% משרה, תוקף ההמלצה לצמיתות".

   ביום 20.8.25 החליט המשיב כי הוא מאמץ את מסקנות הצר"מ (לאחר שהם אומצו גם על ידי הרופאה המחוזית); כי מבחינת המשיב המערער כשיר לעבודה בהיקף של 50%; וכי בנסיבות אלה הוא זכאי לתט"ר חלקי (לפי תקנה 14ג(א) לתקנות הנכים (טיפול רפואי), בסכום חודשי של 4,906 ₪.

   על החלטה זו מונח הערעור שבפנינו.

    

4. לטענת המערער, החלטת המשיב היא שרירותית ובלתי סבירה; לא ניתן להתחקות אחרי הסיבה בגינה הוחלט להכיר באי כושר של 50% כאשר בעבר הוחלט להכיר באי כושר של 100%; וההחלטה אינה מנומקת כדבעי.

   לטענת המשיב, ההחלטה סבירה וניתנה לאחר התייעצות עם גורמי מקצועי מוסמכים, כאשר המערער אינו מציג כעת חוות דעת הנוגדת את עמדת גורמי המקצוע.

   ביום 11.6.26 התקיימה במסגרת הליך זה ישיבה מקדמית במעמד יו"ר הוועדה (בהסכמת הצדדים), בה חודדו טענותיהם, והובהר כי אין צורך בטיעונים נוספים.

    

   דיון והכרעה

    

5. לאחר שקילת הדברים מצאנו כי ההחלטה מושא הערעור אינה יכולה לעמוד כמות שהיא, וכי בנסיבות העניין אין מנוס מהשבת עניינו של המערער לבחינה נוספת בידי המשיב, בין היתר לצורך קבלת הבהרות, כפי שיפורט להלן.

    

6. ראשית, החלטת הצר"מ מיום 8.7.25, אשר אומצה על ידי הרופאה המחוזית וע"י המשיב עצמו, סובלת מסתירה פנימית.

   כך, בעוד שבתחילת פרק הסיכום של ההחלטה מציין הצר"מ כי "מצבו הרפואי הכללי אינו מאפשר עבודה מפרנסת וזאת לצמיתות", בהמשך הפיסקה מצוין כי "הנבדק כשיר לעבודה חלקית".

   ברי כי מדובר במסקנות סותרות, שאינן יכולות לעמוד בכפיפה האחת עם רעותה.

    

7. ודוק. המערער אינו עובד מזה כ- 15 שנים; צר"מים קודמים יצאו מהנחה שהוא אינו מסוגל לעבודה (דבר שגם התואם את הערכת המל"ל בענף נכות כללית); ונראה שזו גם היתה הנחת העבודה של הצר"מ האחרון (בהתעלם מסוגיית הקשר הסיבתי).

   משכך, לא ברור כיצד ומדוע סבר הצר"מ האחרון, ובעקבותיו המשיב עצמו, כי המערער מסוגל כיום לעבודה בהיקף של 50% משרה.

    

8. ייתכן שכוונת הצר"מ האחרון היתה, כי המערער מצוי באי כושר מלא של 100%, אך יש לזקוף רק 50% מכך לנכות המוכרת.

   ברם, הדבר מציב מספר קשיים.

   ראשית, זו לא ההנמקה המופיעה, לפחות לא ברחל בתך הקטנה, בהחלטת הצר"מ, והחלטת המשיב מושא הערעור כלל אינה נוקבת בה, אלא מציינת כי המערער מסוגל לעבוד בהיקף של 50% משרה.

   שנית, צר"מ שהתכנס בעבר בעניינו של המערער, ביום 21.11.24, סבר כי לא ניתן להבדיל (נכונה לאותה עת) בין תרומת המצב הכללי לאי הכושר, לבין תרומת החמרה במצב הנפשי המקושר לנכות המוכרת. משכך, לא ברור מהחלטת הצר"מ האחרון כיצד הוא, והמשיב בעקבותיו, היו מסוגלים להבדיל בין שני הדברים.

    

9. נמצא כי החלטת המשיב נסמכת על המלצת צר"מ בה קיימת סתירה פנימית ביחס לשאלת כושרו של המערער לעבוד, כאשר לא ניתן לדלות מהמלצת הצר"מ תשובות לשאלות שפורטו לעיל, לרבות בעניין קביעת קשר סיבתי, העובדתי והמשפטי, בין אי הכושר הנוכחי לבין הנכות המוכרת.

    

10. לאור האמור אין מנוס מלהשיב את עניינו של המערער למשיב, על מנת לקבוע את הבאים:

     

    • מהו אי הכושר הכללי של המערער לעבוד, בהתעלם משאלת התרומה של הנכות המוכרת. ככל שהמשיב סבור כי למערער יש כיום כושר עבודה כלשהו, עליו לפרט ולנמק כיצד מתיישב הדבר עם המלצות קודמות של צר"מים שישבו בעניינו; עם העובדה שהמערער אינו עובד מזה כ- 15 שנים; ועם קביעות המל"ל לפיהן המערער איבד את כושר לעבוד.

       

    • ככל שהמשיב סבור שיש לזקוף רק חלק מאי הכושר הנוכחי לנכות המוכרת, על המשיב לפרט ולנמק כיצד ניתן להבדיל בין תרומת הבעיות הרפואיות שאינן קשורות בנכות המוכרת לאי הכושר, לבין תרומת הנכות המוכרת לכך, בין היתר בשים לב להמלצות הצר"מ מיום 21.11.24 אשר לא היה מסוגל לעשות הבחנה זו.

    • על המשיב לתת דעתו לטענת המערער, לפיה מבחינה משפטית ככל שאי הכושר המלא הנוכחי הוא תולדה הן של המצב הכללי שאינו קשור לנכות המוכרת והן של הנכות המוכרת באופן שאינו ניתן להפרדה, יש להכיר בזכאות המערער לקבלת תגמול אי כושר מלא על חשבון השירות, ועל המשיב להכריע בטענה זו באופן מנומק כדבעי.

       

11. אנו מקבלים אפוא את הערעור, במובן זה שעניינו של המערער מוחזר למשיב, בכדי לדון ולתת הכרעה כמפורט בסעיף 10 לעיל, לאחר שתינתן למערער שהות להציג מסמכים נוספים שניתנו לאחר המועד בו ניתנה ההחלטה מושא ההליך הנוכחי.

    החלטה כאמור תינתן בתוך זמן סביר.

     

12. אנו מחייבים את המשיב לשלם למערער הוצאות ההליך בסכום כולל של 4,000 ₪, וזאת בתוך 30 ימים, אחרת ישא הסכום הפרשי הצמדה וריבית כחוק עד התשלום בפועל.

     

     

    המזכירות תעביר את פסק הדין לצדדים.

     

    ניתן היום, כ"א אלול תשפ"ו, 03 ספטמבר 2026, בהעדר הצדדים.

     

     

    אמיר סלאמה, שופט יו"ר הוועדה		עו"ד באדי חמדאן חבר הוועדה		דר' דני קירשנר חבר הוועדה