פלוני נ' איילון חברה לביטוח בע"מ

לפני תביעה שעניינה בתגמולי ביטוח בשל נזק שנגרם לרכב שהיה בבעלות התובע ושהיה מבוטח במועד הרלוונטי ע"י הנתבעת.

התובע טוען כי ביום 24.11.2024 היה מעורב בתאונה בה פגע ברכב שלפניו, ורכבו הוכרז "אובדן כללי" על ידי שמאי מטעם הנתבעת. הנתבעת דחתה את דרישתו לתגמולי ביטוח בטענה שרישיונו לא היה בתוקף במועד התאונה.
התובע ציין כי פנה לסוכנות הביטוח שלו "פוליביט" ושלח הודעת וואטסאפ לנתבעת בה הביע את תדהמתו וטען כי לא ידע על התליית הרישיון. התובע טוען כי לא ידע ולא קיבל כל הודעה על התליית רישיון הנהיגה שלו וביום 3.12.2024 פנה למשרד הרישוי וקיבל תדפיסים בדבר זימון לקורסים, אך טוען כי מעולם לא קיבל אותם לידיו.

בדיקה שערך במעקב המשלוחים של דואר ישראל הראתה כי ההודעות לא נמסרו לו והוחזרו לשולחם ביום 9.5.2024. התובע מציין כי רישיונו הוארך עד לחודש מאי 2025, החל מיום 25.11.2024, וניתנה לו ארכה לגשת לקורס נהיגה מונעת לאחר שפנה למשרד הרישוי.
התובע טוען כי עזב את ביתו בשדרות עקב מלחמת "חרבות ברזל" החל מאוקטובר 2023, ושב לביתו רק בחודש מאי 2025 . לכן, לא קיבל את ההודעות שנשלחו לכתובתו בשדרות.

התובע טוען כי חווה טראומה קשה עקב אירועי 7.10.2023 ומצבו הנפשי היה קשה, ולכן לא שב לביתו מוקדם יותר. הוא הוכר על ידי המוסד לביטוח לאומי כנפגע פעולות איבה מיום 7.10.2023, עם נכות נפשית זמנית בשיעור 30% מיום 1.12.2025 ועד 30.11.2025.

התובע הגיש חוות דעת שמאי מטעמו, מסילתי שלום, מיום 5.1.2025, אשר קבעה כי רכבו הוכרז "אובדן כללי" ואומדן הנזק הישיר הוא 70,870.00 ₪, המהווים 74.57% מערך הרכב המשוערך בסך 106,752.00 ₪.

הנתבעת אינה מכחישה את אירוע התאונה ביום 24.11.2024 ואת קיומה של פוליסת ביטוח לרכב התובע. עם זאת, הנתבעת דחתה את דרישת התשלום של התובע בטענה שהתובע נהג ללא רישיון נהיגה תקף, עקב התלייתו.
הנתבעת טוענת כי התובע נהג ברכב כאשר רישיונו הותלה על ידי משרד הרישוי ביום 23.9.2024, בעקבות צבירת נקודות, וכי ההתליה הייתה בתוקף ביום התאונה. נהיגה במצב זה עומדת בניגוד לתנאי הפוליסה, ובמיוחד לסעיף 16 לתוספת לתקנות הפיקוח על עסקי ביטוח ("הפוליסה התקנית"), הקובע כי נהגים מורשים חייבים להיות בעלי רישיון נהיגה בתוקף בישראל .

הנתבעת דוחה את טענת התובע בדבר אי-ידיעה על התליית רישיונו ומסתמכת על "חזקת המסירה" הקבועה בדין ובפסיקה. הנתבעת הגישה תעודות עובד ציבור ממשרד התחבורה ומדואר ישראל המעידות על משלוח הודעות לתובע.

תעודת עובד ציבור ממשרד התחבורה מאשרת כי רישיון הנהיגה של התובע הותלה ביום 23.9.2024 עקב שיטת הניקוד, וכי הודעות זימון לקורסים והודעת התליה נשלחו לכתובתו הרשומה בשדרות ב-2.3.2024 וב-2.9.2024. תעודת עובד ציבור מדואר ישראל מאשרת שדברי דואר רשום אלו הוחזרו לשולח בציון "לא נדרש".

הנתבעת מכירה בכך שהתובע פונה מביתו בשדרות, אך בהתאם לאישור מעיריית שדרות מיום 15.4.2026, החתום על ידי גב' לימור כהן, מנכ"לית העירייה, התובע היה מפונה מאוקטובר 2023 ועד אפריל 2024. מכאן שהוסרה המניעה האובייקטיבית לחזרתו לביתו כבר בחודש אפריל 2024, חודשים רבים לפני התאונה ומועד משלוח הודעת ההתליה. עיריית שדרות עצמה הבהירה כי החזרה לעיר לא הייתה אחידה, וההחלטה מתי לשוב הייתה סובייקטיבית ואינדיבידואלית לכל תושב, וכי הגישה לשדרות הייתה פתוחה והתאפשרה לכלל התושבים בסמוך לתחילת המלחמה.

גם אם התובע בחר מטעמיו האישיים שלא לשוב לביתו למרות הודעות הרשות המוסמכת, אין בכך כדי לסתור את "חזקת המסירה" או להטיל את האחריות למחדליו על כתפי המבטחת.
הנתבעת טוענת כי על פי ההלכה הפסוקה של בית המשפט העליון ברע"א 8690/22 מנורה חברה לביטוח בע"מ נ' פלוני (02/08/2023), משעה שנשלחה הודעה בדואר רשום לכתובתו של הנהג, קמה "חזקת מסירה" סטטוטורית. נטל ההוכחה לסתור חזקה זו מוטל על הנהג, ועליו להוכיח כי ההודעה לא התקבלה מסיבות שאינן תלויות בו ולא עקב הימנעות מכוונת מצידו.
הנתבעת מדגישה כי גם כאשר דבר הדואר הוחזר לשולח עקב אי-דרישתו, חזקת המסירה עומדת בעינה. הנתבעת טוענת כי התובע לא עמד בנטל זה, שכן יכול היה לשוב לביתו או לטפל בדברי הדואר שלו הרבה לפני מועד התאונה וכניסת ההתליה לתוקף.

דיון והכרעה-

הלכת מנורה (רע"א 8690/22מנורה חברה לביטוח בע"מ נ' פלוני(02.08.2023)) קובעת כי משנשלחה הודעה על התליית רישיון נהיגה בדואר רשום, חלה חזקת מסירה לפיה ההודעה נחשבת כמסורה לנהג בתום 15 ימים. נטל ההוכחה לסתור חזקה זו מוטל על הנהג, ועליו להוכיח כי לא קיבל את ההודעה מסיבות שאינן תלויות בו ולא עקב הימנעותו מלקבלה. חזקה זו חלה גם אם דבר הדואר לא נדרש והוחזר לשולח. אי-יכולת הנהג להסביר מדוע לא דרש את הדואר, או להוכיח שהאי-קבלה נבעה מסיבות שאינן תלויות בו, מותירה את החזקה על כנה.

בע"א (מחוזי חי') 2322-01-26פרו-אקטיב ביטחון אישי בע"מ נ' שומרה חב' לביטוח בע"מ(22.02.2026) נקבע שמשעה שהנתבעות באותו מקרה הוכיחו באמצעות תעודת עובד ציבור של משרד הרישוי משלוח ההודעות לכתובת המשמשת למסירת דברי דואר אליו- נטל ההוכחה עובר לכתפי הנהג להוכיח כי דבר בדואר לא התקבל בפועל (גם באותו מקרה הכתובת אליה נשלחו דברי הדואר הייתה בית אמו של הנהג).

התובע אינו מכחיש כי ע"פ רישומי משרד התחבורה נצברו לחובתו נקודות שחייבו אותו בביצוע קורס רענון נהיגה. התובע טען כי לא קיבל את ההודעות לידיו (אין מחלוקת שע"פ רישומי רשות הדואר ההודעות הוחזרו לשולח) ואף טען כי לא קיבל הודעה מבעל הדירה בה התגורר על כך שהתקבלו הודעות או דואר רשום.

לאור הלכת מנורה הקובעת קיומה של חזקת מסירה מקום בו דברי הדואר נשלחו לכתובתו הרשומה של הנמען, יש לבחון האם בנסיבות מקרה זה נסתרה חזקת המסירה שנקבעה.

התובע העיד כי לא קיבל לידיו את ההודעות המדוברות וכי לא קיבל עדכון ביחס להגעת הודעות כאמור מבעליו של יחידת הדיור ששכר בעיר שדרות. בנוסף העידה גרושתו של התובע אשר בביתה התגורר במהלך חלק מהתקופה בין 7.10.23 ועד לשובו ליחידה בחודש מאי 2025 כי עד אותו מועד לא חזר להתגורר בשדרות. את הטיפול בהעדרו של רישיון נהיגה ביצע התובע ביחידות המצויות מחוץ לשדרות ע"פ המסמכים שהוצגו (בית שמש ואשקלון).

התובע לא הביא לעדות את בעל יחידת הדיור אותה שכר בזמנו התובע, אולם לא מצאתי כי יש בעובדה זו כדי להביא לסתירת העדויות שנשמעו לפני. התובע אף הסביר כי לא נותר במערכת יחסים טובה עם אותו משכיר. כאמור- בפני העידו הן התובע והן גרושתו ועדויות אלה היו אמינות, השתלבו זו בזו ולא נסתרו בחקירתם הנגדית.

טענת הנתבעת כי היה על התובע להציג חשבונות צריכה (מים, חשמל) היכולים להעיד על כך שלא התגורר בנכס אינה ישימה במקרה שלפני, שכן המדובר ביחידת דיור שאינה מחוברת למונים עצמאיים, ולפיכך לא ניתן לקבל מידע אובייקטיבי ביחס לצריכה ספציפית במקום. משכך, לא ניתן לדרוש מהתובע להציג ראיה שאינה קיימת או שאין לו גישה אליה. בהתחשב בעובדה שע"פ עדותו של התובע התשלום ששולם לבעל הנכס היה כולל והתייחס גם לחשבונות הארנונה, החשמל והמים (תמלול ישיבת ההוכחות עמוד 6 שורות 3-6), ומאחר שהנתבעת לא סתרה טענה זו ולא ציינה כי ביקשה לקבל את חוזה השכירות ולא נענתה, לא מצאתי לפקפק בעדותו של התובע.

משכך, כממצא שבעובדה אני מקבלת את טענת התובע כי לא קיבל לידיו את הודעות ההתליה.

הנתבעת טענה כי היה על התובע לבדוק באופן אקטיבי את מצב צבירות הנקודות שהוטלו עליו אולם לא הצביעה על המקור החוקי לדרישה זו. אמנם כבר נפסק כי על נהג סביר לוודא כי רישיון הנהיגה שלו תקף וכי כתובתו העדכנית מצויה בידי הרשויות (ת"א (שלום ת"א) 17571-12-20פלוני נ' אושרי פדידה (16.6.2025) אולם מכאן ועד לקבוע קיומה חובה חוקית על כל נהג לוודא מצב צבירת הנקודות שעל ידו ולחייבו במעקב אחר משלוח הודעות ממשרד התחבורה בדבר מועדי קורסים לנהיגה מונעת נראה כי המרחק רב. אין מקום לחייב נהג לעמוד בתנאים החורגים משמעותית מהוראות החוק והפסיקה ולמעשה להעביר אל כתפיו את האחריות המוטלת בדין על הרשות. למותר לציין כי העבירות נשוא ההודעות אירעו כולן טרם 7.10.23 על כל המשתמע מכך ביחס למקום להקים דרישת מעקב בנסיבות אלה- ועוד על כך בהמשך.

נותר לבחון את השפעת גירסת התובע כי נעדר מביתו עקב המצב המלחמתי על הטענה כי לא היה באפשרותו לדעת על הודעות ההתליה. הנתבעת נשענת על תעודת עובד הציבור שהונפקה ע"י הגב' כהן, מנכ"לית עירית שדרות ממנה עלה כי ניתן היה לשוב ולהתגורר בשדרות החל מחודש אפריל 2024. על בסיס האמור בתעודה טענה הנתבעת כי התובע לא הוכיח כי נמנע ממנו לקבל את ההודעות. אולם, תעודת עובד הציבור עצמה מציינת כי "חזרת התושבים לעיר לא הייתה אחידה; חלק מהתושבים שבו לעיר טרם חודש אפריל 2024, בעוד חלקם המשיכו לשהות במוקדי האירוח וחזרו במועדים מאוחרים יותר... יודגש כי אין מדובר בשאלה אובייקטיבית בדבר היכולת הפיזית לשוב לעיר... חזרת התושבים בפועל הושפעה ממצבם הסובייקטיבי של כל תושב ותושבת, בהתאם לרמת החשש או החרדה האישיים שנבעו מהמצב הביטחוני". קביעה זו של הרשות המקומית, המכירה בממד הסובייקטיבי של חזרת התושבים, מעניקה חיזוק משמעותי לטענת התובע בדבר מצבו הנפשי והטראומה שחווה. היא מבהירה כי גם לאחר סיום המניעה הביטחונית האובייקטיבית, אי-יכולתו של התובע לשוב לביתו ולדאוג לענייניו הייתה מוכרת כחלק ממציאות החיים של תושבי שדרות. לפיכך, יש לראות בכך "סיבות שאינן תלויות בו" שהצדיקו את אי-קבלת ההודעות. 

עמדת הנתבעת מתעלמת מהנסיבות החריגות שהביאו לפינויו של התובע מביתו, אשר אינן רק נחלת התובע אלא נחלתו של ציבור שלם, מצפון ומדרום, שנאלצו לעזוב את בתיהם תחת אש ובנסיבות שלא היו קודם לכן בישראל. אין צורך להרחיב על שהתרחש ביום שמיני עצרת -7.10.23. תושבי שדרות פונו במהלך אותם ימים מביתם, במהלך תקיפת ישראל ע"י מחבלי החמאס ועוזריהם. האבדות והפגיעות בגוף ובנפש מלווים את כולנו כמדינה וכעם עד היום והם צפויים להמשיך ולהשפיע על חיינו, לדאבון הלב, גם בהמשך. אין המדובר במעבר דירה מתוכנן או בשינוי כתובת גרידא; הנסיבות שהביאו את התובע לעזוב את ביתו היו טראומטיות ואף הביאו להכרתו כנפגע פעולות איבה.

אין בית המשפט יכול שלא להביע מורת רוח עמוקה מהתנהלותה של הנתבעת בהליך שלפני. הנתבעת, כגוף מבטח וכשחקן מרכזי בשוק הביטוח, נושאת באחריות מוגברת לנהוג בתום לב, בהגינות ובשיקול דעת, בפרט במקרים המורכבים והרגישים הנובעים מאירועי מלחמה וטרור.

בנסיבותיו הייחודיות של תיק זה, כאשר מדובר בתובע תושב שדרות שפונה מביתו בשל אירועי ה-7 באוקטובר, חווה טראומה מוכחת והוכר כנפגע פעולות איבה, מצופה היה מהנתבעת לגלות רגישות יתרה ושיקול דעת מעמיק. תחת זאת, הציגה הנתבעת גישה פורמליסטית ונוקשה, תוך התבצרות בטענות טכניות בדבר חזקת המסירה, וזאת מבלי לבחון באופן מהותי את מכלול הנסיבות האנושיות והמציאות המורכבת בה היה שרוי התובע.
התעקשותה של הנתבעת לדרוש מהתובע, אשר היה שרוי במצב נפשי קשה ומפונה מביתו, לעמוד בסטנדרטים של מעקב אקטיבי אחר דברי דואר או עדכון כתובות, עולה כדי חוסר הבנה בסיסי של המציאות בשטח ושל השפעת אירועי המלחמה על אזרחי המדינה. קבלת עמדה זו הייתה מטילה על נפגעי מלחמה נטל בלתי סביר, תוך התעלמות מוחלטת מההשלכות הנפשיות והמעשיות של מצב החירום.

יתרה מכך, התנהלותה הדיונית של הנתבעת, ובכלל זה הימנעותה מלהתייצב לדיון באמצעות נציג מוסמך חרף הוראת בית המשפט, והסתרת מידע רלוונטי בדבר דו"ח חקירה פנימי, מעידה על חוסר שקיפות ועל ניסיון להתחמק מהתמודדות מהותית עם טענות התובע. התנהלות זו אינה עולה בקנה אחד עם הציפיות מגוף מבטח הפועל ביושר ובהגינות.

מיוחדות ומורכבות האירועים שהביאו את התובע לעזוב את ביתו בחופזה והצורך להתכנס פנימה לטיפול עצמי כפי שתואר על ידו ועל ידי גרושתו מהווים מצב שתוצאתו הסבירה הינה כי התובע לא יכול היה לדעת על קבלת ההודעות. מכיוון שקביעות ביהמ"ש בעניין מנורה הינן שהגם שהנהג לא ידע על הפסילה, שעה שלא עלה בידו לספק כל הסבר ביחס לשאלה מדוע דברי הדואר לא נדרשו על ידו ולא הוכיח שקבלת דברי הדואר נבעה מסיבות שאינן תלויות בו ולא עקב הימנעותו מלקבלן, הרי שהנהג מוחזק כמי שקיבל את הודעת ההתליה על כל המשתמע מכך- בענייננו התובע סיפק הסבר מניח את הדעת מדוע לא קיבל את ההודעות בנסיבות שאינן תלויות בו- הרי שנסתרה החזקה ולתובע כיסוי ביטוחי ביחס לתאונה נשוא התביעה.

בנוסף יש לתת את הדעת לעובדה שתכלית ההתליה אינה להביא לביטול הכיסוי הביטוחי ועובדת ביטולו של הכיסוי הביטוחי הינה תוצאת לוואי של התליית רישיון מטעמים פרוצדורליים או בטיחותיים. משכך, יש לטעמי להתייחס לחזקה שקבע ביהמ"ש במסגרת הלכת מנורה בזהירות המתבקשת ולהקפיד כי לא תביא לפגיעה בלתי מידתית במבוטח ששילם כדין את הפרמיה שנדרשה ממנו ע"י המבטחת ותוך מתן יתרון בלתי הוגן למבטחת אשר נהנית הלכה למעשה מתוצאת ההתליה שכלל אינה קשורה אליה.

יש להדגיש שתכלית דיני הביטוח אינה לאפשר למבטחות להתנער מחובותיהן בנסיבות קיצוניות שכאלה, אלא להגן על המבוטחים מפני סיכונים. בתיק זה, הנתבעת בחרה בדרך ההפוכה, תוך ניסיון להטיל את מלוא כובד המשבר על כתפיו של נפגע מלחמה. התנהלות זו אינה רק בלתי ראויה, אלא אף מנוגדת לרוח החוק ולעקרונות הצדק וההגינות.

מששוכנעתי כי התובע לא ידע ולא יכול היה לדעת על הודעות ההתליה, לא מצאתי מקום להידרש לטענות הצדדים ביחס לכפל ההודעות ולמשמעות העולה מהדברים (אף על פי שעל פניו נראה כי ענייננו דומה למצב העובדתי שהביא את השופטת מור-אל להכריע כי לנהג באותו מקרה כיסוי ביטוחי חרף ההודעות שנשלחו אליו וזאת במסגרת ת"א (מחוזי ת"א) 45675-11-22פלוני נ' מנורה חברה לביטוח בע"מ (21.12.2025)).

באשר לסכום התביעה- סכום התביעה מבוסס על חוות דעת שמאי- שלא נסתרה, אולם היא מתייחסת לערך הרכב וללא התייחסות לשרידי הרכב. ע"פ עדותו של התובע, שרידי הרכב מאוחסנים על ידו ולפיכך הנתבעת תהא זכאית לקבל לידיה את שרידי הרכב בכפוף לביצוע התשלום בהתאם לחוו"ד המומחה.

סיכומם של דברים-

התביעה מתקבלת והנתבעת תשלם לתובע סך של 106,752 ₪ כשהם נושאים ריבית שקלית מיום 24.11.24 (התובע לא חזר במסגרת סיכומיו של הטענה כי יש לחייב את הנתבעת בתשלום ריבית מיוחדת ובנסיבות אלה לא הונח בפני הבסיס העובדתי והמשפטי הרלוונטי להכרעה בסוגיה).

לעניין הוצאות ההליך לקחתי בחשבון את התנהלותה הדיונית של הנתבעת בין היתר נציג מטעמה שבחר שלא להתייצב לדיון חרף זימונו ע"י ביהמ"ש וגילוי קיומו של דו"ח חקירה (שלא הוצג) רק במהלך חקירתו הנגדית של נציג הנתבעת בניגוד לדין ולמצופה ממבטחת הפועלת בתום לב.

הנתבעת תשא בהוצאות התובע בסך 3,000 ₪, אגרה כפי ששולמה ושכ"ט עו"ד בסך 20,000 ₪.

הסכומים ישולמו בתוך 30 יום שאם לא כן יישאו ריבית שקלית עד למועד תשלומם בפועל.

זכות ערעור כדין.

ניתן היום, ט"ו אלול תשפ"ו, 28 אוגוסט 2026, בהעדר הצדדים.