פלונית ואח' נ' קיבוץ שמיר ואח'

בפניי תביעה שעניינה מקרה טראגי בו נמצא מר א.א ( להלן: "המנוח") ללא רוח חיים בבריכת שחיה הנמצאת בתחום שטח הנתבעת 1. האירוע התרחש ביום 5.7.15 ( להלן: "יום האירוע"). א"א ( יליד 1962 ) היה שחקן כדורמים אצל הנתבעת 1 בקבוצה בשם הפועל שמיר גליל עליון.

אודות שאלת האחריות למותו של א.א יעסוק פסק דין זה.

התובעים 1-5 הם יורשיו ועזבונו של המנוח, וחלקם היו גם תלויים בו למחייתם.

התובעת 1 הינה אלמנתו של המנוח, התובעים 2-5 הם ילדיו.

להלן גילאי התובעים:

תובעת 1 ילידת X.X.65

תובע 2 יליד X.X.85

תובע 3 יליד X.X.88

תובע 4 יליד X.X.93

תובע 5 יליד X.X.98.

תובע 5 היה נוכח בבריכה בעת שהמנוח התגלה ללא רוח חיים ולפיכך הוא תובע גם כניזוק ישיר גם מכח "הלכת אלסוחה".

נטען כלפי הנתבעת 1 כי היא הייתה הבעלים ו/או המפעילה ו/או המפקחת של הבריכה בה נמצא המנוח ללא רוח חיים. הנתבעת 2 הינה מבטחת אשר ביטחה בביטוח אחריות רלבנטי את הנתבעת 1.

מבחינת השאלות העומדות להכרעה, כך יהיה סדר העבודה: אפתח בהכרעה במספר שאלות עובדתיות הקשורות בשאלת האחריות לטביעתו של המנוח:

• משך הזמן בו היה המנוח מתחת למים עד אשר הוא נמשה מחוץ למים.

• האם יצאו מפיו של המנוח מים ומיצי קיבה בעת מאמצי ההחייאה?

• האם היה מציל בעת הטביעה והאם היה צורך שיהיה מציל בבריכה בהתאם לדין?

  בבדיקת הפן המשפטי אבדוק:

• האם העדר מציל בבריכה מהווה הפרת חובה הפרת חובה חקוקה?

• האם העדר מציל מהווה אינדיקציה להפרת חובת הזהירות של עוולת הרשלנות?

• האם קיים קשר סיבתי בין העדר מציל (ושאר האמצעים להצלת חיים) למות המנוח?

• האם הדפיברילטור היה תקין?

• האם היה צורך להימצאות אמצעים נוספים בבריכה להצלת חיים?

• בשלב זה נתייחס לחוות דעת מומחי הצדדים בשאלת הגורם למותו של המנוח.

• נבדוק האם התובעים גרמו לנזק ראייתי לנתבעים בכך שגופת המנוח לא נותחה?

• ככל שתוטל אחריות, נסיים בהכרעה באשר להיקף הנזק שנגרם לתובע 5 בתביעתו האישית ולהיקף הנזק שאירע לתלויים ולעיזבון.

   

  הכרעה בשאלות העובדתיות

נסקור עתה את העדויות שנשמעו אודות התרחשות אירוע הטביעה של המנוח.

נתחיל בסקירת העדים שנכחו בבריכה ונחקרו במשטרה.

עדות מר מתן הררי

מתן הררי ( להלן: "מתן") הוא עד תביעה. במשטרה העיד מתן ביום 15.6.16. מתן העיד כי הוא היה חלק מהאימון בבריכה של קבוצת הכדורמים ביום האירוע. האימון היה בסביבות שעה שמונה בערב. האימון היה במים כ- 45 דקות שחיה, בשאר הזמן היה משחק בכדור, סך כל האימון היה שעה וחצי.

ב- 5 עד 10 דקות האחרונות של המשחק, המנוח אמר שהוא עייף, הפסיק לשחק, שחקן אחר החליף אותו והוא נשען על מעקה הבריכה והלך לכיוון מדרגות היציאה בתוך הבריכה. כעבור 5-7 דקות, אחד השחקנים בשם ניב חטף כדור לפנים, ובגלל מיעוט השחקנים הוחלט לסיים את המשחק. השחקנים פנו לעבר הצד המערבי של הבריכה, חוץ משחקן אחד שהלך לפרק את מסלול השער. אותו שחקן הבחין באדם בקרקעית הבריכה ושאל "מי צולל למטה?" מתן מיד צלל למים אך לא הבחין במאומה, וכשעלה אל פני המים הבחין במנוח על המעקה של הבריכה מחוץ לבריכה על המדרכה של הבריכה ( סמוך לעמדת ניקוז המים הצמודה לבריכה) כאשר מבצעים עליו פעולות החייאה. מתן הצטרף לפעולות ההחייאה, הוא ניסה לוודא שהמנוח לא בלע את הלשון. בהמשך הביאו מכונת החייאה אשר נתנה למנוח פולסים חשמליים ללב. מד"א הוזמן.

מתן העיד כי כאשר המנוח הוצא מהבריכה יצאו לו הרבה מים מהפה ( בעדות בבית המשפט העיד כי יצאו למנוח גם "משהוא שנראה כמו מים" מהאף- עמוד 55 ש' 13-15), וגם מה שכינה מתן, "מיצי קיבה" ( "מין ירוק כזה משהוא מאוד סמיך ירוק- לבן חלבי כזה"- עדות במשטרה עמוד 2 ש' 44-45). במהלך העיסויים חזר הצבע וגם הדופק, אך למרבה הצער המנוח נפטר.

מתן העיד כי בעת החוג היה מציל בבריכה, אך הוא לא ידע כי בקבוצה עצמה היה מציל. מתן העיד שהתובע לא קיבל כל מכה, וגם במהלך המשחק לא היה משהוא חריג.

בעדותו של מתן בבית המשפט עלו העניינים הבאים.

מתן התאמן בקבוצה 4 שנים לפני האסון משנת 2011 ( עמוד 49 ש' 3-6 ).

האימון הסתיים כאשר ניב "חטף" כדור בפניו ( עמוד 29 ש' 20-22 וכן עמוד 36 ש' 11-13). בסוף האימון הקבוצה מוציאה את השערים ואת המסלולים שבבריכה. האימון מתבצע במים העמוקים, המנוח היה בצד של המים העמוקים, והוא התחיל לצאת מהבריכה לכיוון המים הרדודים ( עמוד 28 ש' 11-13 ). שחקנים החלו לצאת מהמים ובכך האימון הסתיים ( עמוד 30 ש' 9-16 )

מתן העיד כי בעת האימון היה מציל בבריכה, ככה זה בדרך כלל, אבל הוא לא יכול היה להעיד אם בכל רגע נתון היה מציל, הוא העיד כי פעמים רבות הוא מבחין באנשים כולל נערים עם חולצת מציל ( עמוד 31 ), אבל בפועל הוא לא ידע להעיד אם בעת הטביעה של המנוח היה מישהוא שמוגדר כמציל, כי בסוכה היו מספר אנשים ( עמוד 32 ש' 1-9 ).

מתן העיד כי בבריכה היה תמיד מציל בשם מאג'די ( עמוד 33 ש' 2 ), הוא היה המציל של הבריכה ואנשי הקבוצה אספו כסף כדי לשלם לו שיהיה מציל ( עמוד 33 ש' 7-8 ), לפי דעתו של מתן לא נראה לו שהקיבוץ היה מאשר שהייה בבריכה בלי מציל ( שם ש' 15-16 ).

מתן לא זכר את פעולותיו המדוייקות של התובע 5 בנו של המנוח, הוא כן זוכר שבעת שבוצעו פעולות ההחייאה, תבור הגיע לאחר המקלחת ( עמוד 35 ש' 20 וכן עמוד 36 ש' 1-2 ).

מתן העיד כי הוא לא יכול לזכור במדוייק את הזמנים שעברו מעת שהתובע 5 יצא למלתחה לבין השקיעה במים של המנוח, ייתכן גם שבעת שהתובע 5 הלך למלתחות המנוח עדיין שיחק ( עמוד 46 ש' 18-21 ).

בעניין ההערכה כי המנוח היה בקרקעית הבריכה 5-7 דקות, העיד מתן כי נקודת הזמן מתחילה בין המועד שהוא ראה את המנוח נח בדופן הבריכה ומבצע שחרור לבין סוף האימון ( עמוד 39 ש' 15-17 ). מתן העיד כי כאשר התובע 5 יצא מהבריכה למלתחות, האימון עדיין המשיך ( עמוד 40 ש' 8-9 ). מתן העריך כי לקח מספר שניות להעלות את המנוח מקרקעית הבריכה החוצה ( עמוד 41 ש' 13-14 ).

מתן טען כי הוא לא ראה בתחילה את המנוח שקוע בבריכה כי הוא צלל במקום מרוחק מהמקום בו היה המנוח ( עמוד 52 ש' 3-5 ).

מתן העיד כי הוא הראשון שביצע במנוח את ההחייאה והוא זה שביצע את רוב ההחייאה, הוא זה שלחץ לו על החזה (עמוד 42 ש' 1-2 וכן עמוד 52 ש' 11-13 ).

עדות מר עינב כהן

עינב כהן ( להלן: "עינב" ) העיד כעד תביעה. במשטרה מסר עינב את עדותו ביום 28.8.16. הוא העיד כי הוא בא להתאמן בקבוצה ביום האירוע, וכי הוא, תום וידיה ועוד נוספים היו מצילים מטעם הקבוצה. לעומת זאת מטעם הקיבוץ לא היה מציל ( עדות במשטרה, עמוד 1 ש' 11-12 ). עינב העיד שיש ברשותו תעודת מציל מוסמך. תוקף התעודה מיום 15.6.15

מבחינת קרות האירוע העיד כי במהלך האימון המנוח אמר שהוא עייף ועמד על שפת הבריכה, המשחק המשיך עוד 2 דקות, ואז הוא שמע את אביו ( ניב כהן שאת עדותו נסקור להלן) אומר: "וידית ( כנראה הכוונה לתום ויידה- י"ב) תסתכל מה קורה עם פלוני, היה למטה כזה בקרקעית הבריכה, ואז וידית צלל אליו, ואז קפצו מלא למים והוציאו אותו החוצה", והחלו לבצע בו פעולות החייאה בסיוע מכשיר החייאה.

בבית המשפט העיד כי באימון השתתפו 10 אנשים ששיחקו על שער אחד. במקום לא היה מציל, אם כי מאז המקרה יש מציל ( עמוד 58 ש' 13-18 ). עינב העיד כי הוא זוכר שהתובע 5 יצא מהבריכה למקלחת "זכור לי ששיחקנו דקה שתיים וזכור לי שראינו את המנוח כבר למטה בתוך המים" ( עמוד 59 ש' 14-15 ), אבל את הפרטים המדוייקים הוא לא זכר "אני זוכר שהתובע 5 הלך, אני לא זוכר אם זה היה ביחד או זה היה אחד אחרי השני. לא זוכר" ( עמוד 60 ש' 4-5 וכן עמוד 62 ש' 20-21). המרחק של המקלחת מהבריכה הוא 20 מ' ( עמוד 60 ש' 6-7 ). בעת שמשו את המנוח המשחק כבר הסתיים, כל השחקנים התרכזו בצד אחד של הבריכה ואז הבחינו שהמנוח בקרקעית הבריכה בצד השני ( עמוד 61 ש' 10-14 וכן עמוד 69 ש' 10-12. יעויין במוצג במ/1 שרטוט ששרטט עינב).

עינב טיפל במנוח ( עמוד 61 ש' 21 ), הוא לא ידע לומר אם יצאו מים רבים מהמנוח ( עמוד 62 ש' 8 ) הוא גם העיד כי הדפיברילטור לא הפיק פולס חשמלי בעת העבודה איתו ( עמוד 63 ש' 6-8 ), אך לדעתו המכשיר היה תקין ( שם ש' 14-15 ).

עינב העיד כי המנוח היה אדם גדול פיזית, הוא נמשה מקרקעית הבריכה ע"י 5 אנשים באופן מהיר ומיד החלו במאמצי ההחייאה ( עמוד 64 ש' 1-2 ). גם עינב העריך כי המנוח היה מתחת למים בין חמש לשבע דקות ( שם ש' 3-5 ), או כי חלפו בין 5-7 דקות מעת שהמנוח נראה עומד בצידי הבריכה עד שמצאו אותו בקרקעית ( עמוד 67 ש' 1-4 ). עינב גם העיד כי את ההערכה של 5-7 דקות הוא שמע ממתן ( שם ש' 7-9 ) אך בהמשך העיד כי אין לו הערכה מדוייקת של דקות ( עמוד 68 ש' 3-4 ).

עינב העיד כי לו היה מבחין במנוח עומד בצידי הבריכה ולפתע שוקע במים לא היה חושד שקרה משהוא והיה מניח שהוא צולל, אבל אם השהיה במים הייתה למשך זמן רב יותר, הוא היה פועל להצילו ( עמוד 65 ש' 8-16 ).

עדות התובע 5

התובע 5 הוא בנו של המנוח. הוא לא העיד במשטרה. הוא השתתף עם המנוח באימון הכדורמים. הוא תיאר בתצהירו את סדר הפעולות בעת אימון. בתחילה כולם שוחים, בהמשך מכניסים את השערים ומתחילים בחימום מסירות. בשל מיעוט המשתתפים באותו אימון, האימון התקיים רק על חצי בריכה. באימון נכחו שני שחקנים חדשים. במהלך האימון המנוח התחלף עם אחד השחקנים, אחרי התקפה אחת, התובע 5 הבחין באביו מחזיק עם הידיים בגדה של הבריכה ונשען עם הגב אל הקיר, מחייך ובועט ברגליו במים לצורך שחרור ( סעיפים 3.1 עד 3.7 לתצהיר. יעויין גם בעמוד 80 ש' 4-5 ) . כעבור כמה התקפות נוספות, התובע 5 לא הבחין באביו, הוא היה בטוח שאביו יצא והלך להתקלח, הוא התחלף עם שחקן נוסף, המשחק המשיך. התובע 5 יצא מהצד השני בו היה המנוח ( עמוד 81 ש' 1 ) ופנה למלתחות ודיבר עם אנשים שהיו ליד המטבח כ- 30-35 מ' מהחלק שבו התקיים האימון. התובע 5 העיד כי מרחק המקלחות בהן התקלח הוא כ- 100 מ' מהמקום בו טבע המנוח ( עמוד 84 ש' 12. עינב טען כזכור שהמרחק הוא 20 מ') ) הוא התקלח כ- 5-10 דקות ויצא מהמקלחת, ואז הבחין בהמולה ובקריאות לא לאפשר לו להתקרב. התובע 5 הגיע לגדת הבריכה בדיוק כשהוציאו את אביו. צבע גופו היה כחול- סגול וכל הגוף שמוט וללא הכרה. לטענת התובע 5 המנוח היה למעלה מ- 10 דקות שקוע במים, מכיוון שהוא יצא מהבריכה והתקלח, בין 5 ל- 10 דקות ורק אז גילו את אביו ( עמוד 82 ש' 5-16 ). התובע 5 העיד בבית המשפט כי מהרגע שיצא מהמים ועד ששמע את ההמולה עברו לפחות 10 דקות ( עמוד 86 ש' 1-3 ).

התובע 5 הכחיש את העובדה שאביו יצא מהבריכה. לטענתו אם הוא היה יוצא הוא היה מקיף את הבריכה לקחת את התיק שלו וכולם היו מבחינים בו, אבל אין אחד שהעיד שראו אותו מחוץ לבריכה לאחר שהוא התחלף והחל במנוחה ( שם ש' 18 עד עמוד 87 ש' 2 ).

במהלך ההחייאה יצאו לאביו מים רבים מהפה ( סעיף 3.10 לתצהירו), הוא החזיק בידו לבדוק אם יש לו דופק. מכשיר הדפיברילטור לא הפיק פולסים חשמליים ( סעיף 3.11 לתצהירו).

עדות מר גבי בוזגלו 

גבי בוזגלו ( להלן: "גבי") העיד כעד הגנה. בתצהירו העיד כי הוא השתתף באותו אימון בו טבע המנוח. הוא העיד שהוא יצא מהבריכה לנוח בערך באותו זמן בו יצא המנוח. בשלב מסויים הוא חזר לשחק והמנוח נותר על המדריגה בתוך הבריכה. גבי העיד בתצהיר כי "קשה לי לזכור היום כמה זמן חלף בדיוק מאז שנכנסתי למים, ועד שפלוני חולץ"( סעיף 3 לתצהיר). בכדי לרענן את זכרונו הוא שמע הקלטה שלו שניתנה בפני חוקר בשנת 2015. גבי העיד כי זכרונו בשנת 2015 היה טוב יותר מאשר בעת מתן התצהיר בשנת 2023 ( סעיף 3 לתצהיר).

בהקלטה ( שתמלילה צורף לתיק המוצגים וסומן ת/3 ) הוא אמר לחוקר שלדעתו חלפו 2-3 התקפות מעת חזרתו למשחק עד שהופסק המשחק לצורך חילוץ המנוח מהבריכה. כל התקפה היא אורכת דקה עד דקה וחצי. מכיוון שהאימון היה על שער אחד, כל התקפה ארכה כ- 20 שניות. יצויין כי בעדותו בבית המשפט לא זכר גבי אם שמע בטרם עדותו את ההקלטה ( עמוד 140 ש' 1-3 ועמוד 141 ש' 8 וש' 17), והוא גם לא זכר אם הוא בכלל דיבר עם חוקר.

גבי העיד כי הוא היה ליד המנוח, ואז היה חילוף והוא נכנס ( עמוד 147 ש' 1 ), הוא לא זכר את מי הוא החליף ( עמוד 156 ש' 14-18 ).

גבי צלל ביחד עם עוד שחקן מתן הררי ( עמוד 155 ש' 5 ) כדי לחלץ את המנוח שהיה מחוסר הכרה ולא נשם. לאחר שהמנוח חולץ מהבריכה, ד"ר רענן רפאלי שהוא וטרינר ביצע במנוח פעולות החייאה, והוא סייע בעיסויים. הובא למקום גם דפיברילטור. גבי העיד כי לא יצאו למנוח מהפה מים אלא רק הפרשות ואוכל.

בבית המשפט העיד ( ביום 14.1.25 ) כי בעת שחתם על התצהיר היה יחד עם ניב כהן וד"ר רענן רפאלי בבית של רענן, שלושתם ישבו יחד וחתמו על התצהירים ( עמוד 135 ש' 2-5 ). יצויין כי תצהירו של גבי לא אושר ע"י עורך דין ואין בו תאריך.

גבי העיד כי בעת שגילו את המנוח הוא היה בתוך המים ( עמוד 144 ש' 13 ), המנוח התגלה בעומק של 2 מ' ( עמוד 151 ש' 15-17 ). הוא זכר שהתובע 5 יצא מהמים אך לא ביחד עם המנוח ( עמוד 145 ש' 19-21 ), וכאשר המנוח נמשה מהמים התובע 5 הגיע מהמקלחות ( עמוד 146 ש' 5 ).

גבי אומנם לא זכר שהוא הוקלט ע"י חוקר, אך שהוקראו לו תמלילי ההקלטה ממנה עלה כי השוער זרק כדור על ניב כהן שפגע בפניו, וכתוצאה מכך המשחק הופסק והשחקנים הלכו לדפנות הבריכה, אמר גבי שמה שנאמר בהקלטה התרחש, על אף שבעת העדות הוא לא זכר מאומה, או ענה "יכול להיות" ( עמוד 149 ש' 17 וכן עמוד 148 ש' 15 עד סוף עמוד 149 ).

גבי העיד כי כיום ( בשנת 2025 ) בעת אימון יש מציל ( עמוד 158 ש' 1-5 ).

גם גבי העיד כי הדפיברילטור לא הפיק פולס חשמלי ( עמוד 159 ש' 14-15 ).

בעניין פליטת מים והימצאות הפרשות בפה המנוח, גבי העיד שהוא פתח את פיו של המנוח והוציא לו אוכל מהפה. הוא לא זכר שיצאו מים "אבל כנראה שאמרתי לו תשאל את ליאורה כי לאורה הייתה שמה ועשתה את כל ההחייאה..." ( עמוד 224 ש' 14-18 ).

עדות מר ניב כהן

מר ניב כהן ( להלן: "ניב") העיד מטעם ההגנה. ניב הוא אביו של עינב שהעיד מטעם התביעה.

ביום האירוע ( 5.7.15 ) העיד ניב במשטרה. אלה העניינים החשובים שעלו מעדותו במשטרה.

ניב הוא מאמן חוג הכדורמים שמתקיים בקיבוץ שמיר. חוג זה התקיים 4-5 שנים בטרם אירוע טביעת המנוח.

במהלך האימון, המנוח אמר שהוא עייף וביקש החלפה, הוא נעמד בצידי הבריכה. במקומו נכנס שחקן אחר. אחר דקה או שניים המחליף ביקש אף הוא להתחלף ונעמד בצד, ואז אותו מחליף אמר שהוא מזהה מישהוא שצלל. ניב קרא למנוח. בשלב זה הוא הבין שמשהוא לא בסדר עם המנוח. משו את המנוח מהמים והתחילו לעסות את ליבו. בהמשך מד"א גם הגיעו.

ניב לא ידע אם היה מציל בבריכה. "יש כמה אנשים. לא יודע אם יש להם תעודה" (עדות במשטרה מיום 5.7.15 ש' 14 ). ניב העיד כי הבריכה המדוברת היא של קיבוץ שמיר, ובעת האימון הבריכה סגורה לטובת החוג.

בעדותו הנוספת במשטרה ביום 1.6.16 העיד כי היו מספר אנשים בבריכה עם תעודת מציל כגון בנו עינב כהן.

ניב לא הבחין במנוח נעלם במים. הוא לא הבחין שהמנוח קיבל מכה או חבלה בטרם הוא נעלם. הוא לא שמע כל צעקה ממנו. ניב לא ידע על קיומו של מציל. ניב העיד כי בעת שגילו את המנוח הוא היה בתוך המים.

עוד העיד ניב:

" אני זוכר שהוא עמד בתוך הבריכה על המדריגה בצד ולא שחה ולא השתתף במשחק באותו הרגע. ואז שיחקנו קצת דקה או שתיים ואחד השחקנים שאני לא זוכר את שמו רצה לצאת לאחר שנכנס ממש, ואז רצינו שהמנוח ייכנס לשחק ואז התחלנו לחפש אותו וראינו שהוא מתחת למים" ( עמוד 2 ש' 26-28 ).

ניב העיד כי המנוח נעלם מתחת למים כדקה עד שתיים. כן העיד כי הוא לא היה ליד המנוח בזמן פעולות ההחייאה, ולכן לא זוכר אם יצאו ממנוח הפרשות כלשהן מהפה ( שם ש' 37-38 ).

בתצהירו העיד, כי המנוח היה שחיין טוב מאוד. עוד העיד כי בעת אימון הקבוצה הבריכה סגורה לקהל.

ניב העיד כי המנוח ביקש החלפה במהלך האימון. שחקן נכנס במקומו והוא נעמד על מדריגה בדופן הבריכה, היכן שעומדים המחליפים. זו מדריגה בגובה 1.20 מ', כך שמרבית גופו של המנוח היה בתוך המים והוא נשען עם גבו וידיו על דופן הבריכה. לטענת ניב, לעיתים המחליף שמחכה צולל עם ראשו במים כדי להתרענן וממתין לחזרה למשחק. בתצהירו כתב ניב כי זה שהחליף את המנוח היה עידו דולינסקי. עידו היה שחקן חדש ולכן לאחר שתיים עד שלוש התקפות שארכו דקה עד שתי דקות הוא ביקש החלפה. בשלב זה חיפשו את המנוח "מישהוא שם לב שהוא צולל, ומישהוא חשב שמשהוא לא בסדר. לכן צללו מיד לחלץ אותו. אם המנוח שקע במים מיד אחרי שעדו החליף אותו, החילוץ נעשה להערכתי לא יותר מדקה וחצי אחרי שקיעתו. אם שקע במים מעט מאוחר יותר, אז שהותו במים הייתה קצרה עוד יותר" ( סעיף 6 לתצהיר).

ניב זכר שלא יצאו למנוח מים מהפה אלא רק הפרשות ואוכל ( סעיף 7 לתצהיר), כן העיד: " אכן לא היו מים בריאות, להבנתי, כי הוא לא פלט מים" ( סעיף 8 ג. לתצהיר).

בעדותו בבית המשפט נשאל ניב אודות ההפרשות שיצאו מפיו של המנוח בעת שבוצעה בו החייאה, ועומת עם הסתירה כביכול בין עדותו במשטרה ובין תצהירו כאשר מחד במשטרה העיד שלא היה ליד המנוח בעת שהחיו אותו ובתצהיר הוא ידע להעיד על סוג ההפרשות שיצאו מפיו בעת שלב ההחייאה, כלומר שהיה בסמוך למנוח. תשובתו הייתה כי "רוב הזמן כמו שאמרתי קודם, לא הייתי לידו וכשבאתי לאזור שנעשו פעולות ההחייאה, לא ראיתי שיצאו מים" ( עמוד 172 ש' 10-12 ), כלומר בתחילת פעולות ההחייאה הוא לא היה בסמוך למנוח ( שם ש' 13-17 ).

ניב העיד רק בבית המשפט כי במשחק הנדון הוא היה השופט ( עמוד 173 ש' 5-6 ועמוד 174 ש' 9 ) ולא שיחק בתוך המים ( שם ש' 13 ). ניב לא זכר בתחילה שפגע בו כדור במים וזו הייתה הסיבה להפסקת המשחק ( שם ש' 18-21 ), בהמשך נזכר שפגע בו כדור אך הוא לא זכר אם זה היה בתוך המים או לא ( עמוד 175 ש' 16-17 ).

בבית המשפט העיד ניב כי הוא חושב שאכן הדפיברילטור לא הפיק פולס חשמלי, אבל הוא לא ראה זאת ( עמוד 181 ש' 14 וש' 19).

ניב לא זכר שגם גבי היה מחליף אחרי דולינסקי. גם שתבור יצא החליפו אותו ( עמוד 191 ש' 17-21 ועמוד 192 ש' 1-7 ).

עדות ד"ר רענן רפאלי

ד"ר רענן רפאלי ( להלן "רענן") העיד מטעם ההגנה.

התצהיר שהגיש רענן, היה תצהיר דומה מאוד בחלקו הראשון לתצהיר שהגיש ניב .

בתצהירו העיד כי המנוח היה שחיין מצויין. עוד העיד כי בעת אימון הקבוצה הבריכה סגורה לקהל.

רענן העיד בדומה לניב כי המנוח ביקש החלפה במהלך האימון. עידו דולינסקי נכנס במקומו והוא נעמד על מדריגה בדופן הבריכה, היכן שעומדים המחליפים. גם רענן העיד כי המדרגה היא בגובה 1.20 מ', כך שמרבית גופו של המנוח היה בתוך המים והוא נשען עם גבו וידיו על דופן הבריכה. אף רענן העיד כי לעיתים המחליף שמחכה צולל עם ראשו במים כדי להתרענן וממתין לחזרה למשחק. עידו דולינסקי שהחליף את המנוח, היה שחקן חדש ולכן כעבור 2-3 התקפות (כדקה עד דקה וחצי) הוא יצא מהמשחק. כאשר עידו יצא הייתה כוונה שהמנוח יחזור, אך לפתע לא הבחינו בו "מישהוא שם לב שהוא צולל, מישהוא חשב שמשהוא לא בסדר, ומישהוא זינק להוציא אותו" ( סעיף 5 לתצהיר).

רענן היה הראשון שבדק את המנוח ( סעיף 6 לתצהיר וכן עמוד 205 ש' 17 ועמוד 226 ש' 16-17 ). לא היה לו דופק הוא לא נשם. רענן העיד כי יצאו למנוח מהפה הפרשות ואוכל אך למיטב זכרונו לא מים ( סעיף 6 לתצהיר וכן עמוד 224 ש' 16). רענן העיד כי הוא יודע לזהות בין מיצי קיבה לבין מים, והוא גם העיד שהם יכולים לצאת יחד ( עמוד 232 ש' 16-22 ) רענן ביצע עיסוי למנוח והובא גם דפיברילטור, המכשיר "דיבר" ונתן הוראות אך לא נתן שוקים חשמליים. רענן העיד בבית המשפט כי בתחילה חשב שהדפיברילטור לא היה תקין, בהמשך הבין כי אין הדבר אומר שהמכשיר היה תקול, אלא זו הייתה "החלטתו" של המכשיר בהתאם לתכנותו ( סעיף 7 לתצהיר וכן עמוד 220 ש' 11-21 ועמוד 221 ש' 1-2). בהמשך נקבע מותו של המנוח והוא פונה עם אמבולנס. רענן כמו ניב היו בטוחים שהמנוח נפטר מדום לב.

יצויין כי תצהירי רענן וניב הוגשו ללא אימות וללא תאריך.

רענן הגיע לטפל במנוח מחוץ למים, מהצד השני, המערבי של הבריכה. המנוח היה בטרם טבע, בצד המזרחי ( עמוד 206 ש' 13-16 וכן עמוד 214 ש' 16 ).

רענן לא זכר האם הוגדר מישהוא מבין השחקנים שיתפקד כמציל או כשופט ( עמוד 211 ש' 15-16 ).

רענן העיד כי כיום באימונים יש בבריכה מציל ( עמוד 223 ש' 11-12 ).

עדות מר מיכאל בקלש

מיכאל בקלש ( להלן: "מיכאל" ) הוא עד תביעה, הוא גיסו של המנוח ומשמש כמאמן ספורט בכיר בענף השחיה, כמציל מוסמך, כשופט מוסמך מטעם איגוד השחיה בישראל ואיגוד השחיה הבינ"ל וכמנהל בריכה ( כל התארים גובו בתעודות אשר צורפו לתיק מוצגי התביעה).

מיכאל העיד בתצהירו כי נוכחות מציל לא קשורה ליכולות השחיה של השחיינים או משתמשי הבריכה. לטענתו בכל תחרויות השחיה בהם השתתף מאז שנת 1982, קיימת נוכחות של מציל מוסמך ( סעיף 9 לתצהירו וכן עמוד 76 ש' 16-21 ). בדרך כלל במרכז הבריכה קיימת עמדה שם נמצא מציל כדי שיהיה לו "פנורמה על כל הבריכה" ( עמוד 75 ש' 21 ), לדעת מיכאל "נוכחות מציל מוסמך המצוי מחוץ למים מאפשרת גילוי מיידי של תחילת הטביעה, חילוץ מהיר של הטובע ומתן טיפול רפואי מיידי ומציל חיים" ( סעיף 11 לתצהירו), לדעתו לו היה מציל בעת טביעת המנוח, מותו הטראגי היה נמנע ( סעיף 13 לתצהירו).

מציל צריך להיות מהרגע שסדרן מגיע למתוח חבל בבריכה ועד שאחרון האנשים עוזב את הבריכה ( עמוד 76 ש' 5-7 ).

לחוות דעת מומחי הצדדים אתייחס בהמשך.

הכרעה בעניין ההתרחשות העובדתית

ראשית אגש להכריע בפן העובדתי. הכרעה בעניין זה תעזור לנו לבחון את יתר השאלות המשפטיות העומדות להכרעה. אחלק את ההכרעה לתתי פרקים כמפורט להלן.

כמה דקות שהה המנוח בתוך המים? 

על פי כלל העדויות שבאו בפניי אני קובע כי המנוח שהה מתחת למים לפחות 6 דקות ( בסבירות גבוהה אף יותר מכך) עד אשר משו אותו מקרקעית הבריכה החוצה.

אבהיר עתה כיצד הגעתי למסקנה זו.

המנוח היה חלק מאימון של קבוצת כדורמים. במסגרת האימון השתתף גם בנו- התובע 5.

האימון התבצע רק על שער אחד, כלומר על חצי בריכה בגלל מיעוט המשתתפים.

התובע 5 תיאר את מהלך האימון. בתחילה כולם שוחים, בהמשך מכניסים את השערים ומתחילים בחימום מסירות. במהלך האימון המנוח התחלף עם אחד השחקנים אך לא יצא מהבריכה אלא עמד על גדת הבריכה כאשר רגליו במים, ופלג גופו העליון מחוץ למים. על פי עדות ניב ורענן, גובה המדריגה עליה עמד המנוח היא 1.20 מ' כך שרוב גופו של המנוח נמצא מחוץ למים.

התובע 5 הבחין במנוח מחזיק עם הידיים את גדת הבריכה, ונשען עם הגב אל הקיר, מחייך ובועט ברגליו במים לצורך שחרור ( יעויין גם בעמוד 80 ש' 4-5 ). התובע 5 המשיך לשחק עוד מספר התקפות. על פי עדות גבי, כל התקפה אורכת בין דקה לדקה וחצי. בשלב זה התובע 5 כבר לא הבחין באביו, הוא סבר כי אביו יצא מהבריכה להתקלח. גם הוא יצא מהבריכה לאחר שהחליפו אותו במשחק ופנה למלתחות. המשחק אותה עת המשיך. יש להניח שחלפו בערך 2-3 דקות מעת שהתובע 5 הבחין לאחרונה במנוח עד שהוא יצא מהבריכה ( הוא שיחק מספר התקפות. כפי שנראה להלן, גם ניב ורענן העידו כי ההתקפות מלאחר החלפת המנוח ארכו דקה עד שתי דקות) יהיה זה סביר להעריך כי המנוח בשלב זה היה כדקה וחצי מתחת למים ( כמחצית הזמן שהתובע 5 שיחק מעת שראה את אביו ועד שיצא מהבריכה).

התובע 5 יצא מהצד השני בו היה המנוח ופנה למלתחות. בדרכו למלתחות הוא שוחח עם אנשים ודיבר עם אנשים שהיו ליד המטבח כ- 30-35 מ' מהחלק שבו התקיים האימון. התובע 5 העיד כי מרחק המקלחות בהן התקלח הוא כ- 100 מ' מהמקום בו טבע המנוח ( עמוד 84 ש' 12 ) הוא התקלח כ- 5-10 דקות ויצא מהמקלחת, ואז הבחין בהמולה ובקריאות לא לאפשר לו להתקרב. התובע 5 הגיע לגדת הבריכה בדיוק שהוציאו את אביו מהמים ללא הכרה.

אם נעריך שהתובע שהה במקלחות כ- 7.5 דקות ( מחצית הזמן שבין 5 ו- 10 דקות) הוא רץ לעבר אביו, ולזמן זה נוסיף עוד כדקה וחצי שהמנוח היה שקוע במים בעת שהתובע 5 יצא מהבריכה, הרי יצא כי המנוח שהה בתוך המים כ- 9 דקות עד שהוא הוצא מהמים ( עמוד 86 ש' 1-2 ).

אורך הזמן שתואר עתה למשך שהיית המנוח במים על פי עדותו של התובע 5 נסמכת על מספר אדנים: ראשית, כאשר הוא יצא מהמים לאחר מספר התקפות, מעת שהבחין באביו לאחרונה, הוא לא הבחין במנוח. שנית, המנוח הוצא מהמים רק כעבור עוד מספר דקות בהם שהה התובע 5 במקלחות, מה שנותן בטחון לפי עדות התובע 5 כי המנוח שהה בתוך המים קרוב ל- 9 דקות עד שנמשה החוצה.

עדות התובע 5, שהוא בעל דין, על שהיית המנוח בתוך המים דקות ארוכות נתמכה במספר עדויות נוספות.

העדות המסייעת הראשונה הייתה של מתן. ראשית, מתן אישר כי בעת שהתובע 5 יצא מהבריכה האימון עדיין המשיך. שנית, אף מתן העיד כי המנוח ביקש להתחלף בשל עייפות, והוא נשען על מעקה הבריכה והלך לכיוון היציאה מהבריכה. כעבור 5-7 דקות האימון הופסק, מכיוון שאחד השחקנים ששמו ניב קיבל כדור לפנים, ובגלל מיעוט המשתתפים האימון הופסק. בשלב זה הבחינו במנוח שקוע במים. על פי עדות זו חלפו עד 7 דקות מעת יציאת המנוח מהאימון למנוחה על דופן הבריכה ועד להוצאתו מהמים ( עמוד 39 ש' 11-17 ). יש לציין שאומנם לא ניתן לדעת, על פי עדות זו, מתי בתוך טווח 7 דקות אלו המנוח טבע, אך גם חשוב לציין כי מתן לא העיד שהבחין במנוח עומד על דופן הבריכה, עד סמוך לגילויו בתוך המים, כך שיותר סביר ששקיעת המנוח אירעה בסמוך לזמן שמתן הבחין בו באחרונה עומד על דופן הבריכה. על פי עדות זו המנוח היה שקוע בתוך המים כ- 6 דקות.

סיוע (ברמה פחותה מעדות מתן) לקביעה שהמנוח היה שקוע בבריכה דקות מספר, לפחות 5 דקות עד לגילויו ומשייתו ניתן לקבל גם מעדותו של עינב.

במשטרה העיד עינב כי מעת שהמנוח יצא לנוח על דופן הבריכה ועד שהוא שמע את אביו ניב, מזהה את המנוח בקרקעית הבריכה, חלפו 2 דקות. לעומת זאת בעדות בבית המשפט, פרק הזמן של 2 דקות עד שהמנוח נצפה בתוך המים, החל להימנות מהזמן שהתובע 5 היה במקלחת ( עמוד 59 ש' 14-15 ). כזכור הערכנו כי התובע 5 יצא מהבריכה כ-2-3 דקות לאחר שהבחין לאחרונה באביו עומד על דופן הבריכה, אם נוסיף עוד כדקה עד שהוא הגיע למקלחת יוצא שעינב הבחין במנוח בתוך המים כ- 5 וחצי עד 6 דקות לאחר שהתובע 5 ראה אותו עומד על דופן הבריכה. בשלב זה המנוח היה שקוע במים כ- 4.5 דקות. חישובי זמן אלו הם בקירוב, עד שעינב עצמו העיד שאין לו סיבה להעריך אחרת ממתן שהעיד כי המנוח היה מתחת למים כ- 5-7 דקות ( עמוד 64 ש' 3-5) הוא גם הניח כי מעת שהמנוח נצפה לאחרונה עומד בדופן הבריכה ועד שהוא נמצא בקרקעית הבריכה חלפו בין 5-7 דקות( עמוד 67 ש' 4 ), והוא גם אישר את מהלך ההתרחשויות שהתובע 5 תיאר ( עמוד 62 ש' 13-22 ).

נכון הוא שעינב גם העיד כי את ההערכה של 5-7 דקות הוא שמע ממתן ( עמוד 67 ש' 4-9 ). כאשר נשאל איך עדותו בבית המשפט מסתדרת עם עדותו במשטרה לפיה המנוח נמצא שקוע בקרקעית כעבור 2 דקות בלבד מעת שיצא לנוח על דופן הבריכה, הוא ענה שהוא התכוון שזה היה פרק זמן קצר ו"אין לי הערכה מדוייקת בנושא של דקות" ( עמוד 68 ש' 3-4 ). משפט זה על העדר הערכה מדוייקת למשך השהיה במים, אינו סותר את האפשרות שהוא העלה בעדותו בבית המשפט בדבר שהיית המנוח במים 5-7 דקות, או 4.5 דקות בהתאם לחישוב שבוצע לעיל, מכיוון שגם זו אינה הערכה מדוייקת אלא טווח של זמן. טווח זה יכול להשתלב עם שהות מתחת למים של כ- 6דקות, כפי שפורט לעיל.

אני רואה בעדותו של עינב סיוע לעדות התובע 5 ומתן. אכן רמת הסיוע של עדות זו היא ברמה נמוכה יותר מאשר עדותו של מתן, מכיוון שאיני מתעלם מהעובדה כי בעדות במשטרה שניתנה יחסית סמוך לקרות האירוע ( 28.8.26 מעל שנה מיום האירוע) ננקב פרק זמן קצר של 2 דקות מעת יציאת המנוח מהמשחק ועד למשייתו מהמים. ואולם עינב חזר מספר פעמים בעדותו בבית המשפט על פרק זמן ארוך של 5-7 דקות, הן ביחס לעדות מתן והן ביחס לעדות התובע 5, והוא אף הבהיר שהוא לא נוקב בפרק זמן מדוייק אלא בטווח זמנים, כך שניתן להסתמך על עדותו זו, ועל הבהרותיו בקשר לעדותו במשטרה כעדות מסייעת ברמתה, לעדותו של התובע 5 ולקבוע אליבא דעדותו זו כי המנוח היה מתחת למים פרק זמן המתקרב ל- 5 דקות, שזהו גם פרק זמן משמעותי לשהייה מתחת למים, ללא חילוץ בזמן.

מה משקלה של עדותו של גבי?

גבי העיד בתצהירו כי עדותו שהוקלטה ע"י חוקר בשנת 2015 משקפת את העמדה המדוייקת שלו לאירוע הטביעה לאור הסמיכות של העדות לקרות הטביעה ( עמוד 149 ש' 17-19 ). במהלך עדותו בבית המשפט הוא לא זכר מאומה מהאירוע ( עמוד 148 ש' 22 עמוד 149 ש' 3 ).

לפיכך נבדוק מה אמר בעדות משנת 2015.

העדות הוגשה לתיק ( ת/3 ) ועלה ממנה כי במהלך האימון המנוח היה בסדר גמור, לא התלונן ולא נראו אצלו סימנים חריגים או קשיים כלשהם. לקראת סוף האימון המנוח התעייף והלך הצידה לדופן המזרחית כדי לנוח, והוחלף על ידי שחקן חדש בשם עידו (על פי עדות ניב זהו עידו דולינסקי). גבי והמנוח אף דיברו מעט, והמנוח סיפר לו על ניתוח שהוא עומד לעבור להצרת הקיבה ( עמוד 10 לתמליל).

לאחר מכן השחקנים המשיכו לשחק שוב. כאן העיד גבי כי " מבחינת תחושת זמן, אני לא יודע להגיד לך. אין לי מושג" ( עמוד 11 ש' 1-2 לתמליל). אחרי התקפה או שתיים עידו התעייף ויצא, והתובע 5 יצא אף הוא מהמים ולא ראה בשלב זה את המנוח ( שם ש' 8 ) וגבי חשב שהלך למקלחות או לאוטו. בהמשך המשחק נעצר לחלוטין לאחר שהשוער זרק כדור שפגע לניב בפנים, וכולם עצרו והלכו לדפנות הבריכה ( שם ש' 12 ). בשלב זה, תום שעמד על השפה צעק "פלוני צולל", וגבי שהבין מיד שמשהו לא הגיוני קרה שחה מיד והוציא אותו מהמים.

עדות זו תומכת בעדות התובע 5 כי לאחר שהמנוח התחלף ועמד בדופן הבריכה המשחק המשיך לעוד מספר התקפות ואז התובע 5 יצא מהבריכה ולא ראה את המנוח. בשלב זה טרם התגלה כי המנוח טבע.

לפי עדות עינב במשטרה, כעבור 2 דקות מעת שהמנוח יצא לנוח בצידי הבריכה זיהו שהוא טבע. על פי עדות גבי הדבר לא ייתכן, מכיוון שלפי עדותו, התובע 5 יצא מהבריכה כעבור מספר התקפות, הערכנו כעבור כ- 2-3 דקות, מעת שהמנוח יצא לנוח. המשחק עוד המשיך, לא מצויין אצל גבי כמה זמן המשיך המשחק. בשלב הבא ניב נפגע מכדור בפניו. בשלב זה המשחק נפסק השחקנים התארגנו בצידי הבריכה ורק אז הבחינו כי המנוח טבע, כלומר חלפו עוד מספר דקות, עד שהתגלה דבר טביעתו של המנוח, כך שאין לומר כעדות עינב שכבר כעבור 2 דקות מעת שהמנוח יצא מהבריכה התגלה שהוא טבע.

מהלך דברים זה המתואר אצל גבי, תואם את סדר ההתרחשות שתיאר התובע 5. לגבי אורך הזמן שחלף מעת יציאת התובע 5 מהבריכה ועד לגילוי המנוח שקוע במים, גבי העיד בפני החוקר שאין לו תחושת זמן ואכן בעדותו אין סדר זמנים מדוייק, כך שאין לומר כי גבי בעדותו סותר את מהלך הזמנים שהתובע 5 תיאר ואשר קיבלו אישוש כאמור לעיל מיתר העדויות, מחד, ומאידך הוא תומך בגרסת התובע 5 מבחינת השתלשלות האירועים מעת יציאת המנוח מהמים ועד למשייתו מהקרקעית ללא הכרה.

נעבור עתה לעדות ניב. בעדותו, עידו דולינסקי החליף את המנוח, אך כיוון שהוא היה שחקן חדש הוא ביקש החלפה כעבור שלוש התקפות שארכו דקה עד 2 דקות. בשלב זה גילו שהמנוח נעלם והחלו לחפש אותו, כלומר כ- 2 דקות לאחר שהוא הוחלף ( מזכיר את עדות עינב בנו במשטרה).

על פי גרסת ניב, כל האירוע של פגיעת הכדור בו, עליה העידו כל העדים ( מתן, עינב וגבי) אשר גרם להפסקת האימון, לא תואר על ידו בתצהירו ( עמוד 174 ש' 18-21 ). הוא גם העיד שהוא בכלל לא היה במים אלא היה שופט מחוץ למים ( עמוד 173 ש' 5 ). בהמשך עדותו נזכר שפגע בו כדור בפניו, אך לא זכר אם היה במים. הוא גם העיד שלא זורקים כדור על שופט הנמצא מחוץ למים ( עמוד 175 ש' 21-22 ), כך שאם נשלב את גרסת ניב עם שאר העדויות הרי ברור שהכדור פגע בו בעודו במים, כפי שהעידו כולם, מכאן שאין לקבל את עדותו של ניב שכבר אחרי 2 דקות מעת החלפת המנוח התגלה שהוא טבע, אלא יש להוסיף פרק זמן נוסף של יציאת התובע 5, המשך המשחק והפגיעה בניב, הפסקת המשחק ואז ריכוז כל השחקנים בדופן הבריכה, ורק בשלב זה נמצא המנוח, נמצא כי מעת יציאת המנוח מהבריכה ועד מציאתו בקרקעית הבריכה עברו לפחות 7-8 דקות. המנוח היה שקוע במים בין 6 ל- 7 דקות.

רענן העיד על לוח זמנים דומה לזה שהעיד ניב, מהאמור עתה מצאתי לדחות גם את גרסתו בעניין זה.

נסכם את סדר השתלשלות העניינים המסתבר ביותר מעת שהמנוח עמד בצידי הבריכה ועד שהוא נמשה מהמים.

לקראת סוף האימון חש המנוח עייפות (ואולי אף תחושה לא טובה) הוחלף ויצא מהמשחק, ונעמד על דופן הבריכה. התובע 5 הבחין בכך בעודו משחק עדיין בבריכה. כעבור כ- 2-3 דקות הוחלף התובע 5, יצא מהבריכה וסיים את האימון. בשלב זה הוא כבר לא ראה את המנוח בבריכה. הערכנו כי המנוח בשלב זה היה כבר מעל דקה וחצי בתוך המים, לאחר ששקע בדממה לתוככי הבריכה. התובע 5 יצא למקלחות, המשחק המשיך עוד כ- 4-5 דקות לפחות עד שניב קיבל כדור לפניו מה שהביא לסיום האימון, לריכוז השחקנים בצד אחד של הבריכה ולאבחנה במנוח, מעל 6 דקות מאז ששקע במים.

סדר זמנים זה הוא בקירוב והוא נבנה מריכוז כל העדויות בתיק. לפי התובע 5 המנוח היה כ- 9 דקות בתוך המים, לפי מתן לפחות 6 דקות. עדות גבי מחזקת את עדות התובע 5 לעניין סדר התרחשות האירועים וסותרת את עדות עינב במשטרה לכך שכעבור 2 דקות מעת שהמנוח הוחלף הוא נצפה שקוע בתוך המים. עדות עינב בבית המשפט, הסבירה את האמור בעדותו במשטרה והיא מחזקת את עדות התובע 5 ומתן. על פי עדותו בבית המשפט המנוח היה שקוע בין 4.5 דקות ל- 6 דקות בתוך המים ( בהתאם לכל חלק אחר של עדותו).

עדות ניב הייתה עדות בעייתית שקשה להסתמך עליה. הוא לא זכר כי הכדור פגע בו וזה מה שהביא להפסקת האימון. בשלב זה בוודאי שהוא היה במים, אך הוא לא זכר שהוא היה בתוך המים, למרות שכולם העידו על כך. שילוב של כל העדויות מורה כי ניב נפגע לאחר מספר התקפות מאז שהתובע 5 יצא כך שגם עדותו ( ועדות רענן) לפיה המנוח נמצא שקוע במים לאחר כ- 2 דקות מעת שיצא למנוחה לא יכולה להתקבל.

אני קובע איפה כי המנוח היה שקוע במים לפחות 6 דקות ובסבירות גבוהה אף מספר דקות נוסף.

בהמשך מותו של המנוח נקבע ע"י רופאה לאחר פעולות ההחייאה שכשלו.

נשוב ללוח זמנים זה לאחר ניתוח עדויות המומחים.

האם יצאו מפיו של המנוח מים/הפרשות אחרות בעת שבוצעו בו מאמצי ההחיאה?

התשובה לשאלה זו חיובית.

מתן העיד מפורשות במשטרה ובבית המשפט כי יצאו למנוח מים רבים מהפה וכן הפרשות שונות. בבית המשפט העיד שיצאו מים גם מהאף ( עמוד 55 ש' 13-15 ). גם התובע 5 העיד כי במהלך ההחייאה יצאו מים רבים מפיו של המנוח. עינב לא זכר אם יצאו מים רבים מהמנוח ( עמוד 62 ש' 8 ). ניב העיד במשטרה ( בעדותו השניה מיום 1.6.16 ) כי לא היה בסמוך למנוח בעת פעולות ההחייאה לכן הוא לא זוכר אם יצאו הפרשות כלשהן בעת ההחייאה. בתצהיר הוא כבר העיד שלא יצאו למנוח מים מהפה אלא רק הפרשות ואוכל. כאשר נשאל על הסתירה בין עדותו במשטרה ועדותו בתצהיר אמר שרוב הזמן לא שהה ליד המנוח בעת ביצוע מאמצי ההחייאה, בהמשך שהגיע לא הבחין שיצאו מים ( עמוד 172 ש' 13-17 ). רענן העיד כי יצאו מהמנוח הפרשות ואוכל אך לא מים, אך הוא הסכים כי כי ייתכן ומיצי קיבה ומים יכולים לצאת יחד ( עמוד 232 ש' 16-22 ). גבי העיד כי יצאו מפיו של המנוח הפרשות ואוכל עוד הוא העיד שהוא פתח את פיו של המנוח והוציא לו אוכל מהפה. הוא לא זכר שיצאו מים "אבל כנראה שאמרתי לו תשאל את ליאורה כי לאורה הייתה שמה ועשתה את כל ההחייאה..." ( עמוד 224 ש' 14-18 ).

מתן והתובע 5 העידו מפורשות באופן עקבי וחד משמעי ( הן במשטרה והן בבית המשפט) כי במהלך ההחייאה יצאו מפיו של המנוח מים רבים ( מתן הוסיף גם מאפו) וכן הפרשות נוספות. רענן אשר לקח חלק פעיל בפעולות ההחייאה אישר בעדותו כי ייתכן שעם ההפרשות ומיצי הקיבה שיצאו מהמנוח היו מעורבים גם מים. עינב לא זכר אם יצאו מים מהמנוח. ניב לא נכח בסמוך למנוח ברוב שלבי ההחייאה, ולכן עדותו ( שבה גם נפלו סתירות שפורטו לעיל) אינה בעלת משקל לשלילת הקביעה כי יצאו מים מפיו של המנוח. גבי העיד על הפרשות ואוכל אך ציין שאינו זוכר לגבי מים והפנה לליאורה שביצעה את פעולות ההחייאה.

לאור כל המקובץ אני קובע כי המסקנה המתחייבת והברורה היא שבמהלך ביצוע פעולות ההחייאה יצאו מים מפיו של המנוח.

שאלת הימצאות מציל בבריכה

שאלה הבאה שבה אכריע היא האם היה בבריכה מציל בעת שהמנוח טבע?

מעיון בעדויות שנשמעו בפניי התשובה לכך היא שלילית.

מתן העיד כי בעת שנכנס לבריכה היה מציל מטעם הקיבוץ, אך בעת האימון עצמו הוא היה שקוע באימון ולא ידע אם היה מציל. הוא העיד כי יש לעיתים נערים המסתובבים עם חולצת מציל, אבל בעת שהמנוח טבע היו מספר אנשים בסככת המציל, אך הוא לא ידע "פיזית מי היה המציל" ( עמוד 32 ש' 5-9).

עינב העיד כי בעת האימון לא היה במקום מציל, אך מאז יש מציל ( עמוד 58 ש' 13-18).

גבי העיד בפני החוקר כי היו בין השחקנים מספר אנשים עם תעודת מציל בהכשרתם כגון תום, עינב ואדם בשם נדב, אך הוא לא היה מציל "רישמי" ( עמוד 19 למוצג ת/3 ש' 7-10 ). גם ניב לא ידע האם היה במקום מציל מוסמך, "יש כמה אנשים. לא יודע אם יש להם תעודה" ( עדות במשטרה מיום 5.7.15 ש' 14 ), הוא גם העיד כי לעינב בנו יש תעודת מציל, אך כאמור עינב עצמו לא טען שהוא היה המציל בעת האירוע.

רענן העיד כי הוא אינו יכול להגיד מי היה המציל בעת קרות האירוע ( עמוד 211 ש' 15).

נסכם: אני קובע כי בעת האימון בו טבע המנוח, לא היה מציל רישמי ומיוחד שהשגיח על השחקנים. היו מספר אנשים עם הכשרת מציל, אך הם לא היו מציל רשמי אחד בעת האירוע.

האם הייתה חובה כי יימצא מציל בבריכה בעת האימון נשוא התובענה? 

התשובה לכך חיובית.

תקנות הסדרת מקומות רחצה (בטיחות בבריכות שחיה), תשס"ד- 2004 ( להלן: "התקנות"), קובעות כי מחזיק הבריכה "נושא באחריות כוללת לקיומן של הוראות תקנות אלה" ( תקנה 4 (1) לתקנות). התקנות מסדירות את החובה בהימצאות מציל בבריכה שהוא בעל תעודת מקצוע ממשלתית של מציל ( תקנה 5 ( 1) לתקנות).

החובות הקבועות על מציל בהתאם לתקנות הן, בין היתר:

"להימצא, לפי שיקול דעתו, במקום שיאפשר לו גישה מיידית למים ולעמדת ההצלה ותצפית נוחה על כל שטח בריכת השחיה והכניסה אליה, בהתחשב במצב התאורה, בכמות המתרחצים וסוגם, בשדה הראיה ובקרבה למים". ( תקנה 7 (א) (1) לתקנות).

"למנוע טביעות ותאונות בבריכת שחיה" ( תקנה 7 (א) ( 2) לתקנות).

"להגיש עזרה במים לזקוקים לה" ( תקנה 7 (א) ( 3) לתקנות).

"להגיש עזרה ראשונה לנזקקים" ( תקנה 7 (א) (5) לתקנות).

"להחזיק בהישג ידו אמצעי קשר תקין שבאמצעותו הוא יכול להזעיק עזרה בעת הצורך" ( תקנה 7 (א) (6) לתקנות).

על פי תקנה 7 (ב) חל איסור על מציל לעסוק בעת מילוי תפקידו "בכל עיסוק או עניין אחר למעט החובות שהוטלו עליו לפי תקנות אלה".

על פי תקנה 11 (א) לתקנות מחזיק בריכה אחראי לכך שמספר המצילים, מספר מגישי עזרה ראשונה ומספר אנשי צוות הבריכה המשמשים בבריכה בעת שהיא פתוחה לציבור, לא יפחת מהמספר האמור בתוספת הרביעית.

לאור התפקידים המסורים למציל בבריכה, אין להפריז בתפקידו החשוב והמכריע של מציל בבריכה, בשמירה על חיי המתרחצים ובהצלת חייהם בעת הצורך. המציל מחוייב להשקיע את כל מיומנותו בכדי למלא את תפקידו וייעודו בבריכה.

"נדמה, כי חובת הזהירות המושגית והקונקרטית של המציל כלפי ציבור המתרחצים, אינה צריכה הבהרות מיוחדות ואינה משתמעת לשתי פנים, והגדרת התפקיד כ"מציל", מעידה על כך. פשיטא, שכל מעייניו של המציל אמורים להיות מופנים ומוקדשים למשימה העליונה של הצלת חיים, ועליו לנקוט בכל פעולה סבירה ואפשרית למניעת טביעה ולהצלה במתחם השחיה עליו הוא מופקד."

ע"פ (מחוזי מרכז) 60627-03-22 חייק נ' מד"י ( נבו 20.3.23 ).

נראה פשוט וברור כי כל אימת שישנה בריכה פעילה ובה מתרחצים, תהיה חובה כי מציל יפקח על המתרחצים השוחים בבריכה וזאת לאור התכליות החשובות בעבודת המציל, שכשמו כן הוא, תפקידו להציל אנשים מטביעה. ההיגיון מורה כי בכל התכנסות של אנשים בבריכה יהיה אדם מיוחד שתפקידו לשמור על חיי המתרחצים, לעקוב אחר פעילותם בבריכה ולנסות לאתר מבעוד מועד מתרחץ הנקלע לבעיה במים ולחלץ אותו ממנה. אם יתגלה כי אדם טובע, המציל שייעודו בדיוק לשם כך ייתן מענה מהיר לאותו אדם.

לאור זאת, נראה כי חובת נוכחות מציל צריכה לחול בכל מקרה, גם במקרה כמו המקרה נשוא התובענה, בו המדובר בקבוצת ספורטאים מיומנת בשחיה המבצעת אימון ספורטיבי בבריכה. על אף שבין באי הבריכה יש אנשים שהם מצילים בעצמם, תהיה קיימת חובה לייחד אדם ספציפי הוא המציל שיעקוב אחר המתרחש בבריכה בעת שהשחקנים מתאמנים.

זו כוונת תקנה 11 (א) לתקנות הקובעת:

"מחזיק בריכה אחראי לכך שמספר המצילים, מספר מגישי העזרה הראשונה ומספר אנשי צוות בריכת השחיה, המשמשים בבריכת השחיה בעת שהיא פתוחה לציבור, לא יפחת מאמור בתוספת הרביעית" ( הדגשה לא במקור).

כל ציבור במשמע- כפי שנרחיב להלן.

השחקנים והמאמן העומד מחוץ לבריכה, עסוקים באימון עצמו וכל אחד מתעסק בתפקיד שלו במשחק, יש צורך בגורם שיתכלל את כלל האירועים בבריכה והוא יעסוק אך ורק במעקב אחר פעולות כלל השחיינים בבריכה, במטרה לאתר בעיה כלשהיא מצד מי מהשחקנים, אשר לא אמורה להיות נצפית ע"י מאמן הקבוצה שעוסק באימון ולא נותן דעתו לכל פרט ופרט של הקבוצה.

מיכאל שהעיד מטעם התביעה, והמשמש כמאמן ספורט בכיר בענף השחיה, כמציל מוסמך, כשופט מוסמך מטעם איגוד השחיה בישראל ואיגוד השחיה הבינ"ל וכמנהל בריכה, עמד על חשיבות נוכחות מציל: "נוכחות מציל מוסמך המצוי מחוץ למים מאפשרת גילוי מיידי של תחילת הטביעה, חילוץ מהיר של הטובע ומתן טיפול רפואי מיידי ומציל חיים" ( סעיף 11 לתצהירו).

אם במקרה שבפנינו היה מציל שעוקב אחר כלל השחיינים, ובנדון דנן פעולת פיקוח זו לא הייתה יחסית מסובכת מכיוון שהאימון התקיים על חצי בריכה ומספר המשתתפים באימון לא היה רב ( 10 שחיינים בהתאם לעדות עינב), היה סיכוי מצויין שהוא היה מבחין במנוח השוקע בתוך הבריכה בזמן אמת או ממש בסמוך לכך, ולא היינו מגיעים למצב בו המנוח היה שקוע בסביבות מעל 6 דקות וייתכן שגם יותר בקרקעית הבריכה. כפי שנרחיב להלן, אין כל ספק כי סיכויי השרידות של המנוח במקרה זה היו משתפרים באופן משמעותי (יעויין גם בעדות מיכאל בסעיף 13 לתצהירו).

הנתבעים טוענים בסיכומיהם כי אין חובה להציב מציל בעת אימון כדורמים. לטענתם תקנה 11 (א) לתקנות מסדירה את חובת מחזיק הבריכה לדאוג למספר מצילים ומגישי ע"ר שיעמדו בדרישת התקנות בעת "שהיא פתוחה לציבור", נטען ע"י הנתבעים כי כאשר הבריכה סגורה לציבור ופתוחה רק לשחקני קבוצת הכדורמים, אין המשמעות שהיא "פתוחה לציבור", "ציבור" הוא ציבור בלתי מוגדר של מתרחצים לא ידועים שבאים לרחוץ בבריכה, ולא קבוצה מצומצמת של ספורטאים. לטענתם, לו כוונת מתקין התקנות הייתה כי בכל התכנסות של אנשים בבריכה לצורך שחיה יש צורך במציל הוא היה כותב במקום "בעת שהיא פתוחה לציבור" "בעת שיש אנשים במים" או "בעת שיש לאנשים זרים גישה למים".

אני דוחה פרשנות זו.

ראשית, מיכאל המצוי בתחום השחיה מטעם איגוד השחיה במשך שנים רבות, העיד בתצהירו כי נוכחות מציל לא קשורה ליכולות השחיה של השחיינים או משתמשי הבריכה. הוא העיד כי בכל תחרויות השחיה בהם השתתף מאז שנת 1982, קיימת נוכחות של מציל מוסמך ( סעיף 9 לתצהירו וכן עמוד 76 ש' 16-21 ). לדעתו, מציל צריך להיות מהרגע שסדרן מגיע למתוח חבל בבריכה ועד שאחרון האנשים עוזב את הבריכה ( עמוד 76 ש' 5-7 ).

שנית, פרשנות תכליתית של התקנות מובילה למסקנתנו לעיל. חוק הסדרת מקומות רחצה והתקנות הם חוקי בטיחות שנועדו להגן על ערך היסוד העליון של קדושת החיים ושלמות הגוף. הפרשנות המוצעת ע"י הנתבעת היא פרשנות מילולית צרה ומלאכותית, המרוקנת מתוכן את תכלית החוק והתקנות.

אין כל היגיון בטיחותי או משפטי להבחין בין אדם הטובע במסגרת "שחיה חופשית" לבין אדם הטובע במסגרת אימון ספורטיבי סגור. הסכנה בשני המקרים היא זהה לחלוטין.

המונח "פתוחה לציבור" נועד להבחין בין בריכה פרטית- ביתית המיועדת לשימוש אישי ומשפחתי לבין בריכה ציבורית או מסחרית הפועלת במסגרת מוסדית או קהילתית. מעת שבריכה מופעלת עבור קבוצה מאורגנת, חוג או נבחרת ספורט, היא משרתת שגרה ציבורית, ואינה נחשבת בריכה פרטית. "ציבור" הוא גם חברי קבוצת הכדורמים.

יצויין כי "בריכת שחיה" זו שבגינה חייבים להחזיק מציל על פי התקנות מוגדרת: "מקום המכיל מים...למטרות שחיה, שעשועי מים, ספורט, לימוד, וטיפול במים..." "מחזיק בריכה" מוגדר בין היתר כמחזיק ובעלים של אתר בריכת שחיה. כלומר, מחזיק בריכה המחוייב בהצבת מציל, חייב להציב מציל גם בבריכת שחיה המיועדת לספורט.

לפיכך ללא כל ספק כי בכל מקרה שישנה פעילות של קבוצה בבריכה יש צורך בהימצאות של מציל, בהתאם לתקנות ולהיגיון הדברים. בכך שהנתבעת 1, מפעילת הבריכה לא הציבה מציל בבריכה בעת האימון היא הפרה חובה חקוקה אשר נועדה לטובתו ולהגנתו של המנוח. הפרת החובה כפי שנראה להלן גרמה לכך שהמנוח לא קיבל סיוע במועד מה שהוביל למותו ( סעיף 63 לפקודת הנזיקין ( נוסח חדש)).

האם הפרת החובה החקוקה משמעותה הפרת חובת הזהירות של עוולת הרשלנות?

כאמור, בהעדר מציל בעת האימון בו מצא למרבה הצער המנוח את מותו, הפרה הנתבעת 1 את החובות המוטלות עליה מכח התקנות.

אך גם אם יתברר שהוראה מסוימת בתקנות, כגון תקנה 11 (א) לתקנות, אינה חלה ישירות על אימון הכדורמים ( וזו כאמור אינה עמדתנו), הדבר אינו שולל את האפשרות שבמסגרת עוולת הרשלנות ייקבע כי הצבת מציל היה אמצעי זהירות סביר שהיה צריך לנקוט.

בפסיקה נקבע כי חובה סטטוטורית יכולה לשמש אינדיקציה לרמת הזהירות של עוולת הרשלנות, ואף כאשר חיקוק אינו חל על מזיק מסוים, ניתן לבחון אם אדם סביר היה צריך לנקוט את אמצעי הזהירות שנקבעו בו.

החובות החקוקות המוטלות על הנתבעת 1 בהימצאות מציל יכולות לקבוע את סטנדרט ההתנהגות המוטל על הנתבעת 1 כמפעילת הבריכה. כאמור לעיל, מחזיקת הבריכה היא הנתבעת 1 אחראית לשלום באי הבריכה. תכלית התקנות היא למנוע טביעה, תאונה או סיכון אחר מן הסוג שהתממש .עליה היה לדאוג להימצאות מציל בבריכה כפי שקבענו לעיל. הפרת חובות אלו מובילה מעבר להפרת חובה חקוקה גם להפרת חובת הזהירות המושגית והקונקרטית של הנתבעת 1 כלפי באי הבריכה בכלל ובפרט כלפי המנוח.

אכן, ייתכן שרמת האחריות בהתאם לעוולת הפרת חובה חקוקה עשויה להיות מוחלטת ולעומת זאת רמת האחריות ברשלנות לעולם היא יחסית ( למעט על פי חוק פלת"ד שלא מענייננו כאן). בפסיקה נקבע כי "האיסור החקוק עשוי לשמש נורמה או סטנדרט להתנהגות הסבירה, שסטייה מהם היא רשלנות. עשוי, אך לא חייב." ( ע"פ 84/85 ליכטנשטיין נ' מד"י, פד"י מ(3) 141).

וכן:

..."סטאנדארט ההתנהגות, אשר נקבע על-ידי המחוקק בחיקוק, עשוי לשמש אינדיקאציה לרמת התנהגות, הנדרשת על-ידי האדם הסביר... ודוק: אינני סבור, כי כל הפרת חובה חקוקה מהווה ממילא התרשלות. כפי שראינו, ייתכן שהמחוקק קבע סטאנדארט מוחלט או תת-סטאנדארט, ובמקרים אלה אין זיהוי בין המידה החקיקתית לבין המידה הנדרשת ברשלנות. ההפריה ההדדית בין שני הסטאנדארטים יכולה להיות רק באותם מקרים, בהם רמת ההתנהגות הסטטוטורית מבוססת כשלעצמה על מבחנים גמישים של זהירות. אין הפריה כזאת קיימת, כאשר מראש ברור, כי המחוקק מטיל חובה מוחלטת"

( ע"א 145/80 ועקנין נ' מ.מ בית שמש ( נבו 9.11.82 ))

ואולם גם נקבע:

"דווקא קיומה של חובה סטטוטורית יכול ללמד על רמת הזהירות הנדרשת לצורך  עוולת הרשלנות" ( ע"א 4597/91 קיבוץ אפיקים נ' כהן ( פד"י נ ( 2) 111 ))

בעניין קיבוץ אפיקים הנ"ל, דובר במקרה בו נער בגיל 13.5 שהיה שחיין טוב והצטרף לקרובי משפחתו ונכנס בהסכמת הוריו לבריכה. הנער ובן דודו ביצעו קפיצות ראש למים בעומק של 1.35 מ' עד 1.40 מ'. גם אחרים קפצו למים מאותו מקום, הנער קפץ והפך למשותק. לא היה מציל במקום אך היה שילוט בו נכתב כי הרחצה במקום אסורה ללא מציל, והכניסה במקרה שאין מציל היא על אחריות הרוחצים. לא היו אינדיקציות בדופן שפת הבריכה על עומק המים או שלטים האוסרים על קפיצת ראש באזור המים הרדודים.

בית המשפט העליון פסק כי קיימת לקיבוץ אחריות לקרות התאונה. נקבע כי על פי התקנות שהיו בתוקף הייתה חובת סימון ושילוט, וכי שליטה ופיקוח מקים חובת זהירות כלפי המבקרים במקום. נקבע כי הפרת חובת הזהירות היא שגרמה במקרה המדובר לנזק מכיוון שסביר כי שילוט וסימון שהיו מוצבים במקום היו מפנים את תשומת לב המתרחצים לסיכון שבקפיצות ראש מהמקום שממנו קפץ הנער. אחרים היו נמנעים מכך וגם התובע. גם היעדרו של מציל במקום נזקף לחובת הקיבוץ.

כלומר, הפרת החובות החקוקות נחשבו גם להפרת חובות הזהירות.

ובענייננו, אני קובע כי הפרת חובת הצבת מציל בבריכה, מהווה גם הפרת חובת הזהירות החלה על הנתבעת 1 בשמירה על חיי המתרחצים הבאים ומשתמשים בבריכה. מפעיל בריכה סביר צריך היה להציב מציל גם באימון כדורמים. גם לקבוצה של שחיינים. נוכחנו לדעת כי גם בתחרויות ספורט של שחיה יש מציל ( עדות מיכאל בקלש), בכדי להקטין את הסיכון למשתמשים. היעדרו של המציל מהווה הפרת חובת הזהירות.

אשוב ואתייחס לרשלנות באי הצבת מציל בבריכה בדיון בחוות דעת המומחים הרפואיים.

האם הדפיברילטור היה תקין?  

קיימת מחלוקת בין הצדדים בשאלה האם הדפיברילטור שהיה בבריכה היה תקין, ואם הוא לא היה תקין, האם יש לכך השפעה על מותו של המנוח?

מסקנתי שלא הוכח שהדיפברילטור לא היה תקין, וממילא לא היה לגורם זה כל השפעה על מצבו של המנוח. אבהיר עתה את עמדתי.

במהלך ביצוע פעולות ההחייאה במנוח, הובא דפיברילטור שהיה בשטח הבריכה בכדי לסייע. מתן, עינב והתובע 5 העידו על שימוש בו. עינב העיד כי בעת הטיפול במנוח הדפיברילטור לא הפיק פולס חשמלי ( עמוד 63 ש' 6-8 ) לדעתו של עינב המכשיר היה תקין ( שם ש' 14-15 ). גם גבי העיד כי המכשיר לא הפיק פולס חשמלי ( עמוד 159 ש' 14-15 ) כך העיד גם התובע 5. ניב העיד כי הוא חושב שאכן המכשיר לא עבד אבל הוא לא ראה זאת ( עמוד 181 ש' 14 ו- 19 ).

רענן העיד בתצהירו כי בעת ביצוע ההחייאה עם המכשיר המכשיר "דיבר" והורה לעסות את החזה של המנוח והוא פעל לפי ההוראות דקות ארוכות אך ללא הועיל. גם רענן העיד שהמכשיר לא נתן פולסים חשמליים, והוא חשב בתחילה כי המכשיר לא תקין, אך בהמשך הוא נוכח לדעת שאין משמעות התופעה של העדר פולסים מוכיחה שהמכשיר לא תקין, אלא שזו הייתה "החלטתו" של המכשיר לא לתת פולסים ( סעיף 7 לתצהיר).

גם בעדותו בבית המשפט העיד רענן שהוא אינו טכנאי והוא אכן חשב בתחילה שהמכשיר לא תקין כי הוא לא נתן פולס חשמלי, אך בהמשך הוא הבין שיש מצבים מסויימים שהמכשיר לא נותן פולסים, ואין זה אומר שהוא לא היה תקין ( עמוד 220 ש' 11-21 וכן עמוד 221 1-14 ). מכל מקום, אין לו אינדיקציה אם המכשיר היה תקין או לא ( עמוד 222 ש' 1-3 ). הוא לא בדק זאת בהמשך והוא גם לא ידע מי היה אחראי על הבריכה באותו אירוע ( עמוד 223 ש' 9-10 ).

עד נוסף שהעיד היה מר עובד בן זאב ( להלן: "עובד") שהעיד כעד הגנה. עובד הוא מנהל הקהילה של הנתבעת 1 החל משנת 2021 ( עמוד 127 ש' 6 וש' 14 ). הוא הגיש מסמך של חברת דקר- ציוד רפואי, על פי מסמך זה המיועד לנתבעת 1, ביום 7.7.15 ( יומיים לאחר האירוע נשוא התובענה) הדפיברילטור שפרטיו צויינו במסמך נבדק ונמצא תקין, כמו כן הוצג מסמך בדיקה נוסף של אותה חברה שערך מר אלעד כהן, לפי מסמך זה ביום 7.7.15 הבריכה של הנתבעת 1 עברה בדיקה לתקינות ציוד עזרה ראשונה והחייאה, במהלך הבדיקה נבדקו עמדת הצלה וארון בטיחות, נמצא כי "הציוד נמצא תקף ומלא לעת הצורך".

עובד לא היה בתפקיד בעת קרות האירוע נשוא התובענה ( עמוד 119 ש' 6-7 ), והוא לא יודע מי היה אחראי בעת האירוע על הבריכה ( שם ש' 21 ), לא ידע מי היה אחראי על הדפיברולטור באותה עת ( עמוד 120 ש' 1 ), וגם אינו יודע מי פנה לחברת דקר לקבלת האישורים ( עמוד 120 ש' 17-19 ).

המנוח טופל בדפיברילטור, בכך אין ספק. לא הוכח בפניי כי המכשיר היה תקול. לא הוכח בפניי כיצד אמור לפעול המכשיר: מתי הוא נותן פולס, מתי הוא רק נותן "הוראות" וכיו"ב. לאף אחד מאלו שהשתתפו בהחייאת המנוח אין רקע או מיומנות מיוחדת בהפעלת הדפיברילטור, כך שהעובדה שלא ניתן פולס במהלך הטיפול אינה מוכיחה שהמכשיר היה תקול. עינב העיד כי הוא חושב שהמכשיר היה תקין. רענן העיד כי הוא סבר שהמכשיר היה תקול מכיוון שהוא לא נתן פולס, אבל הוא גם העיד שהמכשיר עבד ונתן "הוראות" כלומר שעל פניו המכשיר פעל ותפקד. בהמשך הוא הבין שאי מתן פולס אינו מעיד על אי תקינות המכשיר, כי ייתכנו מצבים שלא ניתן פולס. מכאן שאין בפנינו כל ראיה לכך שהמכשיר לא היה תקין.

הנתבעים צירפו מסמך שהוצא יומיים לאחר האירוע והוא מציין שהדפיברילטור היה תקין. אכן ישנה בעיה מסויימת עם תאריך ייצור הסוללה שהוא מאוחר לקרות האירוע, אך לא התרשמתי כי המסמך של חברת "דקר" שביצעה את הבדיקה הוא מזוייף. לא סביר בעיני שהנתבעת שהיא קיבוץ מכובד ומוכר בישראל תפעל בדרך כה עקלקלה ותזייף מסמך, כאשר בנקל ניתן לבדוק את האותנטיות של המסמך מול חברת דקר. נראה כי בתאריך הייצור נפלה טעות סופר. העובדה כי יומיים לאחר האירוע הדפיברילטור נמצא תקין מחזקת את ההנחה שגם זמן קצר לפני כן הוא היה תקין. לרמת ההוכחה האזרחית של מאזן הסתברויות די בכך.

מעת שהוכח כי היה דפיברילטור בבריכה, ולא הוכח כי הייתה בו תקלה. חלק מהמשתמשים העידו שהוא היה תקין ואף נתן הוראות, הנתבעת 1 הציגה מסמך על תקינותו, הרי שלו התובעים רצו להוכיח כי המדובר במכשיר תקול לאור מצב נתונים זה, היה עליהם להביא ראיות משכנעות לכך, אך התובעים לא סיפקו כל ראיה לכך, כך שיש להעמיד את המכשיר על חזקתו כתקין, ולא עלה בידי התובעים להוכיח שהמכשיר היה תקול.

התובעים טענו, בהתבסס על תצהיר תשובות לשאלון של הנתבעת 1, כי קיים אישור תקינות אחר לדפיברילטור מיום 14.5.15 ( לא הוצג מסמך זה) השונה מזה שהוצג ע"י עובד מיום 7.7.15. התובעים מעלים תמיהה על הפער שבין שני המסמכים, ואף תוהים שוב באשר לאוטנטיות של המסמך מיום 7.7.15. כאמור קבעתי כי אין לפקפק במסמך מיום 7.7.15 כמו כן דווקא המסמך מחודש מאי 2015 נותן לנו אינדיקציה מוקדמת למסמך מיום 7.7.15 שהנתבעת 1 דאגה לבדיקת תקינות הדפיברילטור.

נסכם: אין בידינו אינדיקציה לכך שהדפיברילטור לא היה תקין בעת האירוע. מאידך, יש בידינו מספר אינדיקציות שהמכשיר היה תקין ( עדות עינב ומסמך מחברה שבדקה אותו בסמוך לאירוע הטביעה).

העדר מגיש עזרה ראשונה מוסמך

בעניין מגיש עזרה ראשונה, טוענים התובעים כי על פי התקנות ( תקנה 9 תקנה 11( א)) היה צורך בהימצאות מגיש עזרה ראשונה מוסמך לצד מציל. אין ספק כי הנתבעת 1 לא הוכיחה שהיה במקום מגיש מוסמך של עזרה ראשונה, ואולם המנוח קיבל טיפול מציל חיים ע"י מספר משתתפים ביניהם רענן שהוא רופא ( וטרינר) ואף עינב שהוא מציל מוסמך.

אכן התקנות מטילות על מחזיק בריכה חובה להעמיד לרשות המתרחצים מגיש עזרה ראשונה זמין, כחלק מהמענה הנדרש בעת אירוע של פגיעה בבריכה ( כגון טביעה) ואולם, השאלה הטעונה הכרעה אינה אם הופרה חובה זו, אלא האם הוכח כי אלמלא הפרה זו היה ניתן למנוע את מותו של המנוח. כאמור המנוח קיבל טיפול מרופא וטרינר ומציל מוסמך לצד אנשים נוספים שטיפלו בו. בנסיבות אלו, ומשלא הונחה בפניי תשתית ראייתית המאפשרת לקבוע כי טיפול נוסף, שהיה יכול להינתן ע"י מגיש ע"ר מוסמך, היה מביא לתוצאה שונה. גם לא הוכח כי היעדרו של מגיש מוסמך של ע"ר גרם לעיכוב בטיפול במנוח שהיה בו בכדי להחיש את מותו. לפיכך, גם אם יש לראות בהיעדרו של מגיש ע"ר הפרה של חובות הקבועות בדין, לא הוכח קשר סיבתי בין הפרה זו והתוצאה המצערת של מות המנוח.

הקשר הסיבתי בין האיחור בהוצאת המנוח מהבריכה ומותו והסיבה למות המנוח

כבר קבענו כי היה על הנתבעת 1 להציב מציל בבריכה. קבענו כי אם היה מציל הרי שהיה סיכוי טוב שהוא היה מזהה בשלב מוקדם את שקיעתו של המנוח בבריכה ומיד מושיט לו עזרה. אי הצבת המציל ע"י הנתבעת 1 הוא הפרת חובה חקוקה והפרת חובת הזהירות החלה עליה, ואולם על מנת שעוולת הרשלנות תושלם, יש צורך להוכיח קשר סיבתי בין העדר המציל, בין העובדה שהמנוח נמשה מהמים כ- 6-7 דקות לפחות לאחר שהיה שקוע בתוך המים, לבין מותו. לו יוכח לדוגמא כי המנוח כבר לא היה בין החיים עוד בטרם הוא שקע במים, עקב אירוע לבבי לדוגמא, אזי אין קשר סיבתי בין העדר המציל למותו, מכיוון שגם אם פעולות ההצלה היו מתחילות בהקדם, הדבר לא היה מציל את המנוח שכבר לא היה בין החיים בשלב זה, כך שאין קשר סיבתי עובדתי ומשפטי בין הפרת חובת הזהירות והנזק שאירע.

קיימת מחלוקת בין המומחים בשאלה מה גרם למותו של המנוח. אסקור את חוות הדעת.

חוות דעת ד"ר רסין טובי- מומחה התובעים

בחוות דעתו הראשונה של ד"ר רסין טובי ( להלן: "ד"ר רסין") מיום 16.10.2017, המומחה מטעם התביעה, קבע ד"ר רסין כי המנוח, נפטר כתוצאה מטביעה ולא מאירוע לבבי שקדם לה. לשיטתו, אילו היה נוכח מציל או משגיח בבריכה, מותו של המנוח היה נמנע בסבירות גבוהה העולה על 90%, ותוחלת חייו הייתה נדחית לשנים רבות. ד"ר רסין ביסס קביעה זו על העובדה שבמהלך ההחייאה נפלטה כמות מים רבה מהפה, המעידה על כך שהמנוח ביצע פעולות נשימה אקטיביות מתחת למים.

ד"ר רסין פירט את עברו הרפואי של המנוח שכלל גורמי סיכון כגון יתר לחץ דם, מטופל תרופתית, אסטמה ברונכיאלית קלה (מטופלת בונטולין לפני פעילות), דיסליפידמיה ורקע גנטי משפחתי (אמו ושתיים מאחיותיו עברו צנתורים מעט לאחר גיל 50). כמו כן, צוין כי המנוח עבר ניתוח בריאטרי (קיצור קיבה) בפברואר 2015, שבעקבותיו חלה ירידה דרמטית במשקלו מ-125 ק"ג ל-95 ק"ג בתוך שלושה חודשים, ועד ל-88 ק"ג במועד הבדיקה הספורטיבית.

ד"ר רסין הדגיש כי כשלושה שבועות לפני האירוע, ביום 15.6.2015, ביצע המנוח בדיקת מאמץ ( תוצאות הבדיקה צורפו כנספח ד' לתצהיר התובעת 1 ), מקיפה ותקינה לחלוטין לצורך קבלת אישור לקבוצת הכדורמים. הבדיקה הדגימה סיבולת מעולה למאמץ גבוה מאוד של 12.5 יחידות מטבוליות (METs) עם התאוששות "מדהימה" (ירידה של הדופק ב-72 פעימות תוך 3:40 דקות), המורידה את הסיכון לאירוע לבבי פתאומי לרמה אפסית בהשוואה לאוכלוסיה הרגילה.

בחוות דעתו המשלימה (בתגובה לפרופ' היס), דחה ד"ר רסין את הטענה שהמנוח שקע בשל אירוע מוחי או לבבי פתאומי. הוא הסביר כי אירוע מוחי חריף כמעט לעולם אינו מתבטא באובדן הכרה מיידי כסימן ראשון, אלא מותיר את האדם בהכרה עם שיתוק חלקי שהיה מעורר תנועות גפיים בולטות במים. ד"ר רסין העלה כאפשרות סבירה כי המנוח שאף מים בטעות, השתעל, ביצע לרינגוספאזם (חנק) ואז איבד את הכרתו ושקע.

במהלך חקירתו הנגדית בבית המשפט ביום 29.06.2025, אישר ד"ר רסין כי לחץ דם גבוה לאורך זמן הוא גורם סיכון שעלול להוביל לאי ספיקת לב, התפוצצות עורק או שבץ מוחי. יחד עם זאת, הוא הבהיר כי ערכי לחץ הדם של המנוח בבדיקת המאמץ (130/80) מוגדרים כתקינים לחלוטין. הוא התייחס גם למדד ה-CRK (אנזים שריר) הגבוה שנמצא בעבר אצל המנוח, והבהיר כי ברוב המכריע של הסיכויים הוא נבע מהפעילות הגופנית האינטנסיבית שלו כשחקו כדורמים פעיל ( עמוד 244 לפרוטוקול מיום 29.6.25).

לגבי נסיבות השקיעה, הבהיר ד"ר רסין בעדותו כי המנוח איבד הכרה מתחת למים רק לאחר ששאף מים, נחנק והחל להשתעל, ולא עקב אירוע לבבי מקדים. הוא שב והדגיש בעדותו כי חילוץ מהיר מהמים וטיפול החייאה הולם בתוך דקות בודדות היו מצילים את המנוח ומשיבים אותו לתפקוד מלא. לשיטתו, שהות של דקה עד דקה וחצי מתחת למים לא הייתה גורמת לנזק מוחי משמעותי, שכן נזק בלתי הפיך למוח מתחיל להתפתח רק לאחר כ-3 דקות של חוסר חמצן.

חוות דעתו של פרופ' יהודה היס

בחוות דעתו הראשונה של מומחה הנתבעים פרופ' יהודה היס ( להלן: "פרופ' היס" ) מיום 14.09.2021, קבע פרופ' היס כי שקיעתו של המנוח במים אינה מתיישבת עם טביעה קלאסית, אלא עם איבוד הכרה מקדים כתוצאה מאירוע לבבי או מוחי. עם זאת, הוא קבע אז כי המנוח פלט כמות מים רבה בזמן ההחייאה, ולכן סביר שהמשיך לבצע פעולות נשימה מתחת למים שגרמו לשאיפת מים אקטיבית. פרופ' היס הסכים בחוות דעת זו כי ככל שמחלצים את השוקע במים מהר יותר אחר תחילת שקיעתו, כך קיים סיכוי טוב יותר להיוותרותו בחיים ( סעיף ח' לחוות הדעת הראשונה ועמוד 289 ש' 15). עוד ציין כי " בהעדר תוצאות נתיחה, לא ניתן לקבוע מה היה הנזק המוחי של המנוח לפני השקיעה במים, ואם היה בר הצלה במידה והיה נמשה מהמים מיד עם שקיעתו" (סעיף ט לחוות הדעת הראשונה. ועמוד 289 ש' 18 עד עמוד 290 ש' 1 ).

נזק בלתי הפיך למוח מתרחש אחרי 3 דקות של במים שאינם קרים ובמבוגר בריא.

בחוות דעתו המשלימה מיום 23.04.2023, שהוגשה לאחר שקיבל תצהירים חדשים ונתבקש להתעלם מחלק מעדויות המשטרה, שינה פרופ' היס את קביעתו העובדתית וטען כי המנוח לא פלט מים בזמן ההחייאה. בהתאם לכך, הוא הסיק כי המנוח לא ביצע כלל פעולות נשימה מתחת למים, ושקיעתו נגרמה אך ורק בשל אירוע לבבי או מוחי חריף מבלי שהמים תרמו למותו או לזירוזו ( עמוד 6 סעיף 5 לחוות הדעת השניה). הוא הוסיף כי תוחלת חייו של המנוח הייתה נמוכה מהממוצע לגבר בריא בגילו בשל שורת מחלות רקע כגון אסטמה ברונכיאלית, יתר לחץ דם, היפרקולסטרולמיה, גאוט וניתוח בריאטרי שעבר מספר חודשים לפני מותו.

במהלך עדותו בבית המשפט התעקש פרופ' היס כי אין שום הבדל במסקנות בין שתי חוות הדעת, שכן שתיהן שוללות טביעה קלאסית ומצביעות על כך שהמוות נגרם מהפרעת תפקוד הלב או המוח ( עמוד 274 ש' 1-4 ). הוא הסביר כי השינוי העובדתי לגבי פליטת המים נבע מכך שבשנת 2021 הסתמך על נתונים לפיהם הנוכחים בזמן ההחייאה אמרו שהוא פלט מים, בעוד שבשנת 2023 קיבל תצהירים של שלושה עדים שטענו כי המנוח לא פלט מים ( עמוד 281 ש' 20 עד עמוד 282 ש' 9). פרופ' היס הודה, כאמור, בחקירתו כי בהיעדר דוח פתולוגי או בדיקת הגופה הוא אינו יכול לקבוע בוודאות את סיבת המוות, וכי קביעותיו מבוססות על הערכת הנתונים והראיות הנסיבתיות שקיבל.

לגבי משך השהייה במים, טען פרופ' היס בעדותו כי גם אם המנוח שהה במים 10 דקות זה "לא משנה", שכן היעדר שלב ראשון של טביעה ותנועות הגנה מוכיח כי המוות נגרם מהאירוע הלבבי או המוחי המקדים.

דיון והכרעה בפן הרפואי

שני המומחים העלו מספר אפשרויות שגרמו לטביעת המנוח: ארוע לבבי או אירוע מוחי ( עמדת פרופ' היס) או מקרה טביעה "רגיל" שהסתבך עד למותו של המנוח ( עמדת ד"ר רסין).

מה הביא למותו של המנוח? לא ניתן לדעת זאת מכיוון שלא בוצע ניתוח שלאחר המוות במנוח, ולפיכך אנו נמצאים בעולם של ספק ומפלסים דרכנו לאפשרות המסתברת ביותר. גם פרופ' היס מסכים לכך, כי בהעדר תוצאות נתיחה, לא ניתן לקבוע מה היה הנזק המוחי של המנוח, לפני שהוא שקע במים והאם הוא היה בר הצלה לו הוא היה נמשה מהמים בסמוך לשקיעתו במים ( עמוד 9 סעיף ט' לחוות הדעת הראשונה).

ד"ר רסין שלל את האפשרות לאירוע לבבי, מכיוון ששלושה שבועות קודם לטביעת המנוח הוא עבר בדיקת מאמץ ( ביום 15.6.15 ) שנמצאה תקינה ( 12.5 מץ) ואפילו טובה מהממוצע לגילו עם התאוששות מהירה וטובה, מה שמוכיח שמבחינה נוירולוגית ולבבית מצבו היה טוב ( עמוד 245 ש' 10 וכן עמוד 247 ש' 1-8 ), ושהעורקים היו פתוחים ( עמוד 255 ש' 14-16), ללא עדות על תסמינים או ממצאים המלמדים על מחלת לב כלילית ( חוות דעת ראשונה עמוד 4 ) "...ולכן מהבחינה הזו, הסיכוי שלו לאירוע לבבי הוא הרבה פחות מאשר של אוכלוסייה רגילה" (עמוד 256 ש' 11-12 ).

ד"ר רסין תמך את קביעתו בציטוט ממאמר מחקרי, לפיו הסיכוי לאירוע לבבי לאחר בדיקת מאמץ תקינה לחלוטין "נמוכים מאוד אפילו בהשוואה לגבר ללא גורמי סיכון".

לאור מצבו הלבבי של המנוח, ומעת שאין תשובה ברורה לשאלה מדוע המנוח שקע במים, האפשרות שמעלה ד"ר רסין הינה אפשרות מסתברת יותר מהאפשרות שהמנוח לקה באירוע לבבי. ד"ר רסין שהינו קרדיולוג יכול להעריך בצורה טובה יותר את הסיכוי לאירוע לבבי לאחר בדיקת מאמץ עם תוצאות מצויינות 3 שבועות בטרם הטביעה, ולקבוע שהסיכוי להתפתחות ארוע בזמן כה קצר, היא נמוכה יותר מאשר פרופ' היס שהוא פתולוג הנעדר ניסיון קליני בטיפול בתחום הקרדיולוגי.

ד"ר רסין ראה בעובדה שחדרו מים לגופו של המנוח ולאחר מכן יצאו במהלך ביצוע פעולות ההחייאה, ראיה לכך שהמנוח ביצע שאיפת מים בצורה אקטיבית במהלך טביעתו, כך שאין לומר שהוא נפטר מיד כתוצאה מאירוע לבבי, שכן אז לא הייתה מתבצעת שאיפת מים אקטיבית לתוך הריאות.

האפשרות כי המנוח עבר ארוע מוחי נשללה ע"י ד"ר רסין מהטעם שארוע מוחי לא גורם לאיבוד הכרה אלא לחוסר תחושה בגפיים ( עמוד 256 ש' 16-18 ).

אני מעדיף את חוות דעתו של ד"ר רסין על פני זו של פרופ' היס, גם לאור ניסיונו בתחום הרלבנטי כאמור לעיל, וגם לאור הבעייתיות הבולטת בחוות דעתו של פרופ' היס, שאליה אתייחס עתה.

הפערים שבין 2 חוות הדעת של פרופ' היס

עיון בין 2 חוות הדעת של פרופ' היס מראה פער מטריד ומשמעותי ביניהם מבחינת הפן העובדתי והמסקנה הרפואית.

ראשית, המסמכים שהועמדו לעיון פרופ' היס שונו מהותית: בחוות הדעת הראשונה הסתמך המומחה על הודעותיהם של ניב, תום ויידה, מתן , התובעת 1 ועינב מתיק המשטרה, לצד ממצאי חקירת אל רם ונתוני הבריכה בקיבוץ שמיר. בחוות הדעת השנייה הושמטו רוב הודעות המשטרה הללו, ממצאי אל-רם ונתוני הבריכה, ובמקומם הוגשו תצהירי בית משפט של ניב, רענן וגבי , לצד חוות הדעת המשלימה של ד"ר רסין.

ההתייחסות המפורטת להודעותיהם של ניב, תום ויידה, מתן והתובעת 1 שהופיעו בחוות הדעת הראשונה נמחקה כליל בחוות הדעת השנייה. במקומה הוכנסה התייחסות קצרה וכללית לתצהיריהם של ניב, רענן וגבי ( שני האחרונים לא נכללו כלל בחוות הדעת הראשונה). בנוסף, הושמט הנתון לפיו עומק המים במקום שקיעת המנוח הוא כ-2 מטרים.

פרק שלם בשם "סיכום נתונים עיקריים" שהכיל שמונה סעיפים מפורטים בחוות הדעת הראשונה (עמ' 7), הושמט לחלוטין מחוות הדעת השנייה. במקומו, הוספו בחוות הדעת השנייה התייחסויות רבות ופרק שלם (עמודים 5–6) הדן בטענות שהועלו בחוות דעתו המשלימה של ד"ר רסין מיום 25.11.21.

ואולם הפער העיקרי בין 2 חוות הדעת מופיע בסעיף 2 לחוות הדעת השניה בפרק "חוות דעת רפואית-משפטית" ( עמוד 6 ) עת חל שינוי קיצוני ומנוגד: בחוות הדעת הראשונה ( עמוד 8 פסק 2 ) קבע פרופ' היס כי "הואיל והמנוח פלט כמות מים רבה בזמן פעולות החייאה סביר להניח שהמנוח ביצע מספר פעולות נשימה בהיותו תחת המים שגרמו להחדרת מים למערכת הנשימה ומערכת העיכול". בחוות הדעת השנייה קבע המומחה את ההיפך הגמור: "הואיל והמנוח לא פלט מים בזמן פעולות החייאה אחרי שנמשה מן המים סביר להניח שהמנוח לא ביצע כלל פעולות נשימה בהיותו תחת המים".

(הדגשות לא במקור).

בחוות הדעת השניה הסתמך פרופ' היס על העדים שלכאורה שללו את פליטת המים של המנוח, אך כבר קבעתי לעיל שעדויות אלו אינן חד משמעיות, כפי העדויות המפורשות שהעידו על פליטת מים ולכן לא מצאתי לקבלן.

בעמוד 6 סעיף 5 של חוות הדעת השניה שונתה המסקנה לגבי תרומת השקיעה במים למות המנוח. בעוד שבחוות הדעת הראשונה נקבע כי "שקיעה בתוך מים גורמת להעדר חמצן, שעשוי לזרז את הופעת המוות ממחלה מוחית או לבבית" ( עמוד 9 סעיף ג'. הדגשה לא במקור), היינו הטביעה רק עשויה לזרז את המוות שהתהליך שלו החל בשקיעה, אבל בטח לא הסתיים והמנוח עדיין נשם, בחוות הדעת השנייה נוסף קטע הקובע כי המנוח כנראה לא נשם מרגע שקיעתו "ומכאן שבמקרה זה לא תרמה השקיעה במים למות המנוח או לזירוזו" ( עמוד 6 סעיף 5 ).

בסעיף 6 (א) של חוות הדעת השניה חלו מספר שינויים מהותיים ובהם הוספת המילים "בהעדר פעולות נשימה ונסיונות לצוף על פני המים". בנוסף, הושמטה הקביעה המקורית ( סעיף ב' בעמוד 9 ) לפיה בהיעדר נתיחת המנוח לא ניתן לקבוע את סיבת המוות, אם היה זה עקב תת חמצון מהטביעה או בגין הסיבה המקורית שגרמה לשקיעתו. סעיפים משמעותיים נוספים העוסקים במנגנון שאיפת המים בעת חוסר הכרה ( עמוד 9 סעיפי משנה ו' ו- ז' לחוות דעת הראשונה) נמחקו לחלוטין.

לבסוף, בסיפת חוות הדעת השנייה הוסיף פרופ' היס פרק "סיכום" מובנה וחדש לגמרי הכולל מספר סעיפים מוגדרים. בין היתר, נקבע בסיכום זה לראשונה ובאופן מפורש כי סביר להניח שמהירות חילוצו של המנוח מהמים לא תרמה למותו, וכי נוכחות מציל בתפקיד לא הייתה עשויה לשנות את התוצאה.

הקשיים שבחוות דעת פרופ' היס

לא ניתן להלום סתירה כה חזיתית בעמדתו של פרופ' היס, מצד אחד לכתוב בחוות הדעת הראשונה שהייתה פליטת מים, היינו שהמנוח נשם בתוך המים, ולכן בשלב זה הוא היה חי, ולפיכך המוות מיוחס לתת החימצון, שהאיץ את תהליך המוות שהחל בשל בעיה לבבית או מוחית ( עמוד 9 סעיפים ב'-ג'). ומצד שני לומר שהמנוח לא פלט מים בעת ביצוע פעולות ההחייאה, משמע לא נשם בתוך המים, ומכאן לקבוע שאין כל רלבנטיות למהירות חילוצו מהבריכה ולנוכחות מציל לא הייתה במקרה זה שום השפעה, שכן הוא כבר מת ( עמוד 8 לחוות הדעת השניה סעיפים 1-3 ).

פרופ' היס נותר בדעתו שהמנוח נפטר בשל אירוע לבבי או מוחי, למרות שני מצבים סותרים: בליעת מים והעדר בליעת מים. במקרה של בליעת מים המוות אירע מתת חימצון שהאיץ את תהליך המוות כתוצאה מאירוע לבבי או מוחי, ואם לא הייתה בליעת מים, המוות היה מיידי כתוצאה מאירוע לבבי או מוחי ואין משמעות לשאלה מתי הוא חולץ מהמים. הקושי הוא: ניתן להבין מדוע לדעתו העדר פליטת מים מוכיח שהמוות היה לבבי (או מוחי), הקושי מדוע הוא מחזיק בעמדה זו גם במצב של פליטת מים, מצב שגם הוא מוכיח על העדר נשימה, ומכאן מוות בשל תת חמצון. למה גם במקרה זה הוא תולה את המוות בארוע לבבי, כאשר אין כל ראיה שהוא התרחש, גם לשיטתו בהעדר ניתוח שלאחר המוות?

וגם זאת. בחוות הדעת הראשונה שבו הלך פרופ' היס בנתיב שבו המנוח פלט מים עם משייתו מהבריכה, היינו היה תהליך נשימה בתוך המים, כלומר תהליך המוות התקדם בשל תת חמצון ברור כתב פרופ' היס ש"ככל שמחלצים את השוקע במים מהר יותר אחר תחילת שקיעתו, כך קיים סיכוי טוב יותר להיוותרותו בחיים". מאידך בחוות הדעת השניה נכתב הפוך: "סביר להניח שמהירות חילוצו מהמים לא תרמה למותו. סביר חניח שנוכחות מציל לא הייתה עשויה לשנות את התוצאה" קביעה הפוכה לגמרי.

כאמור, חוות הדעת השניה ניתנה לאור מצג שעלה מחלק מהעדים כאילו לא הייתה פליטת מים בעת מאמצי ההחייאה, אך מעת שדחיתי אפשרות זו, והוכחנו שאין לומר שלא הייתה פליטת מים, הרי שנותרנו באפשרות הראשונה שהעלה פרופ' היס לפיה תהליך המוות הואץ כתוצאה מתת חימצון. במקרה זה ברור שיש משמעות למהירות חילוץ המנוח, ואם הוא היה מחולץ מהר, ייתכן ומותו היה נמנע, שכן תת חימצון רק מקרב את המוות. ככל שתהליך זה יהיה איטי בשל התערבות מציל, המוות מתרחק.

והנה פרופ' היס הודה בכך. במספר פעמים בעדותו הוא העיד כי ככל שהמנוח היה מחולץ בהקדם ניתן היה להצילו. נעיין בכך:

"...לכן גם אם מישהו שוקע בתוך המים, כי הוא איבד את ההכרה והוא לא נושם, אני עוד פעם אומר, ולא נושם מתחת למים, אבל נמצא מתחת למים רק דקה או דקה וחצי, למרות שהוא לא נשם, יש סיכוי יותר טוב להחיות אותו מאשר אם מוצאים אותו, מושים אותו מהמים אחרי 5 דקות. למה? מכיוון שהנזק למוח... כי יש סיכוי יותר טוב" ( עמוד 298 ש' 5-16 ).

היינו, גם באפשרות בה מחזיק פרפ' היס לפיה המוות הטביעה אירעה כתוצאה מארוע לבבי או מוחי, עדיין יש משמעות למהירות שבה הטובע נמשה מהמים, וככל שהוא יימשה מהר יותר גדלים סיכוייו לשרוד. מעת שקבענו בשהמנוח היה באזור 7 דקות במים לפחות, הרי שהעדר מציל הוא רשלנות ברורה של הנתבעת 1, שהפחיתה באופן דרמטי את סיכויי שרידותו.

נעיין:

"ש': אתה כותב מפורש...יותר מפעם אחת בחוות הדעת הראשונה שלך, אתה כותב שבגלל הימצאות המים בריאות, כן? שהמים יצאו בתחילת ההחייאה, אתה כותב במפורש, שזאת ההוכחה לכך שהוא היה בחיים בזמן שהייתו במים.

ת. נכון...אומר שהוא בהכרה. זה נכון. "

( עמוד 309 ש' 7-16 )

וגם:

"הוא היה בלי הכרה, מכיוון שהוא היה, הוא שקע במים, כנראה שהוא היה בחיים אם אנחנו לוקחים בחשבון, שבזמן ההחייאה הוא פלט מים. בזמן ההחייאה הוא פלט מים, זה אומר, שהוא היה בחיים ואומנם בלי הכרה, אבל בחיים, והוא עשה פעולות נשימה."

(עמוד 321 ש' 21 עד עמוד 322 ש' 3)

אם הוא היה בחיים ודאי שאם החילוץ יהיה מהיר יש סיכוי טוב יותר שהמנוח היה שורד.

"ככל שמוציאים אותו יותר מהר זה תמיד יהיה יותר טוב. זה כלל הזהב ברפואה. "

(עמוד 316 ש' 16-17)

נסכם:

• מצאתי להעדיף את חוות דעתו של ד"ר רסין, שהוא קרדיולוג ( פרופ' היס הוא פתולוג) אשר קבע כי לאור בדיקות המאמץ שערך המנוח אך כשלושה בטרם הטביעה, ואשר תוצאותיהן היו מצויינות, הסיכוי שהוא יטבע כתוצאה מאירוע לבבי/מוחי כטענת פרופ' היס הן נמוכות מאוד. אני מקבל את עמדתו של ד"ר רסין שהמוות אירע כתוצאה מטביעה

• היו למנוח גורמי סיכון לאירוע כלילי, אך אלו היו מטופלים.

• אין כל תימוכין לעמדה שהעלה פרופ' היס, באשר לאירוע לבבי ( או מוחי).

• 2 חוות הדעת שכתב פרופ' היס סותרות אחת את השניה. המצג העובדתי הנטען ע"י פרופ' היס בחוות הדעת השניה בעניין פליטת המים מתבסס על מסד עובדתי אותו דחיתי ואשר לא הוכח.

• גם על פי פרופ' היס בחוות הדעת הראשונה המסתמכת על המצג העובדתי שנקבע על ידי, הרי שהמנוח פלט מים בעת מאמצי ההחייאה, משמע שהוא נשם בתוך המים בזמן הסמוך לטביעתו, מה שמחזק את אפשרות הטביעה ולא את אפשרות הארוע הלבבי שגורם למוות מיידי.

• אף פרופ' היס הודה כי בכל מקרה גם אם המנוח עבר ארוע לבבי, הדקות הראשונות לטביעה היו קריטיות להצלתו, ואם הוא היה מקבל טיפול כבר בשלב זה, סיכויי הצלתו היו גבוהים מאוד.

• אני דוחה את האמור בחוות הדעת השניה של פרופ' היס שכתב שנוכחות מציל לא הייתה עשויה לשנות את התוצאה הקשה. אני מקבל את האמור בחוות הדעת הראשונה של פרופ' היס שכתב כי ככל שמחלצים את הטובע בשלב מוקדם מהמים, טובים סיכוייו להיוותר בחיים

• זו גם עמדת ד"ר רסין שהעיד:

  "... אחרי 5 דקות הסיכויים כבר שואפים לאפס... יש אנשים שעוצרים את הנשימה לדקה-דקה וחצי. פה זה לא עצירת נשימה. זה עצירת פעילות הלב. כלומר, לא מקבל מספיק, בכלל דם. אני מניח, שדקה-דקה וחצי לא הייתה עושה נזק משמעותי. "

  ( עמוד 262 ש' 11-17 ).

   

   

   

• אני מקבל את עמדת ד"ר רסין שקבע:

  "לו בבריכה היה נוכח מציל או משגיח על המתרחצים, מותו של המנוח...היה נדחה לשנים רבות,שכן תוחלת חייו לא רק שהייתה תקינה אלא אפילו טובה מהממוצע לגבר בריא בן גילו" ( עמוד 5 לחוות הדעת הראשונה).

  אם היה מציל במקום, כל האירוע היה מקבל תפנית, וקיים סיכוי טוב כי חייו של המנוח היו ניצלים.

אבקש לציין את העובדה המעניינת כי בסיכומי הנתבעים אין כל דיון או התייחסות לתוכן עדותו של פרופ' היס בעדותו בבית המשפט, ועדותו אינה מוזכרת בהם כלל. אין ניתוח של קביעותיו הרפואיות של פרופ' היס בחוות דעתו למעט אזכור נקודתי לפיו פרופ' היס טען בחוות דעתו כי המנוח שקע במים עקב "אבדן הכרה".

יתר האזכורים של פרופ' היס בסיכומים הם טכניים ופרוצדורליים בלבד, ועוסקים בבקשתו לקבל דו"ח בדיקה חיצונית של הגופה לצורך כתיבת חוות דעתו הראשונה, ובכך שחוות דעתו השנייה נדרשה בעקבות החלטת בית המשפט שגרמה ל"שינוי בתשתית העובדתית" ששימשה אותו.

הלא דבר הוא? הדברים מדברים בעד עצמם.

נזק ראייתי בשל אי ניתוח גופת המנוח ושאלת הימצאות דו"ח בדיקת גופת המנוח

הנתבעים טוענים כי כתוצאה מאי ניתוח גופת המנוח באישור התובעים, הרי שהם גרמו נזק ראייתי בכך שלא ניתן היה לדעת את הסיבה המדוייקת לטביעתו של המנוח. כמו כן נגרם נזק ראייתי הנובע מהעדר המצאה של דו"ח בדיקה חיצונית של הגופה.

אני דוחה את הטענה באשר לנזק ראייתי בשל אי ניתוח הגופה. אין כל חובה חוקית לחייב משפחת אדם שנפטר להעמיד את הגופה לנתיחה על מנת שיהיה בניתוח בכדי לסייע להוכיח את סיבת המוות בהליך אזרחי עתידי שבשלב זה, מיד בסמוך למוות, לא ברור שהוא יתקיים בכלל. נתיחת גופה יכולה להביא למצב של חילול כבוד המת, ואין לחייב משפחה לנקוט בכך, בוודאי אם היא לא חפצה בכך.

אפשרות חוקית לנתיחת גופה מופיעה במספר חיקוקים ותקנות.

תקנה 2א (א) לתקנות בריאות העם (הודעה על פטירות ואירועים מיוחדים), תש"ם-1980 קובעת כי במקרים המנויים בתקנה 2 (א) ( 4) לאותן תקנות, על מנהל מחלקה במוסד רפואי להסביר לאחד מבני משפחת נפטר כי במקרים אלו "נחוץ לבצע בגוויה נתיחה", המקרים המדוברים בתקנות אלו הם מקרי מוות שאירעו בפעולות שונות בתוככי מוסד רפואי. אם בן המשפחה מסרב לבצע את הנתיחה עליו לחתום על טופס סירוב. הנדון שבפנינו לא כלול במקרים אלו, כך שההתלבטות על משמעות סירוב לבצע נתיחה מצד בן משפחה לא רלבנטית לנדון שבפנינו בהתאם לתקנות אלו.

מקור נוסף ממנו ניתן ללמוד על אפשרות לחייב ניתוח גופה נמצא בחוק חקירת סיבות מוות, תשי"ח – 1958. על פי סעיף 19 לחוק זה, כאשר מת אדם ויש יסוד סביר לחשש שסיבת מותו אינה טיבעית או שמותו נגרם בעבירה, רשאי היועץ המשפטי או ב"כ לבקש כי ימונה שופט שלום שיחקור את סיבת המוות, במסגרת זו רשאי השופט החוקר על פי סעיף 26 לחוק לבקש את בדיקת הגופה או נתיחתה ע"י רופא מוסמך. גם אפשרות זו לא חלה בנדון שבפנינו. לא מונה כל שופט חוקר לבדיקת סיבת המוות של המנוח.

התובעת 1 העידה בתצהירה ( סעיף 3.7 ) כי איש לא פנה אליה בבקשה או בדרישה לבצע ניתוח של המנוח. היא אף העידה כי התקבל אישור לקבורת המנוח, לאחר ששוטר בדק את גופת המנוח והתברר שאין חשד לביצוע עבירה פלילית, כך שלא הוצא דו"ח נתיחה לאחר המוות ( סעיפים 3.8 עד 3.9 לתצהירה). ואכן על פי מסמך ו-3 של משטרת ישראל צויין כי הגופה נבדקה ואין סימני אלימות ואין חשד לפלילים.

במהלך הטיפול בתיק הודיעו התובעים באמצעות ב"כ ( ביום 17.6.21 ) כי אין לתובעים דו"ח נתיחה חיצוני של גופת המנוח ואין להם כל מידע להיכן הועברה הגופה בטרם היא נקברה. התובעים ידעו לומר בוודאות כי הגופה לא הועברה למכון לרפואה משפטית. גם מד"א שאליה פנו הנתבעים הודיעה ביום 1.7.21 כי לא ידוע להם להיכן פונתה הגופה ( צורף כנספח לבקשה 8 בתיק)

התובעים העבירו לנתבעים יפוי כח וכתב וס"ר והנתבעים יכלו לעשות עם מסמכים אלו כל שימוש בו יחפצו בכדי לאתר כל מסמך רלבנטי שיסייע להם בהגנתם, כך שלא הוכח בפניי שהתובעים מנעו מהנתבעים להשיג כל חומר ( כגון ממד"א) שיכול היה לסייע בהגנתם.

התובעים התנגדו (בתגובה מיום 12.7.21 ) לזימון מנכ"ל מד"א לעדות על קורות הגופה עד לקבורתה כמו גם לזימון מפקד משטרת קרית שמונה שיגיע עם תיק המשטרה. ואולם התנגדות צד לבקשות הצד שכנגד אינו מהווה נזק ראייתי, וככל שהנתבעים סברו שהתנגדות זו אינה במקום היה עליהם לדרוש החלטה שיפוטית שתקבע כך, זאת לא נעשה.

במהלך עדותו של פרופ' היס עלה כי לא כל מקרי המוות הפתאומי בישראל עוברים דרך המכון לרפואה משפטית ( עמודים 268-269 ), כך שייתכן שאכן אין דו"ח חיצוני בעניין פטירת המנוח.

הנתבעים הפנו לעדות התובע 5 בתצהירו ( סעיף 5.3 ) כי התלווה לגופת אביו שנלקחה ע"י מד"א ואף ישב ליד נהג האמבולנס. הוא זכר שהאמבולנס נסע למקום כלשהוא בקרית שמונה ושם הושארה הגופה ונהג האמבולנס החזירו לביתו. מכאן רצו הנתבעים ללמוד שהתובע 5 ידע על קורות הגופה.אני דוחה טענה זו. גם אם התובע 5 התלווה לגופת המנוח בנסיעתה לקרית שמונה, אין בכך הוכחה שהוצא דו"ח כלשהוא בעניין נתיחת הגופה וכיו"ב, או שהתובע 5 ידע מה נעשה איתה לאחר חזרתו הביתה. גם לא הוכח בפניי כי התובעת 1 ידעה נתונים כלשהם על קורות הגופה או על נתיחתה, שלא נמסרו לנתבעים.

סוף דבר, אני קובע כי לא עלה בידי הנתבעים להוכיח שהתובעים גרמו להם לנזק ראייתי שחיבל בהגנתם בעניין הסיבה המדוייקת למותו של המנוח. אין כל חובה על משפחה העומדת לאחר אסון לאפשר או לדרוש את ניתוח גופת יקירם שזה עתה נפטר, בוודאי כאשר אין כל אינדיקציה לפלילים.

לא הוכח בפניי שהיה דו"ח כלשהוא שהוצא בעניין גופתו של המנוח. לא הוכח בפניי שהתובעים מנעו מהנתבעים להשיג כל מידע שיסייע להגנתם. אדרבא, התובעים סיפקו ייפויי כח לשימוש הנתבעים, ולא ניתן לעשות מעבר לכך.

לאור כל המקובץ, אני מוצא לקבוע כי הנתבעת 1 אחראית באחריות נזיקית על מותו של המנוח בהתאם לעוולת הרשלנות ועוולת הפרת חובה חקוקה אשר בפקודת הנזיקין ( נוסח חדש). הנתבעת 2 כמבטחתה בביטוח אחריות רלבנטי אחראית על פיצוי התובעים מכח חוק חוזה בביטוח, תשמ"א- 1981.

נזק התובעים

נזק התובעים מתחלק לשתי תביעות. תביעת התובע 5 התובע כניזוק ישיר מכח הלכת אלסוחה (רע״א 444/87 אלסוחה נ׳ עיזבון המנוח דוד דהאן ז״ל, פד"י מד(3) 397 ), ותביעת העיזבון והתלויים במנוח. אפתח בחישוב נזק התובע 5.

תביעת התובע 5 ( בתביעתו האישית) 

התובע 5, בנו של המנוח, היה עם המנוח באימון השחיה בו טבע המנוח. התובע 5 נזעק לעבר המנוח עם הוצאתו מהמים והוא אף סייע במאמצי ההחייאה. התובע 5 צפה באופן ישיר במותו של המנוח- אביו. התובע 5 תובע כניזוק ישיר, כאמור מכח הלכת אלסוחה.

הנתבעים בסיכומיהם לא חולקים על זכאות התובע 5 לתבוע מכל הלכת אלסוחה, לפיכך אגש ישירות לחישוב נזק התובע 5.

התובע 5 הוא יליד 12.1.98. הוא היה בן 17.5 בעת קרות ארוע הטביעה. הארוע התרחש עת היה התובע בחופשת הקיץ בין כיתה י"א לכיתה י"ב.

גובה הנכות

התובע 5 צירף 2 חוות דעת מטעמו בתחום הפסיכיאטריה מאת המומחה ד"ר אריאל זילברשטיין.

חוות הדעת הראשונה מיום 9.9.19 קבעה כי התובע 5 סובל מהפרעת דחק בתר חבלתית (PTSD), ההפרעה הקיימת נגרמה באופן "ישיר, ברור ומלא" עם ארוע הטביעה נשוא התובענה. במסגרת חוות דעת זו נכות התובע 5 הייתה בשיעור של 30% לפי סעיף 34 (ב) (4).

ביום 17.7.22 הוגשה חוות דעת שניה של ד"ר זילברשטיין. הפעם הנכות עלתה ל- 50% לפי סעיף 34 (ב) (5).

אסקור מקצת העניינים שנכתבו בחוות דעת זו בפרק ה"דיון".

המומחה ציין כי התובע 5 נראה כפי גילו, מסודר, ערני ומתמצא בכל המובנים. בזמן הבדיקה התובע 5 שיתף פעולה כפי יכולתו, אך קשר העין שהוא יוצר היה חלקי וניכרים סימני מתח. הדיבור היה ספונטני בשטף ונפח תקינים. חשיבתו נצפתה כמאורגנת. עוסק רבות בשבר של חייו עם מות אביו, אך אין לו מחשבות שווא ולא מחשבות אובדניות. אין לו הפרעות בתפיסה. האפקט שלו דכאוני, תואם ומגיב בצמצום. ריכוז וזיכרון במהלך הבדיקה היו ירודים. שיפוט ותובנה מלאים. בוחן המציאות תקין.

המומחה ציין בחוות דעתו כי התובע 5 סבל בילדותו מהפרעות התנהגות והיה בטיפול ריגשי קצר. בחטיבת הביניים הוא אובחן כסובל מהפרעת קשב וריכוז וטופל בריטלין. בתיכון לא היו בעיות התנהגות או משמעת.

התובע 5 בתחילה התנהג באופן מנותק ואוטמטי. הוא התלווה לגופת אביו עם חברה קדישא, והוא זה שהודיע למשפחה על האירוע הקשה.

בעקבות ארוע זה חלה החמרה קשה ומהירה במצבו הנפשי של התובע 5. הוא החל לסבול מתסמינים פוסט טראומטיים רבים. הוא לא הלך תקופה ארוכה לבית הספר. כאשר חזר- לא השלים מבחני בגרות.

התובע 5 סובל ממתח רב, הפרעות שינה קשות, הוא חווה סיוטים בהם הוא משחזר את אירוע הטביעה. הוא שותה אלכוהול בכדי להירגע. הוא חש עצבנות, התקפי חרדה, לחץ, דפיקות לב, קוצר נשימה, לעיתים יש פנטזיות אלימות, הוא מתרחק מחברה בכדי לא להגיע למצבי התפרצות. התובע 5 חש אשמה במות אביו, בכך שלא הבחין בו תובע. הוא נמנע מלפגוש בבני משפחה מאחר והם מזכירים את האירוע. הוא מתרחק מאנשים כי הוא חושש להיפגע ולהתאכזב.

המומחה ציין כי התובע לא מצליח להתמיד במקומות עבודה, הוא עזב את שנת השרות לאחר זמן קצר, הוא שוחרר מצה"ל לאחר מספר חודשים. הוא גם אובחן ע"י פסיכיאטר צבאי כסובל מ- PTSD , הוא מחליף מקומות עבודה רבים, מאחר ובמרבית המקרים הוא מתעמת ומתפרץ על סובביו.

המומחה ציין כי התובע 5 היה בטיפול פסיכיאטרי אצל הפסיכיאטרית ד"ר גופמן שגם התרשמה מ- PTSD . התובע 5 אף היה בטיפול פסיכולוגי מסוג EMDR שהינו טיפול ייעודי לניזקי טראומה. המומחה ציין כי בעת מתן חוות דעתו התובע 5 מטופל בקנאביס וכן בטיפול פסיכותרפי. המומחה ציין כי בשנים האחרונות חלה החמרה ניכרת במצבו הנפשי.

המומחה קבע כי התובע 5 סובל מהפרעה נפשית משמעותית, עם פגיעה קשה בתפקוד הריגשי והחברתי ונצרך לטיפול תרופתי קבוע.

כאמור, המומחה העריך את נכות התובע בשיעור של 50% לפי סעיף 34 (ב) ( 5 ) לתקנות המל"ל. הסעיף קובע שמדובר ב"רמיסיה חלקית עם סימנים קליניים ברורים, קיים צורך בטיפול תרופתי קבוע, קיימת הפרעה קשה בתפקוד הנפשי והחברתי, ישנה הגבלה קשה של כושר העבודה".

מטעם הנתבעים הוגשה חוות דעתו של ד"ר פיוטר מלב שקבע לתובע 5 נכות בשיעור של 30% לפי סעיף 34 (ב) )(4).

בעקבות חוות דעתו השניה של ד"ר זילברשטיין בה הועלתה נכות התובע 5, הודיעו הנתבעים ביום 10.6.25 כך:

" ד"ר מלב הודיע, שהוא מסכים כי נכות התובע הוחמרה ל- 50% ולכן אין הוא כותב חוות דעת. בנסיבות אלה, גם מוותר הח"מ על חקירתו הנגדית של ד"ר זילברשטיין".

הנה כי כן, אין מחלוקת בין הצדדים כי הנכות הרפואית בתחום הפסיכיאטריה של התובע 5, שנגרמה כתוצאה מטביעת המנוח היא 50%, בגין הפרעה בתר חבלתית- PTSD.

מצבו הכללי של התובע 5

התובע 5 תיאר בתצהירו את אשר התרחש לאחר טביעת אביו. הוא התלווה לגופת אביו אשר נלקחה ע"י מד"א. הגופה הובאה לקרית שמונה והושארה שם.

בעקבות האירוע הורע מצבו של הנפשי של התובע 5. הוא עזב את ביתו ועבר לגור בדירת חיילים בקיבוץ. הוא הפסיק ללכת לבית ספר, החל לשתות אלכוהול. עישן קנאביס. החל להתבודד וקשריו עם חברים ובני משפחה הלכו והתנתקו. התובע לא השלים בגרויות.

התובע החל שנת שירות לפני הצבא כמדריך בפנימיה, אך כעבור 3 חודשים הוא עזב בשל אי התאמה, אותה כינה "פתיל קצר".

התובע 5 התגייס לצה"ל בפרופיל 97,התקבל ליחידה מבצעית, אך עקב החמרה במצבו הנפשי שכלל חוסר תפקוד, התפרצויות זעם, פסימיות, דיכאון, מחשבות אובדניות, פחדים וחרדות, הוא אובחן בצבא ע"י פסיכיאטר כסובל מ- PTSD, עד שלבסוף הוא שוחרר שחרור סופי בפרופיל 21. ( סעיפים 5.3 עד 5.4 לתצהירו).

התובע 5 טוען שהוא סובל כל העת מפחדים, חרדות וסיוטים בלילה עת הוא משחזר את האסון, הוא סובל מהתקפי כעס, דפיקות לב וקוצר נשימה. הוא מתקשה להירדם ומתעורר בבהלה ובבלבול.

התובע 5 טוען שהוא סובל ממחשבות פרנואידיות וטורדניות. יש לו אימפולסיביות קיצונית וחוסר יכולת להרפות. הוא טוען לפלשבקים שגורמים לו לשיתוק ורעידות. הוא סובל מדיכאון מתמשך, כאבים בחזה וידיים "נעולות". התובע 5 העיד גם על קשיים בנשימה וסחרחורות, התקפי בכי ופאניקה, חרדה חברתית, העדר הנאה מהחיים ובושה כללית לאור מצבו. עוד טען התובע 5 שהוא נמנע ממפגשים עם אנשים וממבטים בעיניים, הוא סובל מבחילות, הקאות, שלשולים וכאבי בטן כתוצאה מלחץ נפשי. יש לתובע הפרעות אכילה, התקפי חרדה "ולמעשה חיי הם סבל מתמשך" ( סעיף 5.7 לתצהירו).

השתלבות התובע בשוק העבודה       

התובע 5 העיד כי הוא מתקשה להשתלב בשוק התעסוקה, עד כי הוא החליף 20 מקומות עבודה, בשל הקושי להתרגל לסביבת אנשים ולמשמעת.

על פי אישור מהמל"ל על תקופות העיסוק של המנוח עולה כי בין השנים 2015 ( מחודש 10/15 ) ועד 7/22 החליף התובע 13 מקומות עבודה, כאשר בחלק ממקומות עבודה כגון קייקי כפר בלום וקיבוץ משגב עם הוא חזר לשם מעת לעת.

מבחינת הכנסה, על פי דו"חות ההשתכרות במל"ל אלו נתוני ההשתכרות, החל משנת 2017 עת השתחרר מצה"ל ( שחרור מוקדם. על פי נתוני המל"ל צוין שהתובע היה בשנת 2017 חייל חובה, לאחר מכן משנת 2018 לא צויין עובדת היותו חייל חובה. התובע לא ציין בתצהירו מתי הוא השתחרר מצה"ל לכן ההערכה כי השחרור היה בשנת 2017):

2017- 2 מקומות עבודה: 20,292 ₪ עבור 9 חודשים, ממוצע חודשי: 2,254 ₪.

משוערך: 2,710 ₪.

2018- 6 מקומות עבודה: 34,472 ₪ עבור 10 חודשים, ממוצע חודשי: 3,447 ₪.

משוערך: 4,125 ₪.

2019- 4 מקומות עבודה: 62,909 ₪ עבור 11 חודשים, ממוצע חודשי: 5,719 ₪.

משוערך: 6,740 ₪.

2020- 3 מקומות עבודה: 36,516 ₪ עבור 6 חודשים, ממוצע חודשי: 6,086 ₪.

משוערך: 7,290 ₪.

2021- אין השתכרות

2022- חודשיים השתכרות ללא נתוני שכר.

בשנת 2021 לא מדווח על השתכרות התובע, בחוות הדעת השניה של ד"ר זילברשטיין ( עמוד 2 לחוות הדעת עמוד 226 לתיק מוצגי התביעה) נכתב מפי התובע כי הוא נסע לטיול של כשנה באוסטרליה ומרכז אמריקה. יש לשער כי זו הסיבה להעדר השתכרות (התובע 5 לא ציין זאת בתצהירו).

בעת החתימה על התצהיר, העיד התובע כי הוא עובד ברפת בכפר המכבי- חנתון. על פי אישור המעביד ( נספח ז' לתצהיר התובע 5 ) בחודש 7/22 הוא השתכר 1,807 ₪ ובחודש 8/22 ההשתכרות הייתה: 3,850 ₪, ממוצע: 2,828 ₪, משוערך: 3,190 ₪.

בחוות דעתו השניה של ד"ר זילברשטיין מיום 17.7.22 צויין כי התובע 5 החל לאחרונה לימודי מכינה במכללת הגליל המערבי.

בעדותו מיום 18.12.24 העיד התובע כי כיום הוא לומד חקלאות, הוא רוצה להיות חקלאי ולעבוד עם טרקטור ( עמוד 98 ש' 11 ועמוד 99 ש' 8-12 ). התובע העיד כי לימודי החקלאות מסייעים בידו לקבל יציבות בחייו כתיקון לכל המסגרות בהם לא התמיד ( שרות לאומי, צבא, עבודות- עמוד 98 ש' 17-21 ). התובע העיד כי כיום הוא לא עובד ( שם ש' 22 עד עמוד 99 ש' 1 ).

הפסד השתכרות בעבר של התובע 5

התובע 5 בסיכומיו ( סעיף 4.13 ) עותר לפיצוי בגין הפסד השתכרות בעבר החל מעת הגיעו לגיל 21 היינו מחודש 1/19.

התובע הציג נתוני השתכרות החל משנת 2017 שנת השחרור והלאה. בשלב זה התובע גישש את דרכו בשוק העבודה, אך הכנסתו הייתה נמוכה כמפורט לעיל, ובהמשך הוא הפסיק להשתכר, עד כי עובר לתחילת שנת 2025 התובע נמצא בלימודי חקלאות.

ההלכה הכללית לגבי קטינים וצעירים בראשית דרכם המקצועית היא לחשב את אובדן כושר ההשתכרות לפי השכר הממוצע במשק, משום שבמועד התאונה טרם התגבש מסלול חייהם התעסוקתי. החזקה אינה מוגבלת למי שלא עבד כלל, אלא גם למי שטרם יצר את פרופיל השתכרותו ( ע"א 61/89 מד"י נ' אייגר פד"י מ"ה( 1) 580, ע"א 1433/98 חמד נ' אחלם ( נבו 4.11.99 ), ע"א 4772/02 סהר נ' צ'יבוטארו ( 25.11.09 )).

העובדה שהתובע 5 אינו משתכר כיום אינה שוללת כשלעצמה פיצוי בגין גריעה מכושר ההשתכרות. ראש הנזק נבחן לפי ההפרש בין מה שהתובע היה צפוי להשתכר אלמלא התאונה לבין מה שהוא משתכר או מסוגל להשתכר במומו. נכותו של התובע 5 היא משמעותית. השפעתה היא השפעה מוכחת על תחומי חיים רבים של התובע, כפי שנכתב לעיל, כך שאין כל ספק שהסיבה שהתובע אינו משתכר היום, ובשנים האחרונות הוא השתכר נמוך קשורה גם למצבו הרפואי- נפשי. במקרה זה ולאור גילו בעת התאונה ניתן לחשב את הפסדו על בסיס השכר הממוצע במשק, כשהוא מוכפל בשיעור הגריעה התפקודית ובהיוון המתאים.

נעיין באמור להלן:

"בעת התאונה המערער היה כבן 15, טרם החל לכתוב את סיפור חייו, ובנסיבות אלה לא היה מקום לסטות מחזקת השכר הממוצע במשק. גם לעת מתן פסק הדין, לא הצביע המערער על נסיבות המצדיקות סטיה מהשכר הממוצע במשק. חזקת השכר הממוצע במשק היא מעין פיקציה שבתי המשפט עושים בה שימוש בתיקי נזיקין, שהרי גלוי וידוע כי פחות מ-50% מהמועסקים במשק מגיעים לשכר הממוצע במשק. למרות זאת, ולשם האחידות, בתביעות נזיקין של קטינים מקובל לחשב את הפיצוי בגין אובדן השתכרות על בסיס השכר הממוצע במשק. זאת ועוד, החישוב לפי שכר ממוצע במשק נעשה החל מיום היציאה לעבודה (בגיל 21 או 18 לפי העניין), למרות שברור כי מעטים המקרים בהם משתכרים שכר זה עם היציאה לשוק העבודה. כך, לדוגמה, סטודנטים המקדישים זמנם ללימודים ולטיול בחו"ל לאחר הצבא, אשר ברגיל משתכרים במהלך השנים הראשונות לאחר שחרורם מצה"ל פחות מהשכר הממוצע במשק. לכן, אני סבור כי היה על בית משפט קמא לחשב אובדן ההשתכרות על פי השכר הממוצע במשק (ולא על בסיס שכר סטודנט) החל מגיל 21 ..."

( ע"א 3175/11 דביר נ' כלל ( נבו 1.2.11) וכן ת.א ( ש' בת- ים) 62076-09-22 פלונית נ' סיידה נבו 30.1.26 )).

מעת שהתובע היה בן 21 בשנת 2019 ועד היום חלפו 7 שנים ו- 8 חודשים, 92 חודשים. התובע היה שנה בחו"ל כך שבתקופה זו אין לפסוק הפסד השתכרות, היינו נותרו 80 חודשים לחישוב. השכר הממוצע כיום הוא: 15,220 ₪. נכותו הרפואית של התובע 5 הינה 50%, המהווה בנסיבות תיק זה גם את גובה הגריעה משכרו ( נכות תפקודית) לאור מצבו הקשה כפי שהתבטא בחוות דעתו של ד"ר זילברשטיין ובתצהיר התובע. נכותו של התובע כוללת בהגדרתה "הגבלה קשה בכושר העבודה", כך שאין כל ספק כי לנכותו הרפואית הגבוהה של התובע 5 יש מרכיב מרכזי בהשתכרות הנמוכה שהשתכר מאז התאונה ובעובדה שכיום הוא כלל לא עובד או משתכר באופן לא סדיר. הסך המתקבל במסגרת החישוב האקטוארי המלא יוכפל ב- 75% בשל חוסר הוודאות באשר להפסד שיתרחש בפועל, בשל העדר נתוני השתכרות מספקים של התובע 5 בתקופה זו. בשל גילו הצעיר של התובע ההפחתה מהחישוב האקטוארי המלא היא מתונה יחסית.

הסך המתקבל הוא: 456,600 ₪, בתוספת ריבית מאמצע התקופה: 512,000 ₪

הפסד כושר השתכרות לעתיד, יחושב בהתאם לאותם פרמטרים עד גיל 67 ( 460 חודשים) היינו: 50% מהסך של 15,220 ₪, מקדם היוון עד גיל 67: 273 , המכפלה שתתקבל תוכפל ב- 75%. הסך המתקבל הוא: 1,558,150 ₪ (מעוגל). סך הפסד ההשתכרות לעבר ולעתיד: 2,070,150 ₪.

פנסיה ( 12.5% ): 259,000 ₪ ( במעוגל).

הוצאות רפואיות ונסיעות לעבר ולעתיד

התובע 5 צירף לתצהירו אישורים על טיפולים פסיכולוגיים כדלקמן:

ב"משאבים" סך של 3,440 ₪. סך של 1,380 ₪ עבור טיפולים בעמותת "מיטב", סך נוסף של 9,750 ₪ עבור טיפול אצל שרה כהן, עובדת סוציאלית- פסיכוטרפיה. טיפולים אלו הוזכרו בחוות הדעת של ד"ר זילברשטיין. כמו כן הוצאו הוצאות שונות בבתי מרקחת בסך של 2,117 ₪. סך כל ההוצאות: 14,570 ₪. הוצאות אלו מתפרסות על פני השנים 2017 עד 2022.

הנתבעים סבורים כי ייתכן וחלק מההוצאות הוצאו לאור העלאת הנכות הכללית של התובע 5 בשנת 2022 והכרה בו כזכאי לתגמולים, או בשל העובדה שייתכן שקופ"ח מימנה טיפולים אלו. אלו הן השערות שלא בוססו ע"י הנתבעים, מכל מקום הנתבעים מסכימים ( סעיף 89 לסיכומים) לפצות בראש נזק זה בסך של 21,271 ₪ עבור מלוא הוצאות התובע 5 בהתאם לקבלות ( הסכום לו הסכימו הנתבעים כולל גם הוצאות עבור רכישת קאנביס שאליהן אתייחס בסעיף הבא).

לאור כל האמור מצאתי לפסוק סך של 20,000 ₪ עבור הוצאות רפואיות לעבר כאמור לעיל ובתוספת סכום גלובאלי של שיערוך, נסיעות ורכישת תרופות מעבר לסל הבריאות.

בעניין הוצאות רפואיות לעתיד, לאחר עיון בטענות הצדדים ובאסמכתאות שצורפו, בשים לב לנכות התובע, לגילו, לעובדה שעסקינן בתאונת עבודה עם זיקה למל"ל וכן לעובדה שהוצאות התובע מכוסות במסגרת סל הבריאות הממלכתי, אך מאידך בהתחשב כי התובע צפוי בכל זאת להוציא הוצאות רפואיות לאורך השנים על רכישת תרופות ומרשמים בקשר עם התאונה אשר עליהם הוא לא יקבל החזר וכן הוצאות שונות להשתתפויות עצמיות, ולאור ההוצאות הנ"ל שהוצאו בעבר ואשר יכולים ללמד על הוצאות שונות לטיפולים שהתובע יוציא גם בעתיד, אם כי לאורך השנים סביר כי רמת ההוצאות לטיפולים אלו תפחת, מצאתי לפסוק על דרך האומדנה סכום בגין פריט זה, לעתיד בסך של 30,000 ₪ .

הוצאות בגין רכישת קנביס לעבר ולעתיד

התובע הציג רישיון של משרד הבריאות לקנביס בין התאריכים 5.7.22 ו- 30.12.22. בתיק מוצגי התביעה ישנן המלצות רפואיות מטעם משרד הבריאות לצריכת קנביס ( מיום 19.3.18 ע"י הפסיכיאטרית ד"ר גופמן אלינה). ד"ר זילברשטיין אישר ( אך לא המליץ) כי התובע מטופל היום בקנביס.

התובע צירף קבלות על רכישת קנביס במהלך שנת 2022 בסך של: 5,404 ₪, ובשיערוך 6,000 ₪ . סכום זה כאמור מוסכם על הנתבעים כסכום בגינו יש לפצות את התובע 5.

כאמור, ישנה מעין הסכמה של המומחה ד"ר זילברשטיין לכך שיש מקום כי התובע 5 יצרוך קנביס כמרכיב טיפולי.

לגבי העתיד, הנתבעים טוענים שההוצאות בגין קנביס פסקו ולפיכך אין לפצות בגין כך.

בת"א (שלום הרצליה) 11066-09-19פלונית נ' הפניקס ( נבו 23.7.24 ) דנתי בסוגיית פיצוי עבור רכישת קנביס, וקבעתי, בהסתמך על פסיקה הקיימת בסוגיה, כי ניתן לפצות בגין רכישת קנביס כאשר ישנה המלצה לכך של מומחה רפואי. בנדון שבפנינו יש המלצה מצד פסיכיאטרית בקהילה וכן מעין אישור בדיעבד לרכישת הקנביס מצד מומחה התובעים שלא נחקר ע"י הנתבעים וממצאי הנכות שקבע הוסכמו על הנתבעים.

אכן, מאז שנת 2022 אין אינדיקציות לרכישת קנביס, ואולם לאור העובדה שניתנו בעבר אישורים לצריכת קנביס, ולא הובאה בפניי אינדיקציה הקובעת שאין מקום או שיש איסור לצרוך קנביס, מצאתי לאשר סכום נוסף עבור רכישת קנביס לעתיד בסך של 20,000 ₪.

עזרת הזולת לעבר ולעתיד

התובע 5 לא התייחס בתצהירו לצורך שלו בעזרת הזולת. בסיכומיו הוא עותר לפיצוי בשיעור של 100,000 ₪. הנתבעים מציעים להסתפק ב- 10,000 ₪.

לאחר עיון בטענות הצדדים, בשים לב לגילו של התובע, לגובה נכותו, למגבלותיו כפי שפורטו לעיל, ובהתחשב בשנים שעברו מאז התאונה ועד היום, ובהתחשב בכלל מצבו הכולל של התובע 5, ובסיכוי כי בעת שהוא יתבגר הצורך בעזרה יגבר מצאתי לפסוק לתובע בגין פריט זה פיצוי לעבר ולעתיד בסך של 70,000 ₪.

נזק שאינו ממוני

נכותו הרפואית של התובע 5 היא 50%. התובע עותר לפיצוי בשיעור של 500,000 ₪. הנתבעים מציעים להסתפק בסך של 300,000 ₪.

לאחר עיון בטענות התובע 5 כפי שפורטו בכתבי הטענות, בתצהיר ובסיכומים, לאחר עיון בטענות הנתבעת בסיכומיה וביתר כתבי טענותיה בעניין פריט זה, ולאור נכות התובע 5, גילו, ומצבו כפי שתואר בתצהיר מטעמו ובעדותו בבית המשפט, מצאתי לפסוק סך של 400,000 ₪.

להלן ניזקי התובע 5:

הפסד השתכרות בעבר512,000 ₪

הפסד כושר השתכרות לעתיד1,558,150 ₪

פנסיה259,000 ₪

הוצאות רפואיות ונסיעות לעבר20,000 ₪

הוצאות רפואיות ונסיעות לעתיד30,000 ₪

הוצאות עבור רכישת קנביס לעבר6,000 ₪

הוצאות עבור רכישת קנביס לעתיד20,000 ₪

עזרת הזולת לעבר ולעתיד70,000 ₪

נזק שאינו ממוני400,000 ₪

סך הכל:2,875,150 ₪  

ניכויי מל"ל

התובע 5 מוכר במל"ל במחלקת נכות כללית. על פי חוות דעת אקטוארית של האקטואר אורי לפיד שהגישו הנתבעים בעניין ניכויי מל"ל של הנכות הכללית מיום 15.5.24 סך התשלומים שהמל"ל שילם וישלם לתובע בגין נכות כללית עומד על הסך של 1,063,886 ₪, ובתוספת ריבית על תשלומי עבר כאמור בחוות הדעת, סך של 13,602 ₪, סך הניכוי הינו: 1,077,488 ₪.

ביום 1.1.22 נקבעה לתובע 5 במל"ל נכות כללית בשיעור של 50%. הנכות מורכבת מ- PTSD והפרעת קשב וריכוז ( יעויין בחוות דעת ד"ר זילברשטיין שגם התייחס לבעיות בנושא זה בעבר ). מה החלוקה בין שני הסעיפים שמהם מורכבת הנכות הכללית? אין בידינו את החלוקה הפנימית בין שני סעיפי הליקוי.

התובע 5 מבקש לייחס מחצית מהנכות ( 25% ) ל- PTSD ומחצית שניה ( 25% ) להפרעות קשב וריכוז. לשיטתו, הניכוי יהיה רק של ה- PTSD הקשור לתאונה. הנתבעים מבקשים לנכות את הכל. הטענה הקצבה המתקבלת היא אך ורק בעקבות התאונה.

הדין עם הנתבעים.

נעיין בסוגיית הניכוי ונטלי ההוכחה הקיימים בסוגיה זו, בדבריו של השופט אליעזר ריבלין בספרו תאונת הדרכים: תחולת החוק, סדרי הדין וחישוב הפיצויים (2020) | פרק שני: הוכחת הנכות הרפואית באמצעות מומחה שנתמנה על ידי בית המשפט, עמוד 670 :

" על מי מוטלת החובה לבקש את מינויו של מומחה ( או את התייחסותו של מומחה שכבר מונה) לשם קביעת שיעור כלל הנכות? ככלל, הנטל להוכיח כי הנפגע מקבל תשלומים מן המוסד לביטוח לאומי וכן הנטל להוכיח את שיעורם, מוטלים לפתחו של הנתבע, שהוא הטוען לניכוי. עם זאת, משהוכיח הנתבע את שיעור התשלומים שמקבל הנפגע מן המוסד לביטוח לאומי, ההנחה הרגילה היא כי אלה משתלמים בגין הנכות שנגרמה עקב התאונה. ככל שהתובע מבקש לטעון כי חלק מן התשלומים אינו קשור לתאונה, הרי שעליו מוטל הנטל להוכיח טענה זו – ובכלל זה עליו לבקש מינוי מומחה אם הדבר נדרש. נקודת המוצא היא שתגמולי המוסד לביטוח לאומי מנוכים. מקום בו מדובר בגמלה הקשורה קשר סיבתי לתאונה ( כגון גמלת נכות לנפגע עבודה) הגמלה תנוכה כולה.  במקום בו עולה טענה כי יש לנכות רק חלק מן הגמלה ( כגון במקרה של גמלת נכות כללית) , על הטוען לבקש מינוי מומחה מטעם בית המשפט לעניין אותן נכויות, מבין אלה שנקבעו במוסד, שלגביהן עולה הטענה שאין קשר סיבתי בין התגמולים המתקבלים בגינן לבין התאונה. לעניין נכות שלגביה ממילא נתמנה מומחה מטעם בית המשפט, יתבקש אותו מומחה לחוות דעתו באשר לקשר הסיבתי שבין הנכות – כולה או חלקה – לבין התאונה נשוא המשפט, בהשוואה לנכות הכוללת באותו תחום". 

(כן יעויין ע"א 121/85 ליאור נ' פרי ( נבו 8.4.98 ), ע"א 1093/07 בכר נ' פוקמן ( נבו 2.7.09), וכן בספרי שנכתב עם עו"ד יוליה שנקר,  תחשיבי נזק בדיני נזיקין (2022) | פרק 15: השפעת תגמולי הביטוח הלאומי על הפיצוי הנזיקי).

לפיכך, מעת שהנתבעים הוכיחו את שיעור ניכוי הנכות הכללית באמצעות חוות דעת אקטוארית מטעמם, עובר הנטל להוכיח כי לא כל התגמולים קשורים לארוע הנזיקי על כתפי התובעים שצריכים להגיש חוות דעת שתחלק ותקבע איזה נכות קשורה לאירוע הנזיקי ואיזו לא. התובעים לא עשו זאת לפיכך זכאים הנתבעים לנכות ניכוי מלא של הנכות הכללית.

אדגיש כי על פי ד"ר זילברשטיין השניה, נכות התובע 5 היא 50% כמו הנכות שקבע המל"ל, כך שדווקא מומחה התובעים שחוות דעתו הוסכמה על הנתבעים, סבור כי כל נכות המל"ל למעשה קשורה לארוע הנזיקי, כך שגם מבחינה זו ישנו היגיון בהפחתה מלאה של כל תגמולי הנכות הכללית.

התובע 5 טען בסיכומיו כי לו יילקח כבסיס יכולת ההשתכרות שלו 50% מהשכר הממוצע במשק הרי שגובה הקצבה החודשית יפחת ב- 360 ₪ ( התובע 5 צירף טבלה של המל"ל הסוקרת את סך ההפקדות מהקצבה בהתאם לגובה השתכרות משתנה), ובסך הכל סך הקצבאות הכולל צריך לפחות ב- 10% ולעמוד רק על הסך של 950,000 ₪ בלבד.

אני דוחה טענה זו.

הכלל הראייתי הנוהג בנדון שבפנינו מטיל על הטוען לשינוי בסכום הניכוי או לאופן ההיוון של תגמולי מל"ל, להוכיח את טענתו באמצעות חוות דעת אקטוארית נגדית ערוכה כדין, חישוב השפעת ההכנסה על שיעור הקצבה, דורש מומחיות מקצועית, שקלול פרמטרים מורכבים וחישוב אקטוארי מדוייק.

הטענה כי הקצבה תפחת בסך של 360 ₪ בהתאם לרמת שכר מסויימת, נטענה בהסתמך על מסמכים של המל"ל, אך אלו לא היו נתונים לביקורת של חקירה נגדית מצד הנתבעים, ומכל מקום בהעדר חוות דעת אקטוארית לא ניתן לדעת מהו שיעור ההפחתה המדוייק, שמא כנגד הפחתה זו ישנן תוספות אחרות המאפסות את ההפחתה, או גורמים נוספים המשפיעים על ההיוון הכולל.

על התובע 5 היה לפעול ולסתור את חוות הדעת האקטוארית שהגישו הנתבעים בדרך של חקירה נגדית וכיו"ב, אך זה לא נעשה, ולפיכך לא קמה עילה לסטות מהסכום שקבע אקטואר הנתבעים, וכך אכן נהגנו.

סוף דבר:

על הנתבעים יחד ולחוד לשלם לתובע 5 את הסך של 2,875,150 ₪ בניכוי תגמולי מל"ל- נכות כללית בשיעור של 1,077,488 ₪ בתוספת שיערוך להיום מיום ביצוע החישוב.

תביעת העיזבון והתלויים

על פי צו הירושה למנוח היו 5 יורשים: התובעת 1 אשר חלקה בעיזבון הוא 50% ו- 4 ילדיו אשר חלקם בעיזבון הוא 12.5% לכל ילד. התובע 5 הוא אחד מהיורשים. המנוח יליד 5.4.62.

מבחינת תביעת התלויים, התובעת 1 הייתה תלויה במנוח. הבנים לבד מהתובע 5 היו בגילאי 22 עד 30, כך שהם מעבר לגיל התלות ( גיל 21 מועד השחרור מצה"ל), ולא הובאה כל ראיה על מנת לסתור חזקה משמעותית זו ( יעויין ע"א 8961/16 פלוני נ' המאגר, סעיף 23 ( נבו 14.6.17 ) ).

התובע 5 היה בן 17.5 בעת מות המנוח, כך שעד גיל 18 הוא היה תלוי במנוח. בתקופת הצבא כשנה, הוא היה תלוי במנוח בשליש ידה ( יעויין בספרו של ריבלין שם, מהדורה רביעית, 2011 עמודים 931-932 ). בגיל 19 הוא השתחרר מהצבא.

עד מתי נמשכת תקופת התלות של חייל במנוח? הפסיקה קובעת שעד תקופת השחרור מהצבא.

נעיין באמור להלן:

" מן המפורסמות הוא, שעם הגיעם לבגרות מתגייסים הבנים והבנות לצבא. בתקופת השירות הצבאי נמשכת תמיכת המשפחה בילדיה... במציאות הישראלית, תמיכת הורים בילדיהם אינה מסתיימת עם הגיע הילד לגיל18, והיא נמשכת כל עוד הם משרתים בצבא. מציאות זו היא שצריכה לקבוע את ההנחה העובדתית המשמשת בסיס לפסיקת פיצויים. כמובן, קיימים מקרים בהם השירותהצבאי מנתק את התלות. בדומה, קיימים מקרים, בהם התלות נמשכת מעבר לשירות הצבאי. בעניינם של אלה נדרשת הוכחה מיוחדת. לאכן באשר למצב הרגיל. כאן נוכל ליצור הנחה עובדתית, לפיה ילדים בישראל תלויים בהוריהם עד לסיום שירותם הצבאיהסדיר...  נראה לי, כי הנחה עובדתית ראויה היא, כי התמיכה של ההורים בילדיהם החיילים פוחתת כדי שני שלישים בעתשירותם הצבאי" ( הדגשה לא במקור).

(ע"א 5/84 יחזקאל נ' אליהו, פד"י מ"ה(3) 374, 378-379, כן יעויין ע"א 1503/94 הפניקס נ' עיזבון המנוח ברוך ברמן ז"ל ואח' ( נבו 1.4.96 )) ת"א (מחוזי חיפה) 16375-01-21 פלוני נ' הראל , סעיף 24 ( נבו 25.11.25 ) ועוד).

השאלה היא האם התובע 5 שהשתחרר מהצבא בגיל 19 צריך להיפגע ותקופת התלות שלו תיפסק לגמרי בגיל 19 ויראו בו כמי ששוחרר מהצבא ודינו יהיה כבן 21 המשתחרר מהצבא ותלותו במנוח נפסקת, או שמא התלות החלקית ( של שליש) צריכה להימשך עד מועד השחרור הרגיל מצה"ל בגיל 21 ? לטעמי האפשרות השניה עדיפה. לא יהיה מוצדק לנהוג כאפשרות הראשונה ולהביא בפועל למצב בו המעוול יוצא נשכר מכך. ארחיב עתה בעניין זה.

התובע 5 העיד בתצהירו ( סעיף 5.4 ), ועדות זו לא נסתרה, כי הוא התגייס לצבא בפרופיל 97, אך הוא אובחן ב- PTSD ע"י פסיכיאטר צבאי, מה שהביא להורדת הפרופיל שלו ל- 24 ולשחרור זמני ולבסוף הורדה נוספת לפרופיל 21 ושחרור מלא מצה"ל. אין כל ספק כי ה- PTSD קשור בקשר סיבתי לארוע נשוא התביעה ( יש על כך חוות דעת מומחים), כך שניתן להסיק כי שחרור התובע 5 מצה"ל נבע מהארוע נשוא התובענה, וניתן להניח שאילולי כן התובע 5 היה ממשיך לשרת שירות מלא, ותקופת התלות של שליש הייתה נמשכת עד גיל 21 .

לפיכך, תקופת התלות של שליש ידה אצל התובע 5 תהיה עד גיל 21 ולאחר מכן תסתיים.

בסיס השכר של המנוח והקופה המשותפת

על פי תצהיר אשת התובעת 1 ( סעיף 5.1 לתצהיר) המנוח עבד כעצמאי כמורה לנהיגה ומדריך לנהיגה מבצעית ( הוצגו לתיק התעודות הבאות: תעודת גמר נהגי רכב ציבורי, תעודת הסמכה למורה נהיגה, תעודת סיום למורי נהיגה בצה"ל, מורה נהיגה קרבית ועוד תעודות נוספות בתחום). בחברת אל- טל עבד המנוח כמורה בבית ספר לנהיגה קרבית.

התובעת 1 העידה כי היא עבדה כעצמאית בעסק למתן שירותי משרד. היא העידה כי כתוצאה ממות המנוח ומצבה הנפשי, העסק שלה נסגר, והיא החלה ללמוד משפטים.

להלן נתוני השכר של המנוח ( בהתאם לאישור רו"ח יוסף חי עדי ושות' . המנוח היה תושב קיבוץ עמיר).

בשנת 2013 ההכנסה החייבת במס כעצמאי והרווח הנקי לפני מס היה 111,875 ₪, ממוצע חודשי: 9,322 ₪ משוערך: 11,300 ₪.

בשנת 2014 ההכנסה החייבת כעצמאי הייתה 93,138 ₪. הרווח הנקי לפני מס היה: 82,768 ₪. ממוצע חודשי: 6,897 ₪ ובשיערוך: 8,260 ₪.

בשנת 2015 ההכנסה החייבת כעצמאי הייתה 49,142 ש"ח ₪. רווח נקי לפני מס: 39,890 ₪. הכנסה זו הייתה עד מות המנוח בחודש 7/15, שישה חודשים, הכנסה חודשית: 6,648 ₪. משוערך: 8,100 ₪.

להלן נתוני השכר של התובעת 1 ( בהתאם לאישור רו"ח יוסף חי עדי ושות').

בשנת 2013 ההכנסה החייבת במס כעצמאית הייתה 131,552 ₪, הרווח הנקי לפני מס היה 122,980 ₪. ממוצע חודשי: 10,248 ₪. משוערך: 12,400 ₪.

בשנת 2014 ההכנסה החייבת במס כעצמאית הייתה 97,841 ₪, ממוצע חודשי: 8,153 ש"ח ₪. משוערך: 9,770 ₪.

בשנת 2015 ההכנסה החייבת במס הייתה 128,293 ₪, רווח נקי לפני מס: 117,610 ₪ ממוצע חודשי: 9,800 ₪, ובשיערוך: 11,790 ₪

 בשנת 2016 רווח נקי לפני מס: 68,773 ₪. ממוצע חודשי: 5,731 ₪. ובשיערוך: 6,950 ₪.

ממוצע ההשתכרות של המנוח בין השנים 2013 ו- 2015 הוא: 9,220 ₪. ממוצע ההשתכרות של התובעת 1 בין השנים 2013 ו- 2015 הוא: 11,320 ₪.

לא מצאתי לקבל את טענות הנתבעים לפיהם יש להפחית את ממוצע ההשתכרות של המנוח בחישוב העתידי לאור הטענה שהוא לא היה מאריך ימים בגלל מצבו הבריאותי. הדבר לא הוכח, אין לכך כל תימוכין ולפיכך איני מקבל טענה זו.

סך הקופה המשותפת של המנוח ו- א.א הוא: 20,540 ₪.

נעבור עתה לחשב את ניזקי התלויים והעיזבון.

תביעת התלויים

הפסד התמיכה

התובעת 1 היא תלויה במנוח. התובע 5 היה תלוי במנוח לתקופה מסויימת כמפורט להלן.

מעת מות המנוח ביום 5.7.15 ועד הגיע התובע 5 לגיל 18 12.1.16 יש תקופה של 6 חודשים. בתקופה זו יש 4 ידות. שווי כל ידה: 5,135 ₪, סכום זה מופחת מהכנסת המנוח: 9,220 ₪. הפסד התמיכה החודשי לתקופה זו: 4,085 ₪ ( יעויין בספרי הנ"ל עמוד 330 לעניין דרך החישוב המהירה). ובמשך 6 חודשים: 24,510 ₪, ובצירוף ריבית מאמצע התקופה: 29,512 ₪.

מכיוון שהתובעת 1 מקבלת את ידת משק הבית, כלומר פי 2 מהתובע 5, הרי שבסכום זה: 2/3 שייך לתובעת 1/3 שייך לתובע 5:

התובעת 1 : 19,675 ₪

התובע 5: 9,837 ₪

בין התקופות 12.1.16 ועד 12.1.19 עת המנוח היה בצבא ( כאמור על פי מסקנתי יש לחשב את החישוב עד למועד השחרור הרגיל של התובע 5 מהצבא), החישוב הוא לפי 3 ועוד שליש ידות. שווי ידה: 6,162 ₪. הפסד חודשי לתלויים הוא: 3,058 ₪ (שווי ידה המופחתת משכר המנוח). מוכפל ב- 36 התוצאה: 110,088 ₪, ובתוספת ריבית מאמצע התקופה: 130,240 ש"ח .

לתובעת 1 יש 6 חלקים ( 2 ידות) לתובע 5 חלק אחד ( שליש ידה) ( פי 6 ) .

התובעת 1: 111,634 ₪

התובע 5: 18,606 ₪  

החל מ- 12.1.19 ועד הגיע המנוח לגיל 70 ( עצמאי) 5.4.32, יש רק 3 ידות. שווי כל ידה: 6,846 ₪. סכום זה מופחת מהכנסת המנוח, נותר 2,374 ₪ הפסד התמיכה החודשי.

תקופה זו תתחלק ל- 2 תקופות. הראשונה: 12.1.19 עד היום: 7 שנים ו- 8 חודשים, סך הכל: 92 חודשים. סך ההפסד לתובעת 1: 218,408 ₪. בצירוף ריבית מאמצע התקופה: 244,815 ₪.

החל מהיום ועד ליום 5.4.32 יש 67 חודשים. מקדם היוון ל- 67 חודשים: 61.5.

ההפסד בתקופה זו: 146,000 ₪.

להלן ריכוז הפסדי התמיכה של התלויים:

5.7.15- 12.1.16 : 29,512 ₪

12.1.16- 12.1.19 : 130,240 ₪

12.1.19- היום: 244,815 ₪

מהיום עד 5.4.32: 146,000 ₪.

סך הכל: 550,567 ₪.

חלוקה:

תובעת 1: 522,124 ₪.

תובע 5: 28,443 ש"ח.

הפסד שירותי אב ובעל

התובעים עותרים לפיצוי בגין ראש נזק זה בשיעור של 300,000 ₪. הנתבעים מציעים להסתפק ב- 100,000 ₪. נטען כי גם אם המנוח היה נותר בחיים כלל לא בטוח שהוא היה חוזר לתפקד כאיש בריא.

התובעת 1 והתובע 5 לא התייחסו בתצהיריהם לעזרה ול"שירותים" שהמנוח היה מעניק להם, ואולם אין ספק כי "שירותים" כאלו ניתנו.

בעניין חישוב ראש נזק זה נקבע בפסיקה כי  הפיצוי  הראוי הינו בגבולות המתחם שבין 200,000 ₪  ל-300,000 ₪ (ע"א 9788/07עיזבון המנוחה הדיל מרמש ואח' נ' הסתדרות מדיצינית הדסה ואח', פיסקה 4 (נבו 30.5.10)) כן יעויין בע"א 4574/11עיזבון ויורשי המנוח אג'וד נ' הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ, פיסקה 7 ( נבו 19.5.23)) עוד נקבע כי : "פיצוי במסגרת מתחם זה ( המתחם הנ"ל- י"ב) מקובל במקרים השכיחים, וממנו ניתן לסטות בקיומן של נסיבות מיוחדות ויוצאות דופן; או אז, יש לשום ראש נזק זה על יסוד הנתונים הרלבנטיים למקרה הספציפי, כמו למשל עלויות חריגות של העזרה, לכאן או לכאן, שמהן ייגזר סכום הפיצוי (רע"א 6914/14 פלונית נ' קרנית, קרן לפיצויי תאונות דרכים, [פורסם בנבו] פס' 8 (7.12.14). עוד חשוב להזכיר, כי גם באשר לראש נזק זה נתונה בידי ביהמ"ש הסמכות להעריכו על דרך האומדנה, ביחוד שעה שלא ניתן לחשב את גובהה הנזק במדויק  (רע"א 975/16פלוני ו-9 אח' נ' הפניקס חברה לביטוח, [פורסם בנבו] פס' 7 (4.5.16)...".

ת"א ( מחוזי חיפה) 17972-01-18 עיזבון המנוח א"מ ז"ל נ' מנורה ( נבו 19.11.19 ).

יש לציין כי המתחם הנ"ל נקבע לפני כעשור וחצי כך שיש להתחשב באופן מסויים באלמנט של שיערוך.

לאור כל המקובץ, גילו של המנוח ובהתחשב בפרקטיקה הנוהגת מבחינת הסכום שיש לפסוק בגין ראש נזק זה מצאתי לפסוק בגין ראש נזק זה סך של: 250,000 ₪.

מבחינת החלוקה בין התלויים: 92% לתובעת 1 לאור אורך תקופת התלות הארוכה שלה לעומת תקופת התלות הקצרה של התובע 5 .

החלוקה הינה:

תובעת 1: 230,000 ₪

תובע 5: 20,000 ₪

הפסד פנסיה

המנוח היה עצמאי עובר למותו כך שאין מקום לפסוק פנסיה על הפיצוי בגין ההכנסה. בעת מותו של המנוח טרם תוקן החוק בדבר פנסיית חובה לעצמאיים ( התיקון מופיע בפרק ב' לחוק ההתייעלות הכלכלית( תיקוני חקיקה ליישום המדיניות הכלכלית לשנות התקציב 2017 ו- 2018 ), ההתשע"ז- 2016 ), אך מכל מקום בכדי לנסות ולהוכיח צורך לפסוק פנסיה לעצמאי לאור תיקון החוק, היה מקום להביא ראיות לעניין שיעור ההפרשה החודשית, ובעניין זה לא סופקו כל ראיות. ואולם, בעת מות המנוח לא הייתה חובת הפרשה לעצמאי כך שאין מקום לפסוק בגין פריט זה.

הפסד קצבת זיקנה

הפסד קצבת זיקנה רלבנטית רק לתובעת 1 שכן עם הגיע המנוח לגיל הפרישה רק התובעת 1 תהיה תלויה בו. הפסד קיצבת זיקנה יתבצע בהתאם לאותם עקרונות של הפסד ההכנסה הנובע מהשתכרות, מכיוון שמדובר בסוג נוסף של הכנסת המנוח שנגרעת מהתלויים ומהעיזבון.

התובעים עותרים לפיצוי בשיעור של 250,000 ₪ אך ללא כל גיבוי ראייתי.

הנתבעים הגישו חוות דעת אקטוארית לעניין קצבת זיקנה. במסגרת חוות הדעת, האקטואר אורי לפיד חילק את הכנסת המנוח מהקצבה ל- 4 חלקים: ידת המנוח, ידת האלמנה, ידת משק הבית וידת החיסכון. הסכום שהתקבל הוא 258,400 ₪. מתוך סכום זה ידת החיסכון שחושבה הייתה 86,134 ₪ 33% מהסך הכולל. בהמשך הפחית האקטואר את חלקו של המנוח בקצבת הזיקנה של התובעת 1 סך ההפחתה היה 77,098 ₪, כך שההפסד הכולל של קצבת הזיקנה הוא: 181,302 ₪ בערכי מועד עריכת חוות הדעת 24.3.25, בתוספת הצמדה וריבית להיום: 204,390 ₪ ( במעוגל).

סך הפסד התלויה יהיה 67% מסך זה. הפסד היורשים בקצבת הזיקנה במסגרת תביעת העיזבון ישלים לסכום זה ( ידת חיסכון). סך ההפסד לתלויה הוא: 136,940 ₪ במעוגל (ידת החיסכון בתביעת העיזבון תהיה: 67,450 ₪ במעוגל כמפורט להלן).

הוצאות קבורה ומצבה שהוצאו ע"י העיזבון יחושבו בתביעת העיזבון.

סך הפסד התלויים:

הפסד תמיכה550,567 ₪

אובדן שירותי בעל ואב250,000 ₪

הפסד קצבת זיקנה136,940 ₪

סך הכל: 937,507 ₪   

חלוקה:

התובעת 1: 889,064 ₪

התובע 5: 48,443 ₪

נזק לעיזבון

הפסד הכנסה בשנים האבודות

נקבע בפסיקה שהפסד ההכנסה בשנים האבודות יבוצע אף הוא לפי שיטת הידות, בתוספת ידה נוספת היא ידת החיסכון ( ע"א 10990/05 פינץ נ' הראל, פד"י ס"א ( 1) 325 וכן ע"א 4431/05 המגן נ' צרור, פד"י ס"א ( 2) 771 ) (על משמעות ידת החיסכון ותכליתה יעויין בע"א 4641/06 מנורה נ' עיזבון כרכבי ז"ל, פד"י ס"ב (3) 527 וכן ע"א 5368/06 הדר נ' עיזבון חוסאם ז"ל ( נבו 10.5.07 ).

להלן חישוב הפסד ההכנסה בשנים האבודות, הקיזוז מול הפסד התמיכה ייעשה בהמשך.

מעת מות המנוח ביום 5.7.15 ועד הגיע התובע 5 לגיל 18 12.1.16 יש תקופה של 6 חודשים. בתקופה זו יש 5 ידות. שווי כל ידה: 4,108 ₪, סכום זה מופחת מהכנסת המנוח: 9,466 ₪. הפסד התמיכה החודשי לתקופה זו: 5,112 ₪. במשך 6 חודשים: 30,672 ₪ , ובצירוף ריבית מאמצע התקופה: 36,932 ₪.

בין התקופות 12.1.16 ועד 12.1.19 עת המנוח היה בצבא ( כאמור על פי מסקנתי יש לחשב את החישוב עד למועד השחרור הרגיל שת התובע 5 מהצבא), החישוב הוא לפי 4 ועוד שליש ידות. שווי ידה: 4,740 ₪. הפסד חודשי לתלויים הוא: 4,480 ₪ (שווי ידה המופחתת משכר המנוח). מוכפל ב- 36 התוצאה: 161,280 ₪, ובתוספת ריבית מאמצע התקופה: 190,803 ש"ח .

החל מ- 12.1.19 ועד הגיע המנוח לגיל 70 ( עצמאי) 5.4.32, יש רק 4 ידות. שווי כל ידה: 5,135 ₪.סכום זה מופחת מהכנסת המנוח, נותר 4,085 ₪ הפסד התמיכה החודשי.

תקופה זו תתחלק ל- 2 תקופות. הראשונה: 12.1.19 עד היום: 7 שנים ו- 8 חודשים, סך הכל: 92 חודשים. סך ההפסד לעיזבון: 375,820 ₪. בצירוף ריבית מאמצע התקופה: 421,260 ₪.

החל מהיום ועד ליום 5.4.32 יש 67 חודשים. מקדם היוון ל- 67 חודשים: 61.5.

ההפסד בתקופה זו: 251,228 ₪.

להלן ריכוז הפסדי העיזבון:

5.7.15- 12.1.16 : 36,932 ₪

12.1.16- 12.1.19 : 190,803 ₪

12.1.19- היום : 421,260 ₪

מהיום עד 5.4.32: 251,228 ₪.

סך הכל: 900,223 ₪.

פנסיה- אין ( עצמאי)

נזק שאינו ממוני

כידוע בראש נזק זה אנו פוסקים בהתאם לשלושה סעיפים עיקריים: כאב וסבל, אובדן תוחלת חיים ואובדן הנאות חיים.

בעניין ע"א 8488/08 עיזבון המנוחה רוננה סושרד ז"ל נ' מד"י ( נבו 5.6.12 ) נקבע כי אין לפסוק בראש נזק זה על פי שני הסעיפים המרכיבים אותו, אלא יש לפסוק סכום אחד המתחשב בפרמטרים המרכיבים את ראש הנזק.

במסגרת השיקולים שיש לקחת בחשבון בעת פסיקת הפיצוי יש לתת את הדעת לגילו של המנוח, למספר שנות החיים של המנוח שקוצרו ולנסיבות פטירתו. במקרה של טביעה יש להתחשב בשאלה האם המנוח איבד הכרתו מיד או שמא ההליך היה איטי. כמובן שככל שהליך הטביעה היה איטי והמנוח ראה את קיצו המתקרב, רכיב ה"כאב וסבל" יגדל. ואולם כאמור, שיקולים אלו מתרוצצים בראשו של השופט היושב בדין ובסופו של דבר עליו להוציא תחת ידו סכום אחד.

נעיין באמור להלן ( מפס"ד סושרד):

"לטעמי, במישור המעשי, להבדיל מהמישור התיאורטי-עיוני, רצוי שלא לפצל בין "קיצור תוחלת חיים" לבין "כאב וסבל", באשר שני ראשי נזק אלה - בצירוף ראש הנזק של "אבדן הנאות חיים" - מסתופפים תחת הכותרת של נזק בלתי ממוני... בקביעת הפיצוי בגין נזק לא ממוני במקרה של מות הניזוק, על בית המשפט להתחשב הן בגילו של הניזוק-המת, קרי, בקיצור תוחלת החיים, והן בנסיבות הפטירה. בדרך זו, איננו נדרשים להבחנה שנעשתה בהלכת ע"א 773/81עזבון פרייליך נ' מדינת ישראל, פ"ד לו(4) 816 (1982)...שם נקבע כי אין לפסוק פיצויים בעבור כאב וסבל מקום שהכרתו של הניזוק ניטלה ממנו מרגע הפגיעה ועד לרגע המוות, אך הפיצוי בגין הנזק שנגרם בתקופת אבדן ההכרה בא בגדר ראש הנזק של קיצור תוחלת החיים, מאחר שאבדן ההכרה "שקול כנגד צמצום תוחלת החיים, ודבר אחרון זה הוא נזק בר-פיצוי...". לכך יש להוסיף סיטואציות שונות שעלולות להביא להבחנות דקות נוספות, כמו ניזוק שסבל מחוסר הכרה והתעורר לאחר זמן מתרדמתו... למעשה, גם את ראש הנזק של "כאב וסבל" ניתן לפצל, שהרי יש מקרים בהם יש סבל ללא כאב. על רקע זה, ועל מנת לפשט את הדברים, רצוי לטעמי כי במסגרת "הסל" של נזק לא ממוני, בית המשפט ישקלל את שלושת סוגי הנזקים הנ"ל (כאב וסבל - קיצור תוחלת חיים – אבדן הנאות חיים) מבלי להידרש לחלוקה הפנימית ביניהם.." 

בנדון שבפנינו אין לדעת באיזה שלב המנוח איבד את הכרתו, איך על כך כל אינדיקציה בחומר הראייתי, ואולם מעת שקבעתי שהמנוח טבע ולא מת מאירוע לבבי או מוחי, הרי שיש לומר כי היה זמן כלשהוא שהוא הבין כי הוא עומד לטבוע. זהו רגע נורא ומצמרר ויש לשקלל אותו במסגרת השיקולים לפסיקת הפיצוי בראש נזק זה. מכל מקום, הנטל על הנתבעים להראות שהמנוח נפטר מיד בכדי שיהיה מקום להפחית בגין כך מהפיצוי. בעניין זה אבקש לצטט את דברי חברי כב' הש' ( בדימוס) משה תדמור- ברנשטיין:

" אני מוצא כי הנטל להוכיח שהמנוח איבד את הכרתו באופן שלא חווה כאב וסבל ולא היה מודע למוות ההולך ומתקרב – הוא על הנתבעות. אמנם, אנו איננו יודעים מה חווה המנוח ברגעים הקשים בהם נאבק בחוסר ההכרה אליו נפל באותו לילה, אך אין לשלול שמדובר באדם ש"החיים חלפו מול עיניו" כשהוא נאבק בהכרתו המתערפלת..."

( (ת"א (ת"א) 5110-09-19עזבון המנוח פלוני ז"ל ואח' נ' המרכז הרפואי רמב"ם ( נבו 10.12.22 )

התובעים צירפו פסיקה לסיכומיהם בעניין שיעור הפיצוי שנפסק בגין ראש נזק זה ( ת"א (שלום פ"ת) 7045/02 זוזוט נ' מלון המלך שאול ( נבו 6.6.05 ),  ת"א (שלום י-ם) 25129-11-18 פלונית נ' איגוד ערים כינרת ( 7.6.21 ), ת"א (שלום נצרת) 36748-05-10 עזבון המנוח ב.ש. ז"ל נ' חברת חלקות 4, 7 בגוש 15392 בע"מ  28.9.2016), ת.א ( מחוזי ת"א) 2387/04 אגבבה נ' ד.י.ש ( נבו 10.4.08 ), ת"א (שלום י-ם) 8682/05 עזבון המנוח פדואל אלפורד ז"ל נ' עיריית תל אביב יפו ( נבו 2.12.07 )).   

במקרים אלו נפסקו סכומי פיצוי בגין נזק שאינו ממוני בטווח של חצי מיליון ₪ ו- 800,000 ₪. ברבים מן המקרים המדובר היה בתובעים צעירים לימים.

אזכיר גם את פסק הדין המפורסם בעניין בת"א(י-ם )1289/98עזבון המנוחה טלי וייס נ' חמל, דינים-מחוזי לג(5)148 שם נפסקו בגין קיצור תוחלת חיים של נערה שטבעה במהלך שיט אבובים פיצויים בסך של 1,000,000 ₪. סכום זה נפסק לפני שנות דור ואם נצמיד את הסכום הוא מגיע למיליוני ₪, ואולם סכום זה הינו חריג ואינו מקובל כיום בפרקטיקה הנוהגת. אך עדיין במקרי טביעה יש לתת את הדעת לסבל והאימה שמיתה זו גורמת לטובע ולהתחשב בכך בעת פסיקת הפיצוי בגן ראש נזק זה. יש להתחשב גם במועד הטביעה במסגרת ראש נזק זה.

התובעים עותרים לפיצוי בשיעור של מיליון ₪. הנתבעים מציעים להסתפק בחצי מיליון ₪.

לאחר עיון בטענות הצדדים ובכלל כל החומר שנמצא בתיק, מצאתי לפסוק פיצוי בגין ראש נזק זה בשיעור של 800,000 ₪.

הוצאות בגין קבורה ומצבה

התובעים עותרים לפיצוי בגין פריט זה בשיעור של 40,000 ש"ח, ללא גיבוי או אסמכתאות. הנתבעים מציעים סך של 20,000 ₪ כולל לאבל. מצאתי לפסוק כהצעת הנתבעים סך של 20,000 ₪. יצויין כי סכום זה אינו כולל הוצאות אבל, שעל פי סעיף 81 (1) לפקנ"ז לא מפצים בגינו ( ע"א 9603/10 עיזבון המנוח גולן נ' קרנית ( נבו 20.6.11 )). כידוע פריט זה יכול להיתבע הן בתביעת עיזבון והן בתביעת תלויים, כמובן שאין לחייב את המזיק פעמיים בפיצוי פריט זה בכדי למנוע פיצוי יתר. הפיצוי ייפסק לגורם שהוציא אותו. בתיק זה התובעת 1 טוענת בתצהירה (סעיף 5.5) כי את הפיצוי יש לפסוק לעיזבון, וכך אפסוק.

סך ניזקי העיזבון:

הפסד ההכנסה בשנים האבודות 900,223 ₪

נזק שאינו ממוני 800,000 ₪

הפסד קצבת זיקנה ( ידת החיסכון) 67,450 ₪

הוצאות עבור קבורה ומצבה 20,000 ₪

סך הכל: 1,787,673 ₪

ואולם, בנדון שבפנינו שאין חפיפה מלאה בין העיזבון לתלויים ובכדי למנוע כפל פיצוי בשל מתחם החפיפה בין הפסדי התמיכה שנפסקו בתביעת התלויים, להפסד ההכנסה בשנים האבודות שנפסקו בתביעת התלויים, יש לנכות מחישוב הפסדי השכר בתביעת העזבון את הפסדי התלות (הנקבעים על בסיס השכר והידות) להם זכאים התלויים. התלויים תובעים מהמזיק את הפסד התמיכה, העיזבון (שבא בנעלי המנוח), נפטר מהצורך לפצות את התלויים בסכום שחושב לעיל ( ע"א 295/81 עיזבון גבריאל ז"ל נ' גבריאל ( פד"י ל"ו ( 4) )533 ), ע"א ( מחוזי חיפה) 3417/06 עיזבון חוסני ז"ל נ' איילון ( נבו 13.6.07 )), אך מרכיב החיסכון בידת המנוח נותר לפיצוי. מרכיב החיסכון הוא ההפרש המתקבל מחיסור הסכום שנפסק בתביעת הפסד ההכנסה בשנים האבודות ( 900,223 ₪) עם הסכום שנפסק בפריט הפסד התמיכה בתביעת התלויים ( 550,567 ₪).

ההפרש הוא: 349,656 ₪ כמרכיב החיסכון, אותו יש לפסוק ליורשים בהתאם לחלקם. לסכום זה יש להוסיף את סך ידת קצבת הזקנה, נזק שאינו ממוני והוצאות בגין קבורה ומצבה. סך הפיצוי לעיזבון הינו: 1,237,106 ₪

בהתאם לכללי החישוב שהתגבשו בפסיקת בית המשפט העליון (ע"א 4641/06מנורה נ' עיזבון המנוח חנא כרכבי ז"ל ( נבו 19.12.07 ), וע"א 2739/06עזבון המנוח דוביצקי ולדימיר ז"ל ואח' נ' אסדי רזקאללה ( נבו 1.8.08 )) זכאי כל יורש שאינו תלוי לחלקו בתביעת העיזבון בהתאם לצו הירושה לפי הפירוט שלהלן.

יש לפסוק הן בתביעת התלויים והן בתביעת העיזבון את אותם ראשי הנזק שאינם בתחום החפיפה שבין שתי התביעות: אובדן שירותי אב ובעל בתביעת התלויים ונזק שאינו ממוני בתביעת העיזבון ( ע"א 4431/05 המגן נ' צרור, פ"ד ס"א ( 2) 771, ע"א ( מחוזי חיפה) 4491/07 עיזבון המנוח סלמן ז"ל נ' הפניקס ( נבו 14.7.08 ) להלן: עניין סלמאן).

לאור צו הירושה שצורף התובעת 1 זכאית למחצית מהסכום שנפסק לעיזבון: 618,553 ₪, התובעים 2-5 זכאים כל אחד ל- 12.5% מהסך הכולל לעיזבון: 154,638 ₪.

הבה נסכם את הסכומים להם זכאי כל תובע בשתי העילות.

ניכויי מל"ל

ביום 19.9.22 הוגשה חוות דעת אקטואר בעניין ניכוי קצבת השאירים שקיבלה התובעת 1 בעקבות מות המנוח. הסך הוא 608,367 ₪. ללא כל ספק כי קצבה זו מתקבלת אצל התובעת 1 כתוצאה ישירה ממות המנוח, ולפיכך יש לקזזה ( הנתבעים עלולים להיות חשופים לתביעת חזרה של המל"ל מכח סעיף 328 ( א) לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], תשנ"ה- 1995. יעויין ע"א 3106/10עיזבון המנוח נפתלי בשטקר ז"ל נ' בית החולים סורוקה באר שבע, סעיף 16 ( נבו 18.7.13 )).

כאשר קיימת זהות בין מי שזכאי לקבל את הפיצוי הנזיקי לבין מי שזכאי לקבל תגמולים מהמל"ל וקיימת זהות בין התלויים ליורשי העיזבון, אזי תלוי שהוא גם יורש והזוכה לגמלאות, ינוכו הגמלאות מן הפיצויים שנפסקו לו, גם אם אלו נפסקו לו כיורש (ע"א 48/77 עיזבון המנוח פרפרה ז"ל נ' חן, פד"י ל"ב( 3) 191, ת.א (ש' ראשל"צ) 9514-07-14 עיזבון המנוח ר"ג ז"ל נ' קרנית, סעיף 44 ( 18.1.17 ), דוד קציר, פיצויים בשל ניזקי גוף, כרך ב' ( מהדורה חמישית 2003 )).

כאשר אין זהות בין התלויים והעיזבון, הקצבאות ינוכו רק ממי שזכאי לגמלה, אך לא ממי שאינו זכאי לגמלה ( עניין סלמאן ופסק הדין בעליון שאישר זאת רע"א 8304/08 עיזבון המנוח סלמאן ז"ל נ' הפניקס ( נבו 26.7.09 )).

הנה כי כן, הניכויים יתבצעו רק מחלקה של התובעת 1 האלמנה, סך של 1,507,617 ₪, סך המורכב מחלקה בתביעת התלויים ומחלקה בתביעת העיזבון ( נציין בעניין זה את הערת בית המשפט העליון בענין סלמאן לעיל כי "יש לציין, כי אף שהמשיבים טוענים כנגד ניכוי תשלומי הביטוח הלאומי מתביעת התלויים בלבד, הרי שגם ניכויים מחלקם בעיזבון של היורשים שהם גם תלויים מעורר שאלות לא פשוטות.", אך אלו לא הוכרעו).

סוף דבר, מהסך של 1,507,617 ₪ הפיצוי לתובעת 1, יש לנכות את שיעור תגמולי המל"ל בגין קצבת שאירים בשיעור 608,367 ₪ בתוספת הצמדה וריבית מיום 19.9.22 ועד ליום תשלום הפיצוי בהתאם לפסק דין זה.

לסיכום:

בתביעה האישית של התובע 5, על הנתבעים לשלם יחד ולחוד לתובע 5 בתוך 30 יום מהיום את הסך של  2,875,150 ₪ בניכוי תגמולי מל"ל- נכות כללית בשיעור של 1,077,488 ₪. לסך הניכוי יתווספו תוספות הצמדה וריבית מיום 15.5.24 ועד ליום התשלום המלא בפועל.

ככל שהתשלום לא ישולם במועדו, הרי שהוא יישא ריבית והפרשי הצמדה החל מהיום ועד ליום התשלום המלא בפועל.

על הנתבעים לשלם יחד ולחוד לתובעים 2-5 בתוך 30 יום מהיום את הסכומים שנפסקו בסעיף 345 .

ככל שהתשלומים לא ישולמו במועדם, הרי שהם יישאו ריבית והפרשי הצמדה החל מהיום ועד ליום התשלום המלא בפועל.

על הנתבעים לשלם יחד ולחוד לתובעת 1 בתוך 30 יום מהיום את הסך של 1,507,617 ₪ בניכוי תגמולי מל"ל- קצבת שארים בשיעור של 608,367 ₪. לסך הניכוי יתווספו תוספות הצמדה וריבית מיום 19.9.22 ועד ליום התשלום המלא בפועל.

ככל שהתשלום לא ישולם במועדו, הרי שהוא יישא ריבית והפרשי הצמדה החל מהיום ועד ליום התשלום המלא בפועל.

לסכומים שנפסקו לתובעים 2-5 בתביעת העיזבון ולסכומים שנפסקו לתובעת 1 בתביעת העיזבון והתלויים ולתובע 5 בתביעתו האישית לאחר ניכוי גמלאות המל"ל המשוערכות משתי התביעות האחרונות, יש להוסיף שכ"ט עו"ד בשיעור 20%+ מע"מ.

על הנתבעים ביחד ולחוד לשלם לתובעים הוצאות משפט ( שכ"ט המומחים, שכר העדים וד"ר רסין שהעידו בבית המשפט, הוצאות תמלול ומסירות) בהתאם לאסמכתאות וכן את סך אגרת פתיחת ההליך.

אבקש להביע את תנחומיי ואת השתתפותי בצער התובעים על מותו של המנוח. מי ייתן ולא תדעו עוד צער.

זכות ערעור בהתאם לדין  

ניתן היום, י"ב אלול תשפ"ו, 25 אוגוסט 2026, בהעדר הצדדים.