עידן נ' רייכמן ז"ל

תביעה לסעדים הצהרתיים ולסעד כספי על סך 10,000,000 ש"ח. ברקע התביעה טענת התובע כי הוא זכאי לתמורה עבור טיפולו ארוך השנים בייזום פרויקט על מקרקעין השייכים למנוחה, גב' רחל רייכמן ז"ל ("המנוחה"). התביעה הוגשה תחילה נגד המנוחה, ולאחר שהיא הלכה לעולמה תוקנה התביעה כך שכעת נתבע עזבונה באמצעות מנהל העיזבון שמונה על ידי בית המשפט לענייני משפחה, עו"ד יוסי כהן ("מנהל העיזבון").

רקע

1. התובע, לדבריו, הוא בעלים של משרד לתכנון הנדסי וייזום וניהול של פרויקטים, והוא פעיל בתחום למעלה מ-40 שנים. המנוחה, ילידת 1934, הייתה עורכת דין במקצועה, אולם היא לא עסקה בתחום במשך שנים ארוכות לפני האירועים נושא הליך זה. המנוחה הייתה ערירית, והלכה לעולמה ביום 9.5.2019. לטענת מנהל העיזבון, בשנים שלפני מותה נחלשה המנוחה והדבר השפיע על חוסנה המנטלי ובמידה מסוימת גם על צלילות דעתה.

2.המנוחה הייתה בעלת מלוא הזכויות במקרקעין הידועים כחלקות 430 ו-431 בגוש 6455, בהוד השרון ("המקרקעין"). שטחם של המקרקעין כשני דונם, והמנוחה ירשה אותם מהוריה. על המקרקעין היה בנוי בית ישן, בו גרה המנוחה, וכן שלד של מבנה שבנייתו לא הסתיימה. המקרקעין הם חלק ממתחם של עשרות דונמים המכונה "מתחם 19". בשנת 1994 חולק מתחם 19 לתתי-מתחמים, כאשר בתת-המתחם שבו נמצאים המקרקעין של המנוחה (תת-מתחם 19א), המשתרע על כשבעה דונם, נמצאות גם החלקות הבאות: חלקה 428, השייכת למשפחת מטוס; חלקה 429, הגובלת בחלקה 430 ושייכת למשפחת זלמנסון; וחלקה 202, השייכת למשפחת שפירו. בנוסף, כולל תת-המתחם חלקות שהופקעו. לשם הנוחות, נכנה להלן את תת-המתחם שבו נמצאים המקרקעין – "המתחם".

3.החל משנת 1992 פעל התובע בשמה של המנוחה בעניינם של המקרקעין, וזאת על מנת לקדם תכנון ובנייה עליהם. בין הצדדים ישנה מחלוקת בשאלה מה היה היקף הפעילות של התובע ועד כמה היו פעולותיו יעילות, ונידרש לכך בהמשך. בשנת 2002 נחתם הסכם שכר טרחה בין התובע לבין המנוחה, ובשנת 2016 נדונה שאלת חתימתו של הסכם חדש, אשר לא נחתם ובין הצדדים ישנה מחלוקת אם הוא נכנס לתוקף. פעילותו של התובע נפסקה בשנת 2016, בעקבות הודעה ששלחה לו המנוחה באמצעות בא כוחה דאז, עו"ד רונן זינגר ("עו"ד זינגר"). לטענת התובע, בשלב בו הופסקה עבודתו הייתה התוכנית שהוא קידם בשלב מתקדם והקמת הפרויקט כבר הייתה "מעבר לפינה". הפסקת עבודתו, אשר הייתה כרוכה בהפרת החוזה איתו, הביאה לסיכול הפרויקט לפי המתווה שקודם. לשיטת מנהל העיזבון, במועד בו הופסקה עבודתו של התובע היה הפרויקט בשלב מוקדם ולא ודאי, והפסקת העבודה נעשתה כדין, על רקע חדלונו של התובע וחוסר יכולתו, וכן הפרות שונות שביצע.

בעקבות הפסקת עבודתו של התובע על הפרויקט, הוגשה התביעה הנוכחית.

4.הנה כי כן, תקופת הזמן בה נמשכו יחסי הצדדים משתרעת על פני כ-24 שנים. במהלך תקופה ארוכה זו, חלו שינויים בכל הנוגע לתוכניות שעמדו על הפרק, למערכת ההסכמית שבין הצדדים ולפעולות שנעשו. ניתן לחלק את התקופה, בחלוקה גסה, לתקופות משנה, בהתאם לתוכנית שעמדה על הפרק בכל נקודת זמן ולפעולות שביצע התובע לטענתו לצורך קידומה. מובן, כי חלוקה זו אינה הרמטית, וחלק מהפעולות שבוצעו לפי הנטען "זולגות" מתקופה אחת לשנייה. למען הנוחות, נשרטט את הדברים תחילה בקווים כלליים – ממעוף הציפור – ולאחר מכן נצלול ביתר פירוט לאירועים ולגרסאות הצדדים.

תקופת משנה ראשונה – 2000-1992: במהלך תקופה זו ביצע התובע, לטענתו, בדיקות בעלות אופי מקדמי וכללי לגבי האפשרות לקדם תב"ע על המקרקעין.

תקופת משנה שנייה – 2005-2000: במהלך תקופה זו עמדה על הפרק האפשרות לקדם פרויקט בנייה על המתחם כולו, במסגרת עסקת קומבינציה עם חברת אתרי חסון חברה לבנייה בע"מ ("חברת חסון"). בסופו של יום יוזמה זו נכשלה, והצדדים חלוקים על הסיבה לכך. בתוך תקופת משנה זו, בשנת 2002, נחתם הסכם בין התובע לבין המנוחה הקובע את התמורה שהתובע יהיה זכאי לה עבור עבודתו ("הסכם 2002"). בין הצדדים ישנה מחלוקת האם ההסכם מתייחס רק ליוזמה שהייתה על הפרק במועד החתימה – הפרויקט שקודם על ידי חברת חסון ("פרויקט חסון") – או לקידום הבנייה על המקרקעין באופן כללי.

תקופת משנה שלישית – 2011-2005: במהלך תקופה זו ניסה התובע לקדם יוזמה לצירוף המקרקעין של המנוחה לתוכנית שקודמה על החלקות שמדרום לה. כשניסיון זה נכשל ניסה התובע לקדם תוכנית על המקרקעין של המנוחה בלבד, אך גם יוזמה זו לא עלתה יפה. לאחר מכן נעשה ניסיון לקדם תוכנית שיזמה העירייה לבנייה על המתחם כולו, אך גם ניסיון זה נכשל.

תקופת משנה רביעית – 2016-2011: במהלך תקופה זו ניסה התובע לקדם תוכנית בנייה על החלקות של המנוחה ושל משפחת זלמנסון ("החלקות המערביות"). לטענת התובע, התוכנית אושרה באופן עקרוני על ידי הגורמים הרלוונטיים של הוועדה המקומית "הדרים" ("הוועדה המקומית") והייתה בדרכה לקבל אישור של המוסדות הנדרשים, מה שהיה צפוי להוביל סוף סוף לביצוע בנייה על המקרקעין, אולם דווקא בנקודה זו הופסקה עבודתו על ידי המנוחה.

לטענת התובע, לפני שהופסקה עבודתו הוא הגיע להסכמה עם המנוחה על עדכון התמורה שהוא יהיה זכאי לה ואף נוסח הסכם שכר טרחה אשר המנוחה אישרה אותו אולם לא חתמה עליו ("הסכם 2016"). בין הצדדים ישנה מחלוקת האם הסכם זה התגבש לכלל חוזה מחייב.

5.במאי 2016 הופסקה עבודתו של התובע במכתב שנשלח לו על ידי עו"ד זינגר. באוגוסט 2016 נחתם הסכם שכר טרחה בין המנוחה לבין עו"ד זינגר. באוקטובר 2018, בעודה מיוצגת על ידי עו"ד זינגר, חתמה המנוחה על הסכם קומבינציה עם חברת י.ג בוארון חברה לבנין בע"מ ("בוארון"). לטענת מנהל העיזבון, מדובר בהסכם מקפח והוא הגיש לבית משפט זה תביעה לביטולו וכן לביטול הערת אזהרה שנרשמה על המקרקעין לטובת עו"ד זינגר להימנעות מביצוע עסקה (ת"א 35662-01-22; להלן – "התביעה נגד בוארון"). הליך זה עודנו תלוי ועומד.

6.נפנה עתה לתאר ביתר פירוט את השתלשלות העניינים ואת גרסאות הצדדים. אציין כבר עתה, כי המנוחה הלכה לעולמה, למרבה הצער, במהלך ניהול ההליך ולפני הגשת הראיות, ולא היו גורמים נוספים אשר הכירו את התמונה במלואה (ומכל מקום לא הובאו גורמים כאלו לעדות). לפיכך, היחיד שמסר במסגרת עדותו גרסה מלאה וכוללת לגבי השתלשלות העניינים הוא התובע. העד העיקרי מטעם עזבון המנוחה הוא מנהל העיזבון, אשר מטבע הדברים אין לו היכרות אישית עם ההתרחשויות. על גרסתה של המנוחה ניתן ללמוד במידה מסוימת ומוגבלת מהתייחסותה לטענות מסוימות במסגרת כתב ההגנה, אשר הוגש כשהיא עדיין הייתה בחיים. בהמשך נתייחס לשאלה מה משמעות הדבר בכל הנוגע לקביעת ממצאים עובדתיים בתיק.

ההתרחשויות בין השנים 2000-1992

7.לטענת התובע, בשנת 1992 פנתה אליו המנוחה וביקשה כי יפעל לקידום תב"ע למגורים או למגורים ולמסחר על המקרקעין. המנוחה הבהירה לו שמצבה הכלכלי אינו מאפשר לה לשלם באופן שוטף עבור עבודתו, ולפיכך הם סיכמו כי שכרו ישולם מתוך הדירות של הפרויקט כשייבנה, ויעמוד על 15% מכלל הדירות שייבנו במקרקעין. עוד הוסכם כי התובע יישא בהוצאות ובעלויות התכנון.

לטענת התובע, בשנים הראשונות ביקשה המנוחה לבדוק את האפשרויות העומדות בפניה, ולפיכך עבודתו התמקדה בבחינת מגוון האפשרויות ולא בקידום של תוכנית ספציפית. פעילותו כללה מאות פגישות ואין ספור שיחות טלפון, לרבות עם יזמים, קבלנים ואדריכלים. התובע צירף פרוטוקולים של שתי ישיבות של הוועדה המקומית בהן השתתף, אחת בשנת 1992 ואחת בשנת 1994, בהן נדונה תוכנית שקודמה על המתחם (נספחים 2 ו-4 לתצהיר התובע). כמו כן, הזמין התובע חוות דעת שמאית לאומדן שווי המקרקעין לפי חלופות תכנוניות שונות (נספח 3 לתצהירו). במהלך התקופה נתנה לו המנוחה שני ייפויי כוח שהסמיכו אותו לייצג אותה מול רשויות התכנון (נספח 6 לתצהיר התובע).

8.בכתב ההגנה לא נמסרה גרסה סדורה בכל הנוגע להתרחשות בתקופה זו, אולם המנוחה אישרה כי נתנה לתובע ייפויי כוח. לטענת מנהל העיזבון, פעולותיו של התובע בתקופה זו היו מינוריות וחסרות משמעות.

2005-2000 – פרויקט חסון

9.בסוף שנת 1999 נחתם הסכם קומבינציה בין חברת חסון לבין משפחת מטוס, המחזיקה בחלקה 428, שנמצאת במתחם אך אינה צמודה לחלקות של המנוחה (ביניהן נמצאת חלקה 429, שבבעלות משפחת זלמנסון). חברת חסון הייתה מעוניינת להקים מגדלי מגורים על כל המתחם, ולפיכך פנתה לבעלי החלקות, לרבות למנוחה, על מנת להתקשר איתם בהסכם דומה. כמו כן, קידמה חברת חסון תב"ע שתחול על כל המתחם (תוכנית הר/25/19/1000 (נספח 13 לתצהיר התובע); להלן – "תוכנית 25"), באמצעות האדריכל מר גיורא דותן. התובע ייצג את המנוחה במשא ומתן עם חברת חסון. במרץ 2000 חתמה המנוחה על ייפוי כוח נוטריוני המייפה את כוחו של התובע לטפל בשמה במקרקעין מול הוועדות לתכנון ובנייה "בקשר להכנת תב"ע נקודתית ו/או כללית ו/או שמירת זכויות הבנייה הקיימות כיום בחלקות הנ"ל לרבות שמירת שתי חלקות נפרדות כפי שהן היום" (נספח 7 לתצהיר התובע).

10.לטענת התובע, ביום 4.5.2000 הוא נפגש עם אחד הבעלים של חברת חסון, מר שלומי חסון ז"ל, ועם יועצה המשפטי של החברה, והם הגיעו להסכמות עסקיות, וכן הוסכם כי הוא יסייע לחברה לקדם תוכנית בנייה מפורטת במתחם. בהתאם להסכמה זו, הוא קיים עשרות פגישות עם מר חסון, עם היועץ המשפטי של חברת חסון ועם האדריכל שטיפל בתב"ע מטעמה, וכן נפגש עם גורמים שונים בעירייה ובוועדה המקומית, לרבות האדריכלית אשר ליוותה את ההליכים התכנוניים מטעם העירייה.

ביום 30.10.2001 החליטה הוועדה המקומית להמליץ לוועדה המחוזית להפקיד בתנאים מסוימים את תוכנית 25. כפי שעולה מהחלטות הוועדה (נספחים 12-11 לתצהיר התובע), בהתאם לתוכנית היו אמורים להיבנות על המתחם 169-113 יחידות דיור.

לטענת התובע, במשך ארבע וחצי שנים הוא ניהל משא ומתן עם חברת חסון בשם המנוחה, וזאת יחד עם עו"ד מאיר מזרחי ששירותיו נשכרו משנת 2002, והוא טיפל בהיבטי המס הקשורים לעסקה. המשא ומתן נקלע לא פעם לקשיים, והתערבותו של התובע סייעה להגעה להבנות, עד כי גובש נוסח שהיה מוסכם על הכול. עוד טוען התובע, כי לפי עצה משפטית שקיבל מעו"ד מזרחי, על מנת לפטור את המנוחה מתשלום מס שבח נדרש היה להשלים את בניית שלד המבנה הישן שהיה על המקרקעין. לפיכך, הוא הגיע להסכמה עם חברת חסון כי היא תשלים את בניית המבנה בהשקעה של 50,000 דולר שתינתן למנוחה כהלוואה, ואף הוכנה טיוטה של נספח להסכם המסדיר את ההתחייבות להשלמת המבנה.

11.בסופו של יום פרויקט חסון לא יצא אל הפועל, והצדדים חלוקים בשאלה מהי הסיבה לכך. לטענת התובע, הסיבה נעוצה בסירובה של המנוחה לחתום על כתב שיפוי לטובת הוועדה המקומית. בהקשר זה טוען התובע, כי הוועדה המקומית דרשה, כמקובל, חתימה של כתב שיפוי כתנאי לקידום התוכנית. הוא ניסה – לבקשת המנוחה – "לגלגל" את החתימה על חברת חסון, אולם זו סירבה ועמדה על כך שהמנוחה (יחד עם בעלי זכויות נוספים) תחתום על כתב השיפוי כמקובל. תחילה הסכימה המנוחה לחתום, אולם לאחר מכן שינתה את דעתה והדבר הוביל לכישלון הפרויקט.

לשיטת מנהל העיזבון, הסיבה שבגינה נכשל המתווה של העסקה עם חברת חסון אינה קשורה לסירוב לחתום על כתב השיפוי (סירוב שלטענתו הביעה המנוחה כבר בשלב מוקדם), אלא היא נובעת מכך שהתובע לא הצליח לצרף את בעלי הזכויות בחלקות האחרות (למעט משפחת מטוס) להסכם עם חברת חסון. יצוין, כי בכתב ההגנה הכחישה המנוחה את הפרק העוסק בהסכם עם חברת חסון באופן כללי, ולא סיפקה גרסה סדורה בעניינו.

הסכם שכר הטרחה משנת 2002

12.לטענת התובע, כאשר החל המשא ומתן הרציני עם חברת חסון הוא ביקש מהמנוחה להעלות על הכתב את הסכמותיהם לגבי התמורה שיקבל. המנוחה ניסחה את ההסכם, והוא העיר עליו הערות ספורות. ביום 5.12.2002 חתמו המנוחה והוא על ההסכם (נספח 17 לתצהיר התובע).

13. מדובר בהסכם קצר, המשתרע על כעמוד. בפתח ההסכם מצוין (ב"והואיל" השני) כי המנוחה מעוניינת "להקים על המקרקעין פרויקט למגורים בדרך של ביצוע עסקת קומבינציה עם חברה קבלנית", והיא מעוניינת שהתובע יטפל עבורה בייזום הפרויקט ובהקמתו, ויבצע את הפעולות המפורטות בהסכם (ה"והואיל" הרביעי). בגוף ההסכם (סעיפים 5-2) מופיעות התחייבויותיו של התובע (המוגדר בהסכם כ"צד ב'" והמנוחה מוגדרת בו כ"צד א'"), בזו הלשון:

"2.צד ב' יבצע עבור צד א' את הפעולות הבאות:

• ניהול מו"מ עם קבלנים לביצוע עסקת הקומבינציה.

• ייעוץ מקצועי בחתימת חוזה ההתקשרות עם הקבלן.

• ליווי וייעוץ בהליכי חתימת ת.ב.ע חדשה על המקרקעין

• ליווי ויעוץ הנדסי ומקצועי בהכנת המפרט הטכני מול הקבלן המבצע.

  3.כמו כן יטפל צד ב' עבור צד א' בנושא היטל ההשבחה אם יחול בגין התב"ע, לרבות ליווי הליכי הכנת שומה נגדית וכן שומה מוסכמת או שומה מכרעת עד להסכמה מול הוועדה המקומית.

  4.ייעוץ הנדסי ופיקוח על בניית דירות צד א' שיתקבלו בעסקת הקומבינציה, עד לקבלת טופס 4 לדירות אלו.

  5.צד ב' ידווח לצד א' באופן שוטף על התקדמות התב"ע ועל התקדמות בניית הדירות בכל שלבי הפרויקט".

  הנה כי כן, במסגרת הסכם 2002 נטל על עצמו התובע התחייבויות המתייחסות לכל שלבי הפרויקט – החל מהתכנון ועד להשלמת הבנייה.

  אשר לתמורה לה זכאי התובע, קובע סעיף 6 להסכם כך:

  "בתמורה למתן השירותים כאמור, יקבל צד ב' מצד א' דירה אחת גדולה בשטח של כ 103 מ"ר וכן שתי דירות קטנות מתוך דירותיו של צד א' בפרויקט. המוכרת תשא בתשלום מע"מ וכן בתשלום מס שבח אם יחולו בגין דירות אלו והעברת[ן] ע"ש צד ב'. מס רכישה אם יחול ישולם ע"י צד ב'" (יצוין כי המשפט האחרון, המתייחס למס הרכישה, נרשם בכתב יד).

  כלומר, כנגד שירותיו לפי ההסכם היה התובע זכאי לקבל שלוש דירות – אחת "גדולה" בשטח של 103 מ"ר ושתיים "קטנות" – מתוך הדירות שתקבל המנוחה. לטענת התובע, תמורה זו משקפת 12% מהדירות שייבנו על המקרקעין, וזאת חרף ההסכמה המוקדמת כי יקבל 15% מהן.

  14.אין בין הצדדים מחלוקת על עצם כריתת ההסכם ועל כך שמדובר היה בחוזה מחייב לכל דבר ועניין. עם זאת, בכתב ההגנה הכחישה המנוחה כי היא זו שניסחה את ההסכם. כמו כן, הצדדים חלוקים בשאלה האם הסכם 2002 מתייחס רק לעסקה עם חברת חסון או לפרויקט בכללותו. לשיטת מנהל העיזבון (וכך טענה גם המנוחה בכתב ההגנה), ההסכם מתייחס לפרויקט חסון, ומשזה כשל ההסכם כלל אינו בתוקף; ואילו לשיטת התובע, ההסכם חל על תכנון ובנייה במקרקעין באופן כללי, ולא רק על מתווה העסקה עם חברת חסון.

  הפעולות שנעשו בשנים 2011-2005

  15.את התקופה שבין השנים 2011-2005 ניתן לחלק לשלוש, בהתאם לתוכניות שעמדו על הפרק, וזאת כמפורט להלן.

  16.2006-2005 – התנגדות לתוכנית החלקה הדרומית: לטענת התובע, בתקופה שבה נוהל המשא ומתן עם חברת חסון, הגיש יזם אחר בקשה לאישור תב"ע בחלקה של כ-12 דונם הנמצאת מדרום לחלקות של המנוחה ("החלקה הדרומית"). לאחר שעסקת חסון ירדה מהפרק, ביקשה ממנו המנוחה להגיש התנגדות לתוכנית החלקה הדרומית, וזאת במטרה לאלץ את היזם לצרף לתוכנית את המקרקעין שלה. התובע ייצג את המנוחה בהליך ההתנגדות, אולם ביום 20.12.2006 החליטה הוועדה המחוזית לדחות את ההתנגדות, תוך שקבעה כי אין צורך לכלול חלקות נוספות בתוכנית החלקה הדרומית וכי אין מניעה להכין תוכנית נפרדת לחלקות שבבעלותה של המנוחה (ראו נספח 20 לתצהיר התובע).

  מעיון בכתב ההגנה נראה כי המנוחה אינה חולקת על כך שהתובע ייצג אותה בהליך ההתנגדות, אולם לטענתה הוא זה שהציע להגיש התנגדות, ולא היא.

  17.2008-2007 – קידום תוכנית על המקרקעין של המנוחה: לאחר שנכשל הניסיון לצרף את המקרקעין לתוכנית החלקה הדרומית, החל התובע לקדם תוכנית לבנייה על המקרקעין של המנוחה בלבד (לטענתו, הדבר היה לפי בקשתה של המנוחה). התוכנית הוגשה בשנת 2007 (תב"ע הר/43/19/1000 (נספח 21 לתצהיר התובע); להלן – "תוכנית 43"), והיא כללה בנייה של מגדל מגורים אשר יכלול בשלב ראשון כ-27 יחידות דיור. לטענת התובע, הייתה כוונה להגיש "התנגדות עצמית" בשלב ההפקדה ולבקש במסגרתה הגדלה של מספר יחידות הדיור, כפי שנעשה בחלקות סמוכות, או לבקש הגדלה כזו לאחר אישור התב"ע בהתאם ל"תיקון שבס". לטענת התובע, הוא ערך את התוכנית, התקשר עם מודד לשם הגשתה, ונפגש עם גורמים שונים בעירייה וברשויות התכנון לשם קידומה. אולם, בסופו של יום החליטה הוועדה המקומית ביום 8.4.2008 לסרב להעביר את התוכנית לוועדה המחוזית (נספח 22 לתצהיר התובע). הסירוב נובע, לטענת התובע, מכך שהוועדה המקומית לא רצתה לאשר בנייה על החלקות של המנוחה במנותק מיתר החלקות, וזאת על אף עמדתה הראשונית כי אין מניעה לעשות כן.

  מעיון בכתב ההגנה עולה, כי המנוחה הכחישה את הטענות הנוגעות לתקופה זו באופן כללי בלבד.

  18.לאחר שהניסיון לקדם תוכנית על מקרקעי המנוחה בלבד לא עלה יפה, החל התובע לפעול לקידום תוכנית על החלקות של המנוחה ושל משפחת זלמנסון בלבד (החלקות המערביות). זאת, לאחר שלטענת התובע בפגישה שקיים עם ראש עיריית הוד השרון ועם מהנדסת העירייה ביום 14.1.2009 הביעה העירייה נכונות לתכנון כזה (פרוטוקול הישיבה צורף כנספח 23 לתצהיר התובע). לשם קידום התכנון פנה התובע לאדריכל גיורא דותן וקיבל ממנו הצעת התקשרות (ההתכתבויות בעניין זה צורפו כנספח 24 לתצהיר התובע). אולם, בפגישה שקיים התובע עם גורמים בעירייה, לרבות סגן ראש העיר מר יגאל שמעון, התברר כי העירייה מעדיפה תכנון על המתחם כולו והיא אף הביעה הסכמה לסייע בקידום התוכנית וכי הוועדה המקומית תהיה היוזמת של התוכנית (ראו סיכום הישיבה שצורף כנספח 25 לתצהיר התובע). לפיכך, נזנח בשלב זה הרעיון של קידום תכנון על החלקות המערביות.

  19.2011-2009 – קידום תוכנית על כל המתחם: לטענת התובע, ביום 22.7.2009 התקיימה פגישה בין נציגי התכנון של העירייה לבין בעלי החלקות במתחם, לרבות המנוחה, ובה הוצג התכנון המועדף על ידי העירייה – מגדל מגורים אחד על כל החלקות במתחם. התובע הסתייג מהתוכנית והציע שתי הצעות חלופיות – תכנון שתי תוכניות נפרדות (אחת על החלקות של המנוחה ומשפחת זלמנסון ואחת על החלקות של משפחות מטוס ושפירו) או תוכנית אחת הכוללת שני מגדלי מגורים. אולם, רוב הבעלים הסכימו לקידום התוכנית שהוצעה על ידי העירייה, והוסכם כי הבעלים ימנו מתכנן מטעמם שיעבוד בשיתוף פעולה עם אגף התכנון של העירייה (סיכום הישיבה צורף כנספח 26 לתצהיר התובע).

  20.לטענת התובע, לאחר שנוכח שהעירייה אינה מקדמת את התוכנית כפי שהבטיחה, הוא שיכנע את יתר בעלי החלקות לפנות ליזם או לקבלן על מנת שהוא יקדם את התוכנית. בהמשך לכך, התקיימה במשרדו פגישה של כל בעלי החלקות עם מנכ"ל חברת אורן הסלע בניה והשקעות בע"מ ("אורן הסלע"), ובה נדונה הצעה של החברה לקדם תוכנית על המתחם ולבנות עליו פרויקט במסגרת עסקת קומבינציה. בהמשך להצעה זו קיימו בעלי החלקות משא ומתן עם החברה, כאשר התובע ייצג את המנוחה, ואף גובשה טיוטת הסכם (נספח 32 לתצהיר התובע), אולם בסופו של יום לא הושג הסכם נוכח חילוקי דעות בין בעלי החלקות.

  לטענת התובע, בשנת 2011 הודיעה לו המנוחה כי היא אינה מעוניינת שקידום התב"ע ייעשה על ידי אחרים, ודרשה כי התובע עצמו ייזום ויקדם תב"ע על המקרקעין.

  מעיון בכתב ההגנה עולה, כי המנוחה הסתפקה בהכחשה כללית של הטענות המתייחסות לתקופה זו.

  2016-2011 – קידום תוכנית על החלקות המערביות

  21.לאחר שהניסיון הנוסף לקדם תוכנית על המתחם כולו לא צלח, חזר התובע לרעיון של קידום תוכנית על החלקות המערביות (החלקות של המנוחה ושל משפחת זלמנסון), ובכך עסק עד הפסקת עבודתו. בין הצדדים ישנה מחלוקת מהותית בשאלה מה הייתה רמת הבשלות של התוכנית כאשר הסתיימה עבודתו של התובע. להלן נפרט בהרחבה את השתלשלות הדברים בכל הנוגע לקידום תוכנית החלקות המערביות, ובשלב זה נסתפק בתיאור תמציתי.

  לטענת התובע, הוא קיבל אישור עקרוני מהעירייה לקידום התוכנית ואז פנה, בהסכמתה של משפחת זלמנסון, למספר קבלנים וקיבל מהם הצעות לביצוע עסקת קומבינציה על המקרקעין. בהמשך הוא שכר את שירותיהם של האדריכלית גב' רחל בילסקי ושל מודד, על מנת להכין תב"ע על החלקות. לאחר שגב' בילסקי השלימה את הכנת התב"ע היא הוגשה לוועדה המקומית בחתימתה של המנוחה בלבד, שכן משפחת זלמנסון ביקשה לשקול אותה. לצורך קידום התוכנית נפגש התובע עם גורמים רלוונטיים בעירייה ובוועדות התכנון, ובהתאם לדרישתם בוצעו תיקונים בתוכנית והוכנו לה נספחים שונים. ביום 5.12.2013 העביר התובע למשפחת זלמנסון עותק עדכני של התוכנית והתקנון. לטענת התובע, באותו שלב התוכנית כבר נבדקה ואושרה על ידי כל הגורמים הרלוונטיים בוועדה המקומית, וכל מה שנדרש היה חתימתה של משפחת זלמנסון על מנת שהתוכנית תידון בוועדה המקומית.

  ביום 4.5.2014 הודיעה גב' זלמנסון לתובע כי המשפחה אינה מסכימה לחתום על התוכנית. התובע לא אמר נואש והמשיך לנהל איתה משא ומתן, ובשלב מסוים שכרה המשפחה את שירותיה של עו"ד ענת בירן על מנת שתייצג אותה. במהלך המשא ומתן דרשה משפחת זלמנסון חתימה על הסכם המסדיר את מכלול ההיבטים הקשורים בהקמת הפרויקט, אך המנוחה, בהמלצת עו"ד מזרחי, סירבה לחתום על ההסכם בנוסח שהוצע, ומשפחת זלמנסון הסכימה לוותר עליו. בפגישה שהתקיימה ביום 8.11.2015 הביעה משפחת זלמנסון נכונות לחתום על התב"ע. במרץ או באפריל 2016 חתמו התובע, בשם המנוחה, ומשפחת זלמנסון על הסכם עם גב' בילסקי לתכנון תב"ע על החלקות המערביות (נספח 54 לתצהיר התובע). לטענת התובע, בשלב זה התוכנית כבר הייתה מוכנה, וההסכם נועד לעגן רטרואקטיבית את ההתחייבויות כלפי גב' בילסקי. על פי ההסכם, שכר טרחתה של גב' בילסקי אמור לעמוד על 150,000 ש"ח, אשר יתחלקו בין בעלי החלקות באופן יחסי לשטחיהם (שליש על ידי משפחת זלמנסון ושני שלישים על ידי המנוחה), כאשר חלקה של המנוחה היה אמור להיות משולם על ידי התובע. לפי עדותה של גב' בילסקי, שילמה לה משפחת זלמנסון מקדמה בסך 5,000 ש"ח (10%) (עמ' 82, שורות 19-18 לפרוטוקול).

  לגישת התובע, בנקודת זמן זו הייתה התוכנית על סף הגשה לוועדה המקומית לאחר שכבר קיבלה את אישור כל הגורמים הרלוונטים, כך שאישורה היה מובטח. אלא שבדיוק אז קיבל התובע הודעה מטעם המנוחה על ביטול ההסכמים איתו, כפי שיפורט להלן.

  22.בכתב ההגנה הכחישה המנוחה את מרבית פעולתיו הנטענות של התובע באופן כללי, מחמת חוסר ידיעה. עוד טענה המנוחה – וטענה זו חזרה ונשנתה בהליך על ידי מנהל העיזבון – כי בניגוד לרושם העולה מטיעוני התובע, התוכנית בנוגע לחלקות המערביות לא הייתה כפסע מהשלמתה, ומשפחת זלמנסון כלל לא אישרה אותה.

  הסכם 2016

  23.לטענת התובע, במהלך השנים שוחחו הוא והמנוחה על כך שיש לעדכן את שכר הטרחה שנקבע בהסכם 2002 ולהגדיל את התמורה שהוא יקבל, וזאת משני טעמים: האחד, העובדה שהתובע ביצע פעולות רבות נוספות מעבר לאלו שהיה צפוי לבצע כשנחתם הסכם 2002; והשני, העובדה שהתוכנית החדשה שקידם התובע, תוכנית החלקות המערביות, הייתה אמורה להניב למנוחה תמורה גבוהה יותר. במהלך שנת 2016, טוען התובע, הסכימו הוא והמנוחה כי יש להעלות את ההסכמות על הכתב.

  24.ביום 21.3.2016 נפגשו התובע והמנוחה בביתה, ולטענת התובע הם הגיעו בפגישה להסכמות שנרשמו על ידו בכתב יד. המסמך (נספח 59 לתצהיר התובע) נושא את הכותרת "פגישת סיכום תנאי ההסכם החדש בין פרץ עידן ורחל רייכמן חלקות 430-431 (רח' שרת הוד"ש)". על פי האמור בו, התובע נשא בכל ההוצאות הקשורות בקידום התב"ע במקרקעין וימשיך לשאת בהן; עבור הפעולות שביצע התובע עד עתה הוא יקבל שלוש דירות מתוך חלקה של המנוחה, אחת של שישה חדרים ושתיים של ארבעה חדרים; תמורת העבודות הנוספות שיבצע התובע עבור קידום התב"ע עד אישורה הסופי הוא יקבל דירה נוספת של שישה חדרים; התובע יבצע גם את הפעולות הקשורות לבחירת קבלן, התקשרות בעסקת קומבינציה, פיקוח על העבודה וכדומה, ותמורת זאת יקבל דירה נוספת של ארבעה חדרים; התובע יכתוב מנגנון לחישוב השכר המגיע לו עבור ניהול הפרויקט ככל ואחד הצדדים יילך לעולמו והביצוע יופסק; המנוחה תישא בתשלום מס שבח ומע"מ אם יהיו והתובע יישא בתשלום מס רכישה; המנוחה תחתום על ייפוי כוח בלתי חוזר לצורך קיום התחייבויותיה והעברת התמורה.

  25.לטענת התובע, הוא הציע כי יפנה לעורך דין על מנת שינסח הסכם פורמאלי ביניהם, והמנוחה הסכימה. התובע פנה לעו"ד ארז מלכה, והוא ניסח עבורם טיוטה של הסכם פורמאלי. התובע העביר למנוחה עותק שלו, והיא ביקשה להרחיב ולפרט את הסעיף בו מתחייב התובע לטפל בניהול הפרויקט, וכך נעשה. התובע העביר למנוחה עותק של ההסכם המתוקן, והיא אישרה אותו ואמרה שהוא מקובל עליה (נספח 61 לתצהיר התובע). הצדדים קבעו להיפגש ביום 28.3.2016 על מנת לחתום על ההסכם. ביום זה, כאשר הגיע התובע לביתה של המנוחה על מנת לקחת אותה למשרדו של עו"ד מלכה, הודיעה לו המנוחה כי אינה מרגישה טוב וביקשה לדחות את הפגישה. הפגישה נדחתה ליום 6.4.2016, אולם זמן קצר לפני כן הודיעה לו המנוחה כי היא עדיין אינה מרגישה טוב, והפגישה בוטלה. מספר ימים לאחר מכן ביקר התובע את המנוחה, והיא הודיעה לו שמצבה אינו מאפשר לה לצאת מהבית, אך הבהירה לו שאינה חוזרת בה מההסכמות שהגיעו אליהן. התובע החליט להניח לדבר ולהמתין עד שהמנוחה תודיע לו כי ברצונה להיפגש עם עורך הדין. מספר שבועות לאחר מכן קיבל התובע הודעה על הפסקת עבודתו, כפי שיפורט בהמשך.

  26.להלן גרסת המנוחה, כפי שהובאה בכתב ההגנה, בכל הנוגע לגיבוש הסכם 2016 (פסקאות 124-100 בכתב ההגנה): התובע ניסה בכל מאודו לשנות את התמורה שיקבל כשיושלם הפרויקט, והמנוחה ביקשה שיעביר לה טיוטת הצעה, אך לא הוסכם דבר. באותה נקודת זמן הייתה המנוחה תחת שליטתו המלאה של התובע, פיזית ומנטלית, והוא הציג בפניה מצגי שווא לגבי מצבו של הפרויקט ותרומתו לו. התובע מסר למנוחה טיוטה של הסכם שכר טרחה וביקש שתחתום עליה, אולם היא סירבה וציינה כי היא רוצה להתייעץ עם עורך דין. היא העבירה לתובע הערות להסכם, אך הוסיפה להתייעץ לגביו ולערוך בדיקות שונות, ואז התבררה תמונה חמורה של מעשיו ומחדליו של התובע כלפיה, והיא הודיעה לו כי אינה מעוניינת יותר בשירותיו.

  השירותים הנוספים שנתן התובע למנוחה

  27.מלבד הטיפול בפרויקט הבנייה, לקראת תום הקשר בין הצדדים טיפל התובע עבור המנוחה בעניינים נוספים, כפי שנפרט עתה.

  28.לטענת התובע, בספטמבר 2015 נפלה המנוחה בביתה, אושפזה בבית החולים לתקופה מסוימת וכאשר חזרה לביתה התקשתה ללכת והייתה מרותקת למעשה לבית. בכל התקופה הזו הוא ביקר אותה כמעט מידי יום, וסייע לה בכל ענייניה: רכישת מזון, הסעות לקופת חולים, קניית תרופות, פניות לביטוח לאומי וכדומה. כמו כן, לבקשת המנוחה, אשר הייתה חשדנית מטבעה, הוא היה מגיע לביתה כאשר אדם זר רצה לבקר אותה על מנת לפתוח את הדלת ולהכניס אותו לבית, ולעתים הוא היה נשאר במהלך השיחה עצמה, כאשר המנוחה ביקשה זאת. על מנת שיוכל לטפל בענייניה הרפואיים חתמה המנוחה על כתב ויתור על סודיות כלפי קופת החולים ועל ייפוי כוח לתובע המיועד לרופאת המשפחה שלה. כמו כן, חתמה המנוחה על ייפויי כוח נוספים שיאפשרו לו לטפל בענייניה (כגון לספק המים). בנוסף, הוא קיבל ממנה את כרטיס האשראי ואת פנקס השיקים שלה על מנת שיוכל לבצע עבורה קניות. התובע מדגיש כי הוא קיבל את אישורה של המנוחה לכל רכישה שביצע עבורה.

  לטענת התובע, כל הפעולות האמורות נעשו על ידו מחמת דאגה למנוחה, נוכח מצבה הבריאותי ובהיותה אישה ערירית שלא היו לה קרובי משפחה שדאגו לה. לטענת מנהל העיזבון, פעולות אלו נעשו על מנת ליצור תלות של המנוחה בתובע, ובכך לאפשר לו להשתלט על רכושה.

  הפסקת עבודתו של התובע

  29.כזכור, לטענת התובע הוא והמנוחה הגיעו להסכמה על אימוצו של הסכם 2016, אולם המנוחה אמרה שאינה מרגישה טוב ודחתה את מועד החתימה. יומיים לפני חג הפסח, שחל ביום 22.4.2016, ביקר התובע את המנוחה כדי לאחל לה חג שמח. באותו מעמד או בסמוך לו ביקשה המנוחה מהתובע כי יחזיר לה את כרטיס האשראי שלה. לדבריו, בקשה זו נראתה לו מוזרה, אולם מכיוון שהמנוחה הייתה חשדנית ולא צפויה הוא לא שאל אותה מדוע היא מבקשת זאת והחזיר לה את הכרטיס. מספר ימים לאחר הפסח הוא קיבל מכתב הנושא את התאריך 3.5.2016, מאת עו"ד זינגר, אשר הציג את עצמו כבא כוח המנוחה (נספח 63 לתצהיר התובע). במכתב נדרש התובע לחדול מטיפול בכל עניין הקשור למנוחה והובהר לו כי כל ייפוי כוח שיש בידיו הוא חסר תוקף. עוד התבקש התובע להעביר פירוט ומסמכים בנוגע לשורה של נושאים הקשורים לפרויקט ולהסכמים שנכרתו בעניינו ולא ליצור קשר עם המנוחה אלא באמצעות עו"ד זינגר.

  30.לטענת התובע, המכתב היכה אותו בהלם והוא לא הצליח להבין מה עומד מאחריו. לאחר שנרגע מעט הוא נסע לביתה של המנוחה, והיא אמרה לו שמעתה עו"ד זינגר ואישה נוספת בשם יהודית ציר מטפלים בענייניה, והוא יקבל את כל מה שמגיע לו לפי ההסכמות ביניהם. זו הייתה הפעם האחרונה שהוא פגש את המנוחה עד קדם המשפט שהתקיים בהליך המשפטי הנוכחי. לאחר מכן התנהלו חילופי מכתבים בין עו"ד זינגר לבין עו"ד מלכה, בא כוח התובע (נספח 68 לתצהיר התובע). נוכח חשיבותה של ההתכתבות לטענות הצדדים, נפרט מעט לגביה.

  ביום 15.5.2016 שלח עו"ד מלכה, בשם התובע, מכתב לעו"ד זינגר בו ביקש כי ימציא לו ייפוי כוח המסמיך אותו לפעול בשם המנוחה. בו ביום השיב עו"ד זינגר כי הוא מבקש שעו"ד מלכה יציג לו ייפוי כוח לפעול בשם התובע, וביום המחרת שלח לו עו"ד מלכה ייפוי כוח כזה.

  ביום 6.6.2016 שלח עו"ד זינגר לעו"ד מלכה מכתב בו הוא חוזר על דרישתו לקבל דו"ח בצירוף כל המסמכים והמידע הרלוונטי; מציין כי פעולותיו של התובע נחזות להיות ניסיון לעשוק את המנוחה ולנצל את מצבה כדי להשתלט על נכסיה; ומבהיר כי לא יהיה תוקף לכל תוכנית או פעולה שתבוצע על ידי התובע בשם המנוחה. עוד נכתב במכתב כדלקמן (פסקה 4):

  "כמו כן ובנסיבות העניין הריני להודיעך כי כל הסכם שנערך עם מרשך לרבות כל מצג, הבטחה, מתנה וכו' וכך גם כל ייפוי כוח שנמסר לו, בכל ענין שהוא, בטל ומבוטל והנני תקווה כי מרשך ישכיל להבין את ההשלכות החמורות של מה שנחזה ממעשיו וממחדליו כלפי מרשתי".

  למכתב צורף ייפוי כוח של המנוחה המסמיך את עו"ד זינגר לפעול בשמה מול התובע.

  באותו יום שלח עו"ד מלכה לתובע מכתב בו ציין כי למרות שפנה בעניין זה לפני זמן רב קיבל רק עתה ייפוי כוח של המנוחה; כי אמו של התובע נפטרה והוא מניח שיוכל להשיב לפנייתו רק בשבוע הבא, לאחר ימי השבעה; וכי כבר עתה יש לציין שטענות המנוחה הן מופרכות וחסרות תום לב ועומדות בסתירה להסכמים בין הצדדים.

  עו"ד זינגר השיב באותו יום במכתב בו איחל תנחומים לתובע; ציין כי המצאת ייפוי כוח לא הייתה אמורה לעכב מענה ענייני לפנייתו; ושב וחזר על האמור במכתביו הקודמים.

  ביום 21.7.2016 שלח עו"ד מלכה לעו"ד זינגר מכתב ארוך ומפורט המתייחס לטענות שהועלו בעניינו של התובע (נספח 69 לתצהיר התובע). ביום 10.8.2016 שלח עו"ד זינגר לתובע מכתב בו הוא דוחה את טענות התובע, ודורש ממנו להחזיר כל מסמך או חפץ שנטל מהמנוחה, למסור מידע ומסמכים ולהימנע מכל קשר עם המנוחה (נספח 70 לתצהיר התובע). ביום 14.9.2016 שלח עו"ד זינגר מכתב לגב' בילסקי בו הודיע לה על ביטול ההתקשרות איתה (נספח 71 לתצהיר התובע).

  ההתרחשויות בנוגע למקרקעין לאחר הפסקת עבודתו של התובע

  31. ביום 9.5.2016 נרשמה על המקרקעין הערת אזהרה לטובתו של עו"ד זינגר, וזאת מכוח תצהיר שנחתם על ידי המנוחה ביום 5.5.2016 (נספח 73 לתצהיר התובע). ביום 8.8.2016 נחתם הסכם שכר טרחה בין עו"ד זינגר לבין המנוחה, אשר נקבע בו, בין היתר, כי עו"ד זינגר זכאי לשכר טרחה בדמות שתי דירות. ביום 18.10.2018 נחתם הסכם קומבינציה בין המנוחה לבין חברת בוארון.

  המנוחה הלכה לעולמה ביום 9.5.2019. לאחר פטירתה, התעורר סכסוך בקשר לירושתה, אשר נדון בבית המשפט למשפחה. בין היתר, התבקש קיום של צוואה בה חלק מהמוטבים היו גב' ציר ובנה, אשר לפי הנטען נכתבה על ידי המנוחה בסוף ימיה הגם שטרם נחתמה. בסופו של יום, בקשה זו נדחתה בהסכמה, ובית המשפט הורה על קיום צוואה קודמת. כמו כן, נדחתה בקשה למנות את עו"ד זינגר, אשר לפי הנטען היה לו קשר לגב' ציר, כמנהל עיזבון זמני, ותחת זאת מונה מנהל העיזבון הנוכחי, תחילה במינוי זמני ולאחר מכן באופן קבוע בהסכמת יורשי המנוחה.

  32.לשיטת מנהל העיזבון, הסכם הקומבינציה שנחתם עם חברת בוארון מקפח את המנוחה והוא לוקה בפגמים שונים. בהתאם להחלטת בית המשפט למשפחה, הגיש מנהל העיזבון לבית משפט זה תביעה לביטול הסכם הקומבינציה וכן לביטול הערת האזהרה לטובת עו"ד זינגר (ת"א 35662-01-22). כאמור לעיל, הליך זה עודנו תלוי ועומד.

  התביעה והדיון בה

  33.ביום 20.2.2017 הגיש התובע את התביעה הנוכחית, בה עתר לסעדים הבאים: סעד הצהרתי כי ביטול ההסכמים על ידי המנוחה היה שלא כדין ומהווה הפרה של הסכם 2016; אכיפה של הסכם 2016 ולחלופין פיצויי קיום בגין הפרתו בסך 13,900,000 ש"ח (מטעמי אגרה, הוגבל סכום התביעה לסך של 10 מיליון ש"ח). לחלופין, ככל שייקבע שהסכם 2016 לא נכנס לתוקף, התבקש סעד הצהרתי כי ביטול ההסכמים מהווה הפרה של הסכם 2002; אכיפה של הסכם זה ולחלופין פיצויי קיום בגין הפרתו בסך 7,300,000 ש"ח. לחלופי חלופין, התבקש בית המשפט לפסוק לתובע שכר ראוי לפי היקף עבודתו בסך 2,877,500 ש"ח. זאת, בהתאם להערכה "שמרנית" לפיה השקיע התובע במהלך השנים 5,500 שעות עבודה ולפי תעריף של 500 ש"ח לשעה בתוספת מע"מ, וכן כהחזר של הוצאות שהתובע הוציא עבור הפרויקט: סך של 107,550 ש"ח אשר יש אסמכתאות בגינו; וסך מוערך נוסף של 20,000 ש"ח.

  34.ביום 4.4.2017 הגישה המנוחה כתב הגנה באמצעות בא כוחה דאז, עו"ד זינגר. בכתב ההגנה הכחישה המנוחה את טענות התובע וטענה כי הוא אינו זכאי לדבר. ביום 25.6.2017 התקיים קדם משפט בפני המותב שדן בהליך ובו הייתה המנוחה נוכחת. בהמשך נכנסו הצדדים להליך גישור והדיון בתיק התעכב. לאחר שהמנוחה הלכה לעולמה (ביום 9.5.2019) התעכב ההליך זמן רב עד שהוסדר מינויו של מנהל העיזבון בבית המשפט למשפחה והוא הוסמך לנהל את ההליך הנוכחי בשם עזבון המנוחה.

  35.לאחר שהדיון בהליך חודש הושלמו ההליכים המקדמיים והצדדים הגישו את ראיותיהם. מטעם התובע הוגשו תצהירי עדות ראשית שלו עצמו ושל האדריכלית, גב' בילסקי. כמו כן הגיש התובע חוות דעת מומחה של שמאי המקרקעין, עו"ד חיים מסילתי, ושל האדריכל מר חנוך מדנס. בנוסף, התובע זימן לעדות את מר יגאל שמעון, שהיה חבר מועצת העיר הוד השרון וכיהן כחבר הוועדה המקומית בחלק מהשנים הרלוונטיות. מטעם מנהל העיזבון הוגשו תצהירים שלו עצמו וכן של גב' הדס מאירסון, בתו של מר אביהו מאירסון ז"ל שהיה בן זוגה של המנוחה עד פטירתו בשנת 1986, וגב' נגה ניב, בת דודתה של המנוחה. כמו כן, הגיש מנהל העיזבון חוות דעת מומחה של האדריכל מר חיים לוטנר. בנוסף, זימן מנהל העיזבון לעדות את עו"ד זינגר.

  התובע ויתר על חקירת המצהירים והמומחה מטעם מנהל העיזבון. לפיכך, נחקרו העדים והמומחים מטעם התובע, וכן עו"ד זינגר שזומן לעדות על ידי מנהל העיזבון. לאחר שנשמעו ההוכחות, הגיש התובע, לאחר קבלת רשות, ראיות נספות. לאחר מכן, הגישו הצדדים את סיכומיהם בכתב. ניסיון להביא את הצדדים להסכמות לא עלה יפה ולפיכך יש להכריע במחלוקת.

  עיקר טענות הצדדים

  36.לטענת התובע, הגם שהסכם 2016 לא נחתם, הרי שהוא היה מוסכם על הצדדים ונכנס לתוקף. עוד טוען התובע, כי ככל שהסכם 2016 אינו תקף, אזי הסכם 2002 חל על מערכת היחסים בין הצדדים, והוא לא היה מוגבל לפרויקט חסון. ביטול ההסכם על ידי המנוחה (בין אם הסכם 2016 ובין אם הסכם 2002) היה שלא כדין, וזאת הן מטעמים הנוגעים לנסיבות בהן נשלחה הודעת הביטול והן מחמת כך שלגופו של עניין לא הייתה למנוחה עילה לבטל את ההסכמים. עוד טוען התובע, כי סירובה של המנוחה לחתום על כתב השיפוי היה חסר תום לב, וכבר בשלב זה הוא היה זכאי לתמורה לפי הסכם 2002 (פסקה 142 לסיכומיו).

  לשיטת התובע, מכיוון שהמנוחה הפרה את ההסכם הוא זכאי לפיצויי קיום. מכיוון שסכום התביעה הוגבל משיקולי אגרה ל-10 מיליון ש"ח, ושווי שלוש הדירות שהוא זכאי להן לפי הסכם 2002 עומד בערך על סכום זה (כך לפי חוות הדעת השמאית שהגיש התובע), אזי אין חשיבות מעשית לשאלה אם הוא זכאי לתמורה לפי הסכם 2002 או לתמורה לפי הסכם 2016, העומדת על ארבע דירות (ההסכם מתייחס לחמש דירות, אולם התובע מסכים שהוא אינו זכאי לדירה החמישית, המהווה תמורה עבור הפיקוח על בניית דירותיה של המנוחה, שלב אשר לא הגיע כאשר ההסכם בוטל).

  לחלופין, טוען התובע כי גם אם המנוחה הפסיקה את ההסכם כדין, אזי הוא זכאי בגדר שכר ראוי לתמורה חלקית יחסית. לטענת התובע, הנתמכת בחוות דעתו של האדריכל מדנס ("חוות דעת מדנס"), הוא ביצע כ-75% מהיקף העבודה שהתחייב לה, וזה החלק היחסי של התמורה שהוא זכאי לה.

  לחלופי חלופין, טוען התובע שהוא זכאי לשכר ראוי כמנהל פרויקט או בהתאם לשעות העבודה שהשקיע. בקשר לחלופה הראשונה טוען התובע, בהתבסס על חוות דעת מדנס, כי שכרו אמור לעמוד על 3.5% מערך הפרויקט כולו, וזאת בהתחשב בכך שהוא טיפל בפרויקט גם בשלב התכנוני שלו. לפי שיטת חישוב זו, זכאי התובע לתמורה בסך 2,980,688 ש"ח, בתוספת מע"מ.

  37.לשיטת מנהל העיזבון, הסכם 2016 כלל לא נכנס לתוקף, שכן המנוחה לא חתמה עליו ולא אישרה אותו. עוד מפנה מנהל העיזבון בהקשר זה למצבה הפיזי והמנטלי של המנוחה במועד בו נכרת ההסכם לפי הטענה, ולתלות שלה בתובע. אשר להסכם 2002, הוא התייחס לפרויקט חסון בלבד, וממילא פקע. פרויקט חסון כשל לא בשל סירובה של המנוחה לחתום על כתב השיפוי אלא בשל כישלונו של התובע לצרף למתווה את יתר בעלי החלקות (משפחות זלמנסון ושפירו). מדובר בהסכם המעניק תמורה כנגד תוצאה, ומשעה שהתובע לא השיג תוצאה כלשהי הוא אינו זכאי לתמורה. כך או אחרת, עילת התביעה המתבססת על הפרת הסכם 2002 התיישנה.

  עוד טוען מנהל העיזבון כי המנוחה הייתה רשאית לפעול לביטול ההסכם בין הצדדים, ככל שהיה כזה בתוקף, נוכח חוסר האמון ביניהם, סירובו של התובע למסור למנוחה מסמכים, מסירת מידע מטעה על ידו והונאה של רשויות המס.

  38.לטענת מנהל העיזבון, הפעולות המעטות שביצע התובע לאורך השנים לא הצמיחו תועלת כלכלית כלשהי למנוחה. אדרבה, התובע רק גרם למנוחה נזק בכך שהוליך אותה שולל במשך שנים ארוכות והלעיט אותה בהבטחות סרק. תוכנית 47, אשר התובע קידם בקשר לחלקות המערביות, הייתה בשלב מוקדם ולא הייתה אפשרות לקדם אותה הן בשל עמדתה של משפחת זלמנסון והן מכיוון שהיא לא הייתה צפויה להיות מאושרת על ידי הוועדה המחוזית לתכנון ובנייה. נוכח האמור, התובע אינו זכאי לתשלום כלשהו. עוד טוען מנהל העיזבון כי גם אילו היה התובע זכאי לשכר ראוי, אין ממש בדרכים שהציע התובע לחישוב שכרו.

  דיון והכרעה

  39.בין הצדדים ישנן מחלוקות שונות, הן ברמה העובדתית והן ברמה המשפטית. נראה כי ניתן לרכז את נקודות המחלוקת למספר שאלות עיקריות:

  א.האם הסכם 2016 השתכלל לחוזה מחייב.

  ב.האם הסכם 2002 הקים לתובע זכות לפיצויי קיום כאשר פרויקט חסון נכשל.

  ג.האם הסכם 2002 חל על מערכת היחסים בין הצדדים לאחר כישלון פרויקט חסון או שהוא היה תחום לפרויקט זה.

  ד.האם הייתה המנוחה רשאית לבטל או לסיים את ההסכם בין הצדדים, ככל שהיה הסכם כזה בתוקף.

  ה.כנגזרת מההכרעה בשאלות הקודמות, האם זכאי התובע לפיצויי קיום או לשכר ראוי, וכיצד יש לחשב את הפיצוי או את השכר ככל שייקבע שהוא זכאי להם.

  40.בטרם נצלול לשאלות האמורות (ולשאלות נלוות הקשורות אליהן) אבקש להתייחס למשמעות של המצב הדיוני שנוצר עקב פטירתה של המנוחה. התביעה הוגשה כאשר המנוחה הייתה בין החיים, וכתב ההגנה משקף אפוא את עמדתה. המנוחה אף הייתה נוכחת בקדם המשפט הראשון (שהתקיים בפני המותב הקודם שדן אז בתיק). אולם, המנוחה לא העידה בהליך. העדים מטעם מנהל העיזבון לא הכירו מידיעה אישית את האירועים שבגינם הוגש ההליך. עדותו של מנהל העיזבון מתבססת בעיקרה על המסמכים ועל התפתחויות שהתרחשו לאחר הגשת התביעה. עדויותיהן של גב' מאירסון ושל גב' ניב מתמקדות בעיקרן במצב הבריאותי והקוגניטיבי של המנוחה החל משנת 2015. דומה שלא בכדי בחר התובע לוותר על חקירתם של עדים אלו, שעה שאין להם ידיעה אישית על עיקר הנושאים השנויים במחלוקת.

  בפסיקה נקבע, כי בתביעה נגד עיזבון נושא התובע בנטל מוגבר, שכן "בהעדר הבעל-הדבר גופו אין לדעת אם לא היה מצליח – אילו עוד בחיים חייתו – להזים או לסתור את ראיות יריבו..." (ע"א 459/59פינקלשטיין נ' פרושטייר, פ"ד יד 2327, 2330 (1960); וראו גם, ע"א 6002/92 מלק נ' מנהל עיזבון הרב יהושע דויטש ז"ל, פ"ד נא(5) 1, 10-9 (1997)). לטענת התובע, אין מדובר בענייננו בתביעה רגילה נגד עיזבון, שכן המנוחה הייתה עדיין בחיים כאשר הוגשה התביעה, והייתה לה הזדמנות לפרוש את גרסתה בכתב ההגנה והיא אף הותירה תרשומת המתייחסת לטענות העולות בכתב התביעה. מדובר בנתון אשר מרכך במידת מה את הקושי בתביעה נגד עיזבון, אולם עדיין עומדת בעינה העובדה שלא הייתה למנוחה הזדמנות למסור גרסה מלאה ומקיפה באשר לנסיבות שבגינן הוגשה התביעה. לפיכך, אני סבור כי הכלל המחיל נטל מוגבר על תביעה נגד עיזבון חל בענייננו, גם אם בעוצמה מרוככת.

  41.נקודה נוספת שיש מקום להידרש אליה בטרם כניסה לפרטי הטענות נוגעת לשאלת קבילותן של תרשומות בכתב יד שכתבה המנוחה, ואשר נמצאו בביתה. מדובר בתרשומות משני סוגים עיקריים: מסמכים הנושאים את הכותרת "צוואה" (נספחים 10 ו-11 לתצהיר מנהל העיזבון); ומסמכים הכוללים הערות שונות של המנוחה, אשר מנהל העיזבון מכנה אותם "יומן אישי" (נספח 12 לתצהירו). אין מחלוקת כי המסמכים נכתבו על ידי המנוחה, אולם לטענת התובע הם אינם קבילים שכן הם מהווים עדות שמיעה. לעומתו, טוען מנהל העיזבון כי המסמכים קבילים מכוח החריגים העוסקים באמרת נפטר.

  הדין מכיר בחריגים שונים לכלל האוסר על עדות שמיעה המתייחסים לאמרות של נפטר (ראו, ע"א 601/68 ביידר נ' לוי, פ"ד כ"ג (1) 597 (1969)), והפסיקה קבעה כי יש לפרש אותם על דרך ההרחבה (ע"א 8493/06 כהן נ' הבנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ, פסקה 21 (17.10.2010)). אולם, גם תחת מגמה מרחיבה, לא מצאתי שמתקיים בענייננו איזה מהחריגים המאפשרים הכרה בקבילות המסמכים כראיה לאמיתות תוכנם. מנהל העיזבון נסמך בעיקר על החריג העוסק באימרה של נפטר העומדת בניגוד לאינטרס ממוני שלו (ראו פסקה 108 לסיכומיו). חריג זה כולל שלושה תנאים: כי האימרה, במלואה או בחלקה, היא נגד אינטרס ממוני של הנפטר; כי הנפטר ידע שהדברים הם נגד האינטרס שלו; וכי הייתה לנפטר ידיעה אישית על הדברים בהם עוסקת האמרה (ע"א 2576/03 וינברג נ' האפוטרוטפוס לנכסי נפקדים, פסקה 27 (21.2.2007)). בענייננו, מנהל העיזבון לא פירט מדוע לשיטתו מתקיימים תנאים אלו, ועל פני הדברים לפחות התנאי הראשון (וממילא גם השני) אינם מתקיימים.

  עוד מפנה מנהל העיזבון לחריג העוסק במקרה בו אמירת הנפטר מתייחסת למה שהוא עומד לעשות בסמוך לאחר מתן האימרה (ע"א 11081/02 דולב חברה לביטוח בע"מ נ' קדוש, פסקה 14 לפסק דינה של השופטת פרוקצ'יה (25.6.2007)). אולם, גם כאן אין כל הסבר מדוע הנסיבות בהן עוסק החריג מתקיימות בענייננו, ועל פני הדברים הן אינן מתקיימות.

  42.המסקנה העולה מהאמור היא, כי התרשומות שכתבה המנוחה אינן קבילות בהליך הנוכחי לשם הוכחת אמיתות תוכנן. עם זאת, אין מניעה להכיר בקבילותן של תרשומות אלו – אשר כאמור האותנטיות שלהן אינה שנויה במחלוקת – על מנת להיווכח מה היה מצבה והלך רוחה של המנוחה במועד כתיבתן (השוו, ת"א (מחוזי י-ם) 57228-06-13 טאוב נ' בנק מזרחי טפחות בע"מ, פסקה 19 (3.4.2016)‏‏; ת"א (מחוזי מרכז) 15647-09-10 דפני נ' עמותת אוהל רחל, פסקה 77 (17.8.2016); אליהו הרנון דיני ראיות חלק שני 134 (1977)). אציין כי נראה שממילא זהו השימוש הראייתי העיקרי שעשו הצדדים בתרשומות אלו.

  ומכאן לשאלות לגופן.

  האם הסכם 2016 נכנס לתוקף?

  43.בהתאם להסכם 2002 היה התובע זכאי לתמורה בדמות שלוש דירות, אחת גדולה ושתיים קטנות, וזאת כנגד ביצוע כל התחייבויותיו לפי ההסכם. הסכם 2016 מגדיל את התמורה אשר התובע זכאי לה לחמש דירות, שלוש של 6 חדרים ושתיים של 4 חדרים. לא הוברר מה היחס בין דירה "קטנה" או "גדולה" לפי הסכם 2002, לבין דירה של 6 חדרים או 4 חדרים לפי הסכם 2016. עם זאת, מהנתונים האמורים נראה שהתמהיל של דירות גדולות אל מול קטנות לפי הסכם 2016 מיטיב עם התובע יותר מאשר התמהיל לפי הסכם 2012. עוד יש לציין, כי לפי הסכם 2016 זכות התובע לשלוש דירות (שתיים של 6 חדרים ואחת של 4 חדרים) צומחת בקשר לפעולות שביצע עד למועד חתימת ההסכם והייתה אמורה להפוך למוגמרת עם כריתת החוזה. כלומר, בעוד שהסכם 2002 התנה את זכותו של התובע בהשגת התוצאה הסופית, הסכם 2016 סטה ממתווה זה בכך שהקנה לו זכות בחלק משמעותי מהתמורה בלא קשר להשגת התוצאה. ניתן אפוא לומר כי הסכם 2016 הוא הסכם המיטיב עם התובע, באופן מופלג, ביחס להסכם 2002. אדגיש, כי איני מתייחס בדבריי אלו לשאלת ההצדקה לתמורה לפי הסכם 2016 לגופה, אלא ליחס בין הסכם זה לבין הסכם 2002.

  44.לטענת התובע, במהלך השנים המנוחה והוא הסכימו שמגיעה לו תמורה גבוהה יותר מזו הקבועה בהסכם 2002, ובמהלך 2016 הם החליטו שיש לעגן הסכמות אלו בכתב. תחילה נרשמו ההסכמות על ידי התובע בכתב ידו ולאחר מכן נוסח הסכם שכר טרחה פורמאלי. אין מחלוקת שהמנוחה לא חתמה על ההסכם או על המסמך בכתב יד, אולם לטענת התובע היא הסכימה לו.

  חתימה היא אינדיקציה לגמירות דעת להתקשר בחוזה. הפסיקה גרסה כי "אין כל קדושה בחתימה" (דברי השופט ברק בד"נ 40/80 קניג נ' כהן, פ"ד לו(3) 701, 724 (1982)), וגם בהיעדרה ניתן להוכיח גמירות דעת בראיות אחרות. אולם, שאלת החתימה היא גורם ראייתי כבד משקל, ובהיעדרה על הטוען כי התקיימה גמירות דעת להביא ראיות משכנעות המלמדות כי על אף שהמסמך לא נחתם הצדדים גמרו בדעתם להתקשר לפיו (ראו למשל, ע"א 571/79 דירות מקסים בע"מ נ' ג'רבי, פ"ד לז(1) 589 (1983); ע"א 692/86 יעקב בוטקובסקי ושות' - חברה לייבוא ושיווק בע"מ נ' גת, פ"ד מד(1) 57 (1989)‏‏). כפי שסיכמו זאת המלומדים כהן ופרידמן: "חתימה היא עדיין ביטוי מן המעלה הראשונה לקיומה של גמירת דעת לכרות חוזה. מסמך ללא חתימה יוצר חזקה כי אינו מחייב. חזקה זו נובעת מנסיון החיים ומאורחותהמסחר. כדי לסתור את החזקה יש צורך בראיות משמעותיות" (דניאל פרידמן ונילי כהן חוזים כרך א (531 (מהדורה שנייה, 2018)).

  45.בענייננו, הנטל שהתובע נושא בו להוכיח כי הסכם 2016 התגבש לכלל חוזה מחייב הוא נטל כבד, וזאת משלושה טעמים. ראשית, כאמור, על התובע להתגבר על החזקה לפיה בהיעדר חתימה לא התגבשה גמירות דעת, ובפרט שעה שהוכן נוסח הסכם שלפי צורתו אמור להיחתם; שנית, נוכח העובדה שמדובר בתביעה נגד עיזבון; שלישית, בהתחשב בכך שהראיה הממשית היחידה בעניין זה היא עדותו של התובע עצמו, אשר התבססות עליה מצריכה הנמקה מהותית (סעיף 54 לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971). כפי שנפרט עתה, התובע לא עומד בנטל המונח על כתפיו להוכיח התגבשות גמירות דעת על אף היעדר חתימה על ההסכם. רחוק מכך.

  46.אציין תחילה כי אין זה ברור מהי נקודת הזמן המדויקת שבה לשיטת התובע נכרת הסכם – האם במהלך השיחות בעל פה שלטענתו התקיימו בעניין זה לאורך השנים? בפגישה מיום 21.3.2016 כאשר לטענתו הדברים נרשמו בכתב ידו? או אולי רק כאשר המנוחה אישרה בעל פה, לטענת התובע, את הנוסח שהכין עו"ד מלכה? כך או אחרת, התובע לא הביא ראיה של ממש כי המנוחה הביעה בשלב כלשהו את הסכמתה להסכם באופן העשוי להתפרש כגמירות דעת.

  האינדיקציה היחידה אשר התובע מצביע עליה היא העובדה שהמנוחה העירה בכתב יד על נוסח ההסכם, ולטענתו מדובר בהערות שאינן מהותיות (נספח 62 לתצהיר התובע). לטענת התובע, הוא לא קיבל את המסמך מהמנוחה, ונחשף לו לראשונה כשהיא צירפה אותו לכתב ההגנה, אולם העובדה שהמנוחה סימנה על המסמך הערות לא מהותיות מלמדת כי היא הסכימה להסכם בעיקרו. בפרט מדגיש התובע את העובדה שהמנוחה לא העירה על סעיף התמורה.

  לטעמי, מדובר באינדיקציה שאין בכוחה לשאת על גבה את נטל ההוכחה להתגבשות הסכם בהיעדר חתימה. המנוחה ציינה בכתב ההגנה כי קיבלה את הטיוטה וסימנה עליה הערות בכתב יד, אולם טענה שהוסיפה להתייעץ לגבי ההסכם ולבצע בדיקות שונות (סעיף 108 לכתב ההגנה). העובדה שהמנוחה מצאה לנכון לסמן הערות כאלו או אחרות על המסמך שבידה – הערות שככל הנראה כלל לא נשלחו לצד שכנגד – אין די בה כדי ללמד כי היא הביעה הסכמה להסכם באופן המלמד על גמירות דעת.

  47.הנה כי כן, התובע לא הביא ראיות ממשיות המלמדות על גמירות דעת של המנוחה להתקשר בהסכם 2016, ודאי לא ראיות שיש בהן כדי לשכנע בדבר גמירות דעת כאמור בהיעדר חתימה.

  מעבר לכך, דומה כי במקרה הנוכחי ישנה אינדיקציה מסוימת להיעדר גמירות דעת כזו. מהפירוט העובדתי שניתן על ידי התובע עולה, כי הוא תיאם עם המנוחה פעמיים מועדים לחתימה – ביום 28.3.2016 וביום 6.4.2016 – אך המנוחה ביטלה את הפגישה בטענה שאינה מרגישה טוב, ובהמשך אמרה לו שמצבה הבריאותי אינו מאפשר לה לצאת מהבית. מדובר, על פני הדברים, בניסיון של המנוחה להתחמק מהחתימה, מה שמלמד לכאורה כי היא לא הייתה מעוניינת להתקשר בהסכם. אכן, עקרונית ייתכן שהמנוחה שינתה את דעתה בעניין זה לאחר שהסכימה להסכם, אולם אין במסכת העובדתית שנפרשה בהליך נתונים שעשויים להצביע על נסיבות שגרמו למנוחה לשנות את דעתה בפרק הזמן בו מדובר. כפי שצוין לעיל, התובע לא חידד מתי לטענתו נכרת ההסכם, אך יש להניח כי הוא אינו טוען להתגבשות חוזה מחייב לפני הפגישה מיום 21.3.2016, שכן זו הפעם הראשונה בה יש ביטוי בכתב להסכם הנטען, והגם שלטענתו המנוחה והוא הסכימו עוד קודם כי הוא זכאי לתמורה נוספת על זו שלפי הסכם 2002, הוא אינו טוען כי הפרטים גובשו קודם לפגישה זו. עולה, אפוא, השאלה מה אירע בשבוע שבין הפגישה שהתקיימה ביום 21.3.2016 לבין מועד ההתחמקות הראשון של המנוחה (28.3.2016) שגרם לה לשנות את דעתה. התובע טוען כי המנוחה הייתה נתונה בעניין זה להשפעתם של עו"ד זינגר ושל גב' ציר, ונידרש לכך בהמשך, אולם אין אינדיקציה לכך שהשפעה נטענת זו נוצרה בדיוק בשבוע המדובר. הדברים מתחדדים עוד יותר ככל שבכוונת התובע לטעון שההסכם התגבש כאשר לשיטתו אישרה המנוחה את נוסח ההסכם שהוכן על ידי עו"ד מלכה. התובע אינו מציין מהו התאריך האמור, אולם הוא בהכרח אירע לאחר הפגישה מיום 21.3.2016, וממילא זמן קצר לפני המועד בו התחמקה המנוחה מלחתום על ההסכם.

  מנהל העיזבון מצביע על אינדיקציה נוספת אשר לשיטתו מלמדת כי הסכם 2016 לא נכרת. כפי שנפרט להלן, המנוחה ערכה מסמכים שונים בכתב יד, בהם התייחסה בין היתר לתובע, והתבטאה כלפיו במילים קשות. לטענת מנהל העיזבון, אחד מאותם מסמכים הוא "צוואה" שלפי הכתוב בה נכתבה בינואר 2016, מה שמלמד שבמועד שלטענת התובע נכרת בו הסכם 2016 (מרץ 2016) המנוחה החזיקה בדעה שלילית על התובע, ואין זה סביר כי תסכים להתקשר איתו בהסכם הנותן לו הטבות מפליגות. לדידי, קשה לקבוע שהמסמך אכן נכתב בינואר 2016. המילים "ינואר 2016" אומנם נכתבו בראש המסמך בצד שמאל, אולם זאת מעל המילים "נובמבר 1916" שנמחקו, והעניין כולו אינו ברור. מכל מקום, איננו נזקקים לאינדיקציה זו על מנת לקבוע שהתובע לא הוכיח שהתגבשה גמירות דעת של המנוחה להתקשר בהסכם 2016.

  48.משעה שלא הוכחה גמירות דעת של המנוחה להתקשר בהסכם 2016, ברי כי אין להסכם זה כל תוקף. בנסיבות אלו, איננו נדרשים לטענות בדבר היעדר כשירותה של המנוחה להתקשר בהסכם. אסתפק בכך שאציין, כי למעשה שני הצדדים טוענים כי מצבה הקוגניטיבי של המנוחה בסוף שנת 2015 ותחילת שנת 2016 לא היה שפיר לחלוטין. אולם, שאלה אחרת היא אם הוכח כי מצבה הגיע, במועד הרלוונטי, כדי היעדר כשירות. מנהל העיזבון צירף כנספח לתצהירו חוות דעת מומחה וחוות דעת משלימה שהוגשו בהליך בבית המשפט למשפחה ובתביעה נגד בוארון (נספח 8 לתצהירו), אולם מסמכים אלו לא צורפו כחוות דעת בהליך הנוכחי כך שלא ניתן לגבש ממצאים על יסודם. מצאתי שלא להרחיב בנושא זה, מכיוון שהוא אינו נחוץ להכרעה, ובהינתן שהוא עשוי להתעורר בהליך המתנהל בין העיזבון לבין חברת בוארון ועו"ד זינגר.

  בנקודה זו יש להתייחס גם לטענה כי במועד שבו לטענת התובע נכרת הסכם 2016 הייתה המנוחה תחת שליטתו ופיתחה בו תלות. כזכור, החל מספטמבר 2015 או בסמוך לכך טיפל התובע בהיבטים רבים הקשורים למנוחה, לרבות בענייניה הרפואיים ובביצוע קניות, וכן היה מעורב – לטענתו, לבקשת המנוחה – בפגישות שלה עם גורמים אחרים. הצדדים מציגים נראטיבים מנוגדים לפעילות זו. בעוד שלטענת התובע הוא נחלץ לעזרתה של המנוחה נוכח ההתדרדרות במצבה הבריאותי ובהיותה ערירית וללא סיוע של חברים או קרובי משפחה, הרי שלטענת מנהל העיזבון נוצר מצב בעייתי של תלות של המנוחה בתובע. בהקשר זה מפנה מנהל העיזבון לדו"חות של מחלקת הרווחה בעיריית הוד השרון שנערכו החל מאוקטובר 2015, אשר מצביעים על חשש לתלות של המנוחה בתובע ועל הצורך לבצע בדיקות שונות בקשר למצבה (נספח 4 לתצהירו). עם זאת, מנהל העיזבון אינו טוען בסיכומיו – מכל מקום, לא במפורש – לעילת ביטול של הסכם 2016 המתבססת על ניצול של מצב התלות הנטען (כגון עושק או כפייה). אעיר, כי מנהל העזבון טוען כי התובע ניסה לשכנע את המנוחה לערוך צוואה לטובתו (פסקה 83 לתצהירו), אולם התובע הכחיש טענה זו, ולא הובאו ראיות התומכות בה.

  מהפעולות שביצע התובע בתקופה שהחלה באשפוזה של המנוחה בספטמבר 2015 עולה כי הוא נחלץ לעזרתה נוכח ההתדרדרות במצבה הרפואי, ובהינתן העובדה שלא היו לה קרובי משפחה או חברים שיסייעו לה. קשה לבוא בטרוניה על התובע על כך שלא עמד מנגד במצב דברים זה. בהקשר זה אציין, כי הגם שהתובע החזיק בכרטיס אשראי של המנוחה ובייפויי כוח שלה, לא נטען – ובוודאי שלא הובאה ראיה – כי הוא ניצל זאת לרעה. לא הוכח גם כי מטרתו של התובע בטיפול במנוחה הייתה להוציא ממנה הסכמה לשיפור תנאי ההסכם או כי הוא הפעיל עליה לחצים פסולים בעניין זה, ובהקשר זה אציין כי לטענת התובע המנוחה והוא הסכימו זמן רב קודם לכן כי יש לשדרג את התמורה המגיעה לו. לצד האמור, אין לכחד שמתעוררת אי נוחות רבה מהעובדה שהמשא ומתן על הסכם 2016 נוהל כאשר מצבה של המנוחה וזיקתה לתובע היו כפי שהיו. התובע היה זכאי, כמובן, לעמוד על דרישותיו, אולם בנסיבות שנוצרו נראה כי היה מקום שגורם מטעם המנוחה (כגון עורך דין) יהיה מעורב במשא ומתן בין הצדדים. מכל מקום, נוכח מסקנתנו כי ממילא הסכם 2016 לא התגבש לחוזה מחייב, אין לשאלה זו חשיבות מעשית בנוגע לסוגיה שלענייננו.

  מסקנת הדברים היא, אפוא, כי לא הוכח שהסכם 2016 התגבש לכדי חוזה מחייב.

  האם התובע זכאי לפיצוי מכוח הסכם 2002 בגין פרויקט חסון?

  49.במסגרת הדיון בהליך טען מנהל העיזבון, הגם שלא מיקד בכך את טיעוניו, כי תנאי הסכם 2002 חרגו מהמקובל ומדובר היה בניצול של המנוחה על ידי התובע. אולם, טענה זו לא נתמכה בראיות כלשהן – לא לגבי שיעור השכר המקובל ולא לגבי מצבה של המנוחה במועד כריתת ההסכם. מכל מקום, אין חולק שההסכם נכרת כדין והוא היה תקף ומחייב. אין גם מחלוקת שהסכם 2002 היה הסכם מותנה תוצאה, במובן זה שהזכות לקבלת התמורה על פיו משתכללת רק עם השגת התוצאה הקבועה בהסכם. בין הצדדים ישנה מחלוקת האם ההסכם מתייחס רק לפרויקט חסון או גם למערכת היחסים בין הצדדים לאחר מכן, ונידרש לכך בהמשך. אולם, לטענת התובע כבר כאשר התברר כי פרויקט חסון נכשל, צמחה לו זכות לקבלת פיצויי קיום, וזאת מן הטעם שהמנוחה היא זו שסיכלה את השלמת הפרויקט בכך שסירבה לחתום על כתב שיפוי לטובת הוועדה המקומית.

  דין הטענה להידחות.

  50.אין מחלוקת שהמנוחה סירבה לחתום על כתב השיפוי. לטענת מנהל העיזבון זו הייתה עמדתה כבר משלב מוקדם של המשא ומתן, ואילו לטענת התובע היא הסכימה תחילה לחתום ולאחר מכן שינתה את דעתה. בעניין זה אני מקבל את גרסת התובע, ולוּ בשל כך שהגם שהטענה לפיה המנוחה שינתה את דעתה וסירבה לחתום על כתב השיפוי הועלתה במפורש בכתב התביעה, היא לא הוכחשה באופן קונקרטי בכתב ההגנה (ראו, פסקאות 43-42 לכתב התביעה ופסקאות 57-50 לכתב ההגנה). עוד אציין, כי גרסת התובע נתמכת במכתב ששלח הבעלים של חברת חסון לעו"ד מזרחי, עם העתק לתובע, ביום 23.7.2004, ממנו עולה שהוועדה המקומית מתעקשת שהמנוחה תחתום על כתב שיפוי כתנאי להעברת התוכנית לוועדה המחוזית, והכותב מתריע שעל המנוחה לקחת בחשבון עובדה זו (המכתב צורף במסגרת הראיות הנוספות שהגיש התובע). הגם שהדבר לא נכתב במפורש, עולה מהמכתב שדרישה זו נתקלה בסירוב מכיוונה של המנוחה. מנהל העיזבון, מצידו, מפנה למכתב שכתב התובע לעו"ד מזרחי ביום 30.12.2002 בו ביקש שבטיוטת ההסכם עם חברת חסון יירשם שהחברה, ולא המנוחה, תחתום על כתב השיפוי (עמ' 144 לנספח 14 לתצהיר התובע). לטענת מנהל העיזבון מכתב זה מוכיח שהסירוב לחתום עלה כבר בשלב מוקדם. אולם, מכתב זה מתיישב היטב גם עם גרסת התובע, לפיה הוא אכן ניסה תחילה, לבקשת המנוחה, "לגלגל" על הקבלן את החתימה על כתב השיפוי, אך לא הצליח בכך.

  נוכח האמור, יש לקבל את גרסת התובע, כי המנוחה שינתה את דעתה וסירבה לחתום על כתב השיפוי.

  51.אולם, בכך אין די שכן עדיין על התובע להוכיח כי סירוב זה היה הגורם, בבחינת "סיבה בלעדיה אין", לכישלון הפרויקט. לטענת מנהל העיזבון, הסיבה שהפרויקט נכשל הייתה אי הצטרפותן של משפחות זלמנסון ושפירו להסכם עם חברת חסון. מחקירת התובע עולה שהוא אינו חולק על כך שאף אחד מבעלי החלקות, למעט משפחת מטוס, לא חתם על ההסכם עם חברת חסון (עמ' 136 לפרוטוקול מיום 7.3.2024). אין מחלוקת גם שהסכם הקומבינציה בין חברת חסון לבין משפחת מטוס כלל תנאי מתלה לפיו ההסכם מותנה בחתימה על הסכם דומה עם יתר בעלי החלקות. משעה שאלו לא הצטרפו, הרי שלא ניתן לקבוע כי סירובה של המנוחה לחתום על כתב השיפוי היה הגורם לכישלון הפרויקט במובן זה שאילו הייתה המנוחה חותמת היה הפרויקט יוצא אל הפועל.

  אעיר, כי במהלך הדיון עלתה טענה כי אילו הייתה המנוחה חותמת ייתכן שהתב"ע הייתה מאושרת גם בלא הצטרפות יתר בעלי החלקות, שכן ניתן לאשר תב"ע גם ללא הסכמת כלל הבעלים, ואלו היו מצטרפים בשלב מאוחר יותר או שהיה מתבצע פירוק שיתוף של המגרש שנוצר בתב"ע (ראו, עמ' 137 לפרוטוקול מיום 7.3.2024). סבורני כי מדובר בטענה ספקולטיבית שלא ניתן לייחס לה משקל ממשי, שכן אין כל אינדיקציה, ואף אין זה סביר, כי חברת חסון, שהייתה יוזמת התב"ע, הייתה מסכימה לקדם אותה לשלבים הבאים בלא שמונחים בכיסה הסכמים עם כל בעלי החלקות.

  52. הנה כי כן, לא הוכח שסירובה של המנוחה לחתום על כתב השיפוי היה הגורם שסיכל את פרויקט חסון, ודי בכך כדי לדחות את הטענה כי צמחה לתובע זכות לפיצוי במועד בו נכשל הפרויקט. אולם, גם אילו היה מוכח שהסירוב של המנוחה היה הגורם לכישלון הפרויקט, לא היה מקום לפסוק לתובע פיצוי בגין כך. כאמור, אין חולק שהסכם 2002 היה הסכם מותנה תוצאה. המנוחה, כך על פי הנחתנו עתה, סירבה להישג אשר התובע הניח בפניה – הבשלת הפרויקט כנגד חתימה על כתב שיפוי. השאלה מתי סירוב להישג בהסכם מותנה תוצאה מקים זכות לפיצויי קיום היא שאלה מורכבת התלויה בנסיבות המקרה (ראו ע"א 2794/20 לוי נ' מלטיה ויטוריו את פדלון בע"מ, פסקאות 32-25 (6.11.2023) (עניין לוי")). בענייננו, נסיבות הסירוב לחתום על כתב השיפוי והמניעים לו לא לובנו, ולא הוכח שהסירוב מצד המנוחה היה חסר תום לב או לא סביר באופן שהצדיק לפסוק לחובתה פיצוי קיום. זאת ועוד, הטענה לזכות לפיצויי קיום משמעה כי המנוחה הפרה את ההסכם. אלא שבפועל, לא רק שהתובע לא דרש פיצוי מהמנוחה, אלא שלשיטתו, כפי שיפורט להלן, השניים המשיכו לפעול תחת ההסכם במשך שנים ארוכות לאחר מכן. בנסיבות אלו, דומה כי התנהלותו של התובע משקפת ויתור על טענת ההפרה בגין הסירוב, ככל שעמדה לו טענה כזו. נוסף על האמור, ככל שהתביעה מתייחסת להפרה שהתבצעה עם כישלונו של פרויקט חסון, הרי שמדובר באירוע שהתגבש בשנת 2004 או 2005. בהתחשב בכך, יש ממש בטענת מנהל העיזבון כי עילת התביעה התיישנה זה מכבר (ויובהר כי טענת ההתיישנות הועלתה כבר בכתב ההגנה).

  נוכח כלל האמור, יש לדחות את טענת התובע כי הוא זכאי לפיצויי קיום בשל סירובה של המנוחה לחתום על כתב שיפוי לטובת הוועדה המקומית במסגרת התב"ע שהוכנה כחלק מפרויקט חסון.

  היקף תחולתו בזמן של הסכם 2002

  53.בין הצדדים ישנה מחלוקת מהותית בשאלה האם הסכם 2002 היה תחום לפרויקט חסון ופקע עם כישלונו, כפי שטוען מנהל העיזבון, או שמא חל ההסכם גם על יחסי הצדדים לאחר מכן, כפי שטוען התובע.

  54.מקובלת עלי טענתו של מנהל העיזבון, אשר למעשה אינה שנויה במחלוקת, כי ההסכם "נתפר" למידותיו של פרויקט חסון, במובן זה שהוא היה המניע לחתימתו וזהו הפרויקט שהצדדים ראו לנגד עיניהם כאשר עיצבו את תנאי ההסכם. אולם, מכך לא נובע בהכרח כי ההסכם הוגבל לפרויקט זה. בענייננו, סבורני כי המסקנה הפרשנית המתבקשת היא כי ההסכם לא הוגבל לפרויקט חסון.

  כפי שיש לעשות בכל שאלה של פרשנות חוזית, נפתח בלשון החוזה. הסכם 2002 מתייחס ל"עסקת קומבינציה עם חברה קבלנית" (ה"והואיל" השני בהסכם) בלא לנקוב בשמה של חברת חסון או בתב"ע ספציפית. זאת ועוד, ההסכם כולל התחייבות של התובע לנהל "מו"מ עם קבלנים לביצוע עסקת קומבינציה" (סעיף 2 להסכם), למרות שבאותו שלב היה ידוע שחברת חסון היא החברה שעל הפרק. כלומר הצדדים בחרו להשתמש בלשון כללית על אף שהיה פרויקט ספציפי ברקע. זו אינדיקציה התומכת בטענת התובע כי ההסכם לא הוגבל לפרויקט זה.

  אולם, הראיה הברורה ביותר לכך שההסכם לא הוגבל לפרויקט חסון היא התנהלות הצדדים בפועל לאחר כישלון הפרויקט. כפי שפורט לעיל, התובע המשיך לפעול לקידום תב"ע על המקרקעין במשך למעלה מעשר שנים לאחר שפרויקט חסון ירד מהפרק וטיפל לשם כך במספר תוכניות במתווים שונים. אין זה סביר בעיניי שהצדדים הניחו שהתובע עושה זאת בלא שחל עליו הסכם. אכן, התובע התחיל את פעילותו בשנת 1992 והסכם נחתם רק בשנת 2002, אולם אין מחלוקת שהפעילות הפכה להיות קונקרטית רק כשעלתה האפשרות להתקשר בהסכם עם חברת חסון, ובשלב זה הצדדים אכן התקשרו בהסכם בכתב.

  זאת ועוד, התבטאויותיה של המנוחה מלמדות כי היא סברה שהתובע פועל תחת הסכם. כך, בדיון שהתקיים ביום 24.3.2014 בהליך שהתנהל בבית משפט זה בין המנוחה לבין עיריית הוד השרון בקשר להפקעה שיזמה העירייה בחלק מהמקרקעין, ואשר הסתיים בפשרה, אמרה המנוחה כי "... יש לי מישהו בשם פרץ עידן שמטפל בעניין של תכניות והוא מייצג אותי, הוא הנדסאי ערים ומטפל הרבה שנים..." (ה"פ 31511-12-13; יצוין, כי לטענת התובע הוא טיפל עבור המנוחה בהליך אולם לא היה נוכח בדיון עקב טיפול רפואי שעבר באותו יום). המנוחה אומנם אינה אומרת במפורש כי יש בינה לבין התובע הסכם כזה או אחר, אך זו המסקנה המתבקשת מכך שהוא מייצג אותה. בהיעדר טענה או אינדיקציה להתגבשותו של הסכם אחר בין הצדדים, הדעת נותנת כי הם סברו שהסכם 2002 עדיין חל עליהם.

  עוד יש לציין כי בכתב ההגנה טענה המנוחה, בהתייחס לטענות התובע בקשר להסכם 2016, כי "התובע ניסה בכל מאודו לשנות ולהגדיל את חלקו בתמורה שתתקבל בסופו של יום..." (פסקה 102 לכתב ההגנה). מכאן, שאף להבנת המנוחה כאשר נדון הסכם 2016 כבר הייתה לתובע תמורה שהוא זכאי לה, היינו הוא פעל תחת הסכמה חוזית ביניהם.

  55.התנהגות של צדדים לחוזה לאחר כריתתו עשויה להשפיע על פרשנותו, במובן זה שהיא עשויה ללמד על כוונת הצדדים כאשר התקשרו בהסכם (ראו למשל, ע"א 49/06 שניר תעשיות צמר גפן רפואי בע"מ נ' עירית כפר סבא, פסקה 8 (10.6.2008); ע"א 87/15‏ נורדן נ' גרינברג, פסקה 15 (16.10.2017); אהרן ברק פרשנות במשפט כרך רביעי – פרשנות החוזה 469-467 (2001)). בענייננו, השילוב של לשון החוזה, המתייחסת לפרויקט ולחתימה על הסכם קומבינציה באופן כללי, ושל התנהלות הצדדים לאחר מכן, מוביל למסקנה ברורה כי יש לפרש את הסכם 2002 כך שהוא לא הוגבל לפרויקט חסון ולא הוגבל בזמן, אלא חל על כלל מאמצי התובע להביא לקידום פרויקט על המקרקעין. על האמור אוסיף, כי גם אילו סברתי שיש לפרש את הסכם 2002 כך שהוא מתייחס לפרויקט חסון בלבד, דומה כי היה מקום לראות בהתנהלות הצדדים לאחר מכן משום הארכה בהתנהגות של ההסכם והחלה שלו גם על הפעילות שהתקיימה לאחר פרויקט חסון.

  מסקנתנו היא, אפוא, כי גם לאחר כישלון פרויקט חסון פעל התובע תחת תחולתו של הסכם 2002.

  הסיבה שבגינה בחרה המנוחה להפסיק את ההתקשרות עם התובע

  56.בין הצדדים ישנה מחלוקת בשאלה מדוע החליטה המנוחה שאינה מעוניינת עוד בהמשך ההתקשרות עם התובע. לטענת התובע, ביטול ההסכם על ידי המנוחה נעשה בהשפעתם של גב' ציר ועו"ד זינגר, וזאת כחלק ממהלך שלהם להשתלט על רכושה. בהקשר זה מפנה התובע לטענות שהעלה מנהל העיזבון במסגרת התביעה נגד בוארון, לפיהן ניסו גב' ציר ועו"ד זינגר להשתלט על נכסי המנוחה, והעלאת הטענות נגד התובע הייתה השלב הראשון במהלך (תצהירו של מנהל העיזבון בהליך האמור סומן ת/2). לעומת זאת, מנהל העיזבון טוען כי הדבר נעשה לאחר שהמנוחה גילתה שהתובע הוליך אותה שולל, הציג בפניה מצגי שווא וסירב למסור לה מידע ומסמכים.

  57. יש להדגיש כבר בראשית הדברים, כי התובע לא הביא בהליך הנוכחי ראיות של ממש המגבות את טענת ה"השתלטות" על המנוחה על ידי גב' ציר ועו"ד זינגר. הטענות בעניין זה מתבררות, כך נראה, במסגרת התביעה נגד בוארון. טענת התובע בהליך הנוכחי מתבססת על כך שהטענות שמנהל העיזבון העלה בתביעה נגד בוארון נחשבות ל"הודאת בעל דין" מצידו. אולם, גם מבלי להידרש לשאלה עד כמה הדוקטרינה של הודאת בעל דין רלוונטית לענייננו, סבורני שאין במקרה הנוכחי סתירה מוחלטת בין גרסאות מנהל העיזבון בשני ההליכים. מעיון בתצהירו של מנהל העיזבון שהוגש בתביעה נגד בוארון (ת/2) עולה כי הוא טען שתחילה היה זה התובע שניסה להשתלט על רכושה של המנוחה ולאחר מכן גב' ציר ועו"ד זינגר ניסו לעשות זאת, כאשר העלאת הטענות נגד התובע הייתה חלק מהמהלך שלהם. אולם, מכך לא ניתן ללמוד כי מנהל העיזבון גרס שלמנוחה לא היו טענות נגד התובע שאינן רק כתוצאה מהשפעתם של גב' ציר ועו"ד זינגר. העולם אינו שחור ולבן, והבריות הפועלות בו אינן נמצאות בהכרח באחד משני מצבי קצה – פעולה כ"מריונטות" או פעולה המשוחררת מכל השפעה חיצונית. בענייננו, אין בכך שמנהל העיזבון טען בתביעה נגד בוארון להשפעה פסולה של גורמים כאלו או אחרים על מהלכיה של המנוחה כדי למנוע ממנו לטעון כי היו גם טעמים אחרים להחלטתה של המנוחה.

  58.לגוף העניין, מעיון בתרשומות שניהלה המנוחה, אשר לא ניתן לדעת מה התאריך המדויק בו הן נרשמו אך מהקשר הדברים נראה שהדבר קרה לא לפני תחילת 2016, עולה כי היא פיתחה עוינות כלפי התובע, סברה כי הוא מנסה להשתלט על רכושה ועל זהותה והעלתה כלפיו האשמות שונות. חלק מההאשמות נובעות בבירור ממחשבות שווא, כגון כי התובע ניסה לגנוב תמונה של אחיה המנוח (שנהרג במהלך מלחמת העצמאות) או את כלי הפסח שלה. בין לבין, מעלה המנוחה טענות הנוגעות לטיפול של התובע במקרקעין, אולם גם טענות אלו, לפחות בחלקן, אינן נראות הגיוניות, כגון כי התובע גרם במתכוון לכך שהפרויקט לא יתקדם.

  קשה לקבוע מה היה המניע לשינוי היחס של המנוחה כלפי התובע, וייתכן כמובן שמדובר בשילוב של גורמים שונים. אולם, לטעמי קשה להתעלם מהעובדה שהדבר היה בסמיכות לשלב בו עלה לדיון הסכם 2016, אשר כפי שפורט לעיל היה מיטיב באופן מופלג עם התובע ביחס להסכם 2002. נראה כי המנוחה סברה שמדובר בהסכם שמקפח אותה ודרישותיו של התובע היו, לפחות באופן חלקי, ה"טריגר" לשינוי היחס שלה אליו. בהקשר זה אציין כי על יחסה של המנוחה להסכם 2016 ניתן ללמוד מהדברים שאמרה בקדם המשפט הראשון שהתקיים בהליך הנוכחי ביחס לטענה כי התגבש הסכם במרץ 2016: "לא היה הסכם, הוא הביא איזה הסכם נבזי, מקפח ואמרתי שאני לא חותמת, שאני לא מסכימה לדבר כזה, אז הוא אמר לי אולי תתני לי 6 דירות כי אני עובד כל כך הרבה זמן?" (עמ' 6, שורות 3-2 לפרוטוקול מיום 25.6.2017).

  59.הנה כי כן, נראה כי הדרישות שהעלה התובע במסגרת המשא ומתן על הסכם 2016 נתפסו על ידי המנוחה כלא הוגנות, ולכך היה משקל ממשי בכל הנוגע לשינוי היחס שלה כלפי התובע ולהחלטתה לסיים את הקשר איתו. אבהיר את המובן מאליו כי אין בכך כדי להביע עמדה כלשהי בשאלת ההגינות של דרישות התובע לגופן.

  עתה עלינו לבחון מהן ההשלכות של החלטתה של המנוחה להפסיק את ההתקשרות עם התובע.

  ביטול החוזה לעומת סיומו – האפשרויות ומשמעויותיהן

  60.המנוחה החליטה בשנת 2016 להפסיק את ההתקשרות, ובין הצדדים ישנה מחלוקת האם החלטתה זו הייתה כדין, ומה השלכותיה. בהקשר זה יש להבחין בין שתי שאלות שונות: האם הייתה למנוחה זכות לבטל את ההסכם מחמת הפרתו (או מחמת כל עילה אחרת המקימה זכות ביטול); והאם הייתה לה זכות לסיים את ההסכם במועד בו עשתה זאת. נבהיר את הדברים.

  61.נפתח בשאלת ביטול ההסכם. ככל שהמנוחה ביטלה את הסכם 2002 כדין מחמת הפרתו, אזי ברי כי התובע אינו זכאי לפיצוי כלשהו עבור עבודתו או השקעתו במסגרת ההסכם (ולהיפך, הוא עשוי להידרש לפצות את המנוחה, ככל שיוכח שההפרה גרמה לה נזק). עם זאת, גם במקרה כזה זכאי התובע להשבה, וכאשר לא ניתן לבצע את ההשבה בעין הוא עשוי להיות זכאי להשבה בשווי (סעיף 7 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), התשל"א-1970 ("חוק התרופות")). במסגרת זכותו להשבה עשוי התובע להיות זכאי לשכר ראוי עבור עבודתו, ככל שיוכיח כי היא הביאה תועלת למנוחה אשר לא נמוגה עם ביטול החוזה (השוו, ע"א 3640/22 כהן נ' בוכמן, פסקה 66 (1.9.2024)‏‏). ככל שהעבודה לא הביאה למנוחה תועלת בסופו של יום, אזי אין בידה דבר שהיא צריכה "להשיב" לתובע, וממילא הוא לא יהיה זכאי לשכר עבור עבודתו.

  בענייננו, לא הובאה ראיה כלשהי כי עבודתו של התובע הניבה למנוחה תועלת שנותרה רלוונטית לאחר סיום עבודתו. התובע קידם תוכניות שונות – האחרונה שבהן על החלקות המערביות – אולם אלו נזנחו, ובסופו של יום אושרה תוכנית שהוכנה על ידי חברת בוארון על המקרקעין של המנוחה בלבד. התובע לא הביא ראיה של ממש כי לעבודה שביצע הייתה, בסופו של יום, תרומה לתוכנית שאושרה. ער אני לכך שגב' בילסקי העידה כי לחלק מההסכמות שהם הגיעו אליהן במסגרת העבודה על התוכניות המערביות היה ביטוי בתוכנית שאושרה (עמ' 75 לפרוטוקול מיום 7.3.2024), אולם מדובר בהתייחסות אשר עלתה לראשונה בדיון באופן כללי ולא מפורט, ולא ניתן לתת לה משקל של ממש.

  מהאמור עולה, כי ככל שייקבע שההסכם בוטל על ידי המנוחה כדין, לא יהיה זכאי התובע לדבר.

  62.גם אם לא הייתה למנוחה זכות לבטל את ההסכם, אין בכך כדי לומר שלא הייתה לה זכות להביאו לכדי סיום. כפי שנקבע לעיל, הסכם 2002 חל על כלל הפעילות של התובע ביחס לבנייה על המקרקעין, בלא הגבלה בזמן ובלא הגבלה לפרויקט מסוים. מאפיינים אלו תורמים לסיווגו של החוזה בין הצדדים כ"חוזה יחס", אשר יש לנהוג כלפיו בגמישות בהיבטים שונים (ראו למשל, רע"א 1185/97 מילגרום נ' מרכז משען, פ"ד נב(4) 145, 161 (1998); ע"א 9784/05 עיריית תל אביב יפו נ' גורן, פסקאות 14 ו-23 (12.8.2009) ("עניין גורן")). אחד מאותם היבטים הוא הכרה בזכותו של כל צד להביא לסיומה של ההתקשרות החוזית גם בלא שקיימת לו עילת ביטול כלפי הצד שכנגד. זאת, שכן ישנה חזקה פרשנית לפיה צדדים אינם מתקשרים בהסכמים מסוג זה בלא הגבלת זמן (ראו למשל, ע"א 2491/90 התאחדות סוכני נסיעות ותיירות בישראל נ' פאנל חברות התעופה הפועלות בישראל, פסקאות 15-14 (3.5.1994) ("עניין התאחדות סוכני הנסיעות")‏‏). עם זאת, גם בחוזה מעין זה זכות הביטול אינה בלתי מוגבלת. השאלה מתי ובאיזה תנאים רשאי צד לחוזה מהסוג בו עסקינן להביאו לידי סיום בהיעדר עילה לביטולו היא שאלה מורכבת שידעה התפתחויות בפסיקה, ונידרש לכך להלן. מכל מקום, גם כאשר צד לחוזה עשה שימוש כדין בסמכותו לסיים את החוזה עשוי הצד השני להיות זכאי לשכר ראוי עבור העבודה שביצע. בשונה מזכות לשכר ראוי כאשר החוזה מבוטל, העשויה לקום מכוח סעיף 9 לחוק התרופות והיא מוגבלת בהיקפה, מקורה של הזכות לשכר ראוי במקרה של סיום החוזה הוא חוזי, ובהיעדר הוראה חוזית ספציפית העוסקת בשכר הראוי הוא עשוי להתבסס על סעיף 46 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973 ("חוק החוזים"). הזכות לשכר ראוי חוזי במקרה כזה עשויה להיות רחבה יותר מהזכות לשכר ראוי של המפר במקרה של ביטול ההסכם. עם זאת, לא בכל מקרה של סיום חוזה ישנה זכות לשכר ראוי. נתייחס לדברים ביתר הרחבה בהמשך פסק הדין.

  63.ככל שלא הייתה למנוחה זכות לבטל את החוזה ואף לא לסיימו, המשמעות היא כי המנוחה הפרה את ההסכם. במקרה כזה, יהיה התובע זכאי לפיצויי קיום, היינו לפיצוי שיעמיד אותו במצב בו היה עומד אילו קוים ההסכם (סעיף 10 לחוק התרופות). בענייננו, המשמעות היא שהתובע יהיה זכאי למלוא התמורה שהיה זכאי לקבל לפי הסכם 2002, בכפוף לניכוי עלויות והוצאות שנחסכו ממנו בשל הפסקת עבודתו.

  64.ניתן לסכם, אפוא, את האפשרויות השונות באופן הבא:

  א.ככל שהייתה למנוחה זכות לבטל את ההסכם מחמת הפרתו, התובע אינו זכאי לדבר.

  ב.ככל שלא הייתה למנוחה זכות לבטל את ההסכם אולם הייתה לה זכות להביאו לידי סיום, התובע עשוי להיות זכאי לשכר ראוי, אולם ייתכן גם שלא יהיה זכאי לכך.

  ג.ככל שלא הייתה למנוחה זכות לבטל את ההסכם או להביאו לידי סיום, אזי התובע זכאי לפיצויי קיום.

  על רקע האמור, נפנה לבחון את השאלות שלענייננו.

  האם ביטלה המנוחה את ההסכם כדין?

  65. התובע מעלה שלוש טענות אשר בגינן לטענתו אין תוקף לביטול ההסכם על ידי המנוחה: האחת, כי מנהל העיזבון טען – וטענה זו מהווה הודאת בעל דין – שהביטול נעשה על ידי עו"ד זינגר כחלק ממהלך ההשתלטות שלו ושל גב' ציר על רכושה של המנוחה; השנייה, כי אופן ביטול ההסכם על ידי עו"ד זינגר היה שלא כדין; השלישית, כי לגופם של דברים לא הייתה למנוחה עילת ביטול.

  66.טענתו הראשונה של התובע היא כי מכיוון שביטול ההסכם נעשה כחלק ממהלך השתלטות על רכושה של המנוחה, הרי שמדובר בפעולה שנעשתה שלא בידיעתה של המנוחה, ובוודאי שלא בהסכמתה החופשית. כפי שצוין לעיל, לא הובאו בהליך הנוכחי ראיות ממשיות לטענת ההשתלטות, וטענות התובע מתבססות על הודאת בעל דין של מנהל העיזבון (בתביעה נגד בוארון). אולם, ואף זאת נקבע לעיל (פסקה 57), אין זהות בין טענה להשפעה פסולה של גורם חיצוני לבין טענה לפיה המושפע פעל כ"מריונטה", בלא הפעלת שיקול דעת עצמאי ובלא שניתן לייחס לו את הפעולה. הטענה שהביטול בא כחלק מיוזמה של גב' ציר ושל עו"ד זינגר להשתלט על רכושה של המנוחה, אינה עומדת בסתירה הכרחית לטענה כי למעשה ההסכם בוטל על ידי המנוחה. ממילא, גם אם אניח שמנהל העיזבון כפוף לטענות שהעלה בתביעה נגד בוארון, הוא אינו מנוע מלטעון שההסכם בוטל על ידי המנוחה.

  על האמור יש להוסיף, כי מהתרשומות שכתבה המנוחה וכן מדברים שאמרה בקדם המשפט הראשון עולה, כי הייתה לה "בטן מלאה" נגד התובע והיא הייתה מעוניינת בהפסקת עבודתו. לטענת מנהל העיזבון, חלק מהדברים נכתבו עוד לפני שגב' ציר ועו"ד זינגר נכנסו לתמונה. כך או אחרת, בין אם טענות אלו הושפעו מגב' ציר ומעו"ד זינגר ובין אם לאו, הרי שזו הייתה העמדה שהמנוחה גיבשה. לא הובאה כל ראיה, כי מצבה של המנוחה הגיע כדי חוסר כשירות משפטית לקבל החלטות או כי ההשפעה עליה הייתה במידה שניתן לומר שהיא פעלה ללא רצייה וללא בחירה חופשית.

  67.הטענה השנייה שמעלה התובע נוגעת לתקינותה של הודעת הביטול. בהקשר זה טוען התובע כי הודעת הביטול אינה כוללת פירוט של עילת הביטול. מנגד, טוען מנהל העיזבון כי אין צורך שהודעה על ביטול הסכם תהיה מנומקת; כי התובע ידע היטב מדוע ההסכם מבוטל; כי ההסכם בוטל בהמשך גם בהתנהגות; וכי היעדר הפירוט נובע מהסתרה של מידע ומסמכים על ידי התובע.

  ישנן גישות שונות בשאלה האם הודעת ביטול של חוזה צריכה להיות מנומקת ובאיזו מידה (ראו, דניאל פרידמן ונילי כהן חוזים כרך ב 522-519 (מהדורה שנייה, 2020); גבריאלה שלו ואפי צמח דיני חוזים 462 (מהדורה רביעית, 2019); גבריאלה שלו ויהודה אדר דיני חוזים – התרופות 643-645 (2009)). בענייננו, הודעת הביטול נשלחה ביום 6.6.2016, ואין בה התייחסות ברורה לעילת הביטול. עם זאת, נטען בגדרה, באופן כללי, כי התובע ניסה לעשוק את המנוחה, וטענות מעין אלו עלו גם בהתכתבויות אחרות. ספק אם יש בכך משום נימוק של ממש של הודעת הביטול לגישתם של המצדדים בחובה לנמקה. עם זאת, גם אם הודעת הביטול לקתה בפגם של היעדר נימוק ייתכן שניתן לראות בהתנהלות הצדדים לאחר מכן, כאשר הטענות ההדדיות היו יותר ברורות, משום ביטול בהתנהגות של ההסכם בהתבסס על טענות אלו. כך או אחרת, כפי שנפרט עתה, לגופם של דברים לא הייתה למנוחה עילה לביטול ההסכם, וממילא אין צורך להכריע בטענות לפגם בהודעת הביטול.

  נפנה אפוא לשאלה המהותית – האם עמדה למנוחה הזכות לבטל את הסכם 2002 מחמת הפרתו.

  68.מנהל העיזבון טוען בסיכומיו כי היו למנוחה ארבע עילות ביטול (ראו פסקה 119 לסיכומים). עילת הביטול הראשונה עניינה פקיעת ההסכם בחלוף השנים ולאחר שהתובע לא הצליח להביא לתוצאה המצופה. אולם, למעשה אין מדובר בטענה המצדיקה ביטול של החוזה, אלא את הבאתו לידי סיום. לפיכך, נידרש לשאלה זו בהמשך, כאשר נדון בשאלה אם הייתה למנוחה זכות לסיים את ההסכם. שלוש עילות הביטול הנוספות הן: הצגת מצגי שווא למנוחה בקשר להליכי התכנון; סירובו של התובע להעביר לידי המנוחה את המסמכים שנערכו בין הצדדים, לרבות עותק של הסכם 2002; והונאה של רשויות המס על ידי התובע. נבחן את עילות הביטול הנטענות אחת לאחת.

  מצגי שווא

  69.לטענת מנהל העיזבון, התובע הציג למנוחה מצגי שווא לגבי הליכי התכנון של המקרקעין, ובכך הפר את ההסכם עימה. בהקשר זה טוען מנהל העיזבון בתצהירו (פסקה 28) שהתובע הציג למנוחה מצגי שווא לפיהם הפרויקט עומד להתממש, הגם שעדיין לא הוכנה תוכנית מפורטת, וכי הוא ניכס לעצמו פעולות שבוצעו על ידי אחרים. אלא שטענות אלו לא נתמכו בראיות של ממש. מעיון בסיכומיו של מנהל העיזבון (ראו פסקה 119.2 והפרק שהפסקה מפנה אליו) עולה, כי הטענות מתבססות בעיקר על דברים שכתבה המנוחה בתרשומות שניהלה, וכן על עדותו של עו"ד זינגר ביחס לעמדתה של המנוחה. אף אם נתעלם מהקושי הנובע מכך שמדובר בעדויות שמיעה (לעניין מעמדן של התרשומות ראו לעיל פסקאות 42-41), הרי שאין בהן כדי להוכיח את טענת מנהל העיזבון.

  אשר לעדותו של עו"ד זינגר, הוא העיד כי למנוחה היו טענות קשות כלפי התובע, אולם לא התייחס בעדותו באופן ספציפי למצגי שווא, למעט טענות כלליות (ראו למשל, עמ' 49, שורות 21-19 לפרוטוקול מיום 2.4.2024). אשר לתרשומות: כאמור לעיל, אין זה ברור מתי בדיוק הן נעשו, אולם מהתכנים המוזכרים בהן נראה כי הן נכתבו החל מתחילת 2016 או בסמוך למועד זה, ולפחות חלקן נכתבו כאשר כבר היה הליך משפטי בין הצדדים. כלומר, אין מדובר בתיעוד של עמדות ותחושות של המנוחה לאורך ההתנהלות מול התובע, אלא בעמדות שהיא הביעה כאשר כבר היה סכסוך בין הצדדים או סמוך למועד פריצתו. מכל מקום, מעיון בתרשומות עולה, כי מדובר ברצף של האשמות שונות כלפי התובע, תוך כינויו בכינויים קשים. מרבית ההאשמות שניתן לקשור למצגי שווא הן הטחת טענות כלליות בתובע, כגון כי סיפר "כל מיני שקרים" (נראה כי הדוגמה הקונקרטית היחידה בקטעים שמנהל העיזבון מפנה אליהם היא טענה של המנוחה שהתובע שיקר כשאמר לה שהוא הגיע להסכם עם משפחת זלמנסון). מכל מקום, טענות אלו מופיעות כחלק מרצף של האשמות אשר רבות מהן אינן הגיוניות בעליל, כגון כי התובע עיכב במתכוון את הפרויקט וגנב מהמנוחה פריטים שונים כדוגמת תמונות ותעודות פטירה של בני משפחתה (על מנת לגנוב את זהותה), מילון אנגלי גרמני, צנצנת לאחסון ירקות, כלי פסח, עיתונים שהיו בבית, מסמכים וכדומה. אין צורך לומר כי מדובר בהאשמות שאין להן כל ביסוס עובדתי.

  נוכח האמור, סבורני שלא ניתן לבסס מסקנה עובדתית כלשהי על הטענות המצויות בתרשומות שניהלה המנוחה. מנהל העיזבון לא הביא ראיות אחרות התומכות בטענתו למצגי שווא שניתנו על ידי התובע, וממילא הוא לא עמד בנטל להוכיח טענה זו. נוכח מסקנה זו, אין צורך להידרש לשאלה האם היה בטענה למצגי שווא, גם אילו נמצא לה בסיס, כדי להצדיק קביעה כי ההסכם הופר על ידי התובע או כי נפל בו פגם אחר המצדיק את ביטולו.

  אי המצאת מידע ומסמכים

  70.לטענת מנהל העיזבון, לפני שעו"ד זינגר שלח הודעת ביטול הוא ביקש מהתובע, במכתבו מיום 3.5.2016, לפרט את הפעולות שביצע ולשלוח לו את המסמכים הקשורים להתקשרות בין הצדדים. אולם, התובע סירב לעשות זאת ובכך הפר את החוזה באופן יסודי. לטענת התובע, המנוחה הייתה מעורבת בכל המהלכים שהוא ביצע והכירה את פעולותיו ואת המסמכים הקשורים לפרויקט ולהתקשרות ביניהם. מכל מקום, הוא כלל לא סירב להעביר מידע או מסמכים, אלא שההסכם בוטל בלא שטענותיו נבדקו.

  71.אף בעניין זה לא מצאתי ממש בטענות מנהל העיזבון. כפי שפורט לעיל, פנייתו הראשונה של עו"ד זינגר לתובע נעשתה במכתב הנושא את התאריך 3.5.2016, ובה הוא ביקש כי ימציא לו מידע ומסמכים. לפי עדותו של התובע, הודעה זו השאירה אותו בהלם, והוא לא הבין מדוע שינתה המנוחה את טעמה כלפיו. זמן לא רב לאחר מכן, ביום 15.5.2016, פנה בא כוח התובע, עו"ד מלכה, לעו"ד זינגר בדרישה לקבל ייפוי כוח המאשר כי עו"ד זינגר פועל בשם המנוחה. בנסיבות העניין, סבורני שמדובר בדרישה סבירה, וכי התובע לא נדרש לעשות דבר בטרם יוצג בפניו ייפוי כוח כאמור. עו"ד זינגר שלח לעו"ד מלכה ייפוי כוח ביום 6.6.2016, אולם באותו יום ממש הוא כבר הודיע על ביטול ההסכם. משמע, כלל לא ניתנה לתובע הזדמנות להמציא את המידע והמסמכים המבוקשים לפני שבוטל ההסכם.

  למען הסר ספק אבהיר, כי איני קובע שעו"ד זינגר פעל שלא כשורה כאשר שלח את הודעת הביטול. התובע טוען כי עו"ד זינגר לא ביצע את הבדיקות הנדרשות לפני ששלח את הודעת הביטול, אולם זהו עניין שבין עו"ד זינגר לבין המנוחה. עו"ד זינגר העיד, כי פעל בעניין זה בהתאם להנחיית המנוחה והנתונים שהיא מסרה לו (עמ' 48 לפרוטוקול מיום 2.4.2024), ולא הובאה בהליך הנוכחי ראיה הסותרת טענה זו. השאלה שלענייננו אינה נוגעת לטיב פעולותיו של עו"ד זינגר, אלא לשאלה אם הייתה למנוחה זכות לבטל את ההסכם, ובכך יש להתמקד. כאמור, לא מצאתי ממש בטענה כי במועד בו בוטל ההסכם (6.6.2016) הפר התובע את חובתו להמציא למנוחה מידע או מסמכים. בנסיבות אלו, אין צורך להידרש לשאלה האם השתהות בהמצאת המידע והמסמכים הייתה מקימה למנוחה זכות ביטול גם אילו היה ממש בטענה זו.

  הונאת רשויות המס

  72.לטענת מנהל העיזבון, הסכם 2002 בטל מכוח סעיף 30 לחוק החוזים בשל כך שהתובע לא דיווח עליו לרשויות המס, על אף שהייתה עליו חובה לעשות זאת. יוער, כי הגם שהצדדים התייחסו לשאלה אם ההונאה הנטענת מקימה למנוחה "עילת ביטול", הרי שלמעשה מדובר בטענה כי ההסכם בטל מעיקרו (ועל כן, גם לשיטת הסבורים כי הודעת ביטול צריכה להיות מנומקת, אין בכך שעילה זו לא נזכרה בהודעת הביטול כדי לגרוע מתוקפה). מכל מקום, אין בטענה זו כל ממש. השאלה אם הייתה חובה לדווח על ההסכם לא לובנה בהליך הנוכחי, אולם לצורך הדיון אניח שהייתה חובה כזו. אלא שהפרת חובת הדיווח אין די בה כדי להפוך את החוזה לבלתי חוקי במובן הרלוונטי לענייננו.

  סעיף 30 לחוק החוזים קובע כי "חוזה שכריתתו, תכנו או מטרתו הם בלתי חוקיים, בלתי מוסריים או סותרים את תקנת הציבור – בטל". בענייננו, מנהל העיזבון אינו מפרט איזו מהחלופות הקבועות בסעיף חלה, לשיטתו, על המקרה. מכל מקום, אין כל טענה בענייננו כי ההסכם נחתם מתוך כוונה שלא לדווח עליו או כדי להונות את רשויות המס. אין גם טענה כי מי מהצדדים הפיק טובת הנאה כלשהי מאי הדיווח. ככל שהייתה הפרה של חובת דיווח, הרי שהיא נובעת כנראה מטעות או מחוסר הקפדה, ואינה חלק מכוונתם המקורית של הצדדים. היינו, מדובר בהפרה נלווית לעסקה שאינה חלק ממנה או ממטרותיה. בנסיבות אלו, ברי כי סעיף 30 לחוק החוזים אינו חל על ההסכם.

  מן האמור עולה, כי לא נמצא ממש באף אחת מעילות הביטול שנטענו על ידי מנהל העיזבון. משמע, המנוחה לא הייתה רשאית לבטל את הסכם 2002 במועד בו הדבר נעשה. עתה עלינו לבחון האם היא הייתה רשאית לסיים את ההסכם, וככל שכן – מהן ההשלכות של פעולה זו. נבחן תחילה את המצב המשפטי בסוגיה זו, ולאחר מכן נעמוד על יישום הדברים בענייננו.

  סיום חוזה תוצאה שאינו מוגבל בזמן

  73.אין מחלוקת על כך שהסכם 2002 הוא הסכם מותנה תוצאה, במובן זה שהתמורה שהתובע זכאי לה מותנית בהשגת התוצאה של הקמת הפרויקט. כפי שפורט לעיל, יש לפרש את הסכם 2002 כך שהוא אינו מוגבל לעסקת חסון וחל על כלל הפעילות של התובע בקשר לבנייה על המקרקעין. משמעות הדבר היא כי לפנינו חוזה יחס שלא כולל הוראה המגבילה אותו בזמן. ההסכם אינו כולל הוראות המתייחסות לאפשרות שאחד מהצדדים יבחר לסיים את מערכת היחסים החוזית. בנסיבות אלו, ישנה חזקה פרשנית לפיה הצדדים לא התכוונו להתקשר בהסכם מחייב ללא הגבלת זמן, וכל אחד מהצדדים רשאי להביאו לידי סיום, שכן "אין זו דרכן של הבריות לערוך חוזים על מנת שיעמדו בתוקפם לעולם ועד" (עניין התאחדות סוכני הנסיעות, פסקה 14). אולם, השאלה מתי ובאיזה נסיבות ניתן לעשות זאת ידעה התפתחויות בפסיקה, ונעמוד על הדברים בקצרה. נציין כי עיקר הפסיקה העוסקת בנושא עניינה בהתקשרות עם עורך דין, אולם הדברים יפים, בשינויים המחויבים, גם בהתקשרויות עם בעלי תפקיד אחרים.

  74.פסק דין מרכזי העוסק בסוגיה הוא ע"א 136/92 ביניש-עדיאל-עורכי-דין נ' דניה סיבוס חברה לבנין בע"מ, פ"ד מז(5) 114 (1993) ("עניין ביניש-עדיאל"). באותו עניין התקשר עורך דין עם יזם לצורך קידום פרויקט להקמת בתי מגורים, והוסכם ששכר טרחתו של עורך הדין יעמוד על אחוז מסוים מהתקבולים עבור מכירת הדירות וייגבה ישירות מרוכשיהן. בסופו של יום לא יצא הפרויקט אל הפועל מטעמים שאינם קשורים בצדדים, ועלתה השאלה האם עורך הדין זכאי לשכר עבור שירותיו ובאיזה שיעור. בהקשר זה קבע בית המשפט העליון כך (עמ' 124):

  "בהתקשרות שבין עורך דין ללקוח, ככל שמדובר בשכרו של עורך הדין, אם לא הוסכם במפורש אחרת, יש לקרוא תנאי מכללא, ולפיו רשאי הלקוח לנתק את הקשר עם עורך הדין ולחדול מלהיזקק לשירותיו בכל עת, אפילו טרם הושלמה העיסקה שבקשר אליה נתבקשו שירותיו של עורך הדין, ובתנאי שיובטח שכר ראוי עבור השירות שכבר ניתן".

  בהמשך דן בית המשפט בשאלה כיצד יש לקבוע את השכר הראוי, ונידרש לכך להלן. יצוין, כי בעניין ביניש-עדיאל נקבע שההסכם שנדון שם לא היה מותנה תוצאה – וזאת בשונה מבענייננו – אולם לענייננו חשובה הקביעה העקרונית לפיה בהתקשרות מהסוג בו עסקינן יש לקרוא תנאי מכללא המאפשר ללקוח להפסיק את ההתקשרות בטרם השלמת העסקה, כנגד תשלום שכר ראוי.

  75.הלכת ביניש-עדיאל סויגה באופן משמעותי בפסק הדין שניתן בע"א 8854/06 קורפו נ' סורוצקין (20.3.2008) ("עניין קורפו"). באותו עניין הבהיר בית המשפט העליון כי אין לפרש את הלכת ביניש-עדיאל כאילו היא מאפשרת ללקוח להפסיק את ההתקשרות בחוסר תום לב. בית המשפט ציין, כי בעניין ביניש-עדיאל הלקוח לא היה מעוניין עוד בפרויקט שלשמו התקשר עם עורך הדין, ובמקרה כזה אכן יש לקרוא לחוזה תנאי מכללא לפיו עורך הדין לא יהיה זכאי לפיצויי ציפייה, שכן "כחלק מיסוד האמון של הלקוח בעורך דינו יש לראות גם את הסתמכותו של הלקוח, כי עורך דינו לא יכפה עליו פרויקט אשר הוא אינו רוצה בו עוד ולא ידרוש פיצויי ציפייה כאשר מופסק הייצוג משפטי הנוגע לאותו פרויקט" (פסקה 18 לפסק הדין). עם זאת – כך נפסק – " יש להבדיל בין שימור יסוד האמון לבין הפיכת ההסכם בין עורך הדין ללקוח לנייר אשר הינו בגדר המלצה בלבד עבור הלקוח. אין מקום לאפשר ללקוח להשתחרר מן ההסכם אותו כרת עם עורך דין פלוני מבלי להיות חייב בתשלום פיצויי ציפייה, רק משום שהגיעה אליו הצעה מפתה יותר מעורך דין אלמוני" (שם). באותו עניין, קבע בית המשפט, הפסקת ההתקשרות עם היזם נעשתה שלא בתום לב, ולפיכך עורכי הדין זכאים לפיצויי קיום.

  76.יוער, כי יש הסוברים שהלכת קורפו צמצמה את הלכת ביניש-עדיאל, ויש הגורסים כי אין כל סתירה ביניהן, שכן מלכתחילה הלכת ביניש-עדיאל לא ביקשה להעניק ללקוח היתר גורף להשתחרר מההסכם עם עורך הדין (ראו, עניין גורן, פסקה 23). כך או אחרת, שילוב ההלכות הנזכרות מעלה כי כאשר נחתם הסכם בין לקוח לבין עורך דין (או נותן שירות אחר) לצורך קידום פרויקט בלא שההסכם הוגבל בזמן ובלא שנקבעו הוראות בקשר להפסקתו, אזי יש לקרוא לתוך ההסכם תנאי מכללא המאפשר ללקוח לסיים את ההסכם, אך זכות זו מוגבלת כך שהיא תתבצע בתום לב. במאמר מוסגר יצוין, כי כאשר ההסכם קובע מגבלות חמורות מידי על סיום ההתקשרות עם עורך הדין הן עשויות להיחשב כסותרות את תקנת הציבור (רע"א 7706/22 סינגר אטיה נ' אבידן (7.3.2023) ("עניין סינגר אטיה")).

  77.מתי יש לראות בסיום ההסכם משום חוסר תום לב? ישנם מקרים בהם ברור שסיום ההסכם נעשה בתום לב, כגון כאשר הפרויקט התבטל מטעמים כלכליים (עניין ביניש-עדיאל) או מחמת אילוצים משפטיים (ע"א 8934/17 זהר נ' חברה הכלכלית לראש העין בע"מ (17.3.2019)). מקרים נוספים בהם נקבע כי הפסקת ההתקשרות הייתה בתום לב הם התייתרות הצורך בשירותי עורך הדין בשל שינויים רגולאטוריים (עניין גורן) ובחינה מחדש של ההתקשרות על ידי גורם ציבורי בעקבות הנחיה של הרשות הממשלתית הרלוונטית (ע"א 3357/19 צייגר נ' החברה לשיקום ולפיתוח הרובע היהודי בעיר העתיקה בירושלים בע"מ (3.11.2021)). מנגד, בעניין קורפו קבע בית המשפט העליון, כי ההתקשרות הופסקה מטעמים הדומים להעדפה של הצעה מפתה יותר שהגיעה מעורך דין אחר, וראה בכך משום חוסר תום לב (פסקה 18 לפסק הדין). המקרים הנזכרים הם מקרים מובהקים יחסית של תום לב או חוסר תום לב. בתווך עשויים להיות כמובן נסיבות שונות ומגוונות אשר יעוררו את השאלה האם בהתחשב בהן יש לראות בסיום ההסכם פעולה שנעשתה בתום לב.

  מפסק דין קורפו משתמע לכאורה כי על מנת שהלקוח יהיה רשאי לסיים את ההסכם בלא לחוב בפיצויי ציפייה, נדרש כי תהיה לכך הצדקה של ממש (פסקה 20 לפסק הדין):

  "דעתנו היא כי כל עוד לא מועלות על ידי הלקוח טענות, המבוססות עובדתית, כי הוא אינו שבע רצון מהטיפול המקצועי הניתן לו על ידי עורך דינו, וכל עוד המטרה למענה שכר את עורך דינו עדיין קיימת, לא יוכל אותו לקוח להשתחרר מההסכם באופן חד צדדי מבלי שיחויב בפיצויי ציפייה, אלא אם יוכיח כי לולא השתחררות זו לא היה יכול, באמצעים סבירים, להגשים את אותה מטרה".

  מבחן זה מחיל "אמות מידה קפדניות שעל הלקוח לעמוד בהן לצורך קיום חובת תום הלב המוטלת עליו בסיימו הסכם ארוך טווח שנקשר בינו ובין עורך דינו" (עניין גורן, פסקה 23). לפי אמות מידה אלו, נדרש לכאורה שתהיה ללקוח עילה אובייקטיבית להפסקת ההתקשרות עם עורך הדין, בין אם כזו הנעוצה בשירות שניתן על ידי עורך הדין ובין אם כזו הנעוצה בנסיבות חיצוניות. עם זאת, נראה כי המבחן האמור אינו ממצה ואינו כולל בהכרח את כל הנסיבות שבהן סיום החוזה נחשב לכזה הנעשה בתום לב. כפי שציין בית המשפט העליון בעניין לוי, מדובר באיזון שיש לערוך בכל מקרה ומקרה לפי נסיבותיו (פסקה 29 לפסק הדין).

  78.נתון שעשויה להיות לו חשיבות רבה בכל הנוגע לשאלה האם סיום ההתקשרות עולה בקנה אחד עם חובת תום הלב עניינו השאלה מהי נקודת הזמן בה החליט הלקוח על סיום ההתקשרות, על הרצף שבין תחילת ההתקשרות לבין המועד הצפוי להשגת מטרתה. עמד על כך בית המשפט העליון בעניין לוי (פסקה 29):

  "לעניין עריכת איזון בנסיבות כאמור, שמורה לדעתי חשיבות רבה לנקודה, במסלול ההתקדמות שבין ההתקשרות לבין השגתה של התוצאה המבוקשת, בה מבקש הלקוח לחזור בו מרצונו בתוצאה שהתבקשה.

  כך, דומה שהכל יסכימו שאם הלקוח בחר לחזור בו מרצונו בתוצאה המוגדרת בהסכם עם עורך הדין, סמוך להתקשרות עם עורך הדין או אפילו במועד מאוחר אולם כאשר הדרך להשגתה של התוצאה עדיין ארוכה, קל יותר לקבוע שהלקוח רשאי לעשות כן וזכותו של עורך הדין לשכר הטרחה הנגזר מהתוצאה תתחלף בזכות לשכר טרחה ראוי בגין פועלו עד למועד בו הלקוח ביקש להפסיק את השירות המקצועי...

  סבורני כי ניתן גם לומר כי, ככלל, נכון גם היפוכו של דבר: כאשר הטיפול של עורך הדין הביא לכך שכל שנותר להשגת התוצאה הקבועה בהסכם בין הלקוח לבין עורך הדין הוא המשך נכונותו של הלקוח לקבל את התוצאה אותה ביקש בהסכם, והלקוח מסרב לעשות כן, בין על דרך מחדל ובין על דרך פעולה למניעת התוצאה, קל יותר לקבוע כי עורך הדין זכאי לשכר הטרחה שהיה זכאי לו במצב בו התוצאה הייתה מושגת".

  הנה כי כן, בחוזה יחס שלא נקבעה בו הגבלת זמן רשאי, בדרך כלל, כל אחד מהצדדים להביאו לידי סיום, ובלבד שבנסיבות העניין הסיום אינו עולה כדי חוסר תום לב.

  79.ומכאן לתוצאה של סיום ההתקשרות. כאשר נקבע שסיום ההתקשרות נעשה שלא כדין, אזי הצד שכנגד זכאי לפיצויי קיום (תיאורטית הוא עשוי להיות זכאי גם לסעד של אכיפה, אבל יש להניח שבמרבית המוחלטת של המקרים יחולו סייגי האכיפה הקבועים בסעיף 3 לחוק התרופות). כאשר סיום ההתקשרות נעשה כדין, אזי נותן השירות עשוי להיות זכאי לשכר ראוי. ככל שהחוזה אינו קובע הוראות בקשר לגובה השכר במקרה של סיום התקשרות, אזי יש להשלים את הוראות החוזה באמצעות סעיף 26 לחוק החוזים, העוסק בהשלמת החוזה, או באמצעות סעיף 46 לחוק, הקובע כי "חיוב לתשלום בעד נכס או שירות שלא הוסכם על שיעורו, יש לקיים בתשלום של סכום שהיה ראוי להשתלם לפי הנסיבות בעת כריתת החוזה" (ראו, ע"א 6290/18 פינצ'וק נ' הבנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ, פסקה 41 (2.5.2021) ("עניין פינצ'וק")). בפסיקה נקבעו כללים לגבי אופן החישוב של השכר הראוי, ונידרש לכך בהמשך.

  אולם, ישנם גם מקרים בהם נותן השירות לא יהיה זכאי אף לשכר ראוי. כאשר מדובר בהסכם מותנה תוצאה והתוצאה לא הושגה בשל כשל של נותן השירות, או אף כאשר התוצאה לא הושגה מחמת נסיבות חיצוניות שאינן קשורות לנותן השירות, אך יש לפרש את ההסכם כך שנותן השירות נטל על עצמו את הסיכון כי במקרה כזה הוא לא יקבל שכר, וסיום ההתקשרות נעשה לאחר שהאפשרות להשגת התוצאה מוצתה – אזי נותן השירות לא יהא זכאי לשכר כלל (ראו למשל, ע"א 2871/00 ח'ורי נ' בנק מרכנתיל דיסקונט, פ"ד נז(6) 319, פסקה 17 (25.9.2003); דניאל פרידמן ואלרן שפירא בר-אור דיני עשיית עושר ולא במשפט כרך א 238-236 (2015)).

  ומכאן לענייננו.

  האם הייתה המנוחה זכאית לסיים את ההתקשרות עם התובע וככל שהתשובה חיובית, האם זכאי התובע לשכר ראוי?

  80.לשיטת התובע, המנוחה כלל לא הייתה רשאית לסיים את הסכם 2002 בלא שעמדה לה זכות ביטול. בהקשר זה טוען התובע, כי החזקה הפרשנית לפיה צד לחוזה שלא כולל הגבלה בזמן רשאי לסיימו, ובלבד שהסיום נעשה בתום לב, אינה חלה על חוזה כדוגמת זה שבענייננו, אשר התמורה הקבועה בו אינה משתלמת באופן שוטף אלא לאחר השלמת העבודה. את טענתו זו מבסס התובע על דעת הרוב בע"א 9609/01 מול הים (1978) בע"מ נ' שגב, פ"ד נח(4) 106 (2004) ("עניין מול הים").

  באותו עניין קבע הנשיא ברק כי הכלל הפרשני לפיו חוזה שתקופתו לא הוגבלה ניתן לסיום על ידי כל אחד מהצדדים בהודעה הניתנת זמן סביר מראש "אינו חל על כל סוגי החוזים. הכלל מתייחס, על-פי רוב, לחוזים הדדיים 'מתחדשים', כגון חוזים לאספקת סחורה או שירותים, חוזי סוכנות והפצה והסכמי שכירות. ההנחה במקרים מסוג זה היא שהצדדים לא התכוונו שהחוזה יקשור ביניהם לנצח ... כלל פרשני זה אינו חל על מצב שבו רכש צד אחד זכות קבועה בנכס או באינטרס של הזולת" (פסקה 8 לפסק דינו). לטענת התובע, היסוד המבחין בין חוזי הפצה וחוזי שירותים לבין חוזים כדוגמת ההסכם הנוכחי הוא אופן תשלום התמורה. כאשר מדובר בתמורה המשולמת באופן קבוע ושוטף, אזי מדובר בחוזים "מתחדשים" אשר ניתן לסיימם. אולם, במקרה בו העבודה מתבצעת במשך שנים רבות והתמורה משולמת רק בסוף, כמו בענייננו, אזי אין אפשרות לסיים את החוזה אלא בהתקיים עילת ביטול.

  81.אין לקבל את טענת התובע. בעניין מול הים מדובר היה בעורך דין אשר ביצע את חלקו בהסכם, והתמורה שהוא היה זכאי לה לפי ההסכם הייתה אחוז קבוע מהכספים שיימשכו על ידי בעלי מניותיה של החברה הלקוחה. דעת הרוב דחתה את הטענה כי יש להחיל מגבלת זמן על זכות זו של עורך הדין, ונקבע שמדובר ברכישה של "זכות קבועה". כפי שעולה מפסק הדין, הצדדים התכוונו ליצור מצב השקול במובנים מסוימים לקבלת מניות על ידי עורך הדין. על רקע זה, יש להבין את הקביעה כי ההסכם אינו מוגבל בזמן. למעשה, בעניין מול הים כלל לא עלתה שאלה של הפסקת ההתקשרות בטרם השגת מטרתה (שכן ביצוע ההסכם הושלם), אלא של פרשנות היקף התמורה אשר עורך הדין זכאי לה לפי ההסכם. ממילא, אין מקום להשוות בין מקרה זה לבין המקרה שלנו, בו בסופו של יום הפרויקט בו עוסק ההסכם לא יצא אל הפועל.

  זאת ועוד, טענת התובע כי החזקה הפרשנית לפיה צד לחוזה שלא הוגבל בזמן רשאי להביא לסיומו מוגבלת לחוזים "מתחדשים", ואינה חלה על חוזים שהתמורה בגינם משולמת עם השלמת העבודה, אינה עולה בקנה אחד עם פסקי הדין הרבים בהם הוחלה החזקה על חוזים מעין אלו (עניין ביניש-עדיאל, עניין קורפו, עניין לוי ועוד). יתרה מזו, טענה זו אף אינה עולה בקנה אחד עם ההלכה שנקבעה בעניין סינגר אטיה, אשר פסלה הוראה המחייבת את הלקוח לשלם את מלוא שכר הטרחה במקרה של הפסקת ההתקשרות בהיותה נוגדת את תקנת הציבור.

  ויובהר, העובדה שמדובר בחוזה לביצוע פרויקט, ולא בחוזה למתן שירותים או תמורה, אינה חסרת משמעות. הדבר עשוי להשליך על השאלה האם הפסקת החוזה הייתה בתום לב וכן על זכותו של עורך הדין לשכר ראוי ועל היקפה של זכות זו. אולם, החזקה הפרשנית לפיה החוזה ניתן לסיום על ידי כל אחד מהצדדים ובלבד שהדבר ייעשה בתום לב – חלה בשני המקרים.

  82.הנה כי כן, הסכם 2002 הוא חוזה יחס שלא הוגבל בזמן, והחזקה הפרשנית לפיה כל צד לחוזה רשאי להפסיקו ובלבד שיעשה זאת בתום לב – חלה עליו. חזקה זו לא נסתרה בענייננו, וממילא השאלה העומדת על הפרק היא האם בנסיבות העניין סיום ההתקשרות על ידי המנוחה נעשה בתום לב, וככל שכן האם הוא מזכה בשכר ראוי.

  83.לטענת התובע, הוא ביצע את התחייבויותיו ללא דופי ובמועד סיום החוזה על ידי המנוחה הייתה תוכנית החלקות המערביות בדרך הבטוחה לאישור ולמעשה הפרויקט כולו היה כפסע ממימושו. בנסיבות אלו, סבור התובע, לא הייתה למנוחה עילה אמיתית לסיום ההתקשרות, והפסקת החוזה אינה עולה בקנה אחד עם חובת תום הלב כפי שפורשה בעניין קורפו.

  לעומתו, סבור מנהל העיזבון כי המנוחה הייתה רשאית לסיים את ההתקשרות, נוכח כישלונו ארוך השנים של התובע לקדם את הפרויקט. לשיטת מנהל העיזבון, אי הגשמת הפרויקט נובעת ממחדלי התובע, אולם גם אם לא זו הסיבה, מתבקשת המסקנה כי ההסכם מיצה את עצמו והמנוחה הייתה רשאית לסיימו. בהקשר זה עומד מנהל העיזבון על כך שמדובר בהסכם שנועד להשיג תוצאה – פרויקט בנייה – והתובע לא הצליח להשיגה במשך תקופה ארוכה. עוד מוסיף מנהל העיזבון, כי המנוחה ביקשה לראות את הפרויקט מתממש עוד בחייה ולא זכתה לכך. אשר לתוכנית החלקות המערביות, לעמדת מנהל העיזבון זו הייתה בחיתוליה כאשר הופסקה ההתקשרות, ולא הייתה כל ודאות שתתממש.

  84.המחלוקת לגבי פעילותו של התובע משתרעת, אם כן, הן על הערכת פעולותיו לאורך השנים והן על השלב בו היה מצוי הפרויקט במועד סיומו. למען הסדר והנוחות, והגם שיש זיקה בין שני נושאים אלו, נדון בהם בנפרד.

  האם ניתן לייחס לתובע את האחריות להתארכות הפרויקט לאורך שנים?

  85.כפי שפורט לעיל בהרחבה, התובע החל לפעול בקשר למקרקעין בשנת 1992, אולם תחילה הייתה פעילותו מצומצמת והתמקדה בבחינת אפשרויות ולא בקידום פרויקט. מכל מקום, ההסכם נחתם בשנת 2002 וזו הנקודה שממנה יש לבחון את פעילותו.

  86. לשיטת מנהל העיזבון, די בכך שהפרויקט לא התממש במשך שנים ארוכות – בין אם היה הדבר "באשמת" התובע ובין אם לאו – על מנת לקבוע שהפרויקט מיצה את עצמו והמנוחה הייתה רשאית לסיימו. ואכן, העובדה שבפועל ההתקשרות לא הניבה את התוצאה המקווה במשך זמן רב עשויה להיות נתון בעל משקל בכל הנוגע לשאלה אם הייתה המנוחה רשאית לסיים את ההסכם, בין אם התמשכות התהליך נובעת ממחדלים או מהתרשלות של התובע ובין אם לאו. אולם, עדיין לשאלה האם ניתן לייחס את הכישלון למחדלים מצד התובע ישנה חשיבות. ראשית, עשוי להיות לכך משקל מסוים בכל הנוגע לשאלה האם סיום ההסכם על ידי המנוחה היה בתום לב, וזאת גם אם "אשם" של אחד הצדדים אינו תנאי הכרחי לזכותו של הצד השני לסיים את ההסכם. שנית, וכפי שנפרט להלן, עשוי להיות לכך משקל בכל הנוגע לסוגיית הזכות לשכר ראוי.

  נפנה, אפוא, לבחון את השאלה האם יש לייחס את התמשכות הפרויקט להתרשלות או לחוסר מקצועיות מצד התובע.

  87.תחילה יש לציין, כי הגם שמנהל העיזבון טוען בסיכומיו למחדלים מצד התובע בטיפול בפרויקט לאורך השנים, הרי שטענות אלו מתבססות בעיקרן על מבחן התוצאה. בהקשר זה מצביע מנהל העיזבון על חלוף הזמן ועל העובדה שבפועל הפרויקט לא מומש לאורך התקופה ומצבם התכנוני של המקרקעין לא השתפר ביחס למצבם בתחילת פעילותו של התובע. ואכן, העובדה שהניסיונות להוציא את הפרויקט לפועל נמשכו שנים ארוכות ללא תוצאה עשויה במבט ראשון להוות אינדיקציה לכשל בפעילותו של התובע. אולם, זו רק נקודת הפתיחה. התמשכות המאמצים להוציא פרויקט אל הפועל עשויה לקרות משלל נסיבות אשר אינן נובעות בהכרח מהתרשלות של הגורמים המעורבים בכך, ונדרשת בדיקה של כל מקרה לגופו, על רקע כלל הנסיבות והראיות.

  מטבע הדברים, משעה שאנו עוסקים בפעילות שנמשכה לאורך שנים רבות, קשה לקבוע האם כל הפעולות בוצעו באופן מיטבי, האם לא היו פעולות שרצוי היה לבצען ולא בוצעו וכדומה. אולם, בחינת ההתנהלות כמכלול מלמדת, לדעתי, כי הכף נוטה לטובת המסקנה כי אין לייחס את העיכוב בהתקדמות הפרויקט להתרשלות או למחדלים מצד התובע. נבחן תחלה את הדברים ב"מבט על" ולאחר מכן נפרט מעט לגבי התקופות השונות בהן פעל התובע, ממועד חתימת הסכם 2002 ועד שנת 2011 (אז החל התובע לפעול לקידום תוכנית החלקות המערביות, שתיבחן לאחר מכן).

  88.מבחינת חומר הראיות מצטיירת תמונה לפיה הפרויקט טופל על ידי התובע באופן סדור, ולא נזנח. הטיפול המשמעותי של התובע החל בפרויקט חסון, ולאחר שזה נכשל קודמו יוזמות אחרות, כאשר כל אימת שיוזמה מסוימת נכשלה לא איחר התובע לנקוט יוזמה אחרת. לא הוכח, ואף לא נטען, כי היו תקופות ארוכות בהן התובע זנח את הניסיון לקדם בנייה על המקרקעין. אשר לתוכניות שקידם התובע, הטענה הקונקרטית הממשית היחידה שהועלתה בהקשר זה היא כי הוא שגה בכך שבחר לקדם את תוכנית 43, שכן היא אינה תואמת את תוכנית המתאר, ונידרש לכך בהמשך. אשר לפעולות שבוצעו במהלך התקופות בהן קודמו התוכניות השונות, הרי שהרושם הכללי שעולה מחומר הראיות הוא של עשייה – תוכניות בנייה הוכנו וקודמו, הוחלפו טיוטות הסכמים, התקיימו פגישות, נוהל משא ומתן וכדומה. פעולות אלו נעשו, למצער ברובן, בשיתוף פעולה עם המנוחה. חלק מהפעולות שלטענת התובע הוא ביצע נתמכות במסמכים (כגון תוכניות בנייה, הערות על טיוטות הסכמים, מכתבים וכדומה). מטבע הדברים, חלק מהפעולות הנטענות, כגון לגבי שיחות ופגישות, אינן מוצאות ביטוי מלא במסמכים. אולם, הראיות שכן קיימות תומכות ומחזקות את טענת התובע כי טיפל בפרויקט באופן סדיר ורציף. לא הוכח כי היו פעולות שהתובע ביצע באופן רשלני, או כי ישנן פעולות שהיה מקום לעשותן לצורך קידום הפרויקט ולא נעשו.

  עוד יש לציין, כי מהראיות עולה שככלל הפעולות שביצע התובע נעשו על דעתה של המנוחה ובשיתוף פעולה איתה. המנוחה חתמה על ייפויי כוח וכן על התוכניות אשר חתימתה נדרשה עליהן. לטענת התובע, המנוחה הייתה מעורבת בתהליך ומודעת לפעולות העיקריות שביצע (גם אם לא לכל אחת מהן), ובכתב ההגנה אין טענה קונקרטית לפעולות משמעותיות שנעשו מאחורי גבה של המנוחה (כגון קידום תוכניות או הסכמים).

  בהקשר זה יש להוסיף, כי כתב ההגנה הוגש ביום 4.4.2017, כאשר המנוחה הייתה עדיין בחיים. כפי שצוין לעיל, המנוחה נחלשה בתקופה זו, ואף פיתחה חשדות שווא לא מבוססים בעליל כלפי התובע. אולם, עד כמה שניתן להתרשם מהחומר שלפניי, לרבות הערותיה בכתב יד של המנוחה המתייחסות כנראה לתביעה והתבטאויותיה בקדם המשפט הראשון, המנוחה הבינה את הטענות שהעלה התובע, ידעה במה מדובר והתייחסה לדברים באופן ענייני. והנה, מעיון בכתב ההגנה עולה, כי המנוחה אומנם טענה כי הפרויקט לא התקדם "באשמת" התובע (ראו למשל סעיף 8 לכתב ההגנה), אולם טענותיה נותרו במישור הכללי. הגם שכתב התביעה מפורט למדי, ומתייחס בהרחבה יחסית לשלבים השונים של הפרויקט ולפעולות שביצע התובע במסגרתם, ההתייחסות לכך בכתב ההגנה נותרה כמעט לחלוטין כללית באופיה, ולא הועלו טענות קונקרטיות נגד פעולות שבוצעו או לא בוצעו על ידי התובע לאורך שנות פעילותו בקשר למקרקעין. עוד יש לציין, כי אין בחומר הראיות אינדיקציה כלשהי כי המנוחה הביעה חוסר שביעות רצון מהתנהלותו של התובע לפני החודשים שקדמו להפסקת ההתקשרות, ואף בכתב ההגנה לא נטען כי המנוחה העלתה טענות כלשהן בעניין זה לאורך השנים. אדרבה, נטען כי רק לאחרונה הבינה המנוחה שהולכה שולל על ידי התובע (ראו, למשל, פסקה 8 לכתב ההגנה).

  89.זאת ועוד, יש לשים לב שבמתחם נכללות חלקות נוספות, אשר חלק מהיוזמות נכשלו גם בעניינן, ולפחות לגבי חלק מהן נראה כי הניסיונות לקדם תוכנית מתאימה נמשכו לא פחות זמן מאשר במקרקעין השייכים למנוחה. עובדה זו אף היא תומכת במסקנה כי הסיבות לכישלון המתמשך בקידום בנייה על המקרקעין אינן נעוצות בהכרח בהתרשלות או בחוסר מקצועיות מצד התובע.

  על רקע האמור, נפנה עתה לבחון באופן יותר מפורט את פעילותו של התובע בתקופות הרלוונטיות.

  פרויקט חסון (תוכנית 25)

  90. כזכור, משנת 2002 (ולמעשה עוד קודם לכן) ועד שנת 2004 או 2005 עמד על הפרק פרויקט חסון. יוזמת הפרויקט הייתה חברת חסון. מעיון בהסכם 2002, אשר נחתם על רקע פרויקט חסון (הגם שכאמור לעיל תחולתו אינה מוגבלת לפרויקט זה) עולה, כי התובע לא נטל על עצמו לקדם את הפרויקט בכללותו, ועיקר התחייבויותיו נוגעות לייצוג האינטרס של המנוחה. התחייבויות אלו כוללות ניהול משא ומתן עם קבלנים, ייעוץ מקצועי בכל הנוגע לחתימת חוזה ההתקשרות והכנת המפרט הטכני, ליווי וייעוץ בהליכי הכנת התב"ע, ובהמשך סיוע בנושא היטל ההשבחה וייעוץ ופיקוח בשלב בניית הדירות (לפירוט ראו לעיל פסקה 13).

  לטענת התובע, הוא ביצע את מה שהתחייב לו ככל שהדברים אמורים בשלבים אשר הפרויקט הגיע אליהם. הוא ניהל משא ומתן עם חברת חסון, היה מעורב בהכנתן של עשרות טיוטות שהועברו בין הצדדים (נספח 14 לתצהיר התובע), היה שותף להכנת המפרט הטכני (נספח 13 לתצהיר), סייע בהכנת התב"ע (ונפגש עם גורמים ברשויות לשם כך), ואף פעל להפחתת החיוב במס (על ידי השלמת בניית השלד במקרקעין, ראו לעיל פסקה 10). בחוות דעת מדנס שהוגשה מטעם התובע נטען כי היקף הביצוע של ההתחייבויות שנטל על עצמו התובע, ביחס לביצוע המלא שהיה נעשה ככל שהפרויקט היה יצא אל הפועל, עומד על 75%. בחוות הדעת הנגדית, שהוגשה על ידי האדריכל לוטנר, אין התייחסות ישירה לטענה זו, שכן לשיטת המומחה אין לנתון זה חשיבות לצורך קביעת השכר הראוי (הגם שהמומחה מבהיר שלשיטתו אין להערכה זו כל בסיס). מכל מקום, לצורך הקביעה האם התובע פעל כראוי אין חשיבות לשאלה מהו אחוז הביצוע ביחס למטרה הסופית של הפרויקט, אלא לשאלה האם ביצע התובע את ההתחייבויות שנטל על עצמו במסגרת הסכם 2002, בכל הנוגע לשלבים אשר הפרויקט הגיע אליהם. לשאלה זו יש לענות בחיוב.

  בכתב התביעה, בתצהירו ובסיכומיו פירט התובע בהרחבה את הפעולות שנעשו על ידו במסגרת הפרויקט. התובע ניהל בשם המנוחה (יחד עם עו"ד מזרחי) משא ומתן עם מר חסון, אשר במסגרתו הוחלפו בין הצדדים עשרות טיוטות של הסכמים. מעיון בטיוטות ובהתכתבויות שצורפו לחלקן (נספח 14 לתצהיר התובע) עולה, כי התובע היה מעורב במשא ומתן, השתתף בפגישות, העיר הערות וכדומה. עוד טוען התובע, כי הוא היה מעורב בניסיון להביא לאישור התב"ע שקודמה במסגרת הפרויקט (תוכנית 25) ונפגש לשם כך עם אדריכל העירייה וגורמים נוספים. התובע צירף מסמכים המאששים את הטענה למעורבות שלו בעניין (נספחים 10-8 לתצהירו), הגם שלא ניתן לדעת עד כמה היה לה משקל בהחלטה של הוועדה המקומית לאשר את התוכנית.

  הנה כי כן, הגם שמטבע הדברים לא ניתן למצוא במסמכים אישוש לכל הפעולות שלטענת התובע הוא ביצע, הרי שככלל גרסתו משתלבת היטב עם הראיות בתיק.

  91.ומכאן לשאלת האחריות לכישלון הפרויקט. כפי שקבענו לעיל, יש לקבל את גרסת התובע כי בשלב מסוים שינתה המנוחה את עמדתה וסירבה לחתום על כתב שיפוי לטובת הוועדה המקומית, וסירוב זה היה מכשול מסוים בדרך לקידומו של הפרויקט. עם זאת, לא הוכח כי סירובה של המנוחה היה הגורם העיקרי לכישלון הפרויקט, ואין מחלוקת שבעלי חלקות נוספות, אשר צירופם היה תנאי ליציאת הפרויקט אל הפועל, לא הצטרפו (ראו לעיל פסקאות 52-49).

  הסיבה שבגינה פרויקט חסון לא צלח לא התבררה עד תומה בהליך. כך או אחרת, לא הוכח, ואף לא נטען באופן סדור, כי הכישלון נובע מהתרשלות או מחוסר מקצועיות מצידו של התובע. יש לזכור, כי מדובר בפרויקט שחברת חסון יזמה אותו, והיא זו שהייתה מופקדת על קידומו. יש להניח כי חברת חסון, אשר היה לה אינטרס כלכלי בהצלחת הפרויקט, עשתה את מירב המאמצים כדי להוציאו אל הפועל, אלא שבסופו של יום מאמצים אלו לא נשאו פרי. לא הוכח שסירובה של המנוחה לחתום על כתב השיפוי היה הגורם הדומיננטי לכישלון זה, אולם לא הוכח גם כי לתובע יש אחריות לכך.

  התנגדות לתוכנית החלקה הדרומית

  92.לאחר שפרויקט חסון נכשל, החל התובע לפעול לצורך צירוף המקרקעין לתוכנית שקודמה על החלקה הדרומית, וזאת על דרך הגשת התנגדות לתוכנית זו (ראו לעיל פסקה 16). ביום 20.12.2006 דחתה הוועדה המחוזית את ההתנגדות, והיוזמה נכשלה. בין הצדדים ישנה מחלוקת מי יזם את הגשת ההתנגדות, כאשר לטענת התובע הוא פעל כך לבקשת המנוחה, ואילו המנוחה טענה בכתב ההגנה שיוזמה זו הייתה של התובע. כך או אחרת, אין מחלוקת שהמנוחה הייתה מודעת לניסיון זה והסכימה לו (והיא אף זו שחתומה בפועל על ההתנגדות). אין טענה כי הניסיון לפעול בדרך זו היה לא סביר או כי הוא נעשה בצורה לא נכונה. עצם העובדה שההתנגדות נדחתה בסופו של יום אינה מלמדת כמובן כי ההחלטה להגישה לא הייתה נכונה לשעתה.

  תוכנית 43

  93.בשנת 2007 הגיש התובע תוכנית לבנייה על מקרקעי המנוחה בלבד (תוכנית 43; נספח 21 לתצהיר התובע), אשר נדחתה על ידי הוועדה המקומית ביום 8.4.2008 (ראו לעיל פסקה 17). בנימוקיה רשמה הוועדה כי "התוכנית אינה תואמת את מתחמי התכנון ואת תוכנית הבינוי והעיצוב האדריכלי למתחם 19" (נספח 22 לתצהיר התובע). לטענת התובע, הגשת התוכנית רק על המקרקעין של המנוחה נעשתה לבקשתה (פסקה 50 לכתב התביעה). טענה זו לא הוכחשה באופן קונקרטי בכתב ההגנה (ראו פסקה 66 לכתב ההגנה), ולפיכך יש לקבלה. כך או אחרת, ברי כי הגשת התוכנית הייתה על דעתה של המנוחה והיא אף חתומה עליה. לטענת התובע, שאף היא לא הוכחשה, הוא טיפל בהכנת התוכנית, התקשר לשם כך עם מודד ונשא בשכרו (32,959 ש"ח) ונפגש עם גורמים בוועדה המקומית לשם קידומה.

  לטענת מנהל העיזבון, מלכתחילה לא היה מקום לקדם תוכנית זו, שכן היא עומדת בסתירה לתוכנית המתאר. לטענת התובע, החלטתה של הוועדה המקומית עלתה כדי שינוי של עמדתה הראשונית. בהקשר זה מפנה התובע לדברים שכתבה הוועדה המקומית במסגרת החלטתה לדחות את ההתנגדות בעניין החלקה הדרומית, לפיהם אין באישורה של התוכנית "משום מניעה להכנת תכנית ע"י המתנגדת בחלקות שבבעלותה" (נספח 20 לתצהיר התובע).

  ככל שהייתה רשלנות בהגשת התוכנית בשל כך שהיא אינה תואמת לתוכנית המתאר, אזי העובדה שהדבר נעשה לבקשתה של המנוחה אין בה כדי לשחרר את התובע מאחריותו לכך, שכן היה עליו להתריע בפניה על אי ההתאמה. אולם, מהעובדות שהוכחו במסגרת ההליך לא ניתן לקבוע שעצם הגשת התוכנית עלתה כדי התרשלות מצד התובע. הטענה כי תוכנית 43 לא הייתה ישימה לא נתמכה בחוות דעת, ואין בידי לקבוע האם אי ההתאמה לתוכנית המתאר הייתה "קשיחה", או שמדובר בעניין שהיה בו שיקול דעת לוועדה המקומית, וממילא לא היה חוסר סבירות מובנה בניסיון להגיש את התוכנית, בהתחשב ברמזים החיוביים שקיבל התובע, להבנתו, מגורמים בוועדה וברצונה של המנוחה לקדם תוכנית על המקרקעין שלה לבדם. לא למותר להוסיף בהקשר זה כי בסופו של יום אושרה תוכנית בוארון, המתייחסת למקרקעין של המנוחה בלבד, ולא נטען שהדבר קרה בשל שינוי בתוכנית המתאר.

  קידום תוכנית על כל המתחם

  94.לאחר שתוכנית 43 סורבה, ניסה תחילה התובע לקדם תוכנית על החלקות המערביות אולם לאחר מכן פנה לקידום תוכנית על כלל המתחם, בשל מסר שקיבל מגורמי העירייה (ראו לעיל פסקאות 20-18). ואכן, מעיון במסמך סיכום ישיבה שהתקיימה ביום 21.6.2009 שנכתב על ידי אדריכלית העירייה עולה, כי העירייה הביעה את עמדתה כי יש לקדם תוכנית אחת על כל המתחם (נספח 25 לתצהיר התובע). ממילא, נראה שפעולה בדרך זו הייתה הצעד הנכון, ובוודאי שהיא הייתה מהלך סביר.

  95.התובע פירט את הפעולות שביצע לצורך קידום התוכנית הכוללות ישיבות עם נציגי העירייה, העלאת חלופות לתוכנית שיש לקדם במתחם, ובשלב מאוחר יותר מעורבות בפנייה ליזם פרטי (חברת אורן הסלע) על מנת שיקדם את התוכנית. טענות אלו נתמכות ברובן במסמכים שצורפו: פרוטוקול ישיבה עם העירייה בה העלה התובע את הצעותיו ומסמכים נוספים המתייחסים לישיבה זו (נספחים 28-26 לתצהיר התובע); הצעת מחיר לתכנון התוכנית (נספח 29 לתצהיר); וסיכום ישיבה, הצעת התקשרות וטיוטת חוזה התקשרות עם חברת אורן הסלע (נספחים 32-30 לתצהיר). יצוין כי בחלק ממסמכים אלו התובע הוא המכותב העיקרי ובחלקם הוא מכותב משני. מכל מקום, מסמכים אלו תומכים בגרסת התובע כי הוא פעל בתקופה זו (2011-2009) בשם המנוחה, יחד עם בעלי החלקות האחרות, על מנת לקדם תוכנית על כלל המתחם, וזאת בהתאם להתוויה שקיבל מהעירייה. אף כאן, אין טענה מפורשת בכתב ההגנה או מצד מנהל העיזבון כי לא היה מקום לקדם את היוזמה או כי היא נוהלה על ידי התובע ברשלנות או בחוסר מקצועיות.

  לטענת התובע, היוזמה נכשלה בסופו של יום בשל חילוקי דעות בין בעלי החלקות במתחם, ולאחר מכן הנחתה אותו המנוחה כי היא אינה מעוניינת שהתב"ע תקודם על ידי אחרים, גם אם בשיתוף פעולה שלו, והיא מבקשת שהוא יקדם את התב"ע. יצוין, כי הטענה האחרונה – לגבי ההנחיה שניתנה על ידי המנוחה – נכתבה בתצהיר אך לא בכתב התביעה, ולפיכך לא ניתן לקבוע שהמנוחה לא חלקה עליה. מכל מקום, לאחר מכן פנה התובע לקדם את תוכנית החלקות המערביות, ואין חולק שהדבר היה על דעתה של המנוחה, אשר אף חתמה ביום 30.11.2011 על ייפוי כוח נוסף לשם כך (נספח 37 לתצהיר התובע).

  96.מן האמור עד כה עולה, כי בכל הנוגע להתנהלות מחתימת הסכם 2002 ועד שנת 2011 לא נמצא בסיס לטענה כי התובע פעל ברשלנות או בחוסר מקצועיות.

  תוכנית החלקות המערביות (תוכנית 47) – הפעולות שנעשו והשלב בו הופסק ההסכם

  97.החל משנת 2011 החל התובע לקדם תוכנית על החלקות המערביות, הכוללות את החלקות של המנוחה ושל משפחת זלמנסון. קידום התוכנית נפסק כאשר סיימה המנוחה את ההתקשרות החוזית, ובין הצדדים ישנה מחלוקת מהותית בשאלה באיזה שלב היה הפרויקט במועד זה. לגישת התובע, הפרויקט היה כפסע ממימושו ודרכו הייתה סלולה, ואילו לשיטת מנהל העיזבון הפרויקט היה בחיתוליו ולא הייתה כל ודאות כי התוכנית תצליח. נוכח מחלוקת זו, נפרט תחילה בהרחבה את הפעולות שבוצעו לצורך קידום התוכנית.

  הפעולות שנעשו לצורך קידום תוכנית החלקות המערביות

  98.ביום 6.4.2011 נפגש התובע עם מהנדסת העיר הוד השרון, גב' עליזה גרנות, על מנת לדון בקידום תוכנית על החלקות המערביות. במכתב לגב' גרנות, הנושא את התאריך 15.4.2011 וחתום על ידי התובע בשם המנוחה ועל ידי גב' זלמנסון, מוזכרת פגישה זו ומועלית על הכתב בקשת החותמים לקדם תב"ע על החלקות המערביות (נספח 33 לתצהיר התובע). לטענת התובע, התקבל אישור עקרוני של העירייה לתוכנית זו. לאחר קבלת האישור, פנה התובע למספר קבלנים לקבלת הצעות לתכנון התב"ע ולבניית הפרויקט, ולטענתו התקבלו מספר הצעות (התובע צירף שתי הצעות; נספח 34 לתצהירו).

  ביולי 2011 שכר התובע את שירותיהם של גב' בילסקי כאדריכלית ושל מר חוסם מאסרווה כמודד לצורך הכנת התב"ע שתחול על החלקות המערביות. בספטמבר 2011 השלימה גב' בילסקי את הכנת התוכנית הרעיונית (נספח 36 לתצהיר התובע). ביום 30.11.2011 חתמה המנוחה על ייפוי כוח, אשר הסמיך את התובע לעסוק בכל פעולה הקשורה בהכנת ובהגשת תוכניות בנייה על המקרקעין וכן לטפל בהפקעות במקרקעין (נספח 37 לתצהיר התובע).

  99.לאחר שגב' בילסקי השלימה את התוכנית המפורטת (תוכנית 47) והמנוחה חתמה עליה, שלח התובע את התוכנית למשפחת זלמנסון על מנת שזו תבדוק אותה ותחווה עליה את דעתה. התובע צירף את המכתב הנלווה שמסר למשפחת זלמנסון (נספח 38 לתצהיר התובע), הנושא את התאריך 11.1.2012. על המסמך מופיע אישור בכתב יד שנחזה להיות חתום על ידי גב' זלמנסון לפיו "קיבלתי לידי תשריט נספח בינוי ותקנון אין בחתימה זו הסכמה לכל עניין אחר". במקום אחר על המסמך נרשם בכתב יד: "התוכניות הוחזרו ביום ה' 5.12.13 ע"י יגאל זלמנסון".

  100.ביום 26.1.2012 הגיש התובע את התוכנית המפורטת לוועדה המקומית כשהיא חתומה על ידי המנוחה בלבד (נספח 39 לתצהירו). התוכנית כללה מגדל של 49 יחידות דיור, ולטענת התובע התכנון היה שבשלב ההפקדה תוגש "התנגדות עצמית" ותתבקש הגדלה של מספר יחידות הדיור לפי מפתח של עד 30 יחידות דיור לדונם, בדומה למה שניתן לחלקות הדרומית והמזרחית, או שתתבקש הגדלה לאחר אישור התב"ע לפי "תיקון שבס".

  לטענת התובע, לאחר הגשת התוכנית ביקשו גורמים שונים בעירייה שיבוצעו תיקונים והשלמות לתוכנית, והוא פעל בהתאם לדרישתם. ביום 13.8.2012 שלחה אדריכלית העירייה מכתב לגב' בילסקי בו דרשה הכנה של תוכניות נוספות: נספח תנועה וחניה המתייחס גם לצומת הסמוך; נספח חניה המתייחס לעניינים מסוימים; תוכנית "צל" המתייחסת לכל החלקות לרבות חלקות סמוכות; ונספח בינוי לתוכנית המוצעת הכולל התייחסות לנושאים שפורטו במכתב (נספח 41 לתצהיר התובע). התובע פעל להכנת נספח תנועה, תחבורה וחניה, ולצורך כך התקשר עם חברת אר-דן הנדסת תנועה ותחבורה, ונשא בתשלום שכרה (נספחים 43-42 לתצהיר התובע). ביום 13.2.2013 אושר הנספח על ידי יועץ התנועה של העירייה (נספח 44 לתצהיר התובע).

  101.ביום 2.6.2013 התקיימה פגישה בה השתתפו התובע; מר יגאל שמעון, שהיה ממלא מקום וסגן ראש העיר; וגב' שרון גלוטר, אדריכלית העיר ומנהלת אגף התכנון. על פי סיכום הפגישה שנרשם על ידי גב' גלוטר, נדרשו מספר תיקונים בתוכנית, לרבות שינויים מסוימים בכל הנוגע להפקעות בתחום התוכנית (נספח 45 לתצהיר התובע). כמו כן, התובע נדרש לבצע תיקונים הנובעים מהוראות חדשות המתייחסות לאופן ההגשה של תב"ע באופן מקוון (נספח 46 לתצהיר התובע). התובע תיקן את התב"ע ואת נספח התנועה, וכן צירף תוכנית צל בהתאם לדרישה שהופנתה אליו (נספחים 48-47 לתצהיר התובע). המנוחה חתמה על התוכנית והתקנון המתוקנים ביום 4.11.2013, וביום 5.12.2013 שלח אותם התובע למשפחת זלמנסון (נספחים 50-49 לתצהיר התובע). לשיטת התובע, באותו שלב מדובר היה בעותק סופי של התוכנית, אשר למעשה כבר נבדקה ואושרה על ידי כל הגורמים הרלוונטיים בוועדה המקומית, וכל מה שנדרש היה חתימתה של משפחת זלמנסון על מנת שהתוכנית תידון בוועדה.

  102.לטענת התובע, על מנת לקבל את הסכמתה של משפחת זלמנסון הוא קיים עם בני המשפחה פגישות ושיחות רבות, אולם ביום 4.5.2014 הודיעה לו גב' זלמנסון כי המשפחה אינה מסכימה לחתום על התוכנית. הוא לא אמר נואש והמשיך לנהל איתם משא ומתן, ובשלב מסוים שכרה המשפחה את שירותיה של עו"ד ענת בירן על מנת שתייצג אותה. במהלך המשא ומתן דרשה משפחת זלמנסון כי הצדדים יחתמו על "הסכם לשיתוף פעולה תכנוני לקידום תב"ע" ("הסכם שיתוף הפעולה") ואף הוכנה טיוטה של הסכם על ידי משרדה של באת כוחה (נספח 51 לתצהיר התובע). מעיון בטיוטה עולה כי מדובר בהסכם שמבקש להסדיר את מכלול ההיבטים הקשורים בהקמת הפרויקט, לרבות קידום התב"ע, התקשרות עם קבלן בעסקת קומבינציה וחלוקת הדירות. לטענת התובע, עו"ד מזרחי המליץ שלא לחתום על ההסכם בנוסח שהוצע, והמנוחה סירבה לחתום עליו. בסופו של יום – כך לטענת התובע – בפברואר 2015 הוא הצליח לשכנע את משפחת זלמנסון לוותר על הדרישה לחתום על הסכם שיתוף הפעולה.

  103.לטענת התובע, ביום 8.11.2015 התקיימה פגישה בה השתתפו הוא, מהנדס העירייה, אדריכל העירייה, גב' בילסקי ובאי כוחה של משפחת זלמנסון. באותה פגישה נשאלו באי כוחה של משפחת זלמנסון האם בכוונת המשפחה לחתום על התב"ע, והם השיבו בחיוב.

  בהמשך חתמו התובע, בשם המנוחה, ומשפחת זלמנסון על הסכם עם גב' בילסקי לתכנון תב"ע על החלקות המערביות (נספח 54 לתצהיר התובע; להלן – "הסכם התכנון"). ההסכם נושא את התאריך 31.3.2016, אולם ליד מקום החתימות נרשם בכתב יד התאריך 20.4.2016 (נ/1), וככל הנראה זהו המועד בו הוא נחתם. לטענת התובע, בשלב זה התוכנית כבר הייתה מוכנה, וההסכם נועד לעגן רטרואקטיבית את ההתחייבויות כלפי גב' בילסקי. על פי ההסכם, שכר טרחתה של גב' בילסקי אמור לעמוד על 150,000 ש"ח, אשר יתחלקו בין בעלי החלקות באופן יחסי לשטחיהם (שליש על ידי משפחת זלמנסון ושני שלישים על ידי המנוחה), כאשר חלקה של המנוחה היה אמור להיות משולם על ידי התובע. התובע שילם לגב' בילסקי סך של 48,746 ש"ח (הקבלות צורפו במסגרת נספח 58 לתצהיר התובע) ואילו משפחת זלמנסון שילמה לה מקדמה בסך 5,000 ש"ח בתוספת מע"מ (10%) (ראו עדותה של גב' בילסקי בעמ' 82, שורות 19-18 לפרוטוקול מיום 7.3.2024). עוד העידה גב' בילסקי כי התקיים שיח בינה לבין משרדה של עו"ד בירן, שייצג את משפחת זלמנסון, לגבי השאלה האם ניתן לנסות לשפר את התב"ע כך שיינתנו במסגרתה זכויות נוספות.

  זמן קצר לאחר מכן קיבל התובע את ההודעה מטעם עו"ד זינגר על הקפאת ההסכם ולאחר מכן על ביטולו, כמפורט לעיל.

  מצב הפרויקט כאשר הופסק ההסכם

  104.בין הצדדים ישנה מחלוקת נוקבת בשאלה מה היה מצב הפרויקט במועד בו הסתיימה ההתקשרות בין התובע לבין המנוחה. לשיטתו של התובע, תוכנית החלקות המערביות הייתה בדרך לאישור. היא זכתה לאישור מוקדם של הגורמים הרלוונטיים בוועדה המקומית וגם משפחת זלמנסון אישרה אותה, הגם שעדיין לא חתמה עליה מתוך כוונה לבדוק את האפשרות לקבל בגדרה זכויות נוספות. אלא שרגע לפני הגשתה לוועדה המקומית הגיע מכתבו של עו"ד זינגר.

  לעומת זאת, סבור מנהל העיזבון כי במועד הפסקת ההתקשרות הפרויקט היה עדיין בחיתוליו. משפחת זלמנסון לא חתמה על התוכנית מכיוון שהיא לא הייתה מקובלת עליה. התוכנית לא הופקדה, ואף לא קיבלה המלצה של הוועדה המקומית, ואין לדעת מה היה גורלה אילו הייתה מוגשת לוועדה המקומית. בהקשר זה נטען, כי גם אילו הייתה התוכנית מוגשת לוועדות השונות, היה נחרץ דינה לכישלון.

  105.הצדדים מנסים לצייר – כל אחד מכיוונו – נראטיבים מנוגדים לגבי השלב בו הייתה מצויה תוכנית החלקות המערביות. האמת נמצאת, להתרשמותי, בתווך שבין הצדדים, אולם היא נוטה יותר לכיוון הנראטיב שמצייר התובע. הפרויקט לא היה כפסע ממימושו, ולא ניתן לקבוע בוודאות כי משפחת זלמנסון הייתה חותמת על התוכנית או כי היא הייתה מאושרת בסופו של יום. אולם, מהראיות עולה כי התוכנית הייתה בשלבים מתקדמים של הכנה לקראת אישור, ומשפחת זלמנסון לא שללה אותה מבחינה עקרונית. ככל שמשפחת זלמנסון הייתה חותמת על התוכנית הוועדה המקומית הייתה צפויה להמליץ עליה, וישנו סיכוי טוב כי היא הייתה מאושרת על ידי הוועדה המחוזית. נפרט את הדברים.

  106. כפי שפורט לעיל, התובע פעל להכנת תוכנית החלקות המערביות, ולצורך כך שכר אנשי מקצוע, היה בקשר עם גורמים בוועדה המקומית ופעל לתיקון התוכנית ולהשלמתה בהתאם להנחיותיהם. תיאור זה של הדברים נתמך במסמכים שצורפו על ידי התובע, וכן בעדותה המהימנה של גב' בילסקי. התוכנית עדיין לא הוגשה לוועדה המקומית שכן משפחת זלמנסון עדיין לא חתמה עליה. אולם, בנסיבות העניין ניתן להעריך בסבירות גבוהה כי אילו הייתה התוכנית מוגשת לוועדה המקומית, היא הייתה מאמצת אותה. בעניין זה ישנה חשיבות רבה לעדותו של מר יגאל שמעון.

  מר שמעון כיהן במשך שנים רבות, וגם בתקופה הרלוונטית, כסגן ממלא מקום יושב ראש הוועדה המקומית וועדת המשנה לתכנון ובנייה. הוא זומן לעדות על ידי התובע, אולם לא ניתן לומר שהוא עד "מטעמו", וכפי שהובהר בדיון הוא אף לא שוחח עם באי כוח התובע בטרם עדותו (ראו, עמ 60 לפרוטוקול מיום 7.3.2024). מר שמעון העיד כי היה מעורב מתוקף תפקידו בכל הליכי אישור תוכניות בנייה בהוד השרון בתקופה הרלוונטית, ובין היתר הכיר במסגרת תפקידו את התובע. הוא העיד כי התובע טיפל מטעמה של המנוחה באישור תוכניות הבנייה על המקרקעין, ואת המנוחה עצמה ראה רק פעם או פעמיים, כאשר הגיעה לפגישות יחד עם התובע. מר שמעון אישר כי הוועדה המקומית דרשה תיקונים והשלמות לתוכנית וכאשר נשאל מה היו הסיכויים שהתוכנית תאושר על ידי הוועדה המקומית השיב כך (עמ' 62 לפרוטוקול מיום 7.3.2024):

  "ת.לא הייתה בעיה לאשר אותם, [ז]את אומרת אני לא רואה בזה בעיה לאשר את התוכנית פשוט אם הוא היה עומד בתנאים כשאתה נותן תנאים אתה צריך לעמוד בהם. אנחנו נותנים את ההתניות, תתקן אותם ואנחנו נמשיך עם ההליך של האישור

  ש.האם הייתה בעיה מיוחדת בחלקות האלה שהייתה סיבה מג'ורית שלא לאשר את התוכנית הזאת?

  ת.לא".

  בהמשך הוסיף מר שמעון וציין כי גם אם משפחת זלמנסון לא הייתה חותמת על התוכנית אזי ייתכן שהוועדה המקומית הייתה מצטרפת לתוכנית כשותפה על מנת לאפשר את הגשתה גם בלא חתימתה של משפחת זלמנסון. עם זאת, הוא ציין כי לא הייתה אפשרות לתת היתר בנייה על פי התוכנית בלא הצטרפותה של משפחת זלמנסון (ראו, עמ 65-64 לפרוטוקול מיום 7.3.2024). בהקשר זה אוסיף, כי אין מחלוקת שללא הצטרפותה של משפחת זלמנסון לא הייתה בסופו של יום אפשרות לקדם את הפרויקט במתווה המתוכנן (ראו אישורו של מר מדנס בעמ' 96, שורות 28-26 לפרוטוקול).

  107.עדותו של מר שמעון לגבי עמדתה של הוועדה המקומית אינה ניצבת בחלל ריק, והיא מצטרפת לכך, שכמפורט לעיל, התוכנית הוכנה על ידי התובע ובעלי המקצוע שנשכרו על ידו תוך הידברות מתמדת עם הגורמים הרלוונטיים בוועדה המקומית וביצוע תיקונים והשלמות בהתאם לדרישתם. מר שמעון העיד כי שיטת עבודה זו הייתה מקובלת בוועדה המקומית הוד השרון. לדבריו, "... אנחנו באמת מתנהגים בצורה שונה ממה שמוכר בכל המדינה. פרה-רולינג קיים, שולחנות עגולים קיימים, אנחנו רוצים לקדם תוכניות אנחנו לא רוצים לתקוע תוכניות" (עמ' 65, שורות 30-28 לפרוטוקול מיום 7.3.2024).

  הרושם העולה מהפעולות שנעשו ומעדותו של מר שמעון הוא כי התוכנית קיבלה למעשה את הסכמתה של הוועדה המקומית, גם אם היא עדיין לא הוגשה אליה באופן פורמאלי, כך שניתן להניח בסבירות גבוהה שהוועדה המקומית הייתה מעבירה את התוכנית לוועדה המחוזית וממליצה לאשרה.

  108.אשר לשאלת הצטרפותה של משפחת זלמנסון: התובע לא זימן לעדות את מי מבני המשפחה, וההסבר שנתן לכך רחוק מלהניח את הדעת (עמ' 167-166 לפרוטוקול מיום 7.3.2024). מחדל ראייתי זה נזקף לחובתו של התובע, והוא לא מאפשר לקבוע מה בדיוק הייתה עמדתה של משפחת זלמנסון במועד בו בוטלה ההתקשרות, באיזה תנאים היא הייתה מוכנה לחתום על התוכנית וכדומה. עם זאת, ניתן לקבוע על סמך חומר הראיות הקיים כי משפחת זלמנסון הביעה נכונות עקרונית להצטרף לתוכנית. בהקשר זה יש לעמוד על מספר נקודות.

  ראשית, הפנייה הראשונית לוועדה המקומית לצורך קידום תוכנית החלקות המערביות נעשתה גם על ידי משפחת זלמנסון, כפי שעולה מכך שהמכתב למהנדסת העיר מיום 15.4.2016 נחתם גם על ידי גב' זלמנסון.

  שנית, בפגישה מיום 8.11.2015 אישרו באי כוחה של משפחת זלמנסון כי יש להם כוונה עקרונית להצטרף לתוכנית. על תוכנה של הפגישה ניתן ללמוד לא רק מעדותו של התובע אלא גם מעדותה של גב' בילסקי, אשר העידה על כך שמשפחת זלמנסון הביעה נכונות להצטרף לתוכנית, תוך כוונה לנסות ולשפר אותה ולהגדיל את הזכויות שיוענקו במסגרתה (ראו, עמ' 79-78 לפרוטוקול מיום 7.3.2024). מכך לא ניתן ללמוד כי התוכנית כפי שהיא הייתה מקובלת על משפחת זלמנסון או מה השינויים שהם היו עשויים לבקש לבצע בה, אולם ניתן ללמוד על הסכמה עקרונית למסגרת הכללית של התוכנית.

  שלישית, משפחת זלמנסון חתמה באפריל 2016 או בסמוך למועד זה על הסכם התכנון, אשר במסגרתו התחייבה לשאת בשכרה של גב' בילסקי בסך של 50,000 ש"ח ואף שילמה מקדמה בסך 5,000 ש"ח (לא כולל מע"מ). יש להניח כי משפחת זלמנסון לא היתה מסכימה לחתום על ההסכם ולהתחייב לשאת בתשלום בסכום משמעותי אילולא הייתה לה כוונה רצינית להצטרף לתוכנית.

  109.בקשר לחתימה על הסכם התכנון, טוען מנהל העיזבון כי במועד החתימה פעל התובע שלא על דעתה של המנוחה. בהקשר זה מציין מנהל העיזבון, כי מהתרשומות שניהלה המנוחה עולה שהיא סברה שאין מקום לתכנון מחדש אלא שעל משפחת זלמנסון להצטרף לתוכנית הקיימת. עוד טוען מנהל העיזבון כי ביום בו חתם התובע על ההסכם בשם המנוחה – 20.4.2016 – הוא השיב לה את כרטיס האשראי שלה לפי דרישתה והוא כבר היה מודע לשינוי המסתמן בעמדתה של המנוחה כלפיו. לטענת מנהל העיזבון, בחתימת ההסכם בשמה של המנוחה ביקש התובע "לקבוע עובדות בשטח". לא זו אף זו, במסגרת ההליך התובע ניסה להסתיר זאת בכך שטען תחילה שההסכם נחתם ביום 31.3.2016, ורק בהמשך התברר כי הוא נחתם ביום 20.4.2016 (ראו לעיל פסקה 103). התובע מכחיש את טענות מנהל העיזבון. התובע מאשר כי הוא חתם על ההסכם בלא שהמנוחה ידעה על כך, אולם לטענתו הוא פעל מכוח ייפוי הכוח שניתן לו ותמיד נהג כך בנוגע להסכמים עם נותני שירות אשר הוא נשא בשכרם. עוד טוען התובע, כי עד קבלת מכתבו של עו"ד זינגר לא העלה על דעתו שבכוונתה של המנוחה להפסיק את ההתקשרות.

  לטעמי, לא הוכח כי התובע חתם על ההסכם מתוך כוונה להספיק לעשות זאת בטרם תיסוג המנוחה מההתקשרות. בהקשר זה יצוין, כי גם אם ההסכם נחתם ביום 20.4.2016 הרי שהוא נערך קודם לכן (ככל הנראה הושלמה עריכתו ביום 31.3.2016, ומכאן התאריך הרשום בראשו), ואין טענה כי במועד עריכתו הייתה לתובע סיבה לחשוד שהמנוחה עומדת להפסיק את ההתקשרות איתו. כך או אחרת, אין למחלוקת זו משמעות רבה. החשיבות של החתימה על ההסכם אינה נוגעת לחתימת התובע עליו בשם המנוחה, אלא לכך שמשפחת זלמנסון ניאותה לחתום עליו. ממילא, גם אם אניח, לצורך הדיון, כי במועד בו נחתם ההסכם היה חשד בליבו של התובע בקשר לעמדתה של המנוחה, אין בכך כדי לגרוע מהמשמעות הראייתית הנודעת לחתימתה של משפחת זלמנסון.

  110.ומכאן לשאלה האם הוועדה המחוזית הייתה מאשרת את התוכנית. בעניין זה אין אינדיקציה ישירה, ולא ניתן גם לדעת האם היו מוגשות התנגדויות כאלו או אחרות לתוכנית. בחוות דעת מדנס נטען כי התוכנית הייתה צפויה לקבל את אישורה של הוועדה המחוזית, וזאת מחמת ארבעה טעמים: האחד, העובדה שהתוכנית קיבלה את אישור הוועדה המקומית, ונטייתה של הוועדה המחוזית לאמץ את עמדתה; השני, העובדה שהתוכנית תואמת את הבנייה האורבנית באזור. בהקשר זה מצביע מר מדנס על כך שבשתי תוכניות סמוכות (התוכנית הדרומית והתוכנית המזרחית, שאושרו כנראה בשנת 2006) אושרה בנייה בצפיפות של 30 יחידות דיור נטו לדונם; השלישי, רמת הציפוף של יחידות הדיור תואמת לתמ"א החלה על האזור; הרביעי, לאור העובדה שההתנגדות לתוכנית 25 נדחתה על ידי הוועדה המחוזית תוך שהמליצה על הגשת תוכנית נפרדת לחלקות של המנוחה, ולאחר מכן הוועדה המקומית דרשה את צירופה של חלקת משפחת זלמנסון, יש להניח שמוסדות התכנון לא היו מערימים קשיים על התוכנית, אשר הוכנה בנתיב שהם התוו לה.

  לטענת מנהל העיזבון אין ממש בנימוקים שהובאו בחוות דעת מדנס. טענתו העיקרית של מנהל העיזבון היא, כי הוועדה המחוזית דחתה התנגדות עצמית שהגישה בוארון בה עתרה להשוואת הזכויות בחלקת המנוחה לאלו של החלקות המזרחית והדרומית, ומכאן שאין בסיס להנחת מר מדנס כי יש מקום להשוות בין החלקות. התובע אינו חולק על כך שהוועדה דחתה את ההתנגדות העצמית שהוגשה במסגרת תוכנית בוארון, אולם לטענתו אין לדעת אם הייתה עושה זאת גם בקשר לתוכנית החלקות המערביות, ומכל מקום הוועדה כן הגדילה את זכויות הבנייה בתוכנית בוארון כך שיעמדו על צפיפות של 26 יחידות דיור לדונם.

  לדעתי, אין משמעות רבה לדחיית ההתנגדות העצמית של חברת בוארון, ככל שהדברים אמורים בהערכת סיכויי האישור של תוכנית החלקות המערביות (תוכנית 47) על ידי הוועדה המחוזית. נכון אני לקבל כי הוועדה המחוזית הייתה דוחה את ההתנגדות העצמית המתוכננת להגדלת זכויות הבנייה כך שהן יעמדו על 30 יחידות דיור לדונם. אולם, אין סיבה להניח בשל כך כי היא לא הייתה מאשרת כלל את התוכנית, בין אם בהתאם לזכויות המקוריות ובין אם בהגדלה מתונה יותר של זכויות הבנייה כך שיעמדו על צפיפות של 26 יחידות לדונם (כפי שנעשה לגבי תוכנית בוארון).

  111.בהינתן שהתוכנית לא הועברה לוועדה המחוזית, ובהיעדר אינדיקציה ברורה לגבי יחסה של ועדה זו לתוכנית, לא ניתן לקבוע כי היא הייתה צפויה להיות מאושרת. עם זאת, מהראיות עולה שלא היו בתוכנית מאפיינים בעייתיים אשר ניתן להצביע עליהם ככאלו שהיו צפויים לגרום להסתייגות מהתוכנית. מנהל העיזבון לא הצביע על מאפיינים כאלו (למעט שאלת היקף זכויות הבנייה, כאמור לעיל) ואף מעדותו של מר שמעון עולה כי לא הייתה בתוכנית בעייתיות שניתן להעריך שהייתה גורמת לאי אישורה (ראו הציטוט לעיל בפסקה 106).

  112.מן האמור עד כה עולה, כי ניתן לקבוע בסבירות גבוהה שהוועדה המקומית הייתה מעבירה את התוכנית לוועדה המחוזית וממליצה לאשרה. עוד ניתן לקבוע כי משפחת זלמנסון הביעה נכונות עקרונית להצטרף לתוכנית, הגם שלא ניתן לדעת אם היא לא הייתה מתנה זאת בתנאים מסוימים ולא ניתן לקבוע כי בסופו של יום היא הייתה חותמת עליה. אשר לוועדה המחוזית, לא ניתן לדעת מה היא הייתה מחליטה ככל שהתוכנית הייתה מועברת אליה, אולם ניתן לקבוע כי לא היו בתכנית מאפיינים שניתן להעריך שהיו מהווים מכשול משמעותי בפני אישורה. התמונה המצטיירת היא, אפוא, כי התוכנית התקדמה היטב והייתה במסלול מבטיח, הגם שהדרך להשלמתה עוד הייתה רחוקה ולא הייתה ודאות כי היא תאושר.

  על רקע כלל האמור עד כה, נפנה לבחון את השאלה האם הייתה המנוחה רשאית לסיים את ההתקשרות עם התובע.

  סיום ההתקשרות עם התובע והשלכותיו

  113.עמדנו לעיל על כך שהמנוחה הייתה רשאית לסיים את ההתקשרות עם התובע בלא לחוב בפיצויי ציפייה, ובלבד שהסיום נעשה בתום לב. לטענת התובע, המבחן שנקבע בפסק דין קורפו דורש כי תהיה ללקוח סיבה אובייקטיבית ומבוססת עובדתית לסיים את ההתקשרות, בין אם כזו הקשורה לשירות הניתן לו ובין אם כזו הקשורה לפרויקט בכללותו. תנאים אלו לא התקיימו במקרה הנוכחי, וממילא סיום ההתקשרות לא היה כדין, והוא זכאי לפיצוי קיום.

  114.דעתי היא כי המנוחה הייתה רשאית לסיים את ההתקשרות עם התובע, בלא שתחוב בפיצויי קיום של כך. אכן, במבט ראשון עולה מפסק הדין בעניין קורפו גישה מצמצמת לגבי האפשרות של הלקוח לסיים את ההתקשרות עם נותן השירות בהיעדר עילת ביטול. לפי גישה זו, הזכות לסיים את ההסכם מותנית בכך שמתקיים אחד משלושה מצבים: יש ללקוח טענות מבוססות עובדתית לחוסר שביעות רצון מהטיפול המקצועי שניתן על ידי נותן השירות; המטרה שלשמה נעשתה ההתקשרות אינה מתקיימת עוד; ההשתחרות מההסכם הכרחית להשגת אותה מטרה (ראו הציטוט מפסקה 20 לפסק הדין בעניין קורפו, המובא לעיל בפסקה 77). נוכח כלל האמור לעיל, דומה שמצבים אלו אינם מתקיימים בענייננו. אולם, כפי שכבר צוין, סבורני כי המבחן שבעניין קורפו אינו ממצה. כפי שנקבע בעניין לוי, יש לערוך איזון בכל מקרה ומקרה לפי נסיבותיו. השאלה המכרעת היא האם בנסיבות העניין הפסקת ההתקשרות עולה כדי חוסר תום לב. על מנת להכריע בשאלה זו יש לבחון ולתת משקל לכלל הנסיבות, לרבות הסיבה שבגינה החליט מקבל השירות לסיים את ההתקשרות, היקף העבודה שביצע נותן השירות, הצפי להשלמת הפרויקט במועד הפסקת ההתקשרות, האם חלו נסיבות שערערו את האמון בין מקבל השירות לבין נותן השירות וכדומה.

  115.בענייננו, צירוף של מספר נסיבות מלמד שהמנוחה הייתה רשאית להפסיק את ההתקשרות עם התובע, בלא שתחוב בפיצויי קיום.

  ראשית, המניע להפסקת ההתקשרות. כפי שצוין לעיל, דומה כי גורם מרכזי להחלטת המנוחה להפסיק את ההסכם עם התובע הוא הדרישות שהעלה במסגרת הסכם 2016. מדובר בדרישות מופלגות ביחס לזכויותיו של התובע לפי הסכם 2002, ונראה כי הדבר היה לצנינים בעיני המנוחה וגרם לפגיעה באמון שרחשה לו. על אובדן האמון ניתן ללמוד גם מההתייחסות לתובע בתרשומות שניהלה המנוחה. התערערות האמון בין הלקוח לבין מי שנותן לו שירות, ובמיוחד כאשר מדובר במערכת יחסים המצריכה מטבעה אמון וביטחון הדדי, היא סיבה לגיטימית להפסקת ההתקשרות. בענייננו, בהתאם להסכם 2002 התובע היה אמור לספק למנוחה שירותים, אשר לפחות חלקם מצריכים אמון ויחסים בין אישיים טובים, כגון ייצוגה של המנוחה מול הרשויות והקבלן, פיקוח על בניית הדירות המיועדות לה וכדומה. בנסיבות בהן נפגע האמון של המנוחה בתובע, הרי שקשה היה לצפות ממנה כי היא תסכים שהוא ימשיך לייצג אותה. ויודגש, הקביעה כי דרישותיו של התובע הביאו להתערערות האמון של המנוחה בו אין משמעותה כי היה פסול בהתנהלותו של התובע או כי דרישותיו לא היו ראויות. התערערות אמון בין הצדדים אינה חייבת להיות כרוכה באשמה של מי מהם. וכאשר האמון נפגע, הרי שפעמים רבות אין מנוס אלא להפריד את הדבקים.

  שנית, השלב בו החליטה המנוחה על סיום ההתקשרות. כפי שנקבע לעיל, במועד זה הפרויקט אומנם היה במצב מתקדם למדי והכיוון נראה מבטיח, אולם אין מדובר בפרויקט שהיה על סף מימוש, בבחינת "הושט היד וגע בו", וסיכויי הצלחתו לא היו ודאיים. כפי שנקבע בעניין לוי, לשאלה היכן היה הפרויקט על הרצף שבין נקודת ההתחלה לנקודת הסיום הצפויה יש חשיבות בבחינת השאלה האם סיום ההתקשרות נעשה בתום לב (ראו הציטוט מפסק הדין לעיל בפסקה 78). בענייננו, לא רק שהשגת התוצאה לא הייתה מובטחת, אלא שגם אם דרכו של הפרויקט הייתה צולחת, הדרך הייתה ארוכה והתוצאה הייתה צפויה להיות מושגת לאחר זמן רב.

  שלישית, היעדר מניע לא ראוי. המנוחה החליטה לסיים את ההתקשרות משיקוליה, אשר ככל הנראה אחד מהם היה אובדן האמון בתובע. אין טענה, ובוודאי שלא ראיה, כי המנוחה פעלה כך מכיוון שהעדיפה התקשרות עם גורם אחר בתנאים כדאיים יותר. בכך שונה ענייננו ממקרה בו הלקוח מעוניין להפסיק את ההתקשרות על מנת לחמוק מתשלום שכר הטרחה המגיע לנותן השירות.

  116.העולה מן האמור, כי הפסקת ההתקשרות על ידי המנוחה אינה עולה כדי חוסר תום לב. ממילא, אין התובע זכאי לפיצויי קיום. לצד זאת, אין ספק כי התובע זכאי לשכר ראוי עבור עבודתו. כאמור לעיל, עשויים להיות מקרים בהם כאשר מופסקת ההתקשרות בהסכם מותנה תוצאה נותן השירות לא יזכה לשכר כלל. זאת, כאשר ההסכם מוצה ונותן השירות נושא באחריות לאי השגת התוצאה, או שיש לפרש את ההסכם כך שנותן השירות נטל על עצמו את הסיכון שבמקרה של מיצוי ההסכם בלא להשיג את מטרתו, גם אם מסיבות שאינן תלויות בו, הוא לא יהיה זכאי לתשלום. בענייננו, כפי שפורט לעיל, לא רק שלא מוצתה האפשרות להשיג את מטרת ההסכם, אלא שבמועד בו בחרה המנוחה להפסיק את ההתקשרות היה הפרויקט במסלול של התקדמות עם סיכויים טובים להצלחה. בנסיבות אלו, זכאי התובע לשכר ראוי עבור העבודה שביצע. השאלה שיש לבחון עתה היא מה שיעורו של השכר הראוי בענייננו.

  קביעת שכר ראוי במקרה של הפסקת חוזה

  117.השאלה מהו השכר הראוי במקרה מסוים טעונה הוכחה, ואינה עניין שבידיעה שיפוטית (עניין ביניש-עדיאל, עמ' 125-124; ע"א 9282/02 יכין חקל בע"מ נ' עו"ד יצחק יחיאל, פ"ד נח(5) 20, 29-28 (2004) ("עניין יכין חקל"); ע"א 261/86 חברת דנו הישראלית נ' הורשפלד, פ"ד מג(1) 160, 166 (1989)). השאלה כיצד יש לקבוע את השכר הראוי מחייבת התייחסות הן לשיטת החישוב והן לגורמים שיובאו בחשבון במסגרת קביעת שיעור השכר בגדרה של השיטה שנבחרה.

  118.בכל הנוגע לשיטת החישוב, בעניין ביניש-עדיאל עמד בית המשפט העליון על האפשרויות השונות (עמ' 126 לפסק הדין):

  "שכר טרחת עורך-דין יכול שייקבע על-פי שיטות שונות: שכר לפי אחוז מסוים משווי העיסקה נושא הטרחה; שכר לפי שעות העבודה שהושקעו בפועל לצורך מתן הטיפול המשפטי; שכר לפי ישיבות בבית-משפט או בבוררות שכר על בסיס חודשי או שנתי ועוד. שיעורו של שכר הטרחה, לפי כל שיטה ושיטה, גם הוא אינו קבוע, אלא תלוי במכלול של גורמים שיש לשקללם".

  למעשה, ניתן לזהות מבין האפשרויות האמורות שתי שיטות מרכזיות לפסיקת השכר הראוי: האחת, פסיקת שכר בשיעור של אחוזים משווי העסקה או הפרויקט ("שיטת האחוזים"); והשנייה, פסיקת שכר לפי היקף העבודה שביצע נותן השירות, וזאת בין אם בסיס החישוב הוא מספר השעות שהושקעו ובין אם הבסיס הוא תקופת העבודה, מספר הישיבות שהתקיימו וכדומה ("שיטת השעות"). כאשר מדובר בהסכם מותנה תוצאה, בדרך כלל יש להניח כי שיטת האחוזים תניב סכום גבוה יותר מאשר שיטת השעות.

  119.השאלה החשובה היא, כמובן, איזו שיטה יש להעדיף במקרה נתון. בענין ביניש-עדיאל דחה בית המשפט העליון את הטענה כי כאשר העסקה לא יצאה אל הפועל אין מקום להתחשב בשאלת היקף העסקה לעניין חישוב השכר הראוי, הגם שנקבע שבמקרה כזה משקלו של שיקול זה יהיה נמוך יותר (עמ' 127 לפסק הדין). באותו עניין קבע בית המשפט כי יש לחשב את שכר הטרחה בהתחשב בהיקף העסקה, הגם שזו לא יצאה אל הפועל, וזאת מן הטעם שהוכח שכך מקובל בסוג כזה של עסקאות (שם). שיקול זה אומץ בפסקי דין נוספים של בית המשפט העליון (ע"א 499/89 רמת אביבים בע"מ נ' ירון, בן-ציון ופריבס, פ"ד מו(4) 586, פסקה 9 (1992); עניין יכין חקל, עמ' 31-29).

  מן האמור עולה, כי פסיקה על פי שיטת האחוזים אפשרית גם במקרה בו הפרויקט בו עוסק ההסכם לא יצא בסופו של יום אל הפועל. במקרה כזה, הפסיקה תיעשה בהתחשב בהערכת שווי העסקה שהייתה צפויה לפי ההסכם. מובן, כי אין הכוונה שנותן השירות יקבל את כל האחוזים שהיה צפוי לקבל אילו היה ההסכם מקוים, שהרי נקודת המוצא היא שהוא אינו זכאי לפיצויי קיום אלא לשכר ראוי. אולם, במסגרת פסיקת השכר הראוי יינתן משקל גם לשווי של הפרויקט שהיה צפוי לצאת לפועל אילו היה ההסכם ממומש.

  120.נתון נוסף שעשויה להיות לו חשיבות בעניין זה הוא מנגנון חישוב שכר הטרחה אשר הצדדים הסכימו עליו במסגרת ההסכם שהופסק. בע"א 3009/21 קלמנסון נ' לוי טילר (8.6.2023) ("עניין קלמנסון") עלתה השאלה מה השכר הראוי לו זכאי עורך הדין שעה שלא ביצע את מלוא העבודה שלשם ביצועה נשכר. באותו עניין, על אף שהצד שכנגד טען שההסכם הופר על ידי עורך הדין, הוא לא ביטל את ההסכם. בית המשפט קבע, כי הבסיס לקביעת שכרו של עורך הדין צריך להיות השכר החוזי (פסקה 3 לפסק הדין):

  "כאשר מוסכם כי שכר הטרחה ישולם על בסיס תוצאות (מה שמכונה 'שכר טרחה מותנה' אוContingency fee) כוונת הצדדים היא כי היקפו של שכר הטרחה לא ייקבע על פי היקף העבודה שהשקיע נותן השירות (כגון מספר שעות העבודה שהשקיע) אלא על פי התוצאות שנבעו מעבודתו (כגון הסכום בו זכה הלקוח בתביעה). כך, כשהדבר מיטיב עם מזמין השירות – לאמור, כשנותן השירות השקיע עבודה מרובה, אך לא העלה מאום. כך גם כשהדבר מיטיב עם נותן השירות – לאמור, כשצמחה למזמין תועלת רבה ביחס להיקף עבודה מצומצם שהשקיע נותן השירות. זוהי חלוקת הסיכונים והסיכויים המוסכמת בין הצדדים (נותן השירות ומקבל השירות), ובהיעדר עילה שבדין להתעלם מהסכמתם (כגון טענה להטעיה או לעושק...) מן הראוי לכבדה ככתבה וכלשונה, גם אם בדיעבד היא מועילה לצד אחד, ומזיקה לצד האחר".

  באותו עניין נקבע כי יש להפחית משכרו של עורך הדין את העבודה שלא ביצע (בין אם כניכוי בגין הפרה ובין אם כחלק מהסכמה חוזית משתמעת להפחתת היקף העבודה), וזאת על ידי הפחתת חלקה היחסי מהשכר המוסכם. היינו, ככל שעורך הדין ביצע למשל 50% מהעבודה, אזי הוא יקבל 50% מהשכר המוסכם. בית המשפט העליון הדגיש, כי תוצאה זו נובעת מכך שההסכם לא בוטל, וממילא הזכות לשכר ראוי היא זכות חוזית. אילו היה ההסכם מבוטל מחמת הפרה, אזי הזכות לשכר ראוי הייתה עשויה לקום מכוח השבה לפי סעיף 9 לחוק התרופות, ובמקרה כזה השכר לא היה נקבע בהכרח על פי הקריטריון החוזי (פסקה 7 לפסק הדין).

  121.מעניין אדלסון עולה, אם כן, שכאשר פסיקת השכר נעשית על בסיס חוזי, אזי ישנה חשיבות לדרך בה הצדדים בחרו לתמחר את העבודה. ולענייננו, ככל שהמנגנון החוזי המוסכם הוא לפי שיטת האחוזים, אזי יש בכך משום שיקול לטובת קביעת השכר הראוי החוזי בהתחשב במנגנון זה. אכן, ישנו הבדל מהותי בין עניין קלמנסון לבין ענייננו, שכן בעניין קלמנסון עבודתו של נותן השירות הניבה תוצאה, ואילו בענייננו לא הוכח שהייתה לעבודתו של התובע תרומה לתוכנית שאושרה בסופו של יום (ראו לעיל פסקה 61). כאשר העבודה הניבה תוצאה הרי שלכאורה לא קיים קושי לפסוק לנותן השירות שכר ראוי בהתאם לנוסחה המוסכמת ובהתחשב בחלק העבודה שבוצעה, שכן מקבל השירות קיבל תמורה בפועל עבור השכר שהוא משלם. לעומת זאת, כאשר העבודה לא הניבה תוצאה, הרי שהשכר שנפסק ישולם על אף שהמשלם כלל לא נהנה מהעבודה. יחד עם זאת, כאמור לעיל גם בפסיקת שכר ראוי כאשר ההסכם לא יצא אל הפועל ניתן להתחשב בשווי הצפוי של העסקה או הפרויקט נושא ההסכם. לפיכך, סבורני שהקביעה העקרונית בעניין קלמנסון, לפיה כאשר הבסיס לפסיקת השכר הראוי הוא חוזי יש לתת משקל לשיטת התשלום שהצדדים קבעו, יפה גם לענייננו, וזאת בהתאמות ובשינויים המחויבים.

  122.מלבד השיקולים האמורים, נראה שיש לייחס משקל גם לשאלה מהי נקודת הזמן בה הופסקה ההתקשרות. ככל שההתקשרות הופסקה בשלב מוקדם יחסית, כאשר נותן השירות לא הספיק לבצע עבודה רבה והשלמת הפרויקט כלל אינה באופק, הרי שסביר יותר כי הוא יסתפק בתשלום עבור שעות העבודה שהשקיע. אולם, ככל שנותן השירות ליווה את הפרויקט זמן רב יותר והביא אותו לשלב מתקדם יותר, יש ליתן משקל נכבד יותר לציפייה שלו כי שכר טרחתו ייגזר משווי הפרויקט, תוך התחשבות בנוסחה שנקבעה בהסכם.

  בנוסף, נראה שיש לתת משקל מסוים גם לשאלה מה היו נסיבות הפסקת ההסכם. ככל שהיה יותר צידוק לסיום ההסכם – בין אם מחמת אילוצים חיצוניים ובין אם מחמת התנהלותו של נותן השרות (גם אם אינה עולה כדי הפרה של ההסכם) – אזי יהיה בכך משום שיקול לטובת פסיקת שכר ראוי על הצד המתון, לרבות העדפה במקרים המתאימים של שיטת השעות. לעומת זאת, כאשר ההצדקה האובייקטיבית לסיום ההסכם הייתה חלשה, והיא נובעת בעיקרה מהעדפה של מקבל השירות – אזי גם אם אין בכך משום חוסר תום לב המצדיק פסיקת פיצויי ציפייה, דומה שהדבר עשוי להצדיק גישה נדיבה יותר בכל הנוגע לפסיקת השכר הראוי, לרבות לעניין העדפת שיטת האחוזים כאשר היא מיטיבה עם נותן השירות.

  123.בין אם תיבחר שיטת השעות ובין אם תיבחר שיטת האחוזים, יש לקבוע מהו שיעור השכר שנותן השירות יהיה זכאי לו. בעניין זה נקבע בפסיקה כי "שיעורו של שכר הטרחה, לפי כל שיטה ושיטה, גם הוא אינו קבוע, אלא תלוי במכלול של גורמים שיש לשקללם. בין הגורמים המשפיעים על קביעת שיעורו של השכר, ניתן למנות שיקולים כגון: היקף העיסקה שבה מדובר, היקף העבודה המשפטית שבוצעה בפועל, מידת מורכבותה, סוג העבודה - טכנית ושיגרתית או יצירתית ומקורית, טיפול עבור לקוח קבוע או מקרי, הכישורים, הוותק ומעמדו של עורך הדין, וכן המוניטין שיצא לו כמומחה בנושא... בתחום האזרחי יש לקחת בחשבון גם את התוצאות שהושגו" (עניין ביניש-עדיאל, עמ' 127-126).

  על רקע האמור, נבחן מהו השכר הראוי במקרה דנא.

  השכר הראוי במקרה הנוכחי

  124.בחוות דעת מדנס, שהוגשה מטעם התובע, הוצגו שלוש שיטות אפשריות לחישוב השכר הראוי: חלקיות התמורה ההסכמית (היינו, אחוזים מהתמורה החוזית); שכר כמנהל פרויקט; ואומדן שעות העבודה. נפרט.

  חלקיות התמורה ההסכמית: לגישת המומחה, התובע ביצע 75% מהיקף העבודה שהתחייב לבצע בהסכם 2002. לפי חוות הדעת השמאית שהגיש התובע (חוות דעת מסילתי) שווי הדירות שהיה התובע זכאי לקבל לפי הסכם 2002 עומד על 10,970,000 ש"ח, ולפיכך הוא זכאי לפי חלופה זו לשכר בסך 8,227,500 ש"ח.

  שכר כמנהל פרויקט: לטענת המומחה, מקובל לשלם למנהל פרויקט שכר בשיעור של 3.5% משווי הפרויקט. בענייננו, בהתחשב במספר הדירות שהיו אמורות להיבנות לפי תוכנית 47 (תוכנית החלקות המערביות), שווי הפרויקט הוא לפחות 113,550,000 ש"ח. 3.5% מסכום זה עומדים על 3,974,250 ש"ח, אולם מכיוון שהתובע לא ביצע את כל העבודה יש לזכותו ב-75% מסכום זה, היינו בסך של 2,980,000 ש"ח בתוספת מע"מ, וזאת בנוסף להחזר ההוצאות שהוציא.

  שכר לפי שעות: לשיטת המומחה, טענות התובע כי השקיע כ-5,500 שעות עבודה בפרויקט וכי עלות של שעת עבודה היא כ-500 ש"ח בתוספת מע"מ – סבירות בהחלט. לפי שיטת חישוב זו, זכאי התובע לתשלום בסך 2,750,000 ש"ח בתוספת מע"מ, וזאת בנוסף להחזר ההוצאות שהוציא.

  125.אעיר, כי בכתב התביעה טען התובע בכל הנוגע לשכר ראוי רק לחלופה של שכר על פי שעות. אולם, התובע כן טען שהוא זכאי לשכר בהתחשב בתמורה המוסכמת, גם אם לא סיווג זאת תחת המשבצת של שכר ראוי. מכל מקום, בשלב הראיות ובסיכומים התובע טען לחלופות האמורות כחלק מהשכר הראוי, ולא נטען שיש בכך משום הרחבת חזית. משכך, אין מניעה להידרש לשאלת קביעת השכר הראוי גם לא תחת חלופת השעות. עם זאת, כפי שאפרט להלן, יש משמעות לסכום הכולל שנתבע בכתב התביעה תחת חלופת השכר הראוי.

  126.בחוות דעת לוטנר, שהוגשה מטעם מנהל העיזבון, נטען כי השיטה הראשונה (שיטת חלקיות התמורה ההסכמית) אינה רלוונטית, שכן בסופו של יום לא הושגה התוצאה. לצד זאת, טוען המומחה כי אין בסיס לטענה שהתובע ביצע 75% מהעבודה שהתחייב לבצע לפי הסכם 2002. עוד מציין המומחה, כי אין בסיס לחלופה הנטענת של תשלום לפי שעות, הן בשל כך שבתביעה לפי חלופה זו יש להגיש פירוט שעות, והן בשל כך שההערכה של 5,500 שעות אינה סבירה בעליל.

  לשיטת המומחה מטעם מנהל העיזבון, בנסיבות ענייננו, בהן מדובר בהסכם מותנה תוצאה אשר לא התממשה, אין התובע זכאי לשכר ראוי כלל. אולם, ככל שייקבע שיש לו זכות לשכר ראוי, הרי שיש לאמוד את השכר בהתאם לשני "כובעים" שחבש התובע, כעולה מההתחייבויות שנטל על עצמו במסגרת הסכם 2002: הכובע התכנוני – הכנת התב"ע והבאתה לאישור; והכובע הביצועי – ניהול ופיקוח על בניית הפרויקט.

  בכל הנוגע לכובע הביצועי, סבור המומחה כי השכר הראוי ביחס לכלל העבודה עומד על 2.8% מעלות הבנייה של הפרויקט (ולא משוויו), כאשר 2% יש לייחס לפיקוח על הבנייה ו-0.8% לפעולות שקדמו לבנייה. בענייננו העבודה כלל לא התחילה, וגם רוב הפעולות שקודמות לבנייה לא בוצעו. לגישת המומחה, ניתן לקבוע, בהערכה נדיבה, כי בוצעו 25% מפעולות ההכנה לבנייה, מה שמזכה את התובע בשכר בשיעור של 0.2% מעלות בניית הפרויקט. עלות הבנייה מוערכת בסך של 36,000,000 ש"ח, מתוכם יש לייחס למנוחה שני שליש, כך שבסיס החישוב צריך לעמוד על 24,000,000 ש"ח. התובע זכאי ל-0.2% מסכום זה, היינו לסך של 48,000 ש"ח.

  בכל הנוגע לכובע התכנוני, לשיטת המומחה השכר המקובל במקרה כזה הוא 1% מעלות הבנייה. אולם, בענייננו אף אחת מהתב"עות שהתובע היה מעורב בהכנתן לא אושרה. המומחה העריך את הטרחה של התובע בליווי ההכנה של התב"עות בסכום של 50,000 ש"ח, כאשר שני שליש מסכום זה אמור להיות מיוחס למנוחה (33,000 ש"ח בתוספת מע"מ). על האמור יש להוסיף את הסכום ששילם התובע לגב' בילסקי בשמה של המנוחה, כ-49,000 ש"ח, וכן את חלקה של המנוחה בהוצאות שבהן נשא התובע בשיעור של 16,000 ש"ח (לגבי חלק מההוצאות סבור המומחה כי מדובר בהוצאות שוטפות הנכללות בשכר המתקבל עבור העבודה). סך הכול סבור המומחה שיש לפסוק לתובע בגין עבודתו בקשר לתכנון התב"ע סך של 98,000 ש"ח (כולל החזר הוצאות).

  הנה כי כן, לשיטת המומחה מטעם מנהל העיזבון, השכר הראוי אשר לו זכאי התובע, ככל שהוא זכאי לו, עומד על סך של 152,000 ש"ח כולל מע"מ, וזאת לרבות בגין החזר הוצאות.

  127.שתי החלופות הראשונות שמציע מומחה התובע נותנות משקל לפרויקט שהיה אמור לצאת לפועל, בעוד שעמדתו של המומחה מטעם מנהל העיזבון היא שאין לתת לכך משקל. השאלה הראשונה המצריכה הכרעה היא, אם כן, מהו הבסיס שלפיו יש לחשב את שכרו של התובע. סבורני שבנסיבות המקרה, ובהתאם למבחנים שפורטו לעיל, יש הצדקה לפסוק את שכרו של התובע תוך התחשבות בהיקף הפרויקט ובשכר שהיה התובע מיועד לקבל אילו היה ההסכם יוצא אל הפועל והפרויקט היה מושלם (היינו, לפי שיטת האחוזים).

  אכן, בסופו של יום ההסכם הופסק על ידי המנוחה, והפסקת ההסכם הייתה כדין. אין מדובר בהפרת חוזה, והתובע אינו זכאי לפיצויי קיום. אולם, בנסיבות העניין בבואנו לבחון מהו השכר הראוי שיש לפסוק לתובע אין מקום להתעלם מאופיה של ההתקשרות בין הצדדים ומסוג התגמול שעמד ביסודה. לדעתי, מספר נסיבות חוברות יחדיו ומצדיקות פסיקת שכר ראוי המתחשב בהיקפו של הפרויקט אשר היה מטרת ההתקשרות ובתמורה שהיה התובע זכאי לקבל אילו היה ההסכם מתממש.

  ראשית, נוסחת התגמול אשר הצדדים הסכימו עליה. לפי הסכם 2002, התמורה אשר התובע היה זכאי לה היא תלוית תוצאה. התובע נטל על עצמו את הסיכון כי אם הפרויקט ייכשל הוא לא יקבל שכר כלשהו. הצד השני של הסיכון – הסיכוי – הוא כי אם הפרויקט יצליח התמורה שיקבל התובע תהיה בהתאם, ולא תיגזר רק מהשכר המקובל עבור העבודה שבוצעה בפועל. משעה שהפרויקט לא נכשל מסיבות חיצוניות אלא מחמת החלטה של המנוחה להפסיק את ההתקשרות עם התובע, יש הצדקה להתחשב בנוסחת השכר המוסכמת, אשר מביאה לידי ביטוי גם את הסיכוי הטמון בהסכם.

  שנית, ההשקעה של התובע בפרויקט. התובע היה מעורב בטיפול בעניינם של המקרקעין החל משנת 1992, ומשנת 2002 פעל תחת הסכם בכתב. כפי שפורט לעיל בהרחבה, התובע טיפל בפרויקט במשך שנים ארוכות, אשר במהלכן נבחנו וקודמו מתווים שונים אשר בסופו של יום לא הבשילו. לשם ביצוע עבודתו הפעיל התובע את מומחיותו כמי שעוסק בתחום של תכנון הנדסי וייזום וניהול של פרויקטים (וראו עדותו של מר שמעון בעמ' 58 לפרוטוקול מיום 7.3.2024, המאשר כי התובע היה פעיל בתחום במשך שנים רבות). יתרה מזו, התובע אף השקיע מכספו יותר מ-100,000 ש"ח לצורך קידום הבנייה על המקרקעין. לעובדה זו יש חשיבות לא מעטה, שכן היא מלמדת על כך שהיו ביחסים בין הצדדים קווים של מעין שותפות בכל הנוגע לקידום הפרויקט.

  שלישית, כמפורט לעיל, לא נמצא שיש לתובע אחריות להתמשכות הטיפול בעניינם של המקרקעין או לכך שהתוכניות הראשונות לא הבשילו. התובע לא הפר את ההסכם ולא הוכח שנפל דופי באופן טיפולו בפרויקט לאורך השנים או שהטיפול בפרויקט לקה בהתרשלות או בחוסר מקצועיות מצידו.

  רביעית, מצב הפרויקט במועד סיום ההסכם. כאשר הופסקה ההתקשרות עם התובע היה הפרויקט בשלב מתקדם למדי, ובמסלול התקדמות חיובי. כפי שפורט לעיל, התוכנית הרלוונטית (תוכנית החלקות המערביות) אושרה למעשה על ידי הגורמים הרלוונטיים בוועדה המקומית, משפחת זלמנסון הביעה נכונות עקרונית להצטרף לתוכנית והיו סיכויים טובים שהיא תאושר גם על ידי הוועדה המחוזית. הגם שהצלחתה של התוכנית לא הייתה ודאית, הרי שהכיוון שהסתמן היה מבטיח.

  חמישית, הסיבה שבגינה הופסקה ההתקשרות עם התובע. שאלה זו יש לבחון הן ביחס לנסיבות החיצוניות הקשורות לפרויקט והן ביחס להתנהלות שבין התובע לבין המנוחה.

  בכל הנוגע לנסיבות הקשורות לפרויקט, הרי שכאמור לעיל קשה למצוא סיבה ממשית להפסקת ההתקשרות. אין מדובר במקרה בו הפרויקט התבטל או שהגשמתו בהתאם למתווה שבעניינו נחתם ההסכם הפכה להיות בלתי אפשרית או אף פחות כדאית. אדרבה, במועד הפסקת ההתקשרות הסתמן כי הפרויקט מתקדם בכיוון חיובי. עוד אציין, הגם שמדובר בחוכמה שבדיעבד, כי בהליך הנוכחי דומה ששני הצדדים מסכימים כי הפרויקט שנבחר בסופו של יום – תוכנית בוארון – לא היטיב עם המנוחה (לפי חוות דעת מדנס, התמורה שהמנוחה צפויה לקבל במסגרת תוכנית בוארון נמוכה משמעותית מזו שהייתה צפויה לקבל לפי תוכנית החלקות המערביות, ומנהל העיזבון נקט הליך משפטי לביטול ההסכם עם בוארון בטענה שהוא עולה כדי עושק כלפי המנוחה).

  אשר לנסיבות הקשורות לתובע: כאמור לעיל, לא מצאנו שהתובע הפר את ההסכם או שהייתה התנהלות לא מקצועית מצידו. כפי שפורט לעיל נראה כי החלטת המנוחה התקבלה, בין היתר, על רקע הדרישות שהעלה התובע במסגרת המשא ומתן על הסכם 2016 ואובדן האמון שהיא חשה כלפיו עקב כך. ואכן, במסגרת המשא ומתן העלה התובע דרישות מופלגות ביחס לזכויותיו לפי הסכם 2002, וניתן להבין את הסתייגותה של המנוחה כתוצאה מכך. עם זאת, הייתה זו זכותו של התובע להעלות את דרישותיו במסגרת משא ומתן. לא נטען, ובוודאי שלא הוכח, כי התובע התנה את המשך טיפולו בפרויקט בכך שדרישותיו יתקבלו. אין ספק שהמנוחה הייתה רשאית להבהיר לתובע כי אינה מסכימה לדרישותיו, ובמקרה כזה אילו היה התובע מתעקש להתנות את המשך טיפולו בקבלת דרישותיו ספק אם היה זכאי לשכר כלשהו. אלא שלא כך היה.

  לצד זאת, כפי שפורט לעיל (פסקה 48), בנסיבות שנוצרו החל מאשפוזה של המנוחה בספטמבר 2015, ונוכח מעורבותו של התובע בעניינים הקשורים לבריאותה ולרווחתה, מן הראוי היה שהמשא ומתן על הסכם 2016 לא היה מנוהל רק בין התובע לבין המנוחה, אלא היה מעורב בו גורם מטעם המנוחה (כגון עורך דין) אשר היה דואג לאינטרסים שלה. בנסיבות אלו, דומה כי יש טעם לפגם מסוים באופן ניהול המשא ומתן על ידי התובע. עם זאת, אין כל הוכחה כי התובע ניצל לרעה את מצבה של המנוחה או הפעיל עליה לחצים פסולים, ובפועל המנוחה ידעה לעמוד על שלה, פנתה לייעוץ והחליטה לא לחתום על הסכם 2016. בנסיבות אלו, אין די בטעם לפגם שנמצא באופן ניהול המשא ומתן על מנת לייחס לתובע "אשם" בכל הנוגע להפסקת ההתקשרות. מכל מקום, אין בכך כדי להטות את הכף לטובת אימוץ סטנדרט שכר ראוי המתייחס רק לשעות העבודה, ומתעלם מהפרויקט שעמד על הפרק ומחלוקת הסיכונים והסיכויים שנעשתה במסגרת ההסכם, כאשר שאר השיקולים תומכים בפסיקת השכר תוך התחשבות בנתונים אלו.

  128.נוכח כלל הנסיבות האמורות, בהצטרפן יחדיו, סבורני שיש מקום לפסוק לתובע שכר ראוי לפי שיטת האחוזים. נוכח האמור, איני רואה צורך להיכנס למחלוקת בין המומחים לגבי גובה השכר הראוי ככל שהייתה מאומצת חלופת השעות. אסתפק אפוא בשתי הערות: האחת, טענת התובע כי היקף עבודתו עומד על 5,500 שעות נעדרת עיגון כלשהו ואינה נראית סבירה. השנייה, טענת מנהל העיזבון שהשכר הראוי במקרה הנוכחי עומד על 152,000 ש"ח, כולל החזר הוצאות, משמעותה שלמעשה התובע לא יזכה בשכר ממשי עבור עבודתו, ודומה שהיא ממחישה עד כמה שיטה זו אינה מתאימה למקרה הנוכחי.

  129.הנה כי כן, יש לגזור את שכרו הראוי של התובע תוך התחשבות בשווי הפרויקט ובשכר שהוא היה אמור לקבל אילו היה ההסכם יוצא אל הפועל. השאלה אליה יש להידרש עתה היא מהו בסיס החישוב הראוי ומהם האחוזים המתאימים. לכאורה, ניתן היה לראות את התמורה שהיה אמור התובע לקבל לפי הסכם 2002 כנקודת התייחסות, אשר יש להתחשב בה ולגזור ממנה את השכר הראוי. אולם, בנסיבות המקרה הדבר מעורר קושי הנובע מהשילוב בין דרך קביעת התמורה בהסכם 2002 לבין חוסר הוודאות לגבי החלק שיקבל עזבון המנוחה במקרקעין לאחר שתתבצע הבנייה. נסביר את הדברים.

  הסכם 2002 קובע את שכרו של התובע במספרים מוחלטים (שלוש דירות), ולא כאחוזים משווי הפרויקט או מחלקה של המנוחה. ככל שנגזור את שכרו הראוי של התובע מהתמורה שהוא זכאי לה לפי הסכם 2002, יתקבל אפוא מספר מוחלט. אולם, בשלב זה לא ברור מה יהיו הזכויות שיקבל עזבון המנוחה בבנייה שתתבצע על המקרקעין. לפי ההסכם עם בוארון, המנוחה זכאית ל-20% נטו מהבנייה. במסגרת תוכנית בוארון אושרה בנייה של 35 יחידות דיור. לפיכך, עזבון המנוחה אמור לכאורה לקבל שבע דירות. אולם, לטענתו של עו"ד זינגר הוא זכאי לפי ההסכם שלו עם המנוחה לשתי דירות, וככל שטענתו תתקבל יירד חלקה של המנוחה לחמש דירות. במסגרת התביעה נגד בוארון ונגד עו"ד זינגר טוען מנהל העיזבון כי יש לבטל את ההסכמים עם בוארון ועם עו"ד זינגר. לפי חוות דעת מומחה שהגיש מנהל העיזבון בהליך זה (חוות הדעת הוכנה במסגרת ההליך בבית המשפט למשפחה וצורפה כנספח 16 לתצהיר מנהל העיזבון), החלק ההוגן והראוי של המנוחה בפרויקט אמור לעמוד על 27% נטו. ככל שתתקבל עמדתו של מנהל העיזבון, הרי שחלקו של עזבון המנוחה יעמוד על 9.45 דירות (27% מ-35 דירות).

  משמעות הדברים היא, כי ככל שהשכר הראוי ייגזר כאחוזים מהתמורה לפי הסכם 2002, או אף משווי הפרויקט שעל הפרק, הרי שלא ניתן יהיה לדעת מה היחס בין השכר לבין הזכויות שיקבל עזבון המנוחה, שכן אלו תלויות בתוצאות ההליך נגד בוארון ועו"ד זינגר. אולם, לשאלה מה החלק שיישאר בידי עזבון המנוחה לאחר תשלום שכרו של התובע ישנה חשיבות בכל הנוגע לבחינת השאלה מהו שיעור השכר הראוי וההוגן. זאת, שכן ככל שעסקינן בקביעת שכר לפי אחוזים, הרי שישנה משמעות לא רק לתמורה המוחלטת שיקבל נותן השירות, אלא גם לשאלה מהו חלקה היחסי בהשוואה לחלק שנותר בידי מקבל השירות.

  130.בדיון הצפתי בפני הצדדים את הקושי האמור, והם התייחסו לכך בסיכומיהם. לשיטת התובע, לא מתעורר כל קושי, שכן יש לצאת מנקודת הנחה שחלקו של עזבון המנוחה בפרויקט בוארון יעמוד על השיעור שלשיטת מנהל העיזבון הוא ראוי והוגן. כלומר, לגישתו של התובע אין חוסר ודאות לגבי החלק שיקבל עזבון המנוחה. בהקשר זה מוסיף התובע, כי החלק שהייתה המנוחה אמורה לקבל בפרויקט חסון קטן יותר, במספרים מוחלטים, מהחלק הצפוי של עזבון המנוחה בפרויקט בוארון. ממילא, יהיה אשר יהיה השכר הראוי שייפסק לתובע, החלק היחסי של השכר ביחס לזכויות העיזבון בפרויקט בוארון יהיה קטן מהחלק היחסי של אותו שכר ביחס לזכויות המנוחה בפרויקט חסון, אילו זה היה יוצא אל הפועל. נפרט את הדברים.

  התמורה היחסית בהשוואה לחלקה של המנוחה בפרויקט חסון: תוכנית 25, אשר קודמה במסגרת פרויקט חסון, כללה 113 יחידות דיור. המנוחה הייתה אמורה לקבל 2/7 מיחידות הדיור (בהינתן שהמקרקעין שלה כוללים שני דונם מתוך השבעה בהם עוסקת התוכנית), כלומר כ-32 יחידות. במסגרת הסכם הקומבינציה חלקה של המנוחה היה אמור להיות 27%, וזאת על פי מקדם הקומבינציה שלטענת מנהל העיזבון במסגרת התביעה נגד בוארון (הנתמכת בחוות דעת שהגיש באותו הליך) הוא מקדם הוגן וראוי בעסקת נטו. כלומר, חלקה של המנוחה נטו אמור היה לעמוד על 8.7 דירות, מתוכן היה התובע זכאי לשלוש – היינו, כ-34.5%.

  יצוין, כי מנהל העיזבון אינו מתייחס בסיכומיו לטענות אלו, וממילא אינו חולק עליהן. יחד עם זאת, יש לציין כי החישוב מניח מספר הנחות שאינן ודאיות, כגון כי חלקה נטו של המנוחה במסגרת ההסכם עם חסון אכן היה צפוי להיות 27% או כי המאפיינים של שלוש הדירות המגיעות לתובע לפי הסכם 2002 (אחת גדולה ושתיים קטנות) מייצגים את התמהיל של כלל הדירות שהייתה המנוחה מקבלת (שכן אחרת יש בכך כדי להשליך, לכאן או לכאן, על היחס בין התמורה של התובע לבין זכויותיה של המנוחה). מכל מקום, הגם שהחישוב שמוצע על ידי התובע אינו נותן תמונה מדויקת, הוא מספק מושג כללי לגבי היחס בין התמורה לה היה זכאי התובע לפי הסכם 2002 לבין חלקה הצפוי של המנוחה בפרויקט חסון.

  התמורה היחסית בהשוואה לחלקו של עזבון המנוחה בפרויקט בוארון: לגישת התובע, במסגרת הסכם בוארון אמורה המנוחה לקבל 9.45 דירות, וזאת בהתאם לעמדת מנהל העיזבון לגבי שיעור התמורה הראוי נטו (27%), ובהינתן טענתו כי אין מקום להקצות חלק מהזכויות לעו"ד זינגר. בהתחשב בכך, החלק שהתובע אמור לקבל לפי הסכם 2002, שלוש דירות, עומד על כ-31%. מכאן טענת התובע כי גם אם שכרו ייפסק במספרים מוחלטים, הרי שחלקו היחסי ביחס לזכויות עזבון המנוחה בפרויקט בוארון צפוי להיות נמוך יותר מהחלק היחסי שהיה אמור לקבל ביחס לזכויות המנוחה בפרויקט חסון (ככל שהשכר יעמוד על מלוא התמורה לפי הסכם 2002 – 31% לעומת כ-34.5%).

  131.עמדתו של התובע נשענת על הטענה כי אין חוסר ודאות לגבי חלקו של עזבון המנוחה בפרויקט בוארון, וזה צפוי לעמוד על 9.45 דירות. אולם, בעמדה זו קיים קושי יסודי, שכן היא מתעלמת מכך מכך שלפי ההסכם עם בוארון החלק נטו של המנוחה עומד על 20% (ולא 27%) ולפי ההסכם עם עו"ד זינגר הוא אמור לקבל שתי דירות. מנהל העיזבון אומנם מנסה לשנות מצב דברים זה במסגרת התביעה נגד בוארון ונגד עו"ד זינגר, אולם בשלב זה לא ניתן לדעת אם הדבר יעלה בידו. ככל שיידחו טענותיו של מנהל העיזבון, יעמוד חלקו של עזבון המנוחה על חמש דירות בלבד (20% מ-35 דירות, פחות שתי דירות), מה שיעמיד את התמורה לפי הסכם 2002 (שלוש דירות) על 60% מזכויות העיזבון (ככל שתמהיל דירות התמורה יהיה זהה לתמהיל הדירות שיקבל העיזבון). התובע ער לכך כמובן, אולם לטענתו אין להביא נתונים אלו בחשבון, שכן הוא אינו אחראי להסכמים של המנוחה עם בוארון ועם עו"ד זינגר, הסכמים שלגישת מנהל העיזבון עצמו הם מקפחים ולא הוגנים.

  עמדת התובע אינה מקובלת עלי. אילו היה התובע זכאי לפיצויי קיום ייתכן שניתן לומר כי השאלה מה יישאר בידיה של המנוחה (או עזבונה) לאחר שהוא יקבל את חלקו אינה מעניינו. אולם, מסקנתנו היא שהתובע אינו זכאי לפיצויי קיום, כי אם לשכר ראוי. במסגרת חישוב השכר הראוי, ונוכח קביעתנו כי יש לפסוק אותו לפי שיטת האחוזים, יש להביא בחשבון את מכלול הנסיבות, לרבות הזכויות שיישארו למנוחה (או לעזבונה) לאחר תשלום השכר הראוי. כפי שנקבע לעיל, המנוחה הייתה רשאית להפסיק את ההתקשרות עם התובע, ולהתקשר עם גורם אחר. בין אם החלטה זו הייתה נבונה ובין אם לאו, אין הצדקה להתעלם ממנה במסגרת פסיקת שכרו הראוי של התובע (והשוו, עניין פינצ'וק, פסקה 57).

  132.אי הוודאות השוררת בשלב זה לגבי החלק שעזבון המנוחה יקבל במקרקעין הבנויים היא מהותית, שכן הפער בין מצב בו יתקבלו טענות מנהל העיזבון (ועזבון המנוחה יזכה ל-9.45 דירות) לבין מצב בו לא יתקבלו טענותיו (והעיזבון יזכה ל-5 דירות) עומד על כמעט פי שניים. אין בידי כלים להעריך את סיכויי ההליך בתביעה נגד בוארון וממילא אין אפשרות לשקלל נתון זה במסגרת פסיקת השכר הראוי. לפיכך, סבורני כי לא ניתן לפסוק את שכרו הראוי של התובע במספרים מוחלטים, ואין מנוס אלא לקבוע את שכרו הראוי על ידי מתן סעד הצהרתי הקובע כי הוא יהיה זכאי לחלק מסוים, באחוזים, מהחלק שיקבל עזבון המנוחה במקרקעין הבנויים בסופו של יום (וזאת בסייג מסוים שיפורט להלן). אין מדובר בשיטה אידיאלית, שכן משמעותה שדרכיהם של הצדדים לא ייפרדו לאחר מתן פסק הדין, ואף עשויות להתעורר בהמשך שאלות שונות, כגון האם על התובע להשתתף בהוצאות מסוימות ככל שיהיו בקשר למקרקעין, האם יש לו זכות להביע דעה ולהשפיע על נושאים שיעמדו על הפרק, וכדומה. אולם, בנסיבות העניין, ובהינתן שחלקה של המנוחה בבנייה שתתבצע לוט בשלב זה בערפל, איני רואה דרך אחרת לפסוק את שכרו הראוי של התובע, אשר לא יהיה בה משום גרימת עוול לאחד מהצדדים.

  133.ומכאן לשאלה מהם האחוזים שיש לפסוק. התובע טוען כי הוא ביצע 75% מההתחייבויות שנטל על עצמו במסגרת הסכם 2002, ולשיטתו יש לפסוק לו 75% מהשכר שהיה אמור לקבל לפי הסכם זה. לפי גישה זו, התובע זכאי לכ-26% מהחלק שיקבל עזבון המנוחה במקרקעין הבנויים, וזאת בהינתן שכאמור לעיל בסיס החישוב (המאה אחוז) הוא 34.5%. לא ניתן לקבל את גישת התובע. ראשית, הטענה לגבי אחוז הביצוע מתייחסת לפעולות שנדרש היה לבצע ביחס לפרויקט חסון, אולם בסופו של יום פרויקט זה לא יצא אל הפועל; שנית, אף ביחס לפרויקט חסון, הטענה לביצוע של 75% נראית מופרזת, בהינתן שעדיין לא נכרת הסכם בין המנוחה לבין חברת חסון והבנייה בפרויקט כלל לא החלה; שלישית, בהינתן שבסופו של יום העבודה לא הניבה למנוחה תועלת, אין מקום לגזור את השכר הראוי רק בהתחשב באחוז הביצוע. לגישה כזו היה מקום אילו העבודה הייתה מניבה תוצאה וענייננו היה רק בשאלה מהו האחוז שיש לנכות בגין החלק מהעבודה שלא בוצע (כמו במקרה שנדון בעניין קלמנסון). אולם, מקום בו העבודה לא הניבה תוצאה, אחוז הביצוע הוא רק אחד ממכלול השיקולים שיש להביא בחשבון בקביעת השכר הראוי (השוו, עניין ביניש-עדיאל, עמ' 127).

  134.בבואנו לקבוע את שיעור שכרו הראוי של התובע יש להביא בחשבון מכלול של גורמים הקשורים להיקף העסקה, לעבודה שבוצעה, לזהות המבצע ולתוצאות העבודה (ראו הציטוט מעניין ביניש-עדיאל לעיל בפסקה 123). ביישום לענייננו, יש להביא בחשבון את השיקולים הבאים:

  היקף העבודה: העבודה על הפרויקט השתרעה על פני שנים רבות, אשר במהלכן חלו מספר שינויים במתווים בהם קודם הפרויקט, מה שהצריך כל פעם "להניע מחדש" את המאמצים שהושקעו בו. כאמור לעיל, לא נמצא שיש לתובע אחריות להתמשכות הפרויקט או לשינויים שחלו בו. כפי שפורט לעיל בהרחבה, התובע ביצע פעולות מגוונות לצורך קידום הבנייה על המקרקעין, לרבות בחינת מתווים אפשריים, קידום תוכניות, ניהול משא ומתן עם קבלנים, שכירת אנשי מקצוע, פגישות עם גורמים בוועדה המקומית וכדומה. כמו כן, יש להביא בחשבון את העובדה שהתובע השקיע סכום משמעותי מכספו לצורך קידום הפרויקט. לצד זאת, מהראיות לא ניתן ללמוד מה היה היקף הזמן שהושקע על ידי התובע, וכאמור לעיל הטענה להשקעה של 5,500 שעות נעדרת עיגון כלשהו.

  סוג העבודה ומורכבותה: התובע עוסק בתחום של תכנון הנדסי וייזום וניהול של פרויקטים. כלומר, העבודה שהתובע ביצע הייתה בתחום מומחיותו ומקצועיותו. כמו כן, לא נמצא ממש בטענות לפיהן התובע פעל בהתרשלות או בחוסר מקצועיות.

  מצב הפרויקט ותוצאות העבודה: יש להביא בחשבון שכאשר הופסקה ההתקשרות עם התובע, הפרויקט אומנם היה במסלול חיובי, אולם הצלחתו לא הייתה ודאית ובכל מקרה הוא לא היה קרוב לסיומו. עוד יש להביא בחשבון כי בסופו של יום העבודה לא הניבה למנוחה תועלת, כך שהשכר שעזבונה יחויב בו יבוא בנוסף להוצאות שהוא נשא ואולי גם יישא בהן לצורך קידום הבנייה על המקרקעין.

  יחסיות התמורה לפי הסכם 2002: יש להביא בחשבון, כנקודת התייחסות שיש לה משקל מסוים, את החלק היחסי שהיה אמור התובע לקבל לפי הסכם 2002 אילו זה היה יוצא אל הפועל במסגרת פרויקט חסון. כאמור לעיל, לשיטת התובע, מדובר בכשליש (34.5%), ומנהל העיזבון לא התייחס לכך בסיכומיו. הגם שמדובר בחישוב לא מדויק, יש בו כדי לתת מושג מסוים לגבי השכר הראוי והמקובל עבור הפעולות שהתובע התחייב לבצען במסגרת ההסכם.

  135.בשקלול כלל האמור, מצאתי שיש להעמיד את חלקו של התובע על 14% מהזכויות (נטו) שיקבל עזבון המנוחה בבנייה שתתבצע על המקרקעין, בין אם בהתאם להסכם עם בוארון ובין אם במסגרת אחרת. העמדת זכויותיו של התובע על שיעור זה משקפת מצד אחד את התשומות והמאמצים שהוא השקיע בפרויקט מתוך ציפייה לגיטימית לקבל את חלקו כאשר זה יבשיל ואת העובדה כי לא נמצא שנפל דופי של ממש, מקצועי או ערכי, בעבודתו; ומן הצד השני את העובדה שההסכם הופסק על ידי המנוחה כדין, נוכח התערערות האמון שלה בתובע, ובסופו של יום העבודה שביצע התובע לא הניבה לה תועלת ממשית.

  בקביעת השיעור האמור ייחסתי משקל גם לתמורה היחסית שהיה התובע צפוי לקבל אילו פרויקט חסון היה יוצא אל הפועל. כאמור לעיל, ניתן להעריך (גם אם באופן לא מדויק) כי התמורה הייתה עומדת על כשליש (34.5%) מחלקה של המנוחה (נטו) בפרויקט. שיעור זה משקף את התמורה שהתובע היה זכאי לקבל במקרה של ביצוע מלא של ההסכם. בפועל, הפרויקט לא יצא אל הפועל והתובע לא ביצע את ההסכם, ושיעור השכר שהתובע היה זכאי לו במקרה של ביצוע ההסכם משמש כנקודת התייחסות בלבד. בהקשר זה יש להביא בחשבון את מכלול השיקולים שנמנו לעיל וכן את העובדה שנוכח התמשכות התהליך ביצע התובע פעולות אשר לא נצפו במועד החתימה על הסכם 2002; ושקיימת אפשרות ממשית שהחלק של המנוחה בפרויקט בוארון, המשמש כבסיס החישוב לשכרו הראוי של התובע, יהיה קטן יותר מהחלק שהיה צפוי לה במסגרת פרויקט חסון (ככל שיידחו טענות מנהל העיזבון בתביעה נגד בוארון), וזאת בשל התפתחויות שאין לתובע אחריות עליהן. בנסיבות אלו, סבורני שתוצאה המעמידה את חלקו היחסי של התובע ביחס לזכויות שיקבל עזבון המנוחה בפרויקט בוארון על כ-40% מהחלק היחסי שהיה מקבל אילו היה פרויקט חסון יוצא אל הפועל (14% במקום כ-34.5%), היא ראויה ומאוזנת.

  למען הסר ספק אבהיר, כי ככל שייקבע שעו"ד זינגר זכאי לתמורה כלשהי שתבוא מחלקו של עזבון המנוחה, הרי שחלקו של התובע יחושב לאחר הפחתתה של אותה תמורה. עוד אציין, כי בקביעת האחוזים האמורים הבאתי בחשבון ושקללתי את האפשרות שייתכן שיורשי המנוחה נשאו ויישאו בהוצאות שונות בקשר למקרקעין, לרבות הוצאות התביעה נגד בוארון ונגד עו"ד זינגר. לפיכך, מובהר כי התובע לא יצטרך להשתתף בהוצאות אלו, וזאת עד לסיום ההליך נגד בוארון. כמו כן מובהר, כי לתובע לא תהיה זכות לקבל החלטות בנוגע לתביעה נגד בוארון ונגד עו"ד זינגר או להתנגד להסדר איתם, ככל שהסדר כזה יעמוד על הפרק. איני מביע עמדה לכאן או לכאן באשר לשלב שלאחר סיום הליך התביעה נגד בוארון ונגד עו"ד זינגר, הן לגבי שאלת ההשתתפות בהוצאות והן לגבי שאלת זכותו של התובע לקחת חלק בהחלטות.

  136.בנקודה זו יש להידרש להיבט הדיוני הקשור למתן הסעד האמור. בכתב התביעה עתר התובע לסעדים כספיים והצהרתיים, אולם לא ביקש סעד הצהרתי מהסוג שמצאתי שיש לתת. בפסיקה נקבע, כי לבית המשפט יש סמכות לתת סעד שלא התבקש בכתב התביעה, וזאת בהתקיים שלושה תנאים: מתן הסעד נדרש מחמת הצדק או מחמת הצורך לברר עובדות שטרם התבררו; הסעד נובע מהסעד המקורי שהתבקש; והעובדות הנחוצות לשם מתן הסעד התבררו במסגרת ההליך (ע"א 69/98 מחאג'נה נ' מחאג'נה, פסקה 12 (8.6.2005); ע"א 9137/07 אוסיפובה נ' קלישטיין, פסקה 5 (30.12.2008)). תנאים אלו מתקיימים בענייננו. מתן הסעד ההצהרתי נדרש נוכח אי הבהירות הקיימת בקשר לחלק שיקבל עזבון המנוחה בסופו של יום; סעד זה נובע מהסעד הכספי שביקש התובע, שכן בסעד הכספי גלומה הצהרה כי יש לו זכות לשכר ראוי; והעובדות הקשורות למתן הסעד התבררו במסגרת ההליך.

  אציין, כי במהלך הדיון בהליך העליתי בפני הצדדים את הקושי הנובע לטעמי מחוסר הוודאות לגבי חלקו העתידי של העיזבון ואת האפשרות כי שכרו של התובע ייקבע על דרך של מתן סעד הצהרתי בנוגע לאחוזים שהתובע יהיה זכאי להם מהחלק של עזבון המנוחה. כלומר, ניתנה לצדדים אפשרות להתייחס לאפשרות זו ולטעון לגביה.

  עוד אעיר, כי בהקשר זה ענייננו דומה למהלך שביצע בית המשפט העליון בעניין קורפו. באותו עניין, קבע בית המשפט כי עורכי הדין זכאים לפיצויי קיום, אולם באותו שלב הפרויקט עדיין לא הושלם ולא הייתה אפשרות לכמת את הפיצוי. לפיכך, העניק בית המשפט לעורכי הדין סעד הצהרתי לפיו הם זכאים לפיצוי קיום, על אף שבתביעתם נתבע סעד כספי, תוך הפניה להלכה הנזכרת (ראו, פסקאות 22-21 לפסק הדין). כך יש לנהוג גם בענייננו.

  137.לצד האמור, לא ניתן להתעלם מכך שהתובע כימת בכתב התביעה את הסעדים שתבע, לרבות הסעד לשכר ראוי אותו העמיד על סכום של 2,877,500 ש"ח. גם אם ישנה הצדקה לפסוק לתובע סעד הצהרתי חלף הסעד הכספי שהוא תבע, נוכח הקושי לכמת בשלב מתן פסק הדין את הסעד הכספי הראוי, סבורני שהנתבע רשאי לבחור תחת זאת באפשרות לשאת בסעד הכספי שנתבע באופן מלא. במילים אחרות, הגמישות הדיונית המופעלת בעת פסיקת סעד הצהרתי במקום כספי לא נועדה להגן על התובע מפני מצב בו הוא כימת את הסעד הכספי שתבע בחסר. לפיכך, ככל שבמועד מתן פסק הדין מעריך הנתבע כי עדיף לו לשלם את הסעד הכספי הרלוונטי שנתבע בכתב התביעה במלואו על פני קבלת הסעד ההצהרתי, הרי שככלל יש לאפשר לו לעשות זאת.

  נוכח האמור, יורשי המנוחה רשאים, ככל שרצונם בכך, לבחור לשלם לתובע את הסכום שתבע בכתב התביעה כשכר ראוי (2,877,500 ש"ח) במלואו, בתוספת אגרת המשפט היחסית עבור סכום זה (2.5%) ובתוספת הפרשי ריבית והצמדה או ריבית שקלית כדין (בהתאם לברירת המחדל על פי דין, בהתחשב בשינוי החקיקתי שחל בעניין זה) החל ממועד הגשת התביעה (ולגבי אגרת המשפט ממועד התשלום). ככל שהיורשים יבחרו לעשות זאת וישלמו את הסכום האמור, אזי יהיה בכך משום מיצוי של זכויותיו של התובע כלפי העיזבון.

  138.אשר להוצאות: משעה שהוכרע כי התובע זכאי לשכר עבור עבודתו, הרי שהוא זכאי להוצאות. עם זאת, בפסיקת ההוצאות יש להביא בחשבון כי התובע לא זכה בסעד המלא שתבע. כמו כן, משעה שהתביעה הכספית לא התקבלה, אין מקום לפסוק לטובת התובע את אגרת המשפט ששולמה (למעט החלק היחסי עבור סעד השכר הראוי כאמור בפסקה הקודמת, ככל שיורשי העיזבון יבחרו באופציה זו). בהתחשב בהיקפו של התיק ובתוצאה שהושגה בו, מצאתי שיש לחייב את העיזבון לשאת בהוצאות התובע ובשכר טרחת עורך דינו בסך כולל של 50,000 ש"ח.

  התוצאה

  139.ניתן בזאת סעד הצהרתי לפיו התובע זכאי לקבל 14% מתוך חלקה של המנוחה (נטו) במקרקעין הידועים כחלקות 430 ו-431 בגוש 6455 בהוד השרון לאחר שתתבצע הבנייה עליהם, וזאת בתנאים המפורטים לעיל בפסקה 135. עם זאת, ככל שיורשי המנוחה יודיעו לתובע עד יום 15.9.2026 כי הם מעדיפים לשאת בסעד הכספי המפורט לעיל בפסקה 137, הם ישלמו את הסכום הנדרש תוך 60 יום ממתן ההודעה, ובמקרה כזה לא יחול הסעד ההצהרתי הנזכר ולתובע לא יהיו זכויות כלשהן במקרקעין.

  העיזבון יישא בהוצאות התובע ובשכר טרחת עורך דינו בסך כולל של 50,000 ש"ח. היה ויורשי המנוחה יחליטו לבחור בסעד הכספי הנזכר, יישא העיזבון גם באגרת המשפט היחסית עבור סעד זה.

   

  זכות ערעור לבית המשפט העליון תוך 60 יום.

   

  ניתן היום, י"ג תמוז תשפ"ו, 28 יוני 2026, בהעדר הצדדים.