פלוני נ' עיריית נוף הגליל

התובע יליד X.X.03, הגיש תביעה לפיצויים בגין נזק גוף שנגרם לו נגד הנתבעת לאחר שנפל בשטחה בהיותו בן 13. על פי הנטען בכתב התביעה ביום 27.9.2016 בשעה 18:00 בזמן שהתובע הלך ברח' ציפורי בעיר נוף הגליל לכיוון בית חברו, מעד לאחר שדרך על מהמורה שנוצרה מאבן משתלבת שקועה במדרכה וכתוצאה מכך הוא נפל ונחבל בפניו.

לאחר התאונה תקשר התובע להוריו והועבר על ידם לבית חולים רמב"מ כשהוא סובל מכאבים עזים בפנים ומחבלה באזור לחי ועפעף שמאל, הוא נבדק על ידי רופא פלסטיקאי ואובחן כסובל מחתך בפנים, החתך נתפר והתובע שוחרר מבי"ח. מומחה התביעה קבע כי לתובע נותרה נכות בגין צלקת בולטת בזווית העין העוברת מהעפעף לכיוון העפעף התחתון בשיעור של 10% לפי סע' 75(2)(ב) לתקנות המל"ל, בגין צלקת בולטת ומכערת הממוקמת בחלק הצדדי של מפתח העין.

הנתבעת הכחישה קיומו של מפגע כלשהו במדרכה וטענה כי לכל היותר מדובר בהפרש גובה מינימאלי שאינו מהווה מפגע או סכנה להולכי רגל וככל הנראה התובע נפל בשל חוסר זהירותו וללא קשר לדרך. על פי חוו"ד מומחה הנתבעת לתובע נותרה צלקת רחבה, גלויה ובולטת לעין העונה להגדרה של צלקת מכערת. מאחר ועברה למעלה משנה מזמן הפגיעה, ניתן לקבוע כי מדובר בצלקת בוגרת ויציבה, אשר אינה צפויה להשתפר. מיקום הצלקת תואם את אופי הפציעה המתואר ע"י התובע ומשפחתו ,של נפילה ברחוב וחבלה בפנים. המומחה קבע כי מדובר בצלקת מכערת בפנים מצב המקנה 10% נכות לפי סע' 75(2)(ב) לתקנות המל"ל.

להוכחת התביעה הגיש התובע תצהיר שלו ושל אביו. בתצהיר ציין התובע כי ביום 27.9.2016 בשעה 18:00 אחרי צהריים הלך ברח' ציפורי הממוקם בעיר נוף הגליל לכיוון בית חברו, כשלפתע מעד בגלל דריכה מבלי לשים לב למהמורה שנוצרה מאבן משתלבת שקועה על המדרכה וכתוצאה מכך נפל ונחבל קשות בפנים. מיד לאחר התאונה התקשר להורים שלו שהעבירו אותו לבי"ח כשהוא סובל מכאבים עזים בפנים ומחבלה באזור לחי ועפעף שמאל, החתך נתפר והוא שוחרר. הוא הצהיר כי כתוצאה מהפגיעה הוא סובל מהגבלה בתנועות עין שמאל, הפרעה בראייה וכאבים יומיומיים ומתמשכים סביב הפגיעה. הפציעה פגעה באיכות החיים שלו, בתפקוד היומיומי וביכולתו לעבוד. הוא הצהיר שהוא סטונדט לרפואה באוניברסיטת תל אביב, ובעוד כמה שנים יסיים את לימודיו ויצטרך באופן יומיומי לטפל באנשים שונים ולפגוש מספר רב של אנשים בתדירות גבוה. הפגיעה גם פוגעת בתפקוד שלו כרופא. בתקופת הפגיעה נזקקי לעזרה וליווי בביצוע הפעולות היומיומיות הפשוטות והבסיסיות ביותר, על ידי בני משפחתו. הוא ביקש לפסוק לו פיצוי לפי נכות תפקודית של 20%, ושכר מינימום עד סיום הלימודים בחודש 5/29 לאחר מכן לפי השכר הממוצע במשק עד סיום ההתמחות ב- 6/37 ומאז ועד גיל הפרישה לפי שכר של 40,000 ₪.

בעדותו מסר כי הוא בן 22, במועד התאונה היה בן 13. באותו יום נסע באוטובוס וירד בתחנה הקרובה לביתו של החבר ומשם הלך ברגל על המדרכה ולפני שהגיע לבית של החבר, במהלך ההליכה מעד במהמורה שקועה באבן משתלבת, נפל קדימה והפנים פגעו באבן המשתלבת ותלשו לו את העור בצד שמאל. לא היו עדים לתאונה. רק אבין הגיע לעזור לו. הוא העיד שכל הזמן הוא הסתכל למרחב ולא הבחין במהמורה השקועה משום שהאבנים המשתלבות מסביב היו מסודרות יחסית. זו הייתה הפעם הראשונה שהוא הולך ברחוב הזה. אביו עבד בעפולה ולקח לו בסביבות 20 דקות להגיע. והתובע ישב במדרכה. כשאביו הגיע לקח אותו ברכב לאימא שהיא רופאה ואז פינו אותו לבית חולים. הוא העיד כי הוא צילם את התמונות של המדרכה, סמוך לאחר התאונה. המהמורה הייתה באמצע המדרכה הוא צילם תמונות מרחביות למדרכה כדי לתמוך בטענה כי לא ניתן להבחין במהמורה, הוא לא דיווח לעירייה על המפגע כי היה עסוק בהחלמה, וגם לא היה בטוח שזה עוזר. הוא נפל משום שדרך בבור ולא ראה את המהמורה. בחדר מיון אמר שהוא נפל על הפנים. סיבת הנפילה לא נרשמת בד"כ במיון עמוס. הוא העיד כי הוא סטודנט לרפואה. מעבר לצלקת המכוערת שכולם רואים יש לו קושי ורגישות בפתיחת וסגירה של העין במיוחד בשעות הבוקר. זה מפריע בלימודים.

אביו של התובע הצהיר כי ביום התאונה התקשר אליו התובע לאחר שנפל ונחבל בפנים כתוצאה ממהמורה באבן המשתלבת במדרכה, ואז הוא נסע למקום התאונה וראה את התובע שוכב על המדרכה וסובל מפתח רחב באזור עין שמאל. הוא פינה אותו יחד עם אשתו לבית חולים ולאחר התאונה נזקק התובע למנוחה ממושכת וסבל מכאבים. לאורך תקופה ארוכה הוא ליווה את התובע בביצוע מטלות רבות, ונעדר מעבודתו.

הוא העיד כי היה בעפולה כשהתובע התקשר אליו, לקח לו כ-20 דקות להגיע אליו, כשהגיע אליו הוא היה לבד יושב על המדרכה, משם הוא לקח אותו לאמו והם נסעו לבית חולים. הוא ראה את המהמורה היא היתה באבנים המשתלבות באמצע המדרכה. הוא לקח אות התובע לטיפולים והיו עסוקים בלטפל בתובע ולכן לא דיווחו לעירייה. הפגיעה הפריעה לו בסגירת העפעף, ומפריעה לו בלימודים, זה גורם לו חוסר נוחות ועייפות.

הנתבעת הגישה תצהיר מטעם מהנדסת העירייה, ויומן דיווח על ליקויים, אך המצהירה לא התייצבה לדיון ותצהירה הוצא מהתיק. במקומה הגיע עובד אחר ממחלקת ההנדסה בעירייה. מבלי שהגיש תצהיר. הוא העיד כי עבר על החומר ולא ראה שהעירייה קיבלה פניה על ליקוי כלשהו במקום התאונה. בטווח של 3 חודשים לפני התאונה.

בסיכומים טען התובע כי ביום 27.09.2016, בשעה 18:00, הלך רגלית ברחוב ציפורי שבנוף הגליל כאשר לפתע מעד על מהמורה במדרכה שנוצרה מאבן משתלבת שקועה. כתוצאה מהנפילה, התובע נחבל קשות בפניו. התובע טוען כי התאונה התרחשה משום שהנתבעת לא טיפלה כראוי במדרכה, והיה עליה לדאוג לתחזוקתה ולשמור על ביטחון הולכי הרגל ברחוב. הנתבעת הפרה את החובות החקוקות המוטלות עליה, בכך שלא שמרה על תקינות המדרכה וגרמה לנפילה. התובע טופל בתחילה בבית חולים רמב"ם ולאחר מכן היה במעקבים רפואיים אצל פלסטיקאי מומחה, אשר קבע כי התובע סובל מנכות רפואית בשיעור 10% עקב הפגיעה בפניו. התובע נבדק על ידי מומחה הנתבעת אשר גם הוא קבע כי התובע סובל מנכות רפואית בשיעור 10%. התובע ציין כי כתוצאה מהתאונה, הוא סבל מפגיעות קשות בפניו, שהובילו להיווצרות צלקת מכוערת ומגבלה משמעותית בתפקוד עינו. הוא טוען כי קיים קושי בפתיחה ובסגירת העין, במיוחד בבוקר, ולעיתים אף נדרש להרים את העין בעזרת ידו. בנוסף, התובע נמנע מחשיפה לשמש למשך שנה לפחות, עקב חשש שהפגיעה בעינו תתדרדר.

הגרסה של התובע ביחס לנסיבות התאונה נתמכה בעדות אביו, אשר אישר כי אסף את התובע ממקום התאונה. האב העיד כי התקבל ממנו טלפון על תאונת הדרך מיד לאחר התרחשותה, והגיע תוך 20 דקות למקום, שם ראה את התובע במצב קשה עם פציעה בעין, והסיע אותו לבית חולים. התובע טען כי הנתבעת לא הציגה ראיות שיכולות להפריך את גרסתו או להצביע על כך שהתאונה התרחשה בשל רשלנות מצד התובע עצמו. בנוגע לאשם תורם, התובע טען כי אין לייחס לו כל אשם תורם, שכן זו הייתה הפעם הראשונה בה עבר ברחוב ציפורי. הוא הצהיר כי לא הבחין במהמורה, וכי לא היו סימונים או שלטים המתריעים בפני הולכי רגל על המפגע במדרכה. התובע טוען כי הוא הלך כמו כל אדם סביר ברחוב, וללא כל אפשרות להימנע מהמהמורה, שכן זו הייתה מוסתרת בין האבנים המשתלבות הסדירות, ולא ניתן היה להבחין בה בקלות.

התובע טען כי נכותו התפקודית משמעותית יותר מהנכות הרפואית, שכן הפגיעה בעין משפיעה על תפקודו היומיומי, ובפרט קיים קושי להתרכז ולבצע פעולות שגרתיות כמו קריאה, עבודה או לימודים. בנוסף, התאונה פגעה באופן ישיר בכושר העבודה והלימודים שלו. הוא העיד כי נעדר מבית הספר לתקופה מסוימת, ולא היה מסוגל לבצע מטלות בסיסיות שרוב האנשים בגילו יכולים לבצע בקלות. התובע דרש את פיצוי פיצוי בגין כאב וסבל בסך 60,942 ₪ ביחס להפסד שכר לעבר טען שהיה תלמיד בזמן התאונה, אולם לא יכל לעבוד בתקופת ההתאוששות, ולכן מבקש פיצוי בגין אובדן שכר לעבר בסך 97,000 ₪ ו- 5,000 בגין הוצאות רפואיות. ו- 3,000 ש"ח בגין הוצאות נסיעה. ביחס לעזרת צד ג' עתר לפיצוי בסך 40,000 ש"ח בגין עזרה שניתנה לו על ידי בני משפחתו בתקופה שלא היה מסוגל לתפקד באופן עצמאי ו- 20,000 ₪ לעתיד. ביחס לאובדן כושר לעתיד טען שעד גיל 26 יש לפסוק לו פיצוי על פי שכר מינימום בסך 6,200 ₪ לחודש בתקופה מ-05/2025 ועד 09/2029. לפי שכר ממוצע לרופא מתמחה בסך 20,000 ₪ לחודש, בתקופה מ-06/2029 ועד 05/2035, ולפי שכר של רופא מומחה בסך 40,000 ₪ לחודש, בתקופה מ-06/2035 ועד 05/2070. כך שההפסד הכולל עבור אובדן כושר השתכרות בעתיד מוערך ב- 424,950 ש"ח. סך כל הנזקים, כולל כאב וסבל, הפסד שכר, הוצאות רפואיות, עזרה צד ג', הוצאות נסיעה ואובדן כושר השתכרות, מסתכם ב- 1,037,370 ש"ח.

הנתבעת הכחישה את גרסת התובע בכל הנוגע למפגע הנטען וטענת כי לא הוכח שהמהמורה הייתה גורם לתאונה, וכי יש לדחות את התביעה. התובע צירף לתביעתו תמונות מרחביות, אותן טוען כי צילם ממקום התאונה. התמונות הוצגו כראיות לכך שהמפגע, שבשלו נפל התובע, נמצא במקום. אולם, בחקירתו הנגדית, התברר כי בתמונות אלו לא ניתן לזהות את המפגע עצמו. התובע לא צילם תמונת תקריב של המהמורה, אלא צילם את המדרכה באופן כללי. הוא גם הודה כי התמונות לא צולמו ביום התאונה, אלא ימים לאחר מכן, ואף לא יכול היה להצביע על המיקום המדויק של המפגע בתמונות המרחביות. כל זאת מעלה ספקות בנוגע לקשר בין התמונות לבין התאונה. עוד עולה כי התובע טוען כי לאחר התאונה חזר למקום עם אביו גרסה זו מנוגדת לטענתו שלאחר התאונה היה מושבת בבית. בעדותו של האב, הוא מתאר כי כאשר הגיע למקום התאונה, הוא לא חיפש את המפגע ולא ניסה לבדוק את נסיבות התאונה בצורה מעמיקה. ולא נראה כי הוא הבחין במהמורה במקום. בנוסף, האב לא דיווח לעירייה על המפגע, אף שהיה עורך דין במקצועו וידע כי חשוב לדווח על מקרים כאלו. לא התקבל כל דיווח על המפגע לא בזמן התאונה ולא לאחריה. חוסר הדיווח לעירייה על המפגע, גרם לנזק ראייתי ולכך כך שאין ראיות שיכולות לתמוך בטענת המפגע ולכן אין להטיל את האחריות על הנתבעת., שכן לא הוכח שהנתבעת התרשלה בטיפול במפגע הנטען. יש להבחין בין סיכון סביר לבין סיכון בלתי סביר, ואין לצפות שהנתבעת תדע על כל ליקוי קטן במדרכה. העובדה כי לא דווח על המפגע מקשה על הנתבעת לדעת על קיומו של המפגע ולפעול לתיקונו. גם אם היה מפגע, הוא לא היה ניכר ואין הוכחה לכך שהעירייה יכלה לצפות את קיומו.

המומחה מטעם הנתבעת קבע כי לתובע נותרה נכות צמיתה בשיעור של 10%, אך היא נכות אסתטית בלבד, שאין לה השפעה תפקודית. הנתבעת טוענת כי אין להתייחס לנכות זו כפגיעה תפקודית, מאחר והתובע חזר לפעילות רגילה ואין השפעה על תפקודו היומיומי. ביחס להפסדי שכר לעתיד: הנתבעת טוענת כי לא הוכח שהתאונה גרמה לפגיעה בכושר השתכרותו של התובע. כאשר התובע היה רק בן 13 בזמן התאונה, לא היה לו כושר השתכרות. הוא כעת סטודנט לרפואה, ומאחר ואין בידו נתוני שכר מסודרים, יש לחשב את הפסד השכר לעתיד על בסיס שכר המינימום במשק. ביחס להוצאות רפואיות ונסיעות: התובע לא הציג ראיות או קבלות לגבי הוצאות רפואיות או נסיעות, אף שחלפו קרוב לשבע שנים מאז התאונה. לא הוכח שהיו הוצאות נוספות מעבר למימון של קופת חולים, וכתוצאה מכך אין מקום לפיצוי בגין הוצאות רפואיות ונסיעות. ביחס לפיצוי בגין כאב וסבל הנתבעת טוענת כי דרישתו של התובע לפיצוי בגין כאב וסבל גבוהה ומופרזת. הנכות של התובע היא נכות אסתטית בלבד ואין לה השפעה על תפקודו, ולכן אין מקום לפיצוי בסכום גבוה כפי שדרש התובע. הנתבעת טענת כי יש להטיל על התובע אשם תורם משמעותי בשיעור של 100%, או לפחות 50%, לאור חוסר הזהירות והשתלשלות העובדות בתיק.

הכרעה

עדותו של התובע הייתה קוהרנטית, אמינה ועשתה רושם חיובי. היא נתמכה בעדותו של אביו, אשר אישר כי התובע נפל על פניו לאחר שצעד במדרכה ונתקל במהמורה בה חסרו אבנים, כפי שמתועד בתמונה שהוגשה. אביו, שהוזעק למקום, העיד כי ראה את המפגע במרכז המדרכה, אך לא חשב לצלם אותו בזמן שהתרכז בהענקת עזרה לבנו הפצוע. העובדה שלא כל התמונות שהוגשו תיעדו את המפגע מלמדת כי עדותו של התובע היא עדות אותנטית. התובע הגיש את התמונות שבידו גם כאשר אלו לא בהכרח תומכות בגרסתו, ויש בכך כדי לחזק את אמינותו. יש לציין כי הוכחת קיומו של המפגע אינה מחייבת הצגת תמונות אשר כוללות את המפגע בכל אחת מהן, ודי בהוכחה של קיומו דרך עדויות התובע ואביו, כמו גם בתמונה אחת שצולמה לאחר התאונה.

התובע נפגע בהיותו קטין, והגיש את תביעתו בתוך תקופת ההתיישנות. הסביר יחד עם אביו מדוע לא דיווח בזמן אמת על המפגע במדרכה בה נפל, משום שהיו עסוקים לטפל בפציעה. ולכן אין לזקוף לחובתו את חלוף הזמן ממועד התאונה ועד הגשת התביעה. לכך יש להוסיף כי לא מדובר במפגע רגעי או חולף, אלא שיבוש במדרכה להולכי רגל. העירייה אינה יכולה להסתפק בהמתנה פסיבית לדיווחים מהציבור, אלא עליה להפעיל מערך פיקוח וסיורים יזומים לאיתור מפגעים בדרכים שבאחריותה. היעדר דיווח מוקדם במוקד העירוני אינו מהווה הגנה משום שמדובר במפגע שהיה קיים במשך ימים, שכן התובע העיד כי את התמונות הוא צילם בחלוף מספר ימים, והיה על הנתבעת לאתרו בסיור סביר. הנתבעת הציגה יומני המוקד כדי להראות שלא קיבל דיווח את המפגע במקום התאונה, אך נמנעה מהצגת דוחות סיור, המוכיחים כי ביצעה סריקות יזומות כנדרש, על מנת להוכיח כי לא התרשלה בתחזוקת המדרכה כטענתה. מכתב התביעה ומיומן המוקד מצביעים על כך שהנתבעת הייתה מודעת למקום הנפילה. לא הייתה כל מניעה שהיא תצא לשטח על מנת לבדוק את מצב המדרכה ולוודא את גרסתה, לפיה מדובר במדרכה תקינה שאין בה כל מפגע. היעדר בדיקה כזו מצביע על כך שהנתבעת לא פעלה בהתאם לחובתה ,דבר שפוגע בהגנתה ומחזק את גרסת התובע.

מכל האמור, אני קובעת כי כי הוכח קיומה של מהמורה במרכז המדרכה המיועדת להולכי רגל, והמהמורה הייתה הגורם הבלעדי לנפילתו של התובע.

ביחס לאחריות העירייה. חבות מכוח רשלנות מחייבת הוכחת שלושה אלה: קיומה של חובת זהירות בין המזיק לניזוק, הפרת אותה חובה בהתרשלות וקשר סיבתי בין הפרת החובה לנזק שנגרם. בענייננו, אין חולק שקמה חובת זהירות מושגית וקונקרטית, של הנתבעת כלפי התובע בהיותו משתמש בדרך שבתחומה לתחזוקתם ותקינותם היא אחראית. העירייה אחראית לתקינות המדרכות והכבישים באחריותה וחלה עליה אחריות מושגית וקונקרטית ביחס להולכים ברחובותיה. כאשר מדובר במכשול, הרשות המקומית חבה באיתורו וסילוקו בפרק זמן סביר גם כשהדבר כרוך בעלות.( תא (חי') 15315-11-22‏ ‏ פלונית נ' עיריית חיפה). העירייה הפרה את חובת הזהירות בכך שלא פעלה לתחזוקה תקינה של המדרכות והסרת מכשולים, היעדר ידיעה בפועל על המפגע אינו פוטר מאחריות, שכן חובת העירייה כוללת בדיקה אקטיבית ושקידה ראויה לאיתור סיכונים במרחב הציבורי (ע"א 862/80 עיריית חדרה נ' אהרון זוהר,). האחריות המוטלת על רשות מקומית לנקוט אמצעי זהירות מפני אפשרות פגיעה של עוברי אורח, קמה הן מכוח סעיף 35 לפקודת הנזיקין, והן מכוח סעיפים 235 ו-236 לפקודת העיריות. על הרשות המקומית לדאוג, במסגרת הסביר, לתקינות מערכת הכבישים והמדרכות שבתחום שיפוטה. אי הסדרתו של בור הוא הפרת חובת הזהירות המוטלת על המועצה (ע"א 544/10 ‏ ‏פלונית נ' עיריית כפר קאסם). על רשות מקומית מוטלת חובה לאתר ולתקן מפגעים ומכשולים שיש בהם כדי לסכן את העוברים בדרך באופן בלתי סביר (רע"א 4082/21 ‏ ‏עיריית אום אל פחם נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ. אין מקום שהעירייה תמתין בחיבוק ידיים להתראות או הודעות מאחרים לאיתור מפגעים, וחלה עליה חובה יזומה לסריקת רחובות העיר לצורך כך (ת"א 22593-11-21‏ ‏ פלוני נ' עיריית רמת גן). נפסק שהחובה הבסיסית של הרשות המקומית, היא לקיים מערכת פיקוח וטיפול שיבטיחו הקטנת המפגעים ככל הניתן. במקרה דנן הנתבעת אמורה לבדוק תקינות המדרכה אחת לתקופה, אולם לא הוכח מתי בדיקה זו נעשתה ומה היו ממצאיה (תא (ת"א) 26406-12-20‏ ‏ פלוני נ' עיריית רמת גן).

אמנם המדרכה אינה משטח סטרילי, ויתכנו מעידות או החלקות טבעיות גם ללא קיומם של מכשולים. יחד עם זאת, בענייננו שוכנעתי כי זו לא הייתה זו מעידה טבעית, אלא מעידה שנגרמה בשל מכשול וברור בדמות אבני משתלבת חסרים במדרכה, כפי שאף ציין מומחה הנתבעת בחוו"ד. הנתבעת לא הרימה את הנטל המוטל עליה להוכחת קיומה של שיטה ראויה כלשהי כדי לסלק מכשול או מפגע מהסוג שהיה במדרכה (ת"א (נת') 38186-10-12‏ ‏ דוד חי רז נ' עיריית נתניה), אותו ניתן היה לצפות ולמנוע. הנתבעת לא הוכיחה כי נקטה בפעולות כלשהן כדי למנוע את הנזק שאירע. לפיכך, אני מטילה עליה את האחריות לתאונה.

ביחס לאשם התורם. נפסק שאשמו התורם של הניזוק נבחן על פי התנהגותו כלפי עצמו. האשם העצמי בוחן את מידת הזהירות בה צריך אדם לנהוג כלפי עצמו וכלפי רכושו (רע"א 2809/18 ‏ ‏ רונית קסברי נ' אברהם רוזן). בענייננו, התובע היה קטין, בגיל 13, שהעיד כי לא הבחין במהמורה, בזמן שהלך במדרכה למרות שהוא הסתכל קדימה למרחב ואני מאמינה לגרסתו. המהמורה הייתה באמצע המדרכה ולא הוכח כי התובע התרשל או פעל בצורה מסוכנת כלפי עצמו. התובע הלך הליכה רגילה במדרכה והתנהגותו לא תרמה להתרחשות הנזק, ולכן ולאור גילו של התובע בזמן התאונה לא ראיתי להטיל עליו אשם תורם.

ביחס לנכות התפקודית. נפסק כשהניזוק קטין, קיימת מעין חזקה כי שיעור הנכות הרפואית משקף גם את שיעור הנכות התפקודית" (ע"א 7008/09 אל רחים נ' אל קאדר), יחד עם זאת, לאחר שהתרשמתי מעדות התובע ומהצלקת בפניו, לנוכח מיקומה וגודלה היא בולטת ומכערת ובשים לב לגילו הצעיר של התובע אשר יאלץ כל חייו לחיות עם הצלקת, למקצועו העתידי בו הוא יצטרך לפגוש הרבה אנשים באופן יום יומי ולאור הגדרת הצלקת על ידי המומחה כצלקת מכערת בפנים, לאור שיעור הנכות שיוחס לה והשלכתה על דימויו העצמי של התובע ועל יכולתו ליצור קשרים, וכאשר לצלקת כשלעצמה יכולה להיות השפעה תפקודית על תחום עיסוקו, אני סבורה כי הנכות התפקודית בנסיבות פחותה מהנכות הרפואית, ויש להעמידה על שיעור של מחצית, דהיינו, 5% (ת"א (פ"ת) 37315-09-24 פלוני נ' ליאב גיספן). נפסק שצלקת בפנים גורמת לאי נוחות ועשויה להשפיע על בטחונו העצמי של הנפגע, דבר שיש לו השפעה תפקודית מסוימת (ע"א 169/77 שוורץ נ' ליברמן) מאחר שמצבו של התובע אינו מגביל פיזית את תפקודו ואת יכולת עבודתו, אך גורם לו לקושי מסוים בהתנהלות המקצועית והבינאישית, ובשל אופי עבודתו בעתיד והצורך בעבודה מול אנשים, יש להעמיד את נכותו התפקודית על מחצית הנכות הרפואית (ת"א (ת"א) 15849-08 ג'יהאד מסארוה נ' שירותי בריאות כללית). נפסק שנכות אסתטית בפנים גורמת לאי נוחות, עשויה להשפיע על בטחונו העצמי של התובע ועלולה לעורר שאלות שאפשר שיקשו עליו להשתלב בעבודות מסוימות (ת"א (ת"א) 25043-11-09 בוריה יעקובוב נ' ע.י.נ. משיח בע"מ). לפיכך אני קובע כי נכותו התפקודית של התובע עומדת על מתצית נכותו הרפואית בשיעור של 5%, כאשר אין עדות לכך בחוו"ד שהצלקת משפיעה על ראייתו של התובע.

ביחס לבסיס השכר. התאונה אירעה כאשר התובע היה קטין בן 13. התובע שכיום הוא בגיל 22 באמצע לימודי הרפואה וטרם סיים אותם. חלק מהפסיקה קבעה שיש לערוך את הפסדי ההשתכרות על בסיס השכר הממוצע במשק לכל התקופה (ת"א (חי') 62079-03-21 פלוני נ' אלמונית). בת"א (טב') 38487-09-20‏ ‏ פלוני נ' העמותה לקידום הספורט - נצרת עילית‏ נפסק שניתן לקבוע שכושר ההשתכרות של התובע, לאחר השלמת לימודיו ברפואה, יהיה גבוה מהשכר הממוצע במשק ובהתאם שכר ממוצע במשק של רופאים שהוכח בפניו. בת"א (עכו) 11487-05-16 פלוני נ' פארס נג'אר בע"מ נפסק שיש לקחת בחשבון שהתובע כיום הינו סטודנט לרפואה ולכן אין כלים כדי להעריך בוודאות את מידת השפעתה של הנכות על עיסוקו העתידי כרופא. לפיכך, יש לבכר את שיטת החישוב הגלובאלי לצורך חישוב הפיצויים, כאשר בסיס השכר הועמד על 10,000 ₪. בת"א (י-ם) 13550-07 לימור בסר נ' "אליהו" חב' לביטוח בע"מ נפסק כי סביר ששכרה של סטודנטית לרפואה בעתיד יעלה על השכר הממוצע במשק, אלם משלא הובאו ראיות המאפשרות לשום את אותו שכר, נפסק לה סכום גלובאלי. בענייננו, בהתחשב במכלול הנתונים, ובין היתר חוסר הבהירות הקיימת ביחס לשכרו של התובע בעתיד, וכן חוסר הוודאות לגבי הצלחתו להשלים בהצלחה את לימודי הרפואה, סוג ההתמחות שיבחר לעסוק בה, וכמו כן, בהיעדר ראיות או נתונים מבוססים אודות מדרג השכר של רופאים במקצועות השונים ובתחומים הספציפיים, החלטתי לעמיד את שכרו של התובע לצורך חישוב הפיצוי, על סך 15,000 ש"ח לחודש. סכום זה נקבע בהתבסס על הערכה של השכר הממוצע במשק, ומשקף את הצפי לשכר עתידי של התובע, תוך הכרה בכך כי מדובר בשכר שעשוי לעלות על השכר הממוצע במשק.

ביחס להפסד השתכרות לעתיד. נפסק שכידוע, במקרה של 5% עד 10% נכות מקובל לפסוק פיצויי גלובאלי תחת חישוב אקטואר. נכויות בשיעור נמוך, של 5%, או אפילו עד 10%, מטבען שאינן עלולות להשפיע על כושר התפקוד בנוגע להשתכרות, אצל אדם מן הישוב. במקרים כאלה, הנטייה היא שלא לפסוק את הפיצוי לפי אחוז הנכות, אלא בסכום גלובאלי. (ע"א (ת"א) 1893/99 מילשטיין נ' צייטלין). אין מחלוקת שבענייננו, התובע לא עבד לאחר סיום לימודיו התיכוניים הוא גם אינו עובד כעת. הוא צפוי לסיים את לימודי הרפואה לכאורה ב- 9/29. לפיכך אני מעמידה את הפיצוי בגין הפסד שכרו לעתיד בסכום גלובאלי בסך של 125,000 ₪, כולל זכויות סוציאליות.

ביחס להוצאות עבר ועתיד): לא צורפו ראיות להוכחת הוצאות שנגרמו לתובע לאחר התאונה בגין טיפולים רפואיים ונסיעות. מדובר בהוצאות שבד"כ מכוסות ע"י קופ"ח. יחד עם זאת, סביר כי התובע נזקק להוצאות נוספות לאור העובדה שמדובר בפגיעה אסתטית בפנים, אביו העיד כי היה בייעוץ אצל רופא מומחה כמה פעמים. המומחה קבע כי התובע הפציעה לא צפויה להשתפר והתובע לא ידרש לטיפולים נוספים. לפיכך בגין ראש נזק זה אני פוסקת פיצוי בסך של 2,000 ₪.

בגין הכאב וסבל אני פוסקת לתובע סך 50,000 ₪ של וזאת לאור גילו בעת התאונה, מיקום הפציעה והטיפולים להם הוא נדרש.

ביחס לעזרת צד ג' (בעבר ובעתיד). התובע היה קטין בעת הפציעה, נעדר מלימודו אביו העיד כי לקח אותו לטיפולים. לפיכך, אני פוסקת לו פיצוי בסך של 3,000 ₪. לא שוכנעתי כי בעתיד יזדקק התובע לסיוע בתשלום של צד ג'.

מכל האמור, אני מחייבת את הנתבעת לשלם לתובע פיצוי בסך של 180,000 ₪ בנוסף אני מחייבת את הנתבעת לשלם לתובע סך של 35,000 ₪ הוצאות ושכר טרחה.

ניתן היום, ט' טבת תשפ"ו, 29 דצמבר 2025, בהעדר הצדדים.