כתובה וחלוקת רכוש

הצדדים נישאו זל"ז בתאריך ג' בטבת תש"ע (20.12.2009), ונפרדו בתאריך כ"ט באב תשע"ד (25.8.2014), ולאחר מכן התגרשו בתאריך ה' בניסן תשע"ה (25.3.2015). הבעל הגיש תביעת גירושין בתאריך י"ב באלול תשע"ד (7.9.2014) וכרך בה את עניני הרכוש. לצדדים שני ילדים משותפים בני 4, 5.

כאמור לעיל, הצדדים התגרשו והשאירו להכרעת ביה"ד את נושאי הרכוש ותביעת הכתובה של האשה. הוגשו סיכומים בשני הנושאים הנ"ל, ועתה מוטל עלינו להכריע בנידון.

נושא הכתובה

מתוך העיון בפרוטוקולים עולה כי מעולם לא התקיימו דיונים בתביעת הגירושין לגופה וזאת משום שכבר בתחילת הדיון הראשון שהתקיים בתאריך ה' מרחשוון תשע"ה (29/10/14) הודיע ב"כ האשה שהצדדים לא יחזרו לחיות יחדיו (שם, שורה 5), כלומר שיש הסכמה עקרונית להתגרש, וכל הדיונים שהתקיימו לאחר מכן, נסובו על עניני הרכוש והכתובה.

על מקרה מעין זה כששני הצדדים הביעו את הסכמתם להתגרש אך האשה לא ויתרה על כתובתה, כתב בספר התשב"ץ ח"ב סי' רצ"ב וז"ל: "אם כתב תוספת מעצמו והיו הגירושין ברצון שניהם, גובה הכל", כלומר שהאשה זכאית לעיקר כתובה וכן לתוספת כתובה.

אמנם ידועים דברי רבינו ירוחם בספר מישרים (נתיב כ"ג חלק ח') שכתב שכאשר שני הצדדים אינם מעוניינים בהמשך חיי הנישואין, באופן זה איבדה האשה את זכאותה לתוספת כתובה, אך המעיין בדבריו יראה שאין דבריו שייכים לנידון דידן וכמו כן אינם סותרים את דברי התשב"ץ הנ"ל, ויש בתחילה להקדים את דברי רבינו ירוחם שם וז"ל:

וכתב מורי ה"ר אברהם בן אשמעאל כי נראה לו שאשה שאמרה לא בעינא ליה יתן לי גט וכתובה והוא אומר אנא נמי לא בעינא לך אבל איני רוצה ליתן גט, מסתברא דאין דנין אותה במורדת להפסידה כלום מעיקר כתובה ונדוניא וכו', לאחר שנה כופין אותו לגרש והפסידה תוספת וכו' דאדעתא למשקל ולמיפק, לא יהיב לה.

שני ביאורים נאמרו בדברי רבינו ירוחם הנ"ל:

האחד מובא בפד"ר כרך ח' עמ' 324, שם מבואר שבכל מקום שמחייבים בעל לגרש את אשתו וק"ו כשכופין אותו לכך, באופן זה פטור הבעל מתשלום תוספת כתובה משום שתוספת זו כתב הבעל ביוזמתו, ומעולם לא היה בכוונתו להתחייב התחייבות זו כשכופין אותו לגרש את אשתו, ולפי"ז מאחר שרבינו ירוחם עוסק במקרה שהבעל מסרב לגרש את אשתו על אף שאינו מעוניין בה וביה"ד נאלץ לכופו לגרשה, על כן, פטור הבעל מתשלום תוספת כתובה.

מעתה לפי"ז, בנד"ד, שאין כופין את הבעל לגרשה, ואדרבא, הבעל הוא שתבע את הגירושין ומעוניין לגרשה, אין כאן כל עילה לפוטרו מתשלום תוספת כתובה.

ביאור שני בדברי רבינו ירוחם נאמר בספר נתיבות משפט (להגר"ח אלגאזי) בביאורו על דברי ר' ירוחם שם כתב שהסיבה שהאשה אינה זכאית לתוספת כתובה היא משום שהאשה תובעת גירושין, ולדבריו, לא בכדי הקדים רבינו ירוחם את דברי האשה שאמרה "יתן לי גט" לתשובתו של הבעל "אנא נמי לא בעינא לך", וזאת משום שהאשה היא זו שתבעה גירושין והבעל השיב לתביעתה שאף הוא אינו מעוניין בה.

אף לפי ביאור זה, אין הנידון שם דומה לנידון דידן, שהרי בנידון דידן הבעל הוא שתבע גירושין, והאשה מעולם לא תבעה גירושין אלא נתנה את הסכמתה לכך, ועל כן, אף לפי ביאור זה, זכאית האשה לתוספת כתובה.

ברצוננו לציין הבדל נוסף בין דברי רבינו ירוחם לבין נידון דידן:

כי הנה רבינו ירוחם עוסק באשה שאמרה "לא בעינא ליה". לשון זו לקוחה מדברי הסוגיא במס' כתובות דף ס"ג ע"ב "היכי דמיא מורדת" אמר אמימר, דאמרה בעינא ליה ומצערנא ליה, אבל אמרה מאיס עלי, לא "כפינן לה", וכתב שם רש"י "אבל אמרה מאיס עלי – לא הוא ולא כתובתו בעינא", כלומר שהאשה האומרת "לא בעינא ליה", כוונתה לטענת מאיס עלי.

טענה זו של מאיסות, באר רבינו המאירי במס' כתובות שם שטענה מעין זו נובעת ממאיסות נפשית שאירעה לפתע "ואף כשהיא סבורה לקבל, אינה יכולה לכוף את טבעה", כלומר שהעילה לטענת מאיסות אינה נובעת ממעשים שליליים של הבעל כנגד אשתו, אלא זו תופעה לבעיה נפשית עמוקה שנוצרה אצל האשה שאינה יכולה נפשית לחיות בקרבתו של בעלה.

במקרה כגון זה, סובר רבינו ירוחם שהבעל פטור מתשלום תוספת כתובה משום שעל דעת שאשתו תמאוס בו במהלך החיים המשותפים ללא כל עוול שעשה לה, לא היה בכוונתו להתחייב לה תוספת כתובה.

ומעתה לפי"ז, במקרים שבהם אין סירובה של האשה לחיות עמו נובע ממאיסות נפשית אלא מחמת מחדליו של הבעל, ודאי שהאשה זכאית אף לתוספת כתובה.

ומלבד שכך היא משמעות דברי רבינו ירוחם כפי שהתבאר, אף הסברא מחייבת להגיע למסקנא זו, שהרי אם נפטור את הבעל מתוספת כתובה אף במקרים שהבעל גרם לסירובה של האשה לחיות עמו, א"כ לא מצינו בת ישראל שתקבל את תוספת כתובתה, משום שכל בעל שירצה להפטר מחיוב זה, ימרר את חיי אשתו עד שתסרב לחיות עמו, ויפטר מתשלום תוספת כתובה, והתבטלה בכך כל תקנת תוספת כתובה.