פלונית נ' עיריית תל אביב

תמצית-הדברים

"La seule chose qui peut vaincre l'absurd c'est la lucidité" (Albert Camus)

("הדבר היחיד שיכול להביס את האבסורד הוא צלילות-המחשבה" (אלבר קאמי))

1.בפרשה זו מצאה התובעת את עצמה ניגפת לפניהן של חומות-הבירוקרטיה; נכשלת בסדרי-דין וטועה בכללים ובבני-כללים של פרוצדורה. היא מצאה את עצמה, להווֹתה, בסיוט מתמשך והענין היחיד המשתנה בו הוא שיעורו, ההולך ותופח, של חוב ונטען כי היא חבה לְרשות ציבורית חשובה ורבת-כוח – העירייה של תל אביב-יפו. במשך שנים ארוכות, שהביאוה אל עברי-פי-פחת, לא זכתה התובעת לכך שמישהו ישמע ברצינות את טענותיה, יעיין בראיותיה וישקלן לגופם של דברים. אילו היה הענין משעשע; אלמלא מצאה התובעת את עצמה, בגבור הקשיים, קצה בחייה ולא פחות מכך, היה ודאי אפרים קישון מטריח את עצמו ויורד אל הארץ, על מנת לחזות בפרי-דמיונו, קורם אור וגידים, ברחוב אבן גבירול מס' 69 שבתל אביב-יפו.

2.שקילה מדוקדקת של עובדות הפרשה, במשקפיו של הליך שיפוטי אשר התעקש על בחינתה של המחלוקת לגופה, לסופה של שמיעת-ראיות ולאחר שהצדדים סיכמו את טענותיהם בישיבה של יום 18.7.2024, מוליכה אותי לקבל את התביעה, על כל ראשיה. נימוקַי הרי הם להלן.

תולדות-החוב

"קיצורם של דברים: בפנינו סיפור בעל אופי קפקאי" (ע"א 5491/05 קוגן נ' רשות הפיתוח,

בפסקה י' לפסק-דינו של כבוד השופט אליקים רובינשטיין (אר"ש 16.7.2006))

3.בשנת 2009 עוקל לפתע חשבון-הבנק של התובעת. התברר כי המעקלת היא עיריית תל אביב-יפו, בהפעילה הליכים של גבייה מנהלית. התובעת ניגשה לבדוק. הוסבר לה כי היא נרשמה מחזיקתה של דירה ברחוב מסילת ישרים 90 בעיר, לא פחות ממאה מטרים רבועים שטחה. נצבר חוב, שלא נפרע זה זמן רב, בדמי-ארנונה ובגין צריכה של מים בנכס הזה מראשיתה של שנת 2002. התובעת הופתעה. היא מעולם לא החזיקה בדירה. עולָה חדשה, פחות מארבע שנים בישראל, התגוררה התובעת בגפּה, בשכירות, בדירה בת שני חדרים בשכונה, קְשת-היום, פרדס כץ שבבני-ברק. לפי מרשם-האוכלוסין (הנספח השני לתצהיר-עדותה הראשית), בתקופה שבין חודש מאי 2000 לבין חודש מאי 2003 היה מענהּ הרשום של התובעת: רחוב המכבים מס' 67, דירה 7, בני-ברק. מיום 19.5.2003 נרשם המען ברחוב הרב פתאיה מס' 1, דירה 5 בעיר. יֵיאמר כבר כעת ואחר כך תובן החשיבות: בנין-המגורים, שברחוב הרב פתאיה מס' 1, נושא כתובת נוספת: רחוב שלמה בן יוסף מס' 22, בני-ברק. ברישום שבמרשם-המקרקעין מתייחסות שתי הכתובות הללו לאותו נכס – הבית המשותף אשר בגוש 6196, חלקה 290.

לתובעת הוסבר כי לעירייה הוגש הסכם-שכירות, שבאמצעותו שכרה כביכול התובעת את הדירה בתל אביב מבעלֵיה – מר עמוס רומאני. לפי החוזה רשמה העירייה את התובעת – מחזיקה בנכס. העירייה לא יכֹלה, עם זאת, להציג לתובעת את החוזה הזה, שנעשה לכאורה בשנת 2002. בישיבת-ההוכחות התברר, לראשונה, מדוע: "שבע שנים שאנחנו צריכים לשמור [העתק של הסכם-השכירות]", העידה נציגת-האגף לחיובי-ארנונה, "היא [התובעת] באה ב-2010. לפי מה שאני רואה ב[כתובים], לא הצגנו לה את חוזה-השכירות" (פרוטוקול, מעמ' 17, ש' 30).