59/15 רב"ט י' מ' נ' התובע הצבאי הראשי

1. כנגד רב"ט י' מ' (להלן – "המערער") הוגש כתב אישום ובו יוחסו לו אישומים שעניינם מעשה מגונה בכוח, לפי סעיף 348(ג1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977, ושני פרטי אישום שעניינם אינוס, לפי סעיף 345(א)(1) לחוק העונשין.

על-פי הנטען, במהלך חודש אפריל 2015, בלילה שבין יום שישי לשבת, הגיעו המערער וחברו, סמל ר', לחדר המגורים ביחידה של חיילת בשם ל'', שם נכחה אותה עת גם המתלוננת. כל הארבעה שתו שתייה חריפה בצוותא. בשלב כלשהוא ר' ול'' התיישבו על אחת המיטות שבחדר ואילו המתלוננת שכבה על המיטה השנייה, והמערער ישב לידה. בשלב זה כיבה סמל ר' את האור. ל'' ור', כעולה מהראיות, החלו להתחבק ולהתנשק. זמן קצר אחר כך המערער קיים יחסי מין מלאים עם המתלוננת, באותו החדר, שכללו החדרת אצבעותיו לאיבר מינה והחדרת איבר מינו לאיבר מינה. אין חולק שבשלב כלשהוא, במהלך יחסי המין, החלה המתלוננת לבכות בקול, והדפה את המערער מעליה.

בשלב זה, הדליק סמל ר' את האור בחדר, המערער קם ממיטת המתלוננת, התלבש ושניהם עזבו את המקום. גרסתה של המתלוננת היא שיחסי המין עם המערער נכפו עליה בכוחניות מצידו, היא התנגדה מילולית למעשי המערער באומרה לו פעם אחר פעם שיחדול, התנגדה להפשטתה על-ידיו, ואף ניסתה לקום מהמיטה ונהדפה על-ידיו בכוח. היא החלה לבכות בקול רק כשחשה שהמערער "גמר על הירך שלי", כדבריה.

מנגד, למערער גירסה שונה בתכלית לאשר ארע: לדבריו, המתלוננת לא רק שלא גילתה סימני אי הסכמה לקיום יחסי המין עימו, אלא אף שיתפה פעולה אקטיבית, ליטפה וחיבקה אותו, ואף השמיעה גניחות הנאה במהלך יחסי המין. המערער ציין כי הופתע מבכיה, ובעקבותיו קם מהמתלוננת וחדל ממעשיו. לסברתו, אפשר ותלונת המתלוננת נגדו מקורה ברגשות אשם שחשה על שקיימה עימו יחסי מין בעת שיש לה חבר, ולא בחוסר הסכמתה למעשיו.

2. בית הדין קמא פסק כי בידי התביעה ראיות לכאורה המבססות סיכוי סביר להוכחת האישומים והנסמכות על גרסת המתלוננת שניתנה ב"אופן המדויק והזהיר בו הקפידה לתאר את פרטי המקרה" וכי לא נמצאו בה פירכות מהותיות. הוטעם כי השיהוי בהגשת התלונה במקרה זה, משך כשלושה חודשים, אינו מפחית מעוצמת הראיות, בין היתר בשל כך שהמתלוננת מסרה על אודות האירוע לכמה מחברותיה, סמוך אחר התרחשותו. בית הדין עמד על כי בחומר הראיות מצויים חיזוקים לגרסת המתלוננת: העובדה כי האירוע הופסק בשל התייפחותה; קיימות עדויות על שינוי ניכר במצבה הנפשי של המתלוננת סמוך אחר האירוע; ל'', ששהתה בחדר בו התרחש האירוע, מאשרת כי שמעה את המתלוננת אומרת "די" למערער כשהאור בחדר לא דלק. בכל הנוגע לגרסת המערער ציין בית הדין קמא כי הייתה זו גרסה "פתלתלה". תחילה הכחיש כי שתה אלכוהול ביחידתו אי פעם, או קיים יחסי מין בתוככי יחידתו. רק בגרסה מאוחרת אישר כי קיים יחסי מין עם המתלוננת, לדבריו, בהסכמתה המלאה. בית הדין קמא הדגיש כי המערער ציין באימרתו שכשעזבו סמל ר' והמערער את החדר בתום האירוע, הוא שאל את סמל ר' האם שמע שהמתלוננת מבקשת ממנו להפסיק. אמירה זו, לדידו של בית הדין קמא, יכולה להגיע "כדי ראשית הודיה ולחזק את גרסתה של המתלוננת".

חיזוק נוסף לגרסת המתלוננת נמצא בדבריה שהמערער הגיע לפורקן "על ירכה", בניגוד לגרסתו שהדבר כלל לא קרה. צוין כי ל'' מסרה שאחרי האירוע המתלוננת אכן "ניגבה משהו ואמרה 'איכסה' ועוד על המיטה של שובל".

3. הערכאה קמא לא ראתה ליתן משקל לעדויותיהם של סמל ר' ושל ל'' בכל הנוגע לכך שציינו כי לא הבחינו במעשים כוחניים או אלימים מצד המערער. בעוד שסמל ר' מסר כי לא הבחין בכל גילוי אי הסכמה מצידה של המתלוננת, הגם שהפנה מבט מדי פעם לעבר המיטה עליה שכבה, מסרה ל'' כי שמעה פעם אחת, במהלך האירוע, את המתלוננת אומרת "די". בית הדין ציין כי המדובר בעדים ש"אינם עדים נטולי אינטרסים", שעה שלשניהם "אינטרס לחפות על אי התערבותם במהלך האירוע". הוטעם כי סמל ר' הינו חברו של המערער ואילו ל'' נחקרה באזהרה בשל הימנעותה מלסייע למתלוננת במהלך האירוע ויש לה עניין למזער את אחריותה לכך.
4. אחר שמצא כי מתקיימת תשתית ראיות לכאורה להוכחת האישומים, בחן בית הדין אם נסיבות המקרה מקימות עילת מעצר. צוין כי עניין לנו בעבירה המקימה חזקת מסוכנות סטטוטורית, כמפורט בסעיף 21(א)(1)(ג)(4) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה-מעצרים), התשנ"ו-1996, וכי בשים לב ל"אגרסיביות בה התאפיין האירוע", אין ניתן לאיין מסוכנות זו בחלופת מעצר. עוד נקבע כי ביצוע מעשה אינוס בתוך מתחם יחידה צבאית, מקים את עילת המעצר שעניינה הפגיעה החמורה במשמעת הצבא.
5. משנמצא כי מתקיימת תשתית ראיות לכאורית לביסוס האישומים ומתקיימות עילות מעצר מובהקות, שאין ניתן לענות עליהן בחלופה הולמת, הורה בית הדין קמא על מעצרו הממשי של המערער עד לתום ההליכים המשפטיים בעניינו.
6. המערער טוען כי גרסת המתלוננת מוקשית וחסרת היגיון מיסודה, ואף יש בה התפתחות עובדתית כשנוכח זאת, כבר כעת, יש לקבוע שמהימנותה מוטלת בספק, ולפיכך קמה הצדקה לנקיטה בחלופת מעצר. נטען כי כלל הנוכחים בחדר בו ארע האירוע, לא שמעו כל ביטוי המלמד על אי הסכמתה ליחסי המין עם המערער. צוין כי בנקל יכלה המתלוננת להביא לסיום האירוע, לו התנגדה למעשים, כפי שאכן עשתה לבסוף, וזאת על רקע נוכחות העדים הנוספים בחדר, בסמיכות לה. כן צוין כי אין זה הגיוני שהמערער ייכפה עצמו על המתלוננת בנוכחות אחרים, שעה שלא יכול היה לצפות את תגובתה למעשיו. המערער הצביע על כי גרסת המתלוננת לא הייתה אחידה, וכי בגרסאות מאוחרות שמסרה הוסיפה על אודות הצעה מגונה שהמערער הציע לה בטרם בעל אותה, עניין שלא אוזכר בגרסאותיה הקודמות. נוכח כרסום במשקל הראיות כבר כעת, עתר המערער להעברתו לחלופת מעצר.
7. התביעה הצבאית עתרה לדחיית הערעור, בהסתמך על קביעות הערכאה קמא והנמקותיה.

דיון והכרעה

8. השאלה העיקרית שבפניי היא האם הציגה התביעה הצבאית תשתית ראיות מספקת לקביעה שקיימות ראיות לכאורה, בעוצמה הנדרשת, להוכחת האישומים המיוחסים למערער. בשלב בקשת מעצר עד תום ההליכים:

"מקיים בית המשפט בחינה של הפוטנציאל הראייתי להרשעה, ומעריך את סיכוייה, בלא שנדרש הוא להכריע במשקלן ובמהימנותן של הראיות. עם זאת, כבר נאמר על-ידי בית משפט זה לא אחת, כי הבחינה הראייתית בשלב זה אינה בדיקה טכנית בלבד" (בש"פ 4408/15 פלוני נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 8.7.2015)).