5 שנות מאסר ו-20 שנות פסילה בגין גרימת מוות ברשלנות של חמישה בני משפחה בתאונת דרכים בכביש המוביל אל צומת הערבה

קשה מאוד מלאכת קביעת העונש בתיק זה.

מדובר בתאונה נוראית בחומרתה שהתרחשה ביום 22.2.10, בה קופחו חייהם של 5 אנשים בצורה מחרידה לאחר שהרכב בו נסעו התלקח כתוצאה מן ההתנגשות עם משאיתו של הנאשם.

הנאשם כפר באשמה ובית המשפט שמע את העדויות וראיות, כולל ביקור במקום, ועדויות מומחים עד אשר הוכרע דינו של הנאשם והוא הורשע ב - 5 עבירות של גרם מוות ברשלנות.

אין צורך לחזור על כל פרטי העובדות  שהוכרעו בהכרעת הדין שניתנה ביום 11.2.13.

אולם, לשם קביעת העונש, יש לזכור כי התאונה התרחשה כאשר הנאשם נהג במשאית בעלת מיימדים גדולים.

רבות נכתבו על רמת הזהירות הגבוהה הנדרשת מנהג רכב כבד, אני מפנה לפסיקה המוזכרת בעמ' 33/34 להכרעת הדין ומוסיף כי לא רק שיש לדרוש רמת זהירות מוגברת מכל נהג מקצועי שנמצא שעות רבות על הכביש, יש לדרוש החמרה יתרה בחובת זהירות כאשר מדובר ברכב כבד שכל סטייה מרמת הזהירות הנדרשת עלולה לגרום לאסון כבד, כמו במקרה דנן.

לא רק זה,  אלא כמו שממדים הגדולים של הרכב מהווים איום וסיכון ליתר משתמשי הדרך, אותה משאית מספקת תחושת הגנה ובטחון לנהג שלו משום העדר חשש לפגיעה קשה ולכן יש חשיבות בהרתעה גבוהה במיוחד ביחס לנהגים כאלו.

הנאשם הורשע כאמור בכך שגרם למותם של המנוחים כאשר סטה עם המשאית שלו שמאלה, גרר את הרכב הפרטי לשטח מעבר לשול הימני, שם התלקח הרכב ומצאו את  מותם המנוחים כמתואר בעובדות כתב האישום.

במסגרת הכרעת הדין, נדחו כל הטענות שהועלו ע"י הנאשם לגרימת הסטייה שמאלה, כולל "הסיפור" כאילו נפל עליו איזשהו חפץ בלתי ידוע, ואף נמצאה בתוך הראיות הסיבה האמיתית  לסטיית הרכב.

מעבר לסיבה זו, נקבע כי הנאשם לא הרים את הנטל המוטל עליו לפי "כלל הדרך" להוכיח כי הסטיה נגרמה מסיבות בלתי צפויות שלא קשורות אליו ו/או לתקינות הרכב, נמצא כי הרכב היה תקין, ואם - לטענתו - היתה בעיה בבלמים, לפי אחת מן הגירסאות הרבות של הנאשם, אסור לו היה להמשיך בנסיעתו.

ב"כ הנאשם הפנה את בית המשפט ל - ד.נ 4603/97 משולם נ' מ"י ,  ממנו הוא מבסס הטיעון כי לא ניתנה לנאשם הזדמנות להתגונן בפני הממצא של בית המשפט לגבי סיבת הסטייה.

הנני דוחה טענה זו מכל  וכל,  הסיבה לסטיה נמצאה מתוך דיסק השיחזור של החקירה שהוגש בהסכמה במהלך ניהול המשפט ולכן לא מדובר כלל ב-"הפתעה" לנאשם.

לא רק זה אלא לא מדובר בהרשעה בעבירה אחרת שלא נטענה בכתב האישום אלא סיבה לסטייה.

באותו פסק דין " משולם" קבעה כב' השופטת בייניש (לפי תוארה דאז) כי  :

"הזדמנות זו באה לידי מצוי כאשר כל הראיות וכל חומר החקירה גלויים בפני הנאשם ומצויים בידו,  כאשר הוא מיוצג כראוי ויש לו הזדמנות מלאה לתכנן את הגנתו לפי כתב האישום, ובהתחשב בכל החומר שנאסף בחקירה וכאשר ניתנה לו הזדמנות לקיום הליך של הבאת ראיות מצדו, ולחקור חקירה מלאה את עדי התביעה במשפטו.. הזדמנות כזו ניתנה לעותר שלפנינו".

עוד נקבע ב- ע"פ (י"ם) 30731-06 אלבואם נ' מ"י :

" במקרה בו ניכר קיומן של קשר ענייני ממשי והדוק בין העובדות המצוינות בכתב אישום לבין מערכת העובדות  על פיה הורשע הנאשם, אין חובה באזהרת הנאשם מבעוד מועד, שכן במקרים שכאלה נמצא למעשה,  כי הנאשם התגונן הן מפני האישום במתכונתו המקורית והן מפני האישום, אשר היווה, בסופו של דבר, יסוד בסיס להרשעתו.."

נהיגה בחוסר זהירות, על דבריו של המערער ועל קו הגנה שבחר לנקוט בו. בית המשפט לא סמך דבר ההרשעה על מערכת עובדתית חדשה  וזרה לחלוטין למערער בעטיה מן הראוי היה להזהירו"

ב"כ הנאשם עוד טוען כי לפי סעיף 186 ל-חסד"פ אין מקום להעניש את הנאשם יותר מפעם אחת בשל אותו מעשה.