4333/09 התביעה הצבאית נ' י.ח.ע.א.ת

הרקע

לפי כתב האישום המתוקן שהוגש נגד המשיב, כארבע שנים לפני מעצרו הוא נכח משך שבועיים ימים בקורס ללימוד קוראן מטעם ארגון החמאס. כמו כן, ביום 05/10/2009, באוטובוס שעצר לבדיקה במחסום שועפאט, הוא דקר את החייל פ.ז בצווארו באמצעות סכין שאותה רכש לצורך זה. הסכין נתקעה בצווארו של החייל והוצאה באמצעות ניתוח.

בבית המשפט קמא הוגשו ראיות התביעה בהסכמת ההגנה ונשמעה רק עדותו של המשיב במסגרת פרשת ההגנה. בהכרעת הדין זוכה המשיב מעבירה שעניינה נוכחות באסיפה של התאחדות בלתי מותרת, ומעבירה שעניינה ניסיון לגרימת מוות בכוונה, ותחת זאת הורשע בעבירה של פגיעה בחייל, לפי סעיף 215 לצו בדבר הוראות ביטחון, מאחר שלא מצא ראיות מספיקות ליסוד נפשי של כוונה לגרימת מוות.

ערעור התביעה נשמע בדצמבר 2012, אך בשל תקלה בבית המשפט – שגרמה לאובדן העותק הממוחשב של פסק הדין – התעכב מתן פסק דיננו עד כה. עם הצדדים הסליחה.

הכרעת הדין בערכאה הראשונה

בהכרעת דין מפורטת ומנומקת היטב, סקר כב' השופט גרינברג את ההליכים בבית המשפט קמא, את התשתית הראייתית ואת טיעוני הצדדים, ובחן אם מעשיו של המשיב והלך רוחו בעת ביצועם מאפשרים הרשעה בעבירת ניסיון לגרימת מוות בכוונה. כפי שעלה מעמדותיהם של הצדדים בתיק, לא הייתה מחלוקת ממשית לגבי קיומו של היסוד העובדתי-התנהגותי של דקירת החייל פ.ז. עם זאת, הצדדים היו חלוקים בדעתם בשאלת קיומו של היסוד הנפשי: האם התכוון המשיב להרוג את החייל.

כב' השופט גרינברג הצביע על סדקים ובקיעים העולים מאמרותיו של המשיב במשטרה, המולידים ספק סביר בשאלה, האם אכן במועד הדקירה גמלה בלבו של המשיב ההחלטה להמית את קורבנו. בין השאר ציין, כי בהודאתו המשטרתית הראשונה מסר המשיב שמטרתו הייתה "דקירת חייל" ורק בסוף האמרה, עת נשאל מה הייתה מטרתו בדקירת החייל השיב כי הכוונה היא "הריגת חייל". באמרתו המשטרתית השנייה, שנגבתה לאחר כשבוע ימים, השתמש המשיב רק בביטוי "דקירת חייל" מבלי שהתייחס לתוצאה הרצויה מהדקירה.  

בית המשפט קמא קבע, כי הודאותיו של המשיב במשטרה הן אותנטיות, מהימנות ואמינות. עוד קבע ההרכב קמא, כי מעדותו של המשיב בפניו, אשר הותירה רושם אמין, עולה כי עובר למעשה, היה שרוי במצב נפשי קשה; כל שביקש היה להיעצר; לו היה מעוניין בגרימת מותו של החייל, היה מחדיר את הסכין לעומק צווארו או מוציא אותה וממשיך לדוקרוֹ מספר פעמים; התנהגותו של המשיב ותוצאתה לא מצביעה בהכרח על יסוד נפשי של כוונה לגרימת מותו של החייל. לאור האמור לעיל, מצא כב' ההרכב להרשיע את המשיב בעבירה חלופית שעניינה פגיעה בחייל, זאת משום שבעת ההרשעה לא היה באזור מדרג חקוק של עבירות הפוגעות בגוף (בשונה מזה שהיה קיים בחוק העונשין הישראלי).

כב' ההרכב קמא סבר כי יש לזכות את המשיב מפרט האישום הראשון, אשר ייחס לו נוכחות באסיפה של התאחדות בלתי מותרת. בהכרעת דינו קבע ההרכב קמא, כי הגם שקיימת תשתית עובדתית להרשעת המשיב בעבירה האמורה, לא התקיימו תנאי סעיף 144 לצו בדבר הוראות ביטחון [נוסח משולב] בעניין המועד להעמדת קטין לדין. בעת הגשת כתב האישום, לא נתקבל אישור העמדה לדין כדרישת הסעיף, מאחר שמדובר בעבירה המנויה בתוספת השלישית לצו ומשחלפו שנתיים מיום ביצועה. עוד נקבע, כי מדובר במחדל של התביעה הצבאית, וכי אין באישור העמדה לדין שניתן בדיעבד כדי לרפא את הפגם האמור.

טיעוני הצדדים בערעור

טיעוני התביעה