42 חודשי מאסר בגין שוד בנסיבות מחמירות של מכשיר טלפון נייד

כללי

1.         שני הנאשמים הורשעו בעבירה של שוד בנסיבות מחמירות, לפי סעיף 402(ב) לחוק העונשין, התשל"ז-1977.

הודאת הנאשמים באה במסגרת הסדר טיעון דיוני. הסדר הטיעון התייחס לתיקון כתב האישום המקורי. בין הצדדים לא הייתה כל הסכמה באשר לעונש, ועל כן הצדדים טענו באופן חופשי לעניין העונש, וזאת לאחר שהתקבל תסקיר משירות המבחן לגבי נאשם 2 לאור גילו.

2.         על פי עובדות כתב האישום המתוקן שבו הודו הנאשמים, בתאריך 30/8/11, סמוך לשעה 21:00, עשה א.ב. (להלן: "המתלונן") את דרכו, בהליכה, מן התחנה המרכזית בבאר שבע לכיוון מקום עבודתו בעמק שרה. במועד זה היו הנאשמים סמוך לשוק העירוני בבאר שבע. משהבחינו הנאשמים במתלונן, הם החלו ללכת בעקבותיו כברת דרך. משהגיע המתלונן לאזור מבודד, הדביקו הנאשמים את המתלונן. הנאשם 2 פנה אל המתלונן וביקש ממנו לתת לו מכשיר טלפון נייד על מנת לערוך שיחה אחת, שכן הם "נתקעו". משמסר המתלונן את מכשיר הטלפון לנאשם 2, החלו הנאשמים להתרחק מהמקום. המתלונן החל ללכת אחר הנאשמים, ביקש את מכשיר הטלפון הנייד שלו בחזרה וניסה לאחוז בטלפון בידו. נאשם 2 שלף סכין, אחז בה לכיוון פניו של המתלונן, ואמר לו כי אם לא יעזוב את המקום הוא יחתוך את פניו. במהלך דברים אלו הנאשם 1 לקח לבנת ריצוף משתלבת ("אקרשטיין") והטילה לעבר המתלונן. המתלונן תמרן על מנת להימנע מפגיעת הלבנה בו, ונוכח תמרונו פגעה הלבנה אך בשרוולו. לאחר האמור לעיל נסו הנאשמים מן המקום כשמכשיר הטלפון הנייד ברשותם. בעקבות דיווחו של המתלונן החלה ניידת משטרה, שבה הוסע גם המתלונן, לתור אחר הנאשמים באזור עמק שרה. משהבחינו המתלונן והשוטרים בנאשמים, ניגשו השוטרים אל הנאשמים. הנאשמים השליכו את מכשיר הטלפון הנייד של המתלונן אשר היה ברשותם. כתוצאה מהשלכת הטלפון הנייד ניזוק מכשיר הטלפון.

3.         לאחר שמיעת הראיות והטיעונים לעונש ביחס לשני הנאשמים, נקבע מועד למתן גזר הדין לגבי שני הנאשמים ליום 10/10/12. סמוך לפני כן ביקש ב"כ נאשם 2 לדחות מועד מתן גזר הדין של נאשם 2 בחודש ימים כדי לאפשר לו להגיש חוות דעת פסיכולוגית מטעמו, והמאשימה השאירה את הבקשה לשיקול דעת בית המשפט. על כן הופרד עניינם של שני הנאשמים, מתן גזר הדין לגבי נאשם 2 נדחה למועד אחר, וגזר הדין נגד נאשם 1 ניתן במועדו.

הראיות לעונש מטעם המאשימה

4.         לגבי נאשם 1 הגישה המאשימה תדפיס מידע פלילי, שלפיו נאשם 1 הורשע בשנת 2011 בעבירות של שימוש ברכב ללא רשות ונטישת כלי רכב ושל נהיגת רכב מנועי בלא רישיון ובלא ביטוח, ונידון למאסר בפועל לתקופה של 6 חודשים, למאסרים מותנים בני 6 חודשים ו-12 חודשים בגין עבירות רכוש מסוג עוון ופשע (בהתאמה) ולפסילת רישיון. המאסר המותנה בן 12 החודשים הוא בר הפעלה בתיק דנן.

כמו כן הוגש פלט יציאות וכניסות של נאשם 1 מבית הכלא, שלפיו הנאשם סיים ביום 30/5/11 את ריצוי תקופת המאסר בפועל שנגזרה עליו, קרי 3 חודשים לפני ביצוע העבירה שבה הורשע בתיק הנוכחי.

עיקרי טענות הצדדים

5.         ב"כ המאשימה פירטה את הנסיבות המחמירות במעשיהם של הנאשמים: הנאשמים ביקשו לנצל את מצבו הנחות של המתלונן לעומתם, בהיותו צועד לבדו במקום מבודד בשעת ערב מאוחרת; הנאשמים ביקשו את מכשיר הטלפון הנייד של המתלונן בתחבולה; והחליטו להבטיח את מעשה הגניבה במעשי אלימות. לשם כך פעלו הנאשמים בצוותא חדא ובנחישות, וכל אחד מהם עשה שימוש בנשק קר מסוג אחר על מנת לסכן ולאיים על שלמות גופו של המתלונן ועל רכושו; לבסוף, הנאשמים ברחוב מהמקום, השליכו את מכשיר הטלפון וגרמו לו נזק. ב"כ המאשימה הדגישה כי ביצוע שוד בחבורה, באמצעות נשק קר מסוג כלשהו, הוא חמור יותר, שכן פוטנציאל הסיכון לקורבן הוא גבוה יותר. יכולתו של הקורבן להתגונן כמעט ואינה קיימת, וחוויית הפגיעה חמורה לאין ערוך בשל תחושת חוסר האונים הנובעת מנחיתות מספרית לעומת התוקפים.        

ב"כ המאשימה עמדה על עברם הפלילי של שני הנאשמים. לגבי נאשם 1, הודגש כי הוא ביצע את העבירה נושא התיק דנא פחות מ-5 חודשים לאחר שניתן נגדו גזר דין קודם, וכשחרב המאסר על תנאי בגין עבירות רכוש מסוג פשע תלויה מעל ראשו.

הודגש לגבי שני הנאשמים שהם לא למדו לקח וכי שניהם עבריינים למרות גילם הצעיר. לטענת ב"כ המאשימה, עצם ביצוע העבירה בתיק זה, בצוותא חדא, תוך שימוש בנשק קר, מוכיחה כי התנהגותם של הנאשמים הסלימה, תעוזתם העבריינית התעצמה, ומורא החוק אינו חל עליהם.

ב"כ המאשימה הוסיפה לגבי נאשם 1 כי הוא לא פנה לטיפול, ואף לא התבקש תסקיר בעניינו.

ב"כ המאשימה ציינה כי מתחם הענישה צריך לעמודעל 5-6 שנות מאסר בפועל.

ב"כ המאשימה הפנתה בהקשר זה לע"פ 10364/06 חאלדי נ' מדינת ישראל, שבו נגזרו 6 שנות מאסר בפועל בגין עבירה של שוד בנסיבות מחמירות ועבירות נוספות; לע"פ 3232/00 אלעוקבי נ' מדינת ישראל, שבו החמיר בית המשפט העליון עונש בגין עבירה של שוד בנסיבות מחמירות והעמידו על 4 שנות מאסר בפועל; לת"פ (נצרת) 31720-06-11 מדינת ישראל נ' בסול, שבו נגזר מאסר כולל בפועל בן 30 חודשים, בציינה שהמקרה דנא חמור יותר; ולת"פ (ב"ש) 8203/04 מדינת ישראל נ' אלענאמי, שבו נגזרו 36 חודשי מאסר בפועל.

נטען כי נוכח הנסיבות האישיות של הנאשמים ועברם הפלילי, המטוטלת במקרה זה צריכה לנוע לכיוון 6 שנים. קיימת אינדיקציה ברורה במקרה זה למסוכנות עתידית ממשית מטעם הנאשמים, ואין כל סיכויי שיקום אפשריים המצדיקים הקלה בענישה. לפיכך יש לתת במקרה זה משקל בכורה לשיקולי ההרתעה האישית והכללית וכן לשיקולי המניעה (הגנה על שלום הציבור), ההלימה והגמול.

אשר על כן עתרה ב"כ המאשימה להטיל על הנאשם 1 (כמו גם על נאשם 2) עונש מאסר בפועל ארוך ומשמעותי כאמור, להורות על הפעלת המאסר על תנאי בן 12 החודשים באופן מצטבר לגבי נאשם 1, וכמו כן להטיל מאסר מותנה ארוך ומרתיע, קנס ופיצויים גבוהים למתלונן.

6.         ב"כ נאשם 1 הדגיש את הנסיבות המקלות לגבי נאשם 1: הנאשם הודה, קיבל עליו אחריות, והביע חרטה. בכך חסך זמן שיפוטי ועוגמת נפש מהמתלונן אשר היה צריך להעיד. מבחינת נסיבותיו האישיות, מדובר בצעיר בן 23, רווק. עברו הפלילי אינו מכביד, ולחובתו הרשעה אחת בלבד בגין עבירה של שימוש בלא רשות ברכב ועבירות נלוות שבגינה תלוי נגדו מאסר בר הפעלה. הנאשם שהה במעצר למעלה משנה בגין התיק דנן, כשתנאי השהייה של עציר קשים יותר מאלו של אסיר.

לטענת ב"כ נאשם 1, חלקו היחסי של נאשם 1 באירוע היה משמעותי פחות מחלקו של נאשם 2. נטען כי נאשם 2 הוא זה שביקש מהמתלונן את מכשיר הטלפון. נאשם 2 שלף סכין לכיוון פניו של המתלונן ואמר לו שאם הוא לא יעזוב את המקום הוא יחתוך את פניו. הודגש כי לנאשם 1 לא הייתה כל מודעות לכוונותיו של נאשם 2, קרי לבקשת מכשיר הטלפון או לשליפת הסכין ולאיומים, ומבחינת נאשם 1 האירוע היה ספונטאני לחלוטין. כמו כן טען ב"כ נאשם 1 כי מכשיר הטלפון נלקח בתחבולה, בלא שימוש באלימות פיזית. גם השלכת הלבנה לעבר המתלונן על-ידי נאשם 1 לא גרמה כל נזק גופני למתלונן. אשר על כן טען ב"כ נאשם 1 כי אין מדובר ברף הגבוה של עבירת השוד.