מדינת ישראל נ' י.

לפני בקשת הנאשם לביטול כתב האישום בשל אי קיום חובת השימוע, הקבועה בסעיף 60א לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 (להלן – החדס"פ).

כנגד הנאשם הוגש כתב אישום בגין עבירות של פציעה כשעבריין מזויין – עבירה לפי סעיף 335(א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז – 1977 (להלן: "חוק העונשין").

על פי עובדות כתב האישום, במועד הרלוונטי התגורר מר מ. ח. (להלן: "המתלונן") בדירת הקרקע ברחוב השופטים X בקרית ים והנאשם התגורר בקומה הראשונה באותו בניין.

בתאריך 6.11.21 בסמוך לשעה 18:00 הגיע הנאשם לביתו של המתלונן וטען בפניו כי השליך בכניסה לבניין זבל וכי עליו לפנותו. בעקבות האמור, התעורר בין השניים וויכוח. בסיומו של הוויכוח, שב הנאשם לביתו ולאחר מספר דקות, יצא הנאשם מביתו, החל לעלות במדרגות הבניין והבחין במתלונן עומד בחצר ביתו. באותן הנסיבות, נטל הנאשם שער עשוי ברזל בצבע אפור, השליכו לעברו של המתלונן, אך השער לא פגע בו והמשיך ונטל סולם שהיה מונח במקום, השליכו לעברו של המתלונן ואשר פגע בראשו וגרם לפציעתו בראשו בקרקפת ונגרם לו חתך עמוק עם דימום מסיבי בראש, פצע בקרקפת עד 15 ס"מ. המתלונן נזקק לקבלת טיפול רפואי ולאחר עצירת הדימום פונה על ידי מד"א למיון בבית החולים רמב"ם לקבלת טיפול רפואי.

בתחילה הופנה התיק להליך מוקד ולאחר שהנאשם כפר בעובדות כתב האישום, נותב התיק בפני מותב זה לשמיעת ראיות. יודגש כי כבר במעמד הליך המוקד טען הסנגור כי אין בפניו כל אינדיקציה לעובדה כי קוימו חובת השימוע והיידוע.

עם הפניית התיק לפני, התבקשה עמדתה של המאשימה אשר הצהירה כי לא נערך שימוע בתיק זה מאחר וכלל לא נשלח מכתב יידוע. המאשימה הודתה בטעותה וטענה כי הדבר נעשה בהיסח הדעת ובתום לב. המאשימה טענה כי יש לקיים שימוע בדיעבד מבלי להורות על ביטול כתב האישום ובוודאי שאין להורות על זיכוי הנאשם.

אין מחלוקת בין הצדדים כי לא נשלח לנאשם מכתב יידוע ולא נערך שימוע כמתחייב בהוראות החוק.  המחלוקת בין הצדדים נעוצה בנפקות פגם זה.

אחר ששמעתי טענות הצדדים ועיינתי בתגובות שוכנעתי כי דין הבקשה להתקבל.

הליך השימוע מעוגן בסעיף 60א לחסד"פ ונועד לאפשר לחשוד בעבירת פשע להציג טענותיו בפני התביעה בטרם תתקבל החלטה על הגשת כתב אישום בעניינו. על החשיבות של זכות השימוע ניתן ללמוד מדברי ההסבר להצעת החוק: