3462/14

בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופט ר' סוקול) מיום 9.4.2014 בת"א 32570-01-10, בגדרה הורה בית המשפט על חיוב המבקש (התובע) בהפקדת ערובה להבטחת הוצאות המשיבה (הנתבעת).

רקע והחלטת בית משפט קמא

1.        המבקש (יליד 1985) הגיש נגד המשיבה תביעת רשלנות רפואית. בתביעה נטען, כי המבקש סובל מנזקים נוירולוגים וקוגניטיביים שונים שנגרמו לו, לטענתו, כתוצאה מהתרשלות הצוות הרפואי של בית החולים ע"ש רבקה זיו שבבעלות המשיבה (להלן: בית החולים) במהלך לידתו. כעולה מהחלטת בית משפט קמא, המבקש צירף לתביעתו שתי חוות דעת בתחום המיילדות (חוות הדעת השנייה הוגשה בעקבות פטירת המומחה הראשון) בהן נאמר, כי המעקב אחר אמו של המבקש היה רשלני. עם זאת, מומחים אלה לא חיוו דעתם בשאלת הקשר הסיבתי בין ההתרשלות הנטענת לבין מצבו של המבקש. מומחית מטעם המבקש בתחום הנוירולוגיה קבעה בחוות דעתה כי לא ניתן לשלול קיומו של קשר סיבתי. בחוות דעתם, שללו מומחים מטעם המשיבה את טענת ההתרשלות, כמו גם קיומו של קשר סיבתי בין אירועים שהתרחשו טרם לידתו של המבקש ובמהלך הלידה לבין מצבו הנוכחי. בית המשפט המחוזי מינה מומחה מטעמו בתחום הנוירולוגיה (להלן: פרופ' שטיינברג) לבחינת הקשר הסיבתי בין האירועים במהלך הלידה לבין מצבו של המבקש. כעולה מהחלטת בית משפט קמא, פרופ' שטיינברג קבע בחוות דעתו כי בעניינו של המבקש לא התקיימו תנאי סף מסוימים שנדרשים לשם קיומו של קשר סיבתי בין אירועי הלידה לבין מצבו. לבקשת המבקש, פרופ' שטיינברג השיב לשאלות הבהרה ואף נחקר על חוות דעתו, וחזר על הערכתו כי במקרה זה לא מתקיים קשר סיבתי.

           לאחר שהתקבלה חוות דעתו של פרופ' שטיינברג, וכן לאחר שהלה נחקר על חוות דעתו, הציע בית משפט קמא למבקש לשקול מחדש את המשך ניהול התביעה, אך המבקש ומשפחתו עמדו על המשך בירורה, ואף ביקשו להגיש חוות דעת נוספת מטעם המבקש בתחום הנוירולוגיה.

2.        במקביל הגישה המשיבה בקשה לחייב את המבקש בהפקדת ערובה להבטחת הוצאותיה. בהחלטתו מיום 9.4.2014 קיבל בית משפט קמא את הבקשה. בהחלטתו פרש בית משפט קמא את הרקע להגשת הבקשה, עמד על פסיקה רלבנטית בשאלת קיומו של קשר סיבתי, וכן פרט את העמדות שהובעו בחוות הדעת השונות ביחס לשאלת קיומו של קשר סיבתי בין ההתרשלות הנטענת לבין מצבו של המבקש. בית המשפט עמד בהרחבה על חוות דעתו של המומחה מטעם בית משפט בציינו, כי בענייננו נראה שלא התקיימה עילה לחרוג מן הכלל לפיו "רק לעיתים רחוקות יסטה בית המשפט מחוות דעתו של מומחה מטעמו". לאחר כל זאת, קבע בית משפט קמא כי נתוני המקרה דנא מטים את הכף לעבר קבלת הבקשה על אף הפגיעה האפשרית בזכות הגישה לערכאות. בין היתר נקבע, כי בשלב המתקדם בו מצוי ההליך, ונוכח האמור בחוות הדעת של המומחה מטעם בית המשפט נראה כי "סיכויי התביעה הינם קלושים ביותר עד כי ניתן לראות בהמשך הדיון כ'הליך סרק'". כן עמד בית משפט קמא על האינדיקציות למצבו הכלכלי של המבקש המעוררות שאלה אם יוכל לשאת בהוצאות, ככל שאלה תפסקנה לחובתו. נוכח האמור, קבע בית המשפט כי על המבקש להפקיד בתוך 21 יום "עירבון כספי או ערבות בנקאית על סך של 25,000 ש"ח. אם לא יופקד העירבון, תסולק התביעה".

טענות הצדדים

3.        כלפי החלטה זו הוגשה הבקשה שלפניי. בבקשה נטען, כי בהחלטתו לא נתן בית משפט קמא דעתו להחלטת בית משפט זה ברע"א 5738/13 סעלוק נ' שירותי בריאות כללית (14.11.2013) (להלן: עניין סעלוק) שבה נקבעו, לטענתו, אמות המידה להפעלת שיקול הדעת בקשר עם עשיית שימוש בסמכות לחייב תובע בהפקדת ערבון להבטחת הוצאות הנתבע, על אף הפגיעה האפשרית בזכות הגישה לערכאות. לטענת המבקש, החלטת בית משפט קמא, המקבלת את הבקשה להפקדת ערובה, אינה עומדת באמות המידה שנקבעו בעניין סעלוק, שכן היא חוסמת בפניו את זכות הגישה לערכאות, בעיקר בשל מצבו הכלכלי. עוד טוען המבקש, כי, בית משפט קמא תולה את קביעתו כי סיכויי התביעה קלושים, בעיקר, בחוות דעתו של פרופ' שטיינברג, וזאת אף שהמבקש הצביע על פגמים שנפלו בחוות דעת זו ואף שחוות דעתו היא ראיה אחת מני רבות בתיק.

  4.      לטענת המשיבה, דין הבקשה להידחות. תחילה נאמר, שמדובר בבקשת רשות ערעור על החלטת ביניים שבה ערכאת הערעור אינה נוטה להתערב אלא במקרים חריגים. עוד נטען, כי, בניגוד לאמור בבקשה, בית משפט קמא נתן דעתו לשיקולים הנזכרים בעניין סעלוק, וקבע כי האיזון הראוי ביניהם מטה את הכף לעבר קבלת הבקשה, ובקביעה זו לא נפל פגם המצדיק התערבות.

דיון והכרעה