3361/14 התביעה הצבאית נ' עמאר עלי עיסא עמרו

עורכי הדין עופר קופרמן ורודי שטר ביקשו שאורה לתביעה הצבאית לשלם להם הוצאות, משום שהתביעה לא הודיעה להם במועד על חזרתה מערר שהגישה, וגרמה להם להתייצב לדיון ללא צורך.

ביום 15/12/14 ביקשה התביעה להאריך ב-9 ימים את מעצרם של מחמדאלשאער ועמאר עמרו. בית המשפט יהודה אישר את הארכת המעצרים ב-4 ימים בלבד, עד יום 18/12/14. התביעה הגישה עררים על החלטות אלה, והם נקבעו לדיון ביום 17/12/14 בשעות 14:00 ו-14:30. זמן קצר לפני מועד הדיון ביקשה התביעה בכתב למחוק את העררים, ובקשתה התקבלה. לכן, כשהגיע עו"ד קופרמן לבית המשפט התברר לו שהעררים נמחקו והדיונים בוטלו.

הסנגורים ביקשו לחייב את התביעה לשלם להם את הוצאות הגעתם המיותרת לבית המשפט. לטענתם, הם התריעו מראש על כך שהערר מיותר –שכן לא נחסמה דרכה של התביעה לבקש הארכה נוספת של המעצר – אך התביעה עמדה על קיום הדיון בערר. ההודעה לעו"ד קופרמן על חזרת התביעה מן הערר נמסרה לו רק לאחר שכבר הגיע לבית המשפט. המבקשים ראו בכך זלזול בכבודו ובזמנו של בית המשפט ושל הסנגורים, שגרם להם להוצאות מיותרות. לטענתם, "שכר טרחת עו"ד במהלך מעצר ימים נקבע על פי דיון ולפי הערכאה אשר דנה בהליך". על כך ביקשו פיצוי, אם כי לא ציינו מהו הנזק שנגרם להם או לעצורים, ומהו סכום ההוצאות המבוקש.

לבקשתי, העבירה התביעה התייחסותה בכתב. לטענתה, על אף שבתחילה סברה כי יש הצדקה לעררים, הרי לאחר שהחוקר המשטרתי המטפל בתיקים הגיע למשרדי התביעה בצהרי אותו יום ועדכן בהתפתחויות בחקירה, סבר התובע המטפל בתיק כי אין עוד צורך בערר. לאחר שקיבל את אישור הממונים עליו, ביקש התובע מהר ככל האפשר למחוק את העררים. התובע הסביר כי לא הייתה לו כוונה לזלזל בזמנם של המבקשים ושל בית המשפט, אלא דווקא לחסוך מזמנם. בנוסף לכך ציין, כי לפי הצו בדבר הוראות ביטחון אפשר להטיל הוצאות על בעל דין שגרם לדחיית דיון ללא הצדקה, אך לא בגין ביטולו של הצורך בדיון שנקבע. לאור כל זאת, ביקש התובע לדחות את הבקשה להוצאות.

אפתח בכך, שאני מבין לליבם של הסנגורים, שטרחו ובאו לבית המשפט לדיון שנראה להם מיותר מלכתחילה, ובסופו של דבר נוכחו לדעת שבואם היה לשווא והדיון כלל לא יתקיים. אולם המדיניות השיפוטית אינה מצדיקה מתן צו להוצאות במקרה זה. לכן גם לא ראיתי צורך לדון בשאלה המשפטית שהעלה התובע, האם הצו מסמיך את בית המשפט להטיל הוצאות במקרה של ביטול דיון.

כל בקשה או ערר המוגשים בהליך שיפוטי גורמים לעבודה לצד האחר ולבית המשפט. יש לצפות שבעלי הדין לא ימהרו להגיש בקשות או עררים, אלא ישקלו את הפגיעה והטרחה שנגרמת לצדדים האחרים בהליך. בייחוד נכון הדבר לגבי התביעה, שעליה לשקול לא רק את האינטרס הציבורי לשנות החלטה שנתן בית משפט, ואת הפגיעה הצפויה בזכויות העצור, אלא גם את השלכותיו המעשיות של הערר: הגשת ערר מצידה בהליכי המעצר גורמתלעיכוב בחקירה, להשקעת משאבים הכרוכים בהסעה ובליווי העצור לבית המשפט, לעבודת הכנה של הסנגור ומזכירות בית המשפט, ולנסיעת הסנגור לבית המשפט.

למרות זאת, הטלת הוצאות כאשר צד להליך חוזר בו מן הערר שהגיש בתום לב, תוביל לתוצאות בלתי רצויות. הדבר עלול לגרום לכך שמי שהגיש ערר לא יחזור בו גם לאחר שהבין כי אין צורך בערר, אלא יתעקש לקיים דיון (שהרי אין זה מקובל להטיל הוצאות על צד להליך, רק משום שטענותיו נדחו על ידי בית המשפט). אם הצדדים יתעקשו לקיים דיונים בעררים רק כדי להימנע מתשלום הוצאות, יתבזבז עוד יותר זמנם של הצדדים ובית המשפט. אם יוטלו הוצאות בגין הגשת עררים, שנמצא כי לא היו מוצדקים, ייתכן שסנגורים יחששו להגיש עררים, וכך לא יתוקנו טעויות מסוימות של בית המשפט בערכאה הראשונה, ויינזקו מכך חשודים ונאשמים.

גם אם לקיומם או ביטולם של דיונים יש השפעה על שכר הטרחה של סנגורים (למשל, אם הם מקבלים את שכרם לפי מספר הדיונים שהתקיימו בפועל, ולא לפי הדיונים שהתכוננו לקראתם) – מדובר בעניין שבין סנגור לבין לקוחו, ואין בו הצדקה לקיים דיונים מיותרים.

במקרה זה, רשאית הייתה התביעה לעמוד על כך שהדיון בעררים יתקיים במועדו. אם העררים היו נדונים ונדחים לגופו של עניין, לא הייתה הצדקה להטיל הוצאות על התביעה. גם אם התובע היה חוזר בו מן הערר במהלך הדיון בערר, אני מניח שהסנגור לא היה מבקש צו להוצאות, כשם שאין לצפות שהתביעה תבקש להטיל הוצאות על סנגור, שחזר בו מן הערר שהגיש.

ערר המוגש בתום לב, וחזרה מערר הנעשית בתום לב ולא מתוך רצון לגרום טרחה מיותרת למעורבים האחרים בהליך – לא יצדיקו כשלעצמם הטלת הוצאות. אך יש לצפות כי הצד החוזר בו מן הערר, ינסה לחסוך ככל האפשר מזמנם ומרצם של כל הגורמים המעורבים, לרבות בית המשפט ושירות בתיהסוהר. 

השתלשלות הדברים שתיאר התובע בתגובתו, לפיה ההחלטה לחזור מן הערר התקבלה סמוך מאד למועד הדיון – היא סבירה, ואין היא מלמדת על רשלנות או על זלזול מכוון באיש. הבנתי כי התביעה התכוונה לחסוך את זמנם של כולם, אך לא הספיקה להודיע לסנגור שלא להגיע לבית המשפט. עצם הגעתו של הסנגור הנכבד לבית המשפט אינה משנה את זכותה של התביעה לחזור בה מן העררים, בתום לב, גם מבלי לשמוע את הסנגור.

במצב שנוצר נותר הסנגור בתחושה שבזבזו את זמנו, אולם לגישתי, זמנו לא התבזבז, אלא רק נמנעה ממנו האפשרות לחסוך בזמן. הרי לולא חזרה בה התביעה מן העררים, היה הסנגור משקיע מזמנו הן בהגעה לבית המשפט והן בהשמעת הטיעונים בדיון. בשל ההודעה המאוחרת של התביעה על ביטול העררים אמנם לא נחסך זמן הנסיעה לבית המשפט, אך נחסך הזמן שהיה משקיע הסנגור בדיונים.

במאמר מוסגר אציין, כי בכך שונה הדבר מדחיית דיון בשל אי-התייצבות של אחד הצדדים: אז אכן מתבזבזים לריק משאביהם של הצד שהגיע לדיון ושלבית המשפט, שכן הם יידרשו להשקיע שוב את זמן הכנת הדיון ואת זמן הנסיעה לבית המשפט במועד הדיון החלופי שייקבע.

אכן, סוף מעשה במחשבה תחילה, ורצוי היה שהתביעה תשקול היטב מראש את ההצדקה להגשתם של העררים, שכן לא נשללה ממנה האפשרות להאריך שוב מעצר לצורך חקירה, והדיון בערר הצריך קטיעת החקירה והובלת העצור לבית המשפט יום אחד לפני תום תקופת המעצר שאושרה. להבא רצוי גם כי כשתעלה האפשרות שדיון בבית המשפט יהפוך למיותר, תודיע על כך התביעה מייד לסנגור, כדי שיוכל לכלכל צעדיו, ואולי אף לבקש מבית המשפט שלא לקיים את הדיון במועד שנקבע. אך כיוון שבמקרה זה זמנה של ההגנה לא התבזבז יותר מכפי שהיה צפוי לו התקיים הדיון במועדו, איני רואה הצדקה להורות על תשלום הוצאות לטובת הסנגורים.

הבקשה נדחית.

ניתנה היום, 29 בדצמבר 2014, ז' בטבת התשע"ה, בלשכה. מזכירות ביהמ"ש תעביר העתק החלטה זו לידי הצדדים.