עיריית ירושלים נ' קלה

בפניי תביעה שהגישה התובעת, עיריית ירושלים, נגד הנתבעת לתשלום חוב ארנונה.

אין מחלוקת כי הנתבעת החזיקה בנכס ולא שילמה בעדו ארנונה. אין גם מחלוקת כי חוב הארנונה מתייחס לשנים 2007-2010 וכי תקופת ההתיישנות בת שבע השנים חלפה. המחלוקת בתיק הינה האם פעולותיה ומעשיה של הנתבעת מהווים "הודאה בקיומה של זכות" כמשמעה בסעיף 9 לחוק ההתיישנות, תשי"ח-1958 (להלן: חוק ההתיישנות).

עיקרי העובדות

1. חוב הארנונה מתייחס לדירת המגורים של הנתבעת ובעלה ברחוב XXX ירושלים, נכס מספר XXX (להלן: הדירה). החוב מתייחס לחשבון מס' XXX, לתקופה שמיום 1.1.2007 ועד ליום 13.2.2010 אשר עמד, נכון למועד הגשת התביעה על סך של 56,098.62 ₪.

    

2. מדובר בתביעה "בגלגול שני" לאחר שתביעה קודמת נמחקה מחוסר מעש. התביעה הקודמת הוגשה ביום 21.3.2018 בלשכת ההוצאה לפועל בירושלים, הנתבעת הגישה התנגדות והתביעה הועברה לבית משפט השלום (ת.א. 35939-05-18, להלן: ההליך הראשון). ההליך הראשון נמחק מחמת חוסר מעש, בקשה לביטול המחיקה נדחתה וגם ערעור שהוגש על הבקשה נמחק בסופו של יום, לאחר שהתובעת קיבלה את המלצת בית המשפט להגיש את התביעה בשנית.

    

3. באשר למהות החוב, טוענת התובעת כי מדובר בחוב ארנונה על פי דין, החיוב הוא סופי ואינו ניתן עוד להשגה (סעיף 8 לחוק ההסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב) תשנ"ג-1992; סעיף 3 לחוק הרשויות המקומיות (ערר על קבעת ארנונה כללית), התש"ו-1976) ומכל מקום, אין מחלוקת באשר לעצם קיומו של חוב ארנונה. הנתבעת אינה טוענת כי לא החזיקה בדירה, שזו כידוע טענת ההגנה המהותית היחידה שבית משפט השלום מוסמך לדון בה, אלא טוענת כי התביעה התיישנה. מדובר בחוב שנוצר, לכל המאוחר, בחודש פברואר 2010 ולכן התיישן בחודש פברואר 2017, משהוגשה התביעה, אף ההליך הראשון, בשנת 2018, הרי שהתביעה התיישנה.

    

4. ביום 15.2.2020 קיבלתי את התנגדות הנתבעת תוך חיובה בהפקדת סך של 6,000 ₪ בקופת בית המשפט. בהחלטה התייחסתי לכך שטענת ההתיישנות היא טענת ההגנה היחידה שהעלתה הנתבעת. לאחר שהופקד הסכום והתביעה הועברה למסלול של סדר דין מהיר, הגישה הנתבעת בקשה לסילוק התביעה על הסף מחמת התיישנות והרחבת חזית. הנתבעת טענה כי בעת הסבת התביעה למסלול של סדר דין מהיר הוגש תצהיר של נציגת מחלקת אכיפה בעיריית ירושלים וחלק מהאמור בתצהיר מהווה "הרחבת חזית". בהחלטה מיום 20.9.2020 דחיתי את הטענה להרחבת חזית תוך אבחנה בין תביעה אזרחית המוגשת לבית המשפט, שבה קיימת לתובע החירות לכתוב כתב תביעה כרצונו לבין תביעה המוגשת ללשכת ההוצאה לפועל בירושלים, שם מדובר בטופס סטנדרטי של רשות האכיפה והגבייה שעיקרו מילוי פרטים כמו שמות הצדדים, פרטי הנכס וסכום התביעה, מבלי לפרט את השתלשלות העניינים וכי יש בטופס זה כדי למלא אחר תקנה 9 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד – 1984, הן התקנות שהיו בתוקף במועד הגשת התביעה. מאחר שאין בתצהיר עילת תביעה חדשה הטענה להרחבת חזית – נדחתה. גם הטענה לדחיית התביעה על הסף מחמת התיישנות נדחתה, קבעתי כי במועד מתן ההחלטה טרם חלף המועד להגשת כתב תשובה, וכי כל יתר הטענות מצריכות בירור עובדתי של ממש ולא ניתן להכריע בהן על יסוד הכתב. ערעור שהגישה הנתבעת על החלטה זו נדחה בהחלטת כב' השופטת ענת זינגר ביום 19.1.2021. כתב התשובה של התובעת השתרע על פני שלוש שורות, בהן הכחישה התובעת את כל טענות הנתבעת וכי תטען לתחולת סעיפים 7-9 לחוק ההתיישנות.

    

5. להשלמת התמונה יצוין כי סכום התביעה דנן נמוך מסכום התביעה בהליך הראשון, בשל מחיקת ריביות רוחבית שבוצעה ברישומי התובעת כלפי כל החייבים ולא בשל תשלום כלשהו על חשבון החוב, ובעניין זה נרחיב בהמשך.