3 חודשי מאסר בפועל וקנס למורשע על פי הודאתו בריבוי נישואין

1.   הנאשם הורשע, על פי הודאתו, בשתי עבירות של ריבוי נישואין, לפי סעיף 176 לחוק העונשין, התשל"ז-1977.

2.   בשנת 1980 נשא הנאשם, תושב הכפר צור באהר, את אשתו הראשונה, ד., אשר ילדה לו 7 ילדים. בתאריך 5.12.1997 נשא הנאשם אישה נוספת - א., ממנה נולדו לו 3 ילדים נוספים. בתאריך 24.8.2004, כאשר היה נשוי עדיין לשתי נשותיו הראשונות, ד. וא., נשא הנאשם אישה נוספת, ר., ממנה נולדו לו 4 ילדים.

3.   המאשימה עותרת לעונש של 4 חודשי מאסר בפועל, מאסר על תנאי וקנס. ב"כ המאשימה ציין בטיעוניו את חומרת העבירה, והדגיש כי במקרה זה יש לייחס חומרה יתירה לעובדה שהנאשם עבר את העבירה פעמיים, והיה נשוי לשלוש נשים בו זמנית, בנסיבות המחייבות, על פי מצות הפסיקה, ענישה מוחשית ומרתיעה הכוללת רכיב של מאסר בפועל.

4.   מנגד, עותר ב"כ הנאשם לעונש קל שלא יפגע ביכולתו של הנאשם להמשיך לפרנס את משפחתו, ועל כן, הוא סבור כי יש להסתפק במאסר על תנאי ובשל"צ.

טענתו העיקרית היא, כי בבוא בית המשפט לגזור את עונשו של הנאשם, עליו לתת משקל נכבד לעובדה שעבירת ריבוי נישואין אינה מגלמת את הערכים החברתיים והדתיים הנהוגים בעדה המוסלמית, ולדבריו, תופעת ריבוי הנישואין במזרח ירושלים, מקום מגוריו של הנאשם, היא תופעה רווחת ומקובלת, והיא אף רצויה על פי מצוות הדת המוסלמית.

עוד הטעים ב"כ הנאשם, כי על פי פסיקת בתי המשפט, נועדה עבירת ריבוי נישואין להגן על האישה הראשונה ולמנוע פגיעה אפשרית בה ובזכויותיה כתוצאה מנשיאת אישה נוספת, אך כאן איש לא שאל לדעתן של הנשים הראשונות של הנאשם, ולא בדק אם ההליך הפלילי ייטיב עמן.

יתר על כן, טוען ב"כ הנאשם, כי במקרה זה אשתו הראשונה של הנאשם סבלה מהשמנת יתר, עובדה שמנעה ממנה למלא את תפקידיה המסורתיים בבית, ומן הטעם הזה, בין היתר, נשא את אשתו השניה, שסייעה לאשתו הראשונה בכל מלאכות הבית. בכך ביקש לומר, כי, לאמתו של דבר, נשיאת האישה השניה הקלה על אשתו הראשונה, ואילו נשמעה עדותה לעניין זה, מן הסתם היתה תומכת בצעד שנקט הנאשם. ואולם, מתברר מדבריו, כי במהלך השנים חלה התרחקות בין הנאשם לבין אשתו השניה, ולכן נשא אישה שלישית. מסתבר מן הדברים, כי כיום מתגוררות שלוש הנשים של הנאשם יחד עמו בביתו בצור באהר.

בטיעוניו לעונש ציין ב"כ הנאשם, כי הנאשם הגיש לאחרונה תביעת גירושין נגד אשתו השניה במטרה לרפא את הפגם. לדבריו, הנאשם נמנע עד כה מלגרשה אך ורק משום שבחברה המוסלמית שינוי  מעמדה של אישה מאישה נשואה לאישה גרושה גורם לפיחות משמעותי במעמדה, וכתוצאה מכך היא צפויה לסבול קשיים חברתיים וכלכליים, והנאשם, בחמלתו עליה, ביקש להימנע מכך.

סמוך לפני הקראת גזר-הדין מסר ב"כ הנאשם את ההחלטה לגירושין של ביה"ד השרעי לפיה הנאשם התגרש מאשתו השניה.

בסיכום דבריו, הפנה לנסיבות האישיות המקלות של הנאשם, ובין היתר, לעובדה שהוא עובד כנהג משאית ומשתכר כ-10,000 ש"ח, שבהם הוא מפרנס את משפחתו הרחבה.

5.   הנאשם עצמו ביקש לשאת דברים. הוא ציין, כי חלק מילדיו נשואים ואינם מתגוררים בבית, ורק שמונה מהם עדיין מתגוררים עמו והוא נושא בפרנסתם. יחד עם זאת, לדבריו, הוא שקוע בחובות כבדים המגיעים כדי 150,000 ש"ח, ולכן פנה לרחמי בית המשפט, וביקש כי יאפשר לו להמשיך לעבוד ולפרנס את משפחתו.

6.   שקלתי את כל הטענות שהובאו לפני על ידי באי כח הצדדים, את הנסיבות הכלליות של המקרה ואת נסיבותיו האישיות של הנאשם, וכמובן שעיינתי בפסיקה ובהלכות שיצאו מבית המשפט העליון בעבירת ריבוי נישואין.

7.   אין צורך להרבות בדברים על מהותה של העבירה. בית המשפט העליון הביע לא אחת את עמדתו, כי מוסד הנישואין המונוגמיים הוא מיסודות המשטר החברתי במדינה מתוקנת, ובתור שכזה הוא מוגן במסגרת החוק. עצם העובדה, כי המחוקק קבע בצד עבירת ריבוי נישואין עונש מרבי של 5 שנים, מצביעה על כך שהתייחס לעבירה זו בחומרה. על הטעמים מאחורי הצבת הרף העונשי הגבוה לעבירה אמר בית המשפט העליון בע"פ 4085/91 איברהים שיבלי נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו):

"העונש במקרה כזה מטרתו בעיקר הרתעת אחרים בחברתנו, שעדיין מבקשים להתעלם מהדין הקיים ולשאת יותר מאשה אחת. זהו מנהג הרווח בחלק מן הציבור ויש לעקרו מן השורש. לא ניתן להשיג מטרה זו בעונש שאינו מאסר בפועל. ריצוי העונש בעבודות שירות אינו הולם עבירות אלה, והוא מחטיא את מטרת הענישה...".   

8.   איני מקבלת את הטענה כי על בית המשפט להקל בדינם של בני העדה המוסלמית שעברו את העבירה. בהחלטתי מיום 21.10.2009 התייחסתי לטענה זו, ובין היתר, הדגשתי, כי העובדה שמדינת ישראל ראתה צורך לבטל את האפליה הקיימת ולאסור את ריבוי הנשים לכל תושבי המדינה, אין משמעותה כי התעלמה מחובותיהם הדתיות של תושביה המוסלמים, וכדבריו של השופט מ' זילברג בבג"צ 49/54 מלחם נ' השופט השרעי, פ"ד ח, 910: "'חופש הדת' אין פירושו: החופש לעשות מה שהדת מתירה, אלא החופש למלא את אשר הדת מצווה. וריבוי נשים, כנראה בעליל, אינו מצווה של הדת המוסלמית, אלא רשות...".

חברה מתוקנת מתנהלת על פי נורמות התנהגות הנקבעות על ידי המחוקק והמיושמות על ידי בתי המשפט. נורמות אלו חלות על כלל התושבים, כך שהסדר הציבורי אינו מאפשר החרגה של קבוצה מסוימת מתחולתו של איסור פלילי הקבוע בדין. עוד בשנת 1960 אמר הנשיא אולשן, בע"פ 44/60 ברבי נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד יד 925, את הדברים הבאים:

"נכון הדבר שכאשר הובאו המשפטים הראשונים לפני בתי-המשפט בענין ביגמיה, התחשבו בתי-המשפט בנסיבות השונות של הנאשמים ובעיקר בארצות מהן באו ובמה שהיה נהוג בעבר בסביבותיהם. אולם במשך הזמן התחילו בתי-המשפט להחמיר כדי להחדיר לאט לאט את ענין איסור הביגמיה גם לאותם החוגים שהיו רגילים למנהגים אחרים".

דברים אלו כחם יפה גם כיום.

9.   ב"כ הנאשם ביקש ליצור בדבריו תמונה "אידילית" של מעין משפחה מורחבת שכל יחידיה המרובים חיים בהרמוניה וניזונים מעמל כפיו של אבי המשפחה - הנאשם, אשר תומך בכולם. הנשים עצמן, כאמור, לא הוזמנו למסור עדות לטובת הנאשם, וביני וביני אני מסתפקת אם תיאור זה משקף מצב הדברים לאשורו, אך מכל מקום, איני מקבלת את הטענה כי יש בנסיבות אלה, גם אם הן נכונות, כדי להוות הצדקה להימנעות מענישה שתכלול את כל הרכיבים הנדרשים באופן המתבקש והראוי על פי הדין והפסיקה.