פלוני נ' המוסד לביטוח לאומי

1.לפנינו תביעת התובע, להכיר בפגיעה ברגלו מיום 17.11.19 כתאונת עבודה כמשמעותה בפרק ה' לחוק הביטוח הלאומי (נוסח משולב), תשנ״ה-1995 (להלן: ״החוק״).

2.ביום 17.12.19 הגיש התובע תביעה לתשלום דמי פגיעה ובתאריך 24.12.19 נדחתה התביעה מן הנימוק, כדלקמן:

״אנו מצטערים להודיעך, כי עלינו לדחות את תביעתך לתשלום דמי פגיעה בגין תאונה מתאריך 17/11/2019, על פי הוראות סעיפים 80(1) ו 81(א) לחוק הביטוח הלאומי, ומהנימוקים הבאים: 

על פי סעיף 80(1) לחוק הביטוח הלאומי, תאונה שאירעה תוך כדי ועקב נסיעתו או הליכתו של מבוטח ממעונו לעבודה או מהעבודה למעונו, תיחשב כתאונה בעבודה. 

אולם, אם חלה בנסיעה או בהליכה הפסקה או סטייה של ממש מהדרך המקובלת, שאינן למטרה הכרוכה במילוי חובותיו של המבוטח כלפי מעבידו, על פי סעיף 81(א) לחוק, לא תיחשב התאונה כתאונת עבודה. 

מעיון בפרטי תביעתך ומברורים שנערכו עולה, כי התאונה בתאריך 17/11/2019 לא אירעה תוך כדי הליכתך/נסיעתך לעבודה, כנדרש עפ״י סעיף 80(1) לחוק, אלא בשעת הליכה למטרת ספורט, בעניינך האישיים. 

לחילופין, אף אם היית בדרך לעבודה ממעונך, סטייתך מהדרך המקובלת במטרה לעשות הליכה ולשתות קפה, היו לענייניך האישיים ולא היו למטרה הכרוכה במילוי חובותיך כלפי מעבידך, ועל כן הינו בגדר סטייה והפסקה של ממש.

לפיכך, לא ניתן לראות בתאונה זו תאונת עבודה".

מכאן התביעה שלפנינו.

טענות הצדדים