עירית ירושלים נ' תורג'מן

1.לפניי תביעה שהוגשה על ידי עיריית ירושלים ועניינה שיוך חובות ארנונה של חברה לבעלי השליטה בחברה. התביעה הוגשה על סך של 335,291.08 ש"ח. התביעה מתייחסת לשתי תקופות: מיום 29.8.2011 ועד ליום 31.12.2013, ומיום 1.1.2014 עד ליום 30.6.2014.

2.נתבעת 1 היא חברה (להלן: החברה). נתבעים 2 ו-3 החזיקו כל אחד ב-50% ממניות החברה. בשנת 2009 החברה התקשרה בהסכם שכירות עם חברת בית חדש בירושלים בע"מ, שבאותם ימים בנתה קניון בירושלים (להלן: הקניון). לפי ההסכם, החברה שכרה שטח שנועד לשמש כמתחם מזון מהיר. כשנתיים לאחר חתימת ההסכם ערכה החברה ארבעה הסכמים נוספים, במסגרתם היא השכירה את המתחם לשוכרי משנה, על מנת שאלה יפעילו שם חנויות מזון. רישום החברה כמחזיקה לצרכי ארנונה נעשה לראשונה ביום 29.8.2011, סמוך לפתיחת הקניון, בעקבות סקר נכסים שערכה העירייה במקום.

3.אין מחלוקת כי חוב הארנונה של החברה הוא חוב סופי. זאת, כיוון שהחברה לא הגישה השגה או ערר על החיוב בארנונה, וביום 29.12.2014 ניתן כנגד החברה פסק דין בתביעה שהגישה העירייה ביחס לתקופה שמיום 29.8.2011 ועד ליום 31.12.2013 (להלן: ההליך הקודם). בהליך הקודם נדחתה בקשת החברה למתן רשות להתגונן, בין היתר משום שהחברה לא הודיעה על כך שחדלה להחזיק במתחם. על אף שהעירייה פתחה תיק הוצאה לפועל כנגד החברה, והוטלו עליה עיקולים והגבלות, חוב הארנונה לא שולם. עניין זה לא היה שנוי במחלוקת.

4.בגדרי ההליך הנוכחי העירייה ביקשה לחייב את החברה בחוב הארנונה לתקופה שמיום 1.1.2014 ועד ליום 30.6.2014, שהיא יתרת תקופת החוב עד למועד שבו, כך נראה, העירייה שינתה את רישום המחזיקים במתחם. כמו כן ביקשה העירייה לחייב את הנתבעים 2 ו-3 בחוב בכללותו. החברה לא התגוננה מפני התביעה הנוכחית. ביום 5.3.2019 ניתן פסק דין בהיעדר הגנה כנגד החברה. בנוסף, ניתן פסק בהיעדר התייצבות כנגד נתבע 3, וזאת לאחר שהגיש בקשת רשות להתגונן, אולם לא התייצב לדיונים.

5.העירייה טענה כי מתקיימים התנאים המנויים בסעיף 8(ג) לחוק הסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב), התשנ"ג-1992 (להלן: חוק ההסדרים), ובסעיף 119א(א)(3) לפקודת מס הכנסה [נוסח חדש] (להלן: פקודת מס הכנסה) מכוחם יש להעביר את נטל ההוכחה לבעלי השליטה בחברה להוכיח שלא קיבלו מהחברה נכסים ללא תמורה. העירייה הוסיפה כי החברה היא חברה פרטית; כי היא הפסיקה את פעילותה; כי הנתבעים 2 ו-3 הם בעלי השליטה בחברה, וכי הנכס הוא נכס למגורים אשר הוחזק בידי החברה שלא מכוח דיירות מוגנת.

6.נתבע 2 (שלמען הנוחות יכונה להלן: הנתבע) טען בבקשת הרשות להתגונן, כמו גם בתצהיר העדות הראשית, כי התובעת הייתה צריכה להעלות את הטענות המועלות כיום נגדו כבר בהליך הקודם שניהלה נגד החברה. הנתבע טען עוד כי העירייה ידעה ששוכרים שונים מחזיקים בנכס ולא החברה, ועל כן, היה על העירייה להוציא להם הודעות חיוב ולהגיש נגדם תביעה, הואיל והם אלה שנהנו מהשימוש במתחם. כמו כן נטען כי היה על העירייה לתבוע את הנהלת הקניון. הנתבע טען כי למעשה החברה כלל לא החזיקה במתחם, וכי נעשתה טעות טכנית כשלא הודע לעירייה על עזיבת החברה. הנתבע הוסיף כי הרמת מסך ככלל צריכה להיעשות במשורה וכי העירייה השתהתה בהגשת התביעה.

7.בתצהיר העדות הראשית העיד הנתבע כי החברה נוסדה בשנת 2007 לצורך מכירת ממתקים ופיצוחים. לפי הטענה, החברה חדלה מפעילות זו בחודש אוגוסט 2008, עקב הפסדים. לטענתו, המלאי שנותר והרכוש שנשאר – שהיו מצומצמים ממילא הואיל ורוב הציוד היה מושאל – נמכרו. הנתבע הגיש מכתב מרואה החשבון שביקר את הדוחות הכספיים של החברה. על פי המכתב, החברה הוקמה בחודש יולי 2007, החלה בפעילות עסקית בדצמבר 2007, והפסיקה את הפעילות העסקית באוגוסט 2008, תוך מכירת המלאי והרכוש שהיו ברשותה. רואה החשבון כתב בנוסף כי למיטב ידיעתו לא הייתה לחברה פעילות עסקית אחרי המועד האמור. למכתב צורפו הדוחות הכספיים המבוקרים של החברה לשנה שהסתיימה ביום 31.12.2009. דוחות אלה כללו גם שנת הכספים 2008.

לטענת הנתבע, בשנת 2009 החברה התקשרה עם הנהלת הקניון ושכרה את מתחם המזון בקניון. לפי הטענה, המטרה הייתה להתאים את מתחם המזון המהיר לארבעה שוכרי משנה, אשר ישלמו דמי שכירות גבוהים יותר מדמי השכירות שהחברה התחייבה לשלם להנהלת הקניון. הנתבע טען כי החברה נעזרה בהלוואות והשקיעה כספים לצורך התאמת המתחם. הואיל ופתיחת הקניון נדחתה, רק בשנת 2011 נחתמו הסכמים עם שוכרי המשנה. לטענת הנתבע, בתקופה זו דמי השכירות ששוכרי המשנה היו אמורים לשלם לחברה עלו משמעותית בשל מנגנון של הצמדה למדד שהיה קבוע בהסכם של החברה עם הקניון, ועל כן, נוצר לשוכרי המשנה קושי לשלם את דמי השכירות להנהלת הקניון ולשלם תוספת נוספת לחברה. על כן, החברה והנהלת הקניון הסכימו על סיום ההתקשרות ביניהן, באופן שהחברה יצאה מהתמונה, והנהלת הקניון התקשרה ישירות עם שוכרי המשנה. עוד הוסכם, לפי הטענה, כי הנהלת הקניון תטפל בנושא הארנונה. הנתבע טען בנוסף כי שוכרי המשנה התחייבו בסעיף 8(ז) להסכמי שכירות המשנה לשאת בתשלומי הארנונה. הנתבע הוסיף כי החברה ויתרה על הסכמי שכירות המשנה ללא כל תמורה, וכי עניין זה מלמד על כך שלא היו לחברה נכסים כלשהם. עוד נטען כי החברה נכנסה בשנת 2012 להליכי פירוק ולא הוגשו דוחות נוספים למס הכנסה.

8.בתגובה לבקשת הרשות להתגונן טענה העירייה כי על הנתבע, כבעל השליטה, להציג תשתית עובדתית המתייחסת לכלל הנכסים של החברה ולתמוך את טענותיו בראיות ממשיות. עוד טענה העירייה כי עצם העובדה שהחברה התפרקה בפירוק מרצון מעידה על כך שהיו ברשותה כספים, היות ופירוק מרצון מחייב הצהרה של הדירקטורים כי ביכולתה של החברה לפרוע את חובותיה בתוך 12 חודשים. העירייה הוסיפה כי התביעה לא התיישנה וכי תחילה היא פעלה להגיש תביעה נגד החברה, וההליך הנוכחי הוגש רק לאחר שלא עלה בידי העירייה לגבות את החוב מהחברה בהוצאה לפועל. העירייה טענה בנוסף כי לא מוטל עליה הנטל להוכיח שלחברה היו נכסים, אלא הנטל מוטל על הנתבע, כבעל השליטה, להוכיח שלחברה לא היו נכסים. לבסוף, העירייה טענה בסיכומים כי קיימת סתירה בין טענת הנתבע באשר להתמרמרות של שוכרי המשנה על כך שהם נדרשים לשלם דמי שכירות גבוהים יותר, לבין טענת הנתבע כי לולא הייתה החברה מסיימת את ההסכמים, היא הייתה מפסידה כסף. טענת העירייה בהקשר זה הייתה כי לחברה היה נכס – בדמות הזכות לקבל את הפרשי השכירות.

דיון והכרעה