פס"ד התנגדות לקיום צוואה בטענות שונות לרבות העדר כשירות, השפעה בלתי הוגנת וזיוף הצוואה

על פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה בראשון לציון (כב' הש' ר. מקייס) מיום 29.6.21 במסגרתו קיבל בית המשפט את תביעת המשיב לקיים את צוואת אביו המנוח מיום 21.9.05 ודחה את התנגדות אחיותיו והאפוטרופסית לדין של אשתו המנוחה לקיומה.  הנדרש לנדון  

• הצדדים הם בני משפחה, ילדיהם של המנוחים י. וב. ז"ל (להלן- המנוחים), המנהלים ביניהם הליכים שונים הנוגעים לרכוש הוריהם המנוחים. המערערת היא אחותם של המשיבים 1-3 (המשיבה 3 נפטרה במהלך ההליכים שבין הצדדים) ואילו המשיב 4 הוא עזבון אמם של הצדדים, הגב' ב. א. ז"ל, אשר הלכה אף היא לבית עולמה במהלך ההליכים שהתקיימו לפני בית משפט קמא.

   

• המנוחים, היו בעליה של חלקת מקרקעין ברח' *** בפ"ת (להלן- הנכס). הנכס נרשם על שם המנוח בלבד והועבר במתנה למשיב 1 (להלן- המשיב) ביום 21.9.05 כאשר הרישום על שם המשיב הושלם ביום 23.8.06.

   

  במהלך ההליכים שקוימו בין הצדדים הוסכם ביניהם כי למרות רישום הנכס מלכתחילה על-שם המנוח בלבד הרי שהוא היה שייך במחציתו אף למנוחה וכי בהתאם להסכמה זו לא יבוצעו שינויים בנכס עד להכרעה בכלל התביעות הנוגעות אליו.

   

• בנדון אנו נדרשים אך ורק לסוגיה אחת והיא תוקף צוואתו של האב המנוח מיום 21.9.05 במסגרתה הוריש המנוח את זכויותיו בנכס למשיב בלבד. וזאת בהתייחס לשלוש תובענות שהונחו לפני בית משפט קמא –

   

  ת"ע 30934-09-11 בקשה לקיום הצוואה מטעם המשיב.

  ת"ע 30958-09-11 התנגדות לקיום הצוואה מטעם האם המנוחה.

  ת"ע 31004-09-11 התנגדות לקיום הצוואה מטעם המערערת והמשיבות 2-3 (להלן גם: האחיות).

   

• ולגופן של העובדות הנחוצות לנדון – ביום 4.9.05, קודם לעריכת הצוואה על ידי המנוח, הוגשה כנגדו תלונה חמורה במשטרה על ידי בתו, המערערת, בטענה לפגיעה מינית בילדותה, באותה תלונה חמורה הוסיפה המערערת וטענה כי המנוח פגע מינית אף באשתו של המשיב ובבנותיו. המערערת אף הוסיפה וטענה בתלונתה כי המשיב סוחט את המנוח באיימו עליו כי יגיש כנגדו תלונה במשטרה ככל שלא יעביר לו כספים.

   

  בעקבות התלונה הנזכרת, נחקר המנוח ארוכות במשטרה, ביום 13.9.05, ובחקירתו הכחיש מכל וכל את המיוחס לו. בדומה נחקרו אף המשיב ועובדת משק הבית של המנוחים במשטרה והכחישו את הנטען כנגד המנוח. המשיב הכחיש כל טענה באשר להתנכלות והטרדה של המנוח כלפי אשתו או ילדיו ועובדת משק הבית אף היא הכחישה כי ראתה או חוותה מהמנוח מעשים של הטרדה מינית או דומה לכך.

   

  ביום 12.7.06 ניתנה החלטה של המשטרה שלא להוסיף לחקור בגין התלונה, "בהעדר עניין לציבור" (נספח עמ' 187 לכתב התשובה).

   

• זמן קצר לאחר הגשת התלונה, ביום 21.9.05 חתם המנוח בפני עוה"ד דניאל משולם על צוואה שבה הוא מעניק את הזכויות בנכס למשיב, ואת יתרת עיזבונו (מיטלטלין וכספים) העניק 1/3 למשיב ו – 2/3 לשלוש האחיות בחלקים שווים. כמו-כן חתם המנוח באותו יום על תצהיר העברה במתנה ללא תמורה של זכויותיו בנכס למשיב וכן על ייפוי כוח בלתי חוזר להעברת הזכויות על שמו.

   

  ביום חתימתו על המסמכים הנזכרים במשרדו של עו"ד משולם, נבדק המנוח על ידי ד"ר פינקל, אשר קבע בתעודה רפואית שנערכה על ידו, כי המנוח לא סובל מירידה קוגניטיבית ניכרת אלא מירידה קוגניטיבית קלה, התמצאותו תקינה בכל המובנים, וכי בוחן המציאות והשיפוט שלו שמורים (ראו התעודה הרפואית שצורפה כעמ' 51 לתצהירי המשיב שהוגשו ביום 2.2.19; והתייחסותו של פרופ' קוטלר מומחה בית המשפט כפי שיפורט להלן).

   

• כשנה לאחר מועד חתימת הצוואה, ב- 9/06 עתרו האחיות בבקשה למינוי אפוטרופוס למנוח (תמ"ש 23220/06). למנוח מונה אפוטרופוס זמני חיצוני בהסכמת כל בני המשפחה.

  בדומה הוגשה בקשה למינוי אפוטרופוס גם לאם המנוחה, כאשר במסגרת הליך זה הוסכם כי המשיב ישמש כאפוטרופוס לגוף למנוחה והאפוטרופוס החיצוני ימשיך בתפקידו בכל הקשור לרכושה.

   

• במסגרת ההליכים השונים שנוהלו בין האחים, עתר המשיב לקיום צוואת אביו מיום 21.9.05 ואילו אחיותיו התנגדו לקיומה, כמו כן הגיש אף האפוטרופוס לרכוש של האם, אשת המנוח, התנגדות לקיום הצוואה.

   

  במסגרת ההתנגדות נטענו טענות לזיוף הצוואה, ולחלופין לעריכתה תחת השפעה בלתי הוגנת, עושק וכפיה, וכן נטען להעדר כשירותו של המנוח להבנת טיבה של צוואה בעת עריכתה. כך נטען כי הצוואה לא נערכה "כמעשה אישי של המנוח" אלא נעשתה ביוזמת המשיב ועל פי רצונו.

   

   

  פסק דינו של בית משפט קמא

   

• בית המשפט קמא מצא לקיים את צוואת המנוח אחר שלא מצא כל עילה המבססת את התנגדות האחיות או האפוטרופוס לדין של המנוחה לצוואה.

   

  בית המשפט מצא כי הורתה של הצוואה בתחושתו של המנוח כי בנותיו נטשו אותו וחלקן אף העליל וטפל עליו עלילות שווא, שעה שבנו המשיב הוא זה שסייע לו ועמד לצדו לאורך הדרך. כך נמצא כי המנוח, שהיה אדם דתי וחזן בבית הכנסת, היה מאוכזב מכך ששתיים בנותיו נישאו לבני זוג שאינם יהודיים, כי ההורים המנוחים אף נקטו בהליך משפטי לפינוי הבת א. מביתם, ואף נקטו בהליך דומה כנגד הבת *** אחר ששבה ארצה משהייה ארוכה באנגליה. בית המשפט ציין את התרשמותו לפיה–

   

  "למרות הטענות הקשות מאד כנגד האב המנוח, שתי הבנות – כאשר הדבר היה נוח להן, התגוררו בבית ההורים עם ילדיהן, לרוב ללא הסכמת ההורים".

   

  בית המשפט נסמך בהתרשמותו אף על עדות של עורך הצוואה עו"ד משולם אשר הכיר את המשפחה, והעיד כי האב המנוח היה ממורמר על בנותיו ועל יחסן אליו ואל אשתו – אימן. וכן נשען על תסקירי הרווחה מהן עלה כי הסכסוך המשפחתי החל כבר בשנת 2000 עת האחיות טענו כנגד המשיב כי קיבל כספים מאביו לרכישת ביתו.

   

  בית המשפט הדגיש כי מתוך תסקירי רשויות הרווחה "עוברת כחוט השני ההתרשמות כי בן המשפחה המטפל הוא א׳ וכי היחסים בין ההורים לבין הבנות – מסובכים...".

   

  גם מתוך תמלול שיחה שהוקלטה על ידי מי מהאחיות עצמן עלה כי האם המנוחה מתחננת לפניהן כי יבואו לבקרה אך הן מתנות זאת בתנאים שונים תוך שבית המשפט מציין כי "תחינותיה הארוכות של האם המתגעגעת לבנותיה קשות לקריאה".

   

• בית המשפט הוסיף ודחה את טענת הזיוף שהעלו האחיות כנגד חתימת המנוח על הצוואה. בית המשפט הבהיר כי אומנם המומחה להשוואת כתב יד שמונה על ידו ציין כי אין בידו די חתימות על מנת לוודא באופן ברור האם מדובר בחתימתו של המנוח ואולם קבע כי החתימה "זה לא משהו שנראה כמו ניסיון איטי להעתקה או משהו מהסוג הזה. חתימות שנכתבו וגם כל הסט הזה של החתימות בתוך עצמו יש סבירות לא מעטה שזה מתאים לאותו הכותב." (עמ' 128 לפרוטוקול שורה 11 ואילך). זאת ועוד, בית המשפט תמה על עצם העלאת טענת הזיוף כאשר נשמעו עדויות לפיהן המנוח חתם לפני עו"ד משולם אשר אימת את חתימתו בחתימה נוטריונית, וכי המנוח אף נבדק באותו מעמד ע"י ד"ר פינקל. לפיכך קבע כי ה"טענה כי חתימותיו של המנוח זויפו, כאשר המנוח היה ללא ספק במשרד עוה"ד משולם באותו יום היא טענה מיותרת, חסרת כל ביסוס עובדתי ואשר גרמה להתארכות ההליכים הרבה מעבר לצורך".

   

• בית המשפט הוסיף ודחה את הטענה להשפעה בלתי הוגנת אחר שמצא כי האחיות והאפוטרופוס לדין של האם המנוחה לא עמדו בנטל המוטל עליהם להוכיח השפעה שכזו.

   

  כן נקבע שהוכח כי המנוחים התגוררו בביתם ולא בביתו של המשיב עובר לעריכת הצוואה ולא הייתה מניעה כי האחיות יבקרו אותם וכי רק לאחר הגעתה של הבת *** ארצה, בשנת 2006, נאלצו לעבור ולהתגורר אצל המשיב. נקבע, כי הבת א. התגוררה אותה עת בסמוך לבית ההורים ולא הייתה מניעה כי תבקרם וכיגם הבת *** שהתגוררה בחו"ל העידה כי בכל פעם שביקרה בארץ הייתה מבקרת גם את הוריה כך שגם ממנה לא נמנע מפגש עם ההורים. בית המשפט למד מעדות האחיות עצמן כי המשפחה הייתה עורכת מפגשים שבועיים בשבתות ובחגים בבית ההורים.

   

  כך התרשם בית המשפט כי הסכסוך החל אחר שאחד מליל הסדר קודם לעריכת הצוואה הודיע האב המנוח כי יש בדעתו להוריש את רכושו למשיב (כך העיד המשיב אשר לא נחקר על טענתו זו בסעיף 18 לתצהירו).

   

  בית המשפט התרשם, אפוא, בדבר "קיומו של קשר רציף ותקין בין האחיות לבין ההורים עד למועד הגשת התלונה במשטרה. (וכי) אין כל ראיה לניתוק האב משאר בני המשפחה – להיפך".

   

  מתוך שכך נדחתה הטענה להשפעה בלתי הוגנת.

   

• בית המשפט אף הוסיף ודחה את טענת העושק שנטענה על-ידי האחיות בציינו כי "גם טענה זו נטענה מן השפה ולחוץ". וכי בצד רישום הצוואה ניתן הנכס למשיב במתנה מתוך כוונה כי המשיב ידאג לכל צרכיו של המנוח, כאשר מגורי המנוח בנכס הובטחו לכל חייו. בית המשפט הוסיף וציין לעניין זה את התחייבותו של המשיב כי ימכור את הנכס ככל ששמי מההורים יידרש לסיעוד או לבית אבות ולא יהיה סיפק בכספים הקיימים לצורך אחזקתו.

   

• בית המשפט הוסיף ומצא כי לא נפל כל פגם בכושרו של המנוח לעריכת צוואתו במועד עריכתה. בית המשפט נשען לעניין זה על עדותו של עו"ד משולם, עורך הצוואה, שהעיד על צלילותו של המנוח בעת עריכת הצוואה על אף שהיה חלש ודיבורו איטי (ר' עמ' 57 לפרוטוקול שורה 24 ואילך), ועל התרשמותו כי המנוח נפגע מתלונת בתו כנגדו במשטרה. כך קיבל בית המשפט את קביעתו הרפואית של ד"ר פינקל שבדק את המנוח ביום חתימת הצוואה ומצא כי אין למנוח פגיעה קוגנטיבית משמעותית, כי בוחן המציאות והשיפוט שלו שמורים, וכי לא התרשם מפסיכופתולוגיה מג'ורית ולא מירידה קוגניטיבית ניכרת פרט ובעיקר הפרעה קלה בזיכרון לטווח קצר.

   

  אין חולק כי ביום עריכת הצוואה הביא המשיב את המנוח למשרד עורך דין, בצד זה קיבל בית המשפט את עדות עו"ד משולם כי המשיב לא נכח במשרד בעת חתימת המנוח על הצוואה.

   

  בית המשפט ציין כי לא נטען באופן ישיר על ידי ב"כ האחיות ו/או האפוטרופוסית כי המשיב לקח חלק בעריכת הצוואה. ומכל מקום בית המשפט שוכנע כי עיקר הפעולה המשפטית שנערכה על-ידי המנוח הייתה חתימה על מסמכי העברת הנכס על שמו של המשיב, וכי הצוואה הייתה אמצעי נוסף להבטחת קיום רצונו של המנוח. בית המשפט קיבל את גרסתו של עו"ד משולם כי המנוח הגיע למשרדו מספר פעמים קודם לחתימתו על הצוואה וכי חתם על הצוואה במועד בו זומן ד"ר פינקל לבדיקת כשירותו.

   

• יתר על כן, בית המשפט מינה כמומחה מטעמו לבחינת כשירותו של המנוח להבין בטיבה של צוואה את פרופ' קוטלר אשר ציין בחוות דעתו כי בהתאם לתיעוד הרפואי שעמד לפניו המנוח היה כשיר לחתום על צוואתו ב- 21.9.05. המומחה בחוות דעתו התייחס הן לחוות דעתו של ד"ר פינקל והן להעדרו של תיעוד רפואי סותר, וכן התייחס להודעת החשוד במשטרה מיום 13.9.05 ממנה ניתן ללמוד שהוא מתמצא במקום, בסובב אותו ובנטען כנגדו. כן התייחס המומחה לעדותם של המשיב ושל עוזרת משק הבית במשטרה - על בלבולו של המנוח, דברים אותם ייחס המומחה "לירידה קוגניטיבית קלה" אליה התייחס ד"ר פינקל בחוות דעתו. המומחה פרופ' קוטלר ציין כי מתוך התיעוד הרפואי שהוצג לפניו ניתן ללמוד על ירידה בכושרו הקוגניטיבי של המנוח באופן שלא יכול להבין בטיבה של צוואה אך ורק מחודש אוגוסט 2006, כשנה אחר עריכתה של הצוואה הנדונה, ובית המשפט מצא לאמץ את חוות דעתו.

   

  בית המשפט לא התעלם מעדותם של המשיב ומטפלת במשק הבית של המנוח במשטרה, על כך שהמנוח היה מבולבל בסמוך למועד הגשת התלונה כנגדו, ואולם סבר כי בהתייחס לחוות הדעת מדובר בבלבול שאין בו לאיין את כשירותו של המנוח לעריכת צוואה זאת, בין השאר, נוכח התייחסות המומחה להודעת המנוח בחקירתו במשטרה לפיה - "מפרוטוקול חקירת המשטרה (הודעת חשוד 13.9.05) של המנוח, עולה כי המנוח לא ידע לציין את תאריך לידתו, אך ידע להגיד שהינו יליד תימן ויש לו בן ושלוש בנות. נראה כי התמצא בזמן ובסיטואציה, באופן מלא, ענה לשאלות החוקר/ת לעניין וידע להבדיל בין מותר לאסור, שלל פגיעה בבנותיו וטען כי הן התלוננו עליו "בגלל הכסף". אין כל בדיקה רפואית במועדים אלו." (עמ' 3 לחוות הדעת).

   

  בית המשפט אף נתן דעתו לכך שבמהלך השנה שאחר עריכת הצוואה התגוררו המנוחים בביתם דבר המלמד כי יכלו לנהל אורח חיים עצמאי.

   

  נוכח כלל האמור דחה בית המשפט את ההתנגדויות לקיום צוואת המנוח וחייב את המתנגדות בהוצאות משפט בסך של 70,000 ₪.

   

  בית המשפט הבהיר בפסק דינו כי אין בהחלטתו כל התייחסות לצוואתה של המנוחה – עניין לו יידרש בתובענה נפרדת שהוגשה, כשם שיתייחס אז אף לסוגית המתנה בחיים שנתן המנוח למשיב.

   

  על פסק דינו של בית המשפט הוגש ערעור על ידי האחות א. בלבד, שאר האחיות ובכלל זה יורשי עזבון האחות פלונית ז"ל שהלכה לבית עולמה, לא הצטרפו לערעורה.

   

  תמצית טענות המערערת

   

• שגה בית המשפט בכך שדחה את התנגדות המערערת לקיום צוואת המנוח. כך שגה בית המשפט בכך שדחה את טענת המערערת לזיוף הצוואה, את טענותיה להשפעה בלתי הוגנת על המנוח מצד המשיב, את טענת העושק שנטענה על ידה ואת טענתה להעדר כשירותו של המנוח בעת עריכת הצוואה. וביתר הרחבה –

   

  בכל הקשור לטענת זיוף הצוואה התעלם בית המשפט מכך שהמומחה להשוואת כתב יד שמונה על ידו לא יכול היה להגיע למסקנה ברורה באשר לזהות כתב היד בהעדר חתימות נוספות, כאשר ברור כי מסמכים של המנוח מצויים ברשות המשיב והוא יכול היה להעבירם למומחה.

   

• שגה בית המשפט לעניין השפעה הבלתי הוגנת בהתעלמו מכך שעיקר המחלוקות בין המנוח לבנותיו החל לאחר עריכת הצוואה וכן התעלם מהתמלילים שהוגשו על ידי המערערת בעניין שיחותיה עם המנוחה המלמדים על השפעתו של המשיב.

   

• שגה בית המשפט בקביעותו לעניין כשירותו של המנוח לערוך צוואה שעה שהמשיב ועוזרת הבית העידו על כך שהיה מבולבל בתקופה עובר לעריכת הצוואה. ד"ר פינקל אשר נתן חוות דעתו במועד עריכת הצוואה לא ציין כלל כי בחן את כשירותו של המנוח לעריכת צוואה, לא בדק האם המנוח יודע את היקף רכושו, האם יודע מי הם יורשיו וכיוצ"ב, ואילו המומחה שמונה על ידי בית המשפט, פר' קוטלר, למעשה התבסס בחוות דעתו בעיקר על חוות דעתו של ד"ר פינקל.

   

• שגה בית המשפט בהתעלמו מעדותו הסותרת של עו"ד משולם, הן באשר לנסיבות עריכת הצוואה והן באשר לפעמים שהמנוח ביקר אצלו קודם לעריכתה. מתוך עדותו של עו"ד משולם ניתן ללמוד כי המנוח התכוון לכאורה לתת מתנה מחיים אך עורך הדין שכנע אותו להוסיף ולערוך צוואה ממילא אין פה מעשה אישי של המצווה.

   

• שגה בית המשפט בדחותו את טענת העושק, למרות שעסקינן בעושק של אדם מוגבל תוך ניצול מצוקתו ולקיחת הנכס היחיד שהיה לו עוד בחייו .

   

  תמצית טענות המשיב

   

• לא נפל כל פגם בפסק דינו של בית משפט קמא. מתוך נימוקי פסק הדין ניתן ללמוד כי בית המשפט דחה אף את הטענות כנגד מתן המתנה מחיים אף שהדבר לא צוין מפורשות ויש להוסיף ולקבוע כי פסק הדין מתייחס אף לעצם תוקפו של הסכם המתנה.

   

• הוכח כי לא הייתה כל השפעה בלתי הוגנת על המנוח. המשיב היה היחיד שסייע להוריו ואילו האחיות ניצלו אותם בדרכים שונות. ההורים הגישו תביעות שונות לסילוק האחיות מביתם מנימוקים שונים שעיקרן התנהלות האחיות כלפיהם ובכלל זה משיכת כספים מחשבונות האם המנוחה.

   

• הוכח שכבר בליל הסדר קודם לעריכת הצוואה והסכם המתנה הודיע המנוח לבני המשפחה כי בכוונתו להעביר את הנכס למשיב. עניין זה הביא את האחיות להגיש תלונות שווא על המנוח כאשר תיק המשטרה נסגר אך שהוחלט לא להוסיף ולחקור בעניין (נספח טז למוצגי המשיב).

   

• אין כל ממש בטענות כנגד כשירות המנוח בעת עריכת הצוואה וזאת בהתייחס לחוות דעת מומחה בית המשפט כאשר הפסיקה הבהירה כי יש לקבל את חוות דעתו אלא אם כן נפלה בה טעות חריגה. כשירותו של המנוח לא נסתרה בשום דרך על ידי המערערת.

   

  בדומה אין כל מקום לטענת זיוף חתימת המנוח אחר שזה חתם על צוואתו לפני עו"ד משולם ביום בו נבדק על ידי ד"ר פינקל.

   

  לא הוכחה טענת עושק או כפיה כאשר ברור שהענקת המנוח למשיב הייתה מרצונו ונוכח הסיוע שסייע לו, בניגוד לאחיותיו.

   

  ****

   

• אחר שבחנו בחון היטב את טענות הצדדים מצאנו כי דין הערעור להדחות.

  הנטל להוכחת עילה לפסילת צוואה מוטל על הטוען לכך (וראו, כדוגמה - ע"א 2098/97 בוסקילה נ' בוסקילה (2001); עמש (מרכז) 44175-10-16 - ר. ב. נ' ע. מ. (2017); ש. שוחט, דיני ירושה ועזבון, מהדורה שביעית, 2014, עמ' 104). בנדון לא עמדה המערערת בנטל המוטל עליה.

   

• הוכח כי, בניגוד לטענת המערערת, החתימה על הצוואה היא חתימת המנוח. הדברים עולים הן מתוך כך שחתימתו אושרה בו ביום שנבדק על ידי ד"ר פינקל שהוזמן למשרדו של עו"ד פינקל והן מתוך כך שעו"ד משולם אישר באישור נוטריוני את חתימתו ולא הוכח בנטל הראייתי הנדרש כי עסקינן במעשה תרמית חלילה של עו"ד משולם. יתר על כן, הדברים עולים גם מתוך חוות דעתו של מר אמנון בצלאלי, אשר מונה על ידי בית המשפט כמומחה להשוואת כתב יד, ואשר נחקר עליה ארוכות. מר בצלאלי הבהיר כי נטייתו לראות בחתימה כחתימת המנוח אלא שאין הוא יכול לקבוע זאת בוודאות מלאה כיוון שלא הוצגו לפניו די מקורות חתימה. מאידך הדגיש וציין כי שטף כתיבת החתימה כמו גם העובדה כי היא דומה בכלל המסמכים שהוצגו מלמדת כי הכל נחתם על ידי אותו אדם שחתימתו זהה (זאת בניגוד לנטען על ידי המערערת כי אין החתימה על המסמכים השונים נראית כחתימה זהה). כלל הנתונים – חוות הדעת, עדותו של עו"ד משולם, התעודה הרפואית של ד"ר פינקל כמו גם עדות המשיב, מהווים פסיפס של ראיות הסותרים את טענת הזיוף.

   

• גם בכל הקשור להשפעה בלתי הוגנת נטענו על ידי המערערת טענות שונות ללא אסמכתה של ממש. המערערת העלתה השערות וספקולציות באשר לאופן התרחשותם של דברים תוך שהיא מייחסת קונספירציות שונות למשיב ללא כל ביסוס ראייתי של ממש. כך טענה כי המשיב ניצל את תלונת המערערת כנגד אביה במשטרה על מנת לסחוט ממנו את רכושו שאם לא כן יצדיק את הנטען – טענה שלא באו לה כל ביסוס או ראשית ראייה זולת לעצם אמירתה על ידי המערערת.

   

  מתוך הראיות שהובאו לפני בית המשפט עלה כי המשיב הוא זה שטיפל בהוריו לאורך השנים. כך עולה הן מדיווחי המטפלים ששהו עם ההורים והן מתסקירי רשויות הרווחה. האחיות מאידך, לא סייעו להורים באותה מידה ואף הובאו ראיות למתחים רבים בינן להורים. אומנם חלק מהדברים והראיות מתייחסות למועדים שלאחר עריכת הצוואה ואולם אף מעבר לכך ניתן ללמוד מראיות שונות כי למנוחים היו הסתייגויות שונות מהתנהלות האחיות בין באשר לנישואי מי מהן עם בן זוג שאינו יהודי ובין באשר להתנהלות אחרת. יתר על כן, הוכח כי עובר לעריכת הצוואה לא הייתה כל מניעה של מי האחיות להגיע לבית המנוחים ולהיפגש עימם, מפגשים שנערכו בפועל, כך שההורים לא בודדו ולא הורחקו מהאחיות.

   

• כך גם לא הוכח כי המנוח לא היה כשיר לערוך את צוואתו במועד עריכתה. בעניין זה נשען בית המשפט על ארבעה אדנים עיקריים - חוות דעת המומחה מטעמו – פר' קוטלר, חוות דעת המומחה שהתבקש על-ידי עו"ד משולם לתת חוות דעתו קודם לחתימתו על הצוואה – ד"ר פינקל, העולה מהודעת המנוח במשטרה בעקבות התלונה שהוגשה כנגדו מספר שבועות קודם לעריכת הצוואה, והעדר תיעוד רפואי המלמד על פגיעה קוגניטיבית המאיינת את יכולתו לערוך צוואה.

   

  בכל הקשור לחוות דעתו של פר' קוטלר הרי שהיא מתבססת הן על התרשמותו מהתיעוד הרפואי שהועבר לעיונו, הן מחוות דעתו של ד"ר פינקל והן מהתרשמותו מהתמצאותו של המנוח בנטען כנגדו במשטרה. המומחה הבהיר כי לסברתו הבלבול של המנוח שהועלה על ידי המשיב ועוזרת הבית בחקירתם במשטרה אינו מלמד על העדר יכולת להבין בטיבה של צוואה אלא רק על ירידה קוגניטיבית מסויימת שחווה ואשר אינה מגיעה כדי אובדן השיפוטיות והכשירות לעריכת צוואה. גם חוות דעתו של ד"ר פינקל, אשר בחן את המנוח ביום עריכת הצוואה, על כל מגבלותיה וזאת בהתייחס לעובדה שלא צוין כי נערכה על מנת לבחון את כשירותו לעריכת צוואה ולא מופיע בה כי המנוח נשאל שאלות לעניין היקף רכושו וכיוצ"ב, הרי שמכל מקום יש בה להצביע על מצב קוגניטיבי שאינו מלמד על העדר יכולת להבין טיבה של צוואה. כאמור, לא הוצג ממצא או תיעוד רפואי הסותר כשירותו זו של המנוח.

   

• בדומה איננו סבורים כי יש בסתירות הלכאוריות שהעלה ב"כ המערערת בכל הנוגע לעדותו של עו"ד משולם כדי לפגוע בעצם הליך עריכת הצוואה. אין פגם בכך שהמנוח התכוון לתת את הנכס במתנה למשיב. גם אם עורך הדין הציע למנוח להוסיף ולערוך צוואה ואף לצוות בה חלק מרכושו לבנותיו, זו עצה מקצועית אותה מציע עורך דין ללקוחו, הלקוח יכול להסכים או לסרב, ולא הובאו כל ראיות לכך שהמתווה הנזכר נכפה על המנוח וכי לא עשה אותו מרצונו.

   

• לבסוף מעת שמצאנו כי הצוואה נכתבה כאמור נוכח הוקרתו של המנוח שהמשיב סייע ותמך בו בעת שנזקק לכך מחמת גילו ומצבו הרפואי, הרי שיש לדחות אף את טענת העושק. עו"ד משולם, אשר עדותו הייתה מהימנה על בית משפט קמא, התרשם כי המנוח עושה הדברים מתוך רצונו, ואפשר אף מתוך כעסו על בנותיו ואולם בוודאי שלא ניתן לראות בדבר מעשה עושק של מאן דהוא.

   

• מכלל האמור - הערעור נדחה.

   

  בהתחשב בהוצאות הגבוהות יחסית בהן חויבה המערערת בבית משפט קמא הרינו מחייבים אותה בגין ערעור זה בהוצאות משפט בסך 15,000 ₪ בלבד, אשר ישולמו מתוך הערובה שהופקדה על ידה בתיק בית המשפט.

   

   

• ניתן לפרסום ללא שמות הצדדים.

   

   

  ניתן היום, ט"ו חשוון תשפ"ג, 09 נובמבר 2022, בהעדר הצדדים.