אינדקס עורכי דין | פסיקה | המגזין | טפסים | פסקדין Live | משאלים | שירותים משפטיים | פורום עורכי דין נגישות
חיפוש עורכי דין
מיקומך באתר: עמוד ראשי >> חיפוש פסקי-דין >> פס"ד הכרעה במחלוקת בדבר דינו של הסכם שנרשם כי הוא למכר מקרקעין בתמורה שנכרת בין הורים לבין אחד מילדיהם

פס"ד הכרעה במחלוקת בדבר דינו של הסכם שנרשם כי הוא למכר מקרקעין בתמורה שנכרת בין הורים לבין אחד מילדיהם

תאריך פרסום : 01/05/2022 | גרסת הדפסה

עמ"ש
בית המשפט המחוזי חיפה כבית-משפט לערעורים אזרחיים
19353-11-21
01/01/0001
בפני השופטים:
1. סארי ג'יוסי [אב"ד]
2. ניצן סילמן
3. רבקה איזבנרג


- נגד -
המערערת:
א..
עו"ד ר. אטיאס
המשיבים:
1. ב.
2. ג.
3. ח.
4. ט

עו"ד ר. שפטר (בשם המשיבים 1-2)
עו"ד ש. ניידרמן (בשם המשיבים 3-4)
פסק דין
 

 

ערעור על פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה בחדרה (כב' השופטת הדס גולדקורן) מיום 2.8.2021 בתמ"ש 37209-11-16.

 

השופט ס. ג'יוסי [אב"ד]

 

בפנינו ערעור על פסק-דינו של בית משפט לענייני משפחה בחדרה (כב' השופטת ה. גולדקורן) ב-תמ"ש 37209-11-16, מיום 02.08.2021, במסגרתו נדחתה התביעה, ונקבע, כי המקרקעין מהם נתבע הפינוי ניתנו במתנה למשיבים, וכי היקף המתנה תואם את הרישום בספרי רישום המקרקעין.

 

הנסיבות הצריכות לעניין

 

  1. ענייננו במחלוקת שנתגלעה בין הצדדים בנוגע לחלקה ...., גוש ....., ב-ד', ששטחה 2,295 מ"ר (להלן - החלקה).

     

    בקליפת-אגוז יצוין, כי נ' ז"ל היה אחיה של ת', ובעלה של מ' (להלן: "המערערת"). ל-נ' ז"ל ולמערערת שלושה ילדים: ש' הנשוי ל-ל' (להלן: "התובעים או המשיבים מס' 3-4"), ר' הנשוי ל-ס' (להלן: "הנתבעים או המשיבים מס' 1-2") וע' הנשואה ל-ק'. לר' ו-ס' בן הקרוי נ, על שם סבו (להלן: "נ' הנכד").

     

  2. על-פי נסח רישום המקרקעין, הבעלים של החלקה הם: נ' - 1/3, המשיבים מס' 3-4 - 1/3 (כל אחד מהם - 1/6) והמשיבים מס' 1-2 - 1/3 (כל אחד מהם – 1/6).

     

    המשיבים מס' 3-4 נרשמו כבעלים ביום 18.04.1989 בעקבות מכר ללא תמורה, ואילו המשיבים מס' 1-2, נרשמו כבעלים ביום 06.07.1994, בעקבות הסכם שנכרת בין נ' לבינם בחודש אפריל 1992 (להלן: "ההסכם"), בו נכתב, כהאי לישנא:

     

    "הואיל והמוכר מצהיר ומאשר בזה כי הוא המחזיק ובעל הזכות בדירה/חנות ו/או החוכר המסומנת בתשריט במספר 1 המכילה 3 חדרים חדרי שירות ונוחיות הפונה חזית לרח' .... (ושתיקרא להלן "הדירה") והנמצאת בקומה קרקע מהבית המשותף הנמצא ב-ד' רח' .... מס' .... שהוקם על החלקה .... בגוש....

    המוכר מתחייב למכור לקונה והקונה מתחייב לקנות מאת המוכר את הדירה ואת החזקה בה תמורת תשלום סך 78,000 $".

     

    ביום 03.10.2011 נרשמה משכנתה בדרגה ראשונה על סך 350,000 ₪ לטובת בנק לאומי למשכנתאות על חלקיהם של המשיבים מס' 1-2.

     

  3. ביום 21.08.2011 חתם נ' על תצהיר בפני עורך-דין שי ניידרמן, בא-כוחם של המשיבים מס' 3-4, בהליך שהתנהל בפני בית משפט קמא, ובמסגרתו נכתב כך:

     

    "1. אני הייתי הבעלים הרשום של כל הזכויות במגרש הידוע כגוש .... חלקה .... בשטח של 2,295 מ"ר (להלן: "המגרש").

    2. על המגרש בנינו אשתי ואנוכי את בית מגורינו. כמו כן בנויים במגרש מבנים נוספים, לרבות דירת מגורים בגבול המגרש הפונה לרחוב .... (להלן: "הדירה").

    3. אני ואשתי החלטנו לתת עוד בחיינו לילדינו במתנה חלקים מהמגרש.

    העברה ללא תמורה של 823 מ"ר לבני וכלתי ש' ול' 

    4. בשנת 1989 העברתי, בהסכמתה של אשתי, ללא תמורה, לבני ש'.. ולרעייתו ל' .. 823 מ"ר מהמגרש, שטח בחלקו האחורי של המגרש עליו הם בנו את ביתם (להלן: "חלק ל' וש'").

    5. לצורת הענקה זו נערך תשריט של המגרש, כאשר "חלק ל' וש'" נצבע בירוק בתשריט. ..

    6. כמו כן, הואיל ועל "חלק ל' וש'" שהינו בעורף המגרש נבנה ביתם, והואיל וקיימת סככה המשמשת אותי ואת ל' וש', השטח בין ביתם לביתי, נקבעה בתשריט דרך מהכביש – רחוב ...., שתהווה גישה ל-"חלק ל' וש'", וכן נקבע כי הסככה הינה משותפת לנו.

    7. בהתאם, נצבעו הדרך והסככה בצבע ורוד כדי לציין את הרכוש המשותף שלי ושל ל' וש'.

    8. אני אמרתי לעו"ד שלי, עו"ד גולן צבי, כי החלק של ל' וש' הינו אחד משלושה חלקים במגרש, שכן התכוונתי להעביר בעתיד את יתר המגרש לשני ילדי הנוספים, חלק לכל אחד.

    9.לצערי, בגלל טעות בהכנת המסמכים, נרשם בלשכת רישום המקרקעין שהעברתי לש' ולל' רק 1/3, ואולם ההענקה שהענקתי להם הינה של 823/2295 חלקים במגרש, כפי שקובע התשריט וכפי שהדברים הם בפועל.

    העברה ללא תמורה של דירת 3 חדרים המצויה במגרש לבני ולכלתי ר' וס' 

    10.בשנת 1992 הענקתי ללא תמורה לבני ר'... שהינו צעיר מבני ש', ולכלתי ס', את "הדירה" וחלק נוסף משטח המגרש שנכלל בהענקה לר' ולס' נצבעו בתשריט בצבע צהוב ("להלן: שטח ר' וס').

    11. בשל רצונם של ר' וס' ללוות כספים באמצעות משכנתא שהינה הלוואה נוחה, נערך ההסכם ביני לבינם כהסכם מכר למכר הדירה בתמורה לסך של 75,000$, ואולם, סכום זה לא הועבר אליי על ידם, שכן, כמו לגבי ש' ול', גם הם קיבלו ממני חלק במגרש במתנה, חלק מתוך שלושה חלקים. ..

    12. גם כאן, בשל הטעות בהכנת המסמכים, כמו גם לגבי חלק "ש' ול'", נרשמו ר' וס' כבעלים של 1/3 מהמגרש, ואולם חלקם הינו השטח הצבוע צהוב בתשריט, והדבר אושר בחתימת ידו של בני ר' על גבי התשריט נספח א לעיל.

    התשריט הינו המסמך הקובע את הזכויות במגרש

    13.מאחר ואני (ואשתי) העברנו במתנה לילדינו ולנשותיהם את החלקים שלהם במגרש, אני מבקש לציין ולהבהיר כי התשריט הוא זה שקובע את היקף הזכויות ואת חלקו של כל אחד במגרש, ולא הרישום בלשכת רישום המקרקעין שנעשה עקב טעות.

    14. שכן, החלוקה לפי התשריט נקבעה על יסוד מחשבה שבכך אני יוצר איזון בין ילדיי, שכן, תחילה קבלו ש' ול' חלק בעורפו של המגרש והם בנו את ביתם עליו מכספים שלהם, ואילו ר' וס' קבלו דירה בנויה, הפונה לרחוב.

    15. השימוש בפועל במגרש והזכויות הנובעות מכך, מזה שנים רבות, הנו בהתאם לתשריט, שהרי כך מוסכם על כולם".

     

    על תצהיר זהה, כמעט לחלוטין, חתמה המערערת בפני עורך-הדין ניידרמן בו ביום.

     

  4. ביום 16.11.2016 הגישו נ' והמערערת, תביעה נגד המשיבים מס' 1-2, במסגרתהּ נטען, כי ההסכם האמור הוא הסכם למראית-עין, ועתרו להורות על ביטולו ועל פינויים של המשיבים מס' 1-2, מן הדירה.;

     

  5. שבוע לפני פטירתו, ביום 07.03.2018, חתם נ' על צוואה בפני שני עדים, ובמסגרתהּ נכתב, בין היתר:

     

    "2. למען הסר ספק, אני מבטל בזאת גם את התצהיר שנחתם אצל עו"ד שי ניידרמן ביום 21.08.2011. הגם שאין מדובר בצוואה כלל, אני מבקש להבהיר כי התצהיר בטל וחסר תוקף. מ' ואני לא היינו מיוצגים על ידי עו"ד מטעמנו, לא הבנו כראוי את משמעות הכתוב, ובעצם התצהיר יוצר עיוות שלא התכוונו אליו הן ביחס לגודל חלקתם של ש' ורעייתו והן ביחס לזכויות לכאורה של ר' ורעייתו....

    4. ..... מעולם לא היה בכוונתי, ובכוונת אשתי מ', להעניק/למכור לר' ולרעייתו 1/3 מהמקרקעין והם הוצאו ממני במרמה תוך ניצול רצוני לעזור להם בהתנהלות הכלכלית הכושלת שלהם ובמצוקות הכספיות שלהם.

    ..... למרות התנהגותם המחפירה של בני ר' ורעייתו כלפיי וכלפי אשתי, ולאור פסק דין חלוט, יהיה חלקם 1/3 במקרקעין, אלא שאני קובע כי הבית המשופץ שמעבר לקו השחור, הכולל את מה שמסומן כסככה וכן גישה נאותה, ומסומן בתרשים באות ה' יישאר בבעלות ובחזקת ע' וק'. ע' וק' יפצו בכסף או באדמה ... את ר' ורעייתו .. חלוקה זו אינה בחירתנו החופשית וככל שהיא אכן תתרחש, הרי שהיא תולדה של אילוץ משפטי ..".

     

  6. ביום 13.3.2018 נפטר נ' ז"ל, וביום 08.01.2019 הוגש לבית משפט קמא כתב-תביעה מתוקן, נוכח החלטות בית המשפט המחוזי, מיום 08.07.2018.

     

    בכתב-התביעה המתוקן, אשר במסגרתו התובעים היו המערערת (כיורשת של נ' ז"ל), והמשיבים מס' 3-4, והנתבעים היו המשיבים מס' 1-2, נתבע סעד הצהרתי שיורה על בטלות ההסכם, נוכח היותו הסכם למראית-עין, ובנוסף נתבע סעד של פינוי הנתבעים מן החלקה. כסעד חלופי, התבקש סעד הצהרתי שיקבע, כי גבולות המתנה שהעניק נ' למשיבים מס' 1-2 על-פי ההסכם הם בהתאם לתרשים, במסגרתו נתחם בקו שחור השימוש שהותר להם.

     

    טענות הצדדים בפני בית משפט קמא

     

  7. בכתב-התביעה המתוקן נטען, כי בשנת 1990 ביקשו המשיבים מס' 1-2 מ-נ' והמערערת, להתגורר בביתם המצוי על החלקה, ומורכב משתי יחידות דיור. ההורים הסכימו שהמשיבים מס' 1-2 יתגוררו באחת מיחידות הדיור ולאחר זמן – אף ביחידת הדיור השנייה. בשלב מסוים, כך נטען, ביקשו המשיבים מס' 1-2 לשפץ את הבית, ומאחר והם נזקקו למימון מן הבנק, אשר דרש שיוצג לו הסכם מכר לצורך שעבוד הבית להבטחת ההלוואה, נכרת באפריל 1992 ההסכם, אשר נערך על-ידי עורך-דין צבי גולן, והיה הסכם למראית-עין.

     

    עוד נטען, כי בעקבות דרישת רשות מיסוי מקרקעין להגדיר את "הדירה" שנזכרה בהסכם, נחתם תרשים בו נמתח קו שחור, אשר הגדיר את זכות השימוש שניתנה להם. ההסכם הפיקטיבי, כך נטען, נועד רק לצורכי משכנתה ואינו מהווה הסכם מתנה, וזאת אף בשים-לב לעובדה, כי התמורה הנקובה בו מעולם לא שולמה.

     

    עוד ובנוסף נטען, כי גם אם מדובר בהסכם מתנה, הרי שבעניינם של הצדדים, התקיימו התנאים המאפשרים על-פי חוק לנותן המתנה לחזור בו ממנה, בין היתר, נוכח התנהגות מחפירה של מקבלי המתנה, המשיבים מס' 1-2.

     

  8. מנגד, נטען בכתב-ההגנה המתוקן, כי מדובר בהסכם מתנה בין נ' לבין המשיבים מס' 1-2, והסיבה בעטיה נרשמה במסגרתו תמורה נועדה על-מנת לאפשר לר' לקבל מימון לשם רכישת מניה ב"דן".

     

    נ', כך נטען, רצה לתת למשיבים מס' 1-2 שליש מן החלקה, ולא רק את השטח המסומן בתשריט הואיל והדבר שיקף את רצונו הברור לחלק את המקרקעין בחלקים שווים בין שלושת ילדיו. להסכם האמור, כך נטען, אין כל נפקות לביצוע השיפוץ בדירה, אשר בוצע בשנים 1999-1998, לאחר שרישום הבעלות על שליש מן החלקה על-שם ר' וס' הושלם בשנת 1994.

     

    הטענה להתנהגות מחפירה, כלפי נ' הוכחשה, והודגש, כי המשיבים מס' 1-2, שינו מצבם על יסוד המתנה שקיבלו והשקיעו בשיפוץ הבית למעלה מ-1,000,000 ₪ בערכים ריאליים. להוכחת הטענה בדבר הסכם מתנה, צורף לכתב-ההגנה המתוקן העתק תצהיר, מיום 21.08.2011, עליו חתם נ'.

     

  9. בכתב-התשובה נטען, כי תצהירו האמור של נ' מיום 21.08.2011 כלל אינו נוגע לנתבעים, וכי הוא לא היה מיוצג. עוד נטען, כי התשובה לשאלה אם בגבולות הקו השחור ניתנה רשות או מתנה, היא "בעוד שתשריט יכול להוות הסכם שיתוף על פי הדין, הרי שעל פי הדין תשריט לא יכול להיות הסכם מתנה במקרקעין".

     

    פסק-הדין של בית משפט קמא

     

  10. במסגרת פסק-דינו של בית משפט קמא (להלן: "פסק-הדין"), מיום 02.08.2021, נסקרו בהרחבה העדויות שנשמעו בפניו, לרבות של המערערת, של המשיבים מס' 3-4, של ע' ובעלהּ ק', של המשיבים מס' 1-2, של צ', גיסו של נ', ושל הנכד, נ'.

     

  11. בית משפט קמא קבע, כי לא עלה בידי התובעים להוכיח שההסכם שנכרת בין נ' לבין המשיבים מס' 1-2, ונערך על-ידי עורך-דין צבי גולן, הוא הסכם למראית-עין, אשר, לפי סעיף 13 לחוק החוזים (חלק כללי) התשל"ג-1973 (להלן: "חוק החוזים"), בטל. במקרה שבפנינו, כך נקבע, אף לא אחד מעדי התובעים ידע להעיד על קיומו של פער בין המצג החיצוני לבין כוונת הצדדים. יתרה מכך, בית משפט קמא הדגיש, כי הגיס, צ', העד החיצוני היחיד שאינו "צד מעונין", העיד, כי ההסכם שיקף את רצונו של נ' לפעול באופן זהה לאופן בו נקט כלפי המשיבים מס' 3-4, ולהעניק אף למשיבים מס' 1-2 חלק מן החלקה שבבעלותו.

    עוד נקבע, כי הואיל והצדדים אינם חלוקים על כך שסעיף התמורה בהסכם הוא סעיף למראית-עין, כי בפועל לא התכוון נ' לדרוש תמורה כספית מן המשיבים מס' 1-2, וכי תמורה כזו מעולם לא שולמה, מדובר בענייננו בהסכם מתנה, שיצא אל הפועל עם רישום העסקה בלשכת רישום המקרקעין, לאחר חתימות הצדדים על שטר המכר. מאחר שהסכם המתנה, כך נקבע, שיקף את רצונם האמיתי של הצדדים במועד כריתתו, והסתיים ברישום הזכויות, אין מקום להחיל את מראית-העין על ההסכם כולו, ולפסול אותו בשל כך.

     

  12. באשר לסוגית היקף המתנה נקבע, כי אין לקבל את הטענה, לפיה גבולות המתנה (המוכחשת) הם לכל היותר התשריט עליו חתמו הצדדים, במסגרתו הגבול המערבי של שטח המתנה הוא "הקו השחור" שמפריד בין "שטח בית הנתבעים" לבין "שטח ביתו של נ'" וחוצה את המחסן. מנגד, קיבל בית משפט קמא את הטענה, לפיה המתנה שהתקבלה היא בהיקף של 1/3 מן החלקה כולה.

    בית משפט קמא קבע בפסקה 28 לפסק-דינו, את הסדר הכרונולוגי של השתלשלות האירועים: "בחודש אפריל 1992 – הסכם ללא זיהוי מדויק של שטח הדירה הנמכרת, בחודש יולי 1992 – הגשת תשריט למשרד מס שבח מקרקעין, בו השטח הנמכר נתחם ב"קו השחור" וקטן מ-1/3. (ובו הוגדל ב-7.5% חלקם של ש' ול'), ובחודש אוקטובר 1993 – נ', ר' וס' חותמים על שטר מכר, בו נמכר לר' וס' 1/3".

     

    לפיכך, נוכח הקבוע בפסיקה ובסעיף 125(א) לחוק המקרקעין, התשכ"ט-1969 (להלן: "חוק המקרקעין"), ובשים-לב לכך שהתובעים בחרו שלא לזמן לעדות את עורך-דין צבי גולן, שערך את ההסכם, טיפל בדיווח למשרדי מס שבח מקרקעין והחתים את הצדדים על שטר המכר, יש לזקוף זאת לחובתם הואיל ולא ניתן לדעת ממקור ראשון מה היקף המתנה שאותה התכוון נ' "בזמן אמת" להעניק למשיבים מס' 1-2.

     

    התובעים, כך נקבע, ביקשו להרים את הנטל שעל כתפיהם בהסתמך על התשריט האמור, וזאת על אף שנ' ידע כבר בשנת 1993, כי הוא חתם על שטר מכר המעניק למשיבים מס' 1-2 שליש מן החלקה, ולמרות שהמערערת ידעה אף היא על כך כבר אז, לא ננקט על ידיהם צעד כלשהו לשינוי הרישום במשך שנים רבות, עד שנת 2011.

     

    עוד נקבע בפסקה 30 לפסק-הדין, כך:

     

    "תצהירו של נ' בשנת 2011, שנעשה ביוזמת כלתו ל' (כפי שהודתה בחקירה הנגדית), סתר לחלוטין את הגרסה שמדובר בהסכם למראית-עין, אולם תמך בגרסה לפיה היקף המתנה הוא "הקו השחור" ולא "שליש" משטח החלקה. בתצהיר זה (וכמוהו בתצהירה של מ') הובהר כי רישום 1/3 משטח החלקה על שמם של ש' ול' בשנת 1989 היה טעות (ומגיע להם יותר - 823/2295 חלקים במגרש), וכי רישום 1/3 משטח החלקה בשנת 1994 על שמם של ר' וס' היה טעות, ומגיע להם רק לפי התשריט.

     

    בתצהירי תיקון "הטעויות" לא היה מעורב עורך דין צבי גולן, אלא דווקא עורך דין ניידרמן, עורך דינה של ל' (שיזמה את מהלך התיקון, בהיותה הנהנית ממנו). על אף שהתיקון נגע ישירות לזכויותיהם של ר' ו-ס', הוא נעשה מאחורי גבם וללא ידיעתם. תצהירי התיקון וצביעת התשריט נערכו שמונה עשרה שנים לאחר שנ' חתם על שטר המכר שהעניק לר' וס' 1/3 מהחלקה. למרות שנערכו התצהירים, למרות שבשלב זה ידע נ' כי בלשכת רישום המקרקעין נרשמו ר' וס' כבעלים של 1/3 מהחלקה, ולמרות קיומה של החזקה החלוטה בסעיף 125(א) לחוק המקרקעין – הסתפק נ' בתצהירים ולא התניע מהלך של תיקון הרישום בלשכת רישום המקרקעין. ותמוה מכל: שנתיים לאחר שהוגשה התביעה הנוכחית, וסמוך לפטירתו, הוא חתם על צוואה בה התכחש לתצהירו משנת 2011 ..." 

     

    בית משפט קמא קבע, כי על אף שקיים קושי לקבל את הטענה, לפיה היקף המתנה שהוענק הוא בשיעור של שליש, על ההכרעה להינתן על פי נטל ההוכחה, כאשר, מחד-גיסא קיימים הימנעות התובעים מלהעיד את עורך-דין גולן; אי-החתמת ס' על התשריט; חתימת נ' על שטר מכר לאחר שנחתם התשריט; ישיבת נ' בחיבוק ידיים לאורך שנים על אף ידיעתו את תוכן הרישום בלשכת רישום המקרקעין; הענקת 1/3 מהחלקה למשיבים מס' 3-4; כתיבת תצהיר "תיקון הטעויות" בשנת 2011, ביוזמתה של ל' וחזרתו של נ' מתוכן תצהירו משנת 2011 לאחר הגשת התביעה. מאידך-גיסא, יש למנות לחובת המשיבים מס' 1-2 את "הקו השחור" בתשריט. לאור נטל ההוכחה הכבד הרובץ על התובעים, כך נקבע, אין בכוחו של "הקו השחור" בתשריט להכריע, ולפיכך נקבע, כאמור, כי היקף המתנה אותה התכוון "בזמן אמת" נ' להעניק למשיבים מס' 1-2 הוא שליש מן החלקה.

     

  13. באשר ל-"התנהגות מחפירה של מקבל המתנה", נקבע, כי המתנה הושלמה ברישום בשנת 1994, ולפיכך, החל ממועד זה אין המדובר בהתחייבות לתת מתנה, ואין בכוחה של "התנהגות מחפירה" של מקבל המתנה, כדי לאפשר לנותן המתנה, לחזור בו מהתחייבותו. בית משפט קמא הדגיש, כי לא השתכנע שהתנהגות מעין זו אכן ננקטה מצידם של המשיבים מס' 1-2 כלפי נ'.

     

  14. נוכח האמור, דחה בית משפט קמא את התביעה, וחייב את התובעים לשלם לנתבעים שכר-טרחת עורך-דין בסך 25,000 ₪.

     

    הטענות בערעור

     

  15. המערערת מיאנה להשלים עם פסק-דינו של בית משפט קמא וערעורהּ מונח בפנינו. לטענת המערערת, יש לבטל את קביעת בית משפט קמא, לפיה המקרקעין מושא הערעור ניתנו למשיבים מס' 1-2 במתנה, הואיל והונחה בפני בית משפט קמא תשתית ראייתית לכך שמדובר בחוזה למראית-עין, ולפיכך דינו להתבטל.

     

    נטען, כי לא זו בלבד שמדובר בהסכם למראית-עין, אשר מלבד שמות הצדדים וכתובותיהם, כולו פיקטיבי, אלא שאף אין כל היגיון במתן מתנה בדרך של עריכת הסכם פיקטיבי בתמורה, כאשר ניתן להעניק מתנה בצורה פשוטה, כפי שנעשה עם המשיבים מס' 3-4. הטענה, כך נטען, לפיה הסיבה בעטיה נערך ההסכם היא קבלת משכנתה, אינה עומדת במבחן המציאות הואיל וגם בגין מתנה ניתן לקבל משכנתה, וכי פעולה זו אף גרמה לתשלום מס גבוה מקום בו ניתן היה להפחית את המס על-ידי הענקת מתנה.

     

    עוד נטען, כי שגה בית משפט קמא עת התעלם מן הרישום בפנקס המקרקעין, אשר מתייחס להסכם כאל "מכר בתמורה", וכי אין כל נפקות להצהרות המערערת ו-נ' ז"ל להכרעה מושא הערעור הואיל ומדובר בתצהיר, אשר נועד "לבוא לעולם רק כאשר יצומצמו זכויות המשיבים 1-2 לכל הפחות לגבול השחור, ולא שליש החלקה כמופיע במרשם" (ר' סעיף 27 לכתב-הערעור).

     

    עוד ובנוסף נטען, כי הואיל ומדובר במתנה שלא הסתיימה ברישום, הרי שמדובר בהתחייבות לעשות עסקה, וכפועל-יוצא ניתן לחזור ממנה ולבטלהּ בשל התנהגות מחפירה של מקבל המתנה – כבענייננו. המשיבים מס' 1-2, כך נטען, פעלו כנגד הוריהם ופגעו בהם ובבריאותם קשות, ולפיכך, ככל שייקבע, כי מדובר במתנה, קיימת למערערת אפשרות לחזור בה ממנה.

     

    שגה בית משפט קמא, כך נטען, עת קבע, כי המתנה היא בהיקף של שליש מן החלקה, בין היתר, הואיל ושליש זה כולל את בית הילדות של נ' ז"ל, ולפיכך אין כל בסיס חוזי לשלול מן המערערת את בית ילדותו של בעלהּ ז"ל. לטענת המערערת, החזקה בפועל בשטח שמעבר לקו השחור, תשלום המיסים והאגרות, בניית הגדר על-ידי המשיב מס' 2, ומספר המבנים הכלולים בהסכם, שוללים מסקנה זו, וכי פרשנות לפיה מדובר בשליש מן החלקה, על אף שההסכם מתייחס לבית הקדמי בלבד היא שגויה ואין לה אחיזה במציאות העובדתית.

     

  16. מנגד טענו המשיבים מס' 1-2, כי קביעותיו של בית משפט קמא מעוגנות בתשתית הראייתית שהונחה בפניו, וזאת אף בשים-לב לכך שהמערערת מבקשת לשנות רישום בלשכת רישום המקרקעין, בן 22 שנים, מבלי לזמן לעדות את עורך-הדין שביצע את הרישום. בנוסף, כך נטען, העד החיצוני היחיד שהובא לעדות, צ', העיד, כי רצונו של נ' ז"ל היה להעביר את החלקה לילדיו בחלקים שווים.

     

    נטען, כי אין לטענותיה של המערערת בדבר זכויות מכוח חזקת השיתוף כל נפקות לערעור שבענייננו, וכי טענה זו נטועה, בשים-לב לכלל ההליכים המשפטיים המתנהלים בין חלק מן הצדדים, בהעדר תום-לב.

     

    ערעורהּ של המערערת, כך נטען, מופנה כנגד שורה של קביעות עובדתיות שנקבעו על-ידי בית משפט קמא ועל פי התרשמותו הבלתי-אמצעית מן העדים שהעידו בפניו, לרבות עדותהּ של המערערת, ועדותו של צ'. רישום הזכויות של המשיבים מס' 1-2 במקרקעין בוצע על יסוד שטר העברת זכויות בחתימת נ' ז"ל, אשר לא עשה דבר לשינוי או לתיקון הרישום במשך כ-22 שנים, והתביעה מושא ערעור זה נסמכת על שינוי גרסה מוחלט, שעה שבתחילה טען נ' ז"ל, כי מדובר במתנה, ורק לאחר מכן עלתה טענת התרמית וההסכם הפיקטיבי, במסגרתהּ נטען, כי אין מדובר במתנה, כי אם בזכות שימוש בלבד.

     

    הסכם שיתוף, כך נטען, אינו קובע זכויות קנייניות, ודווקא ע' ובעלהּ הם אלו שמתנהגים בצורה מחפירה ו"מושכים" בחוטי התביעה.

     

  17. המשיבים מס' 3-4 טענו, כי התשתית הראייתית בתיק מצביעה על כך שהמשיבים מס' 1-2 קיבלו במתנה, לכל היותר, את דירת המגורים, המצויה בצד המזרחי של החלקה, ואת השטח הצמוד לו, התחום בקו השחור. על אף שבית משפט קמא, כך נטען, היה מודע למרכזיותו של התשריט, עליו חתומים הצדדים, ראה לנכון, באופן שגוי, להכריע בתביעה רק בהתבסס על נטל הראיה, ובכל אופן, כך נטען, נטל ההוכחה היה מונח במצבים דברים זה, על כתפי המשיבים מס' 1-2, ולא על כתפי המערערת, בעיקר נוכח התנהלות הצדדים בפועל במשך שנים ארוכות.

     

    מעת שהוכח, כך נטען, כי הסכם המתנה, אינו מגדיר את ה"ממכר", אלא מפנה לתשריט, והמשיבים מס' 1-2, מצביעים על גידול בהיקף המתנה, הרי שעליהם מוטל הנטל להוכיח, כי לא טעות היא זו שגרמה לרישום שונה, הואיל ומדובר בטענה המשולה לטענת הודאה והדחה.

     

  18. בדיון שהתקיים בפנינו ביום 21.02.2022, חזרו הצדדים על טיעוניהם בכתב. אליבא דב"כ המערערת לא הייתה למערערת ול-נ' ז"ל כוונת מתנה ביום בו החלו האירועים, וכי הואיל והמשיבים מס' 1-2 נזקקו לכסף, נערך הסכם מכירה פיקטיבי במסגרתו סומן הקו הקרוב ביותר לבית- הקו השחור, אשר מעבר אליו מדובר בבית הילדות של נ' ז"ל. רישום הזכויות בחלקה כשליש, כך נטען, בטעות יסודה. נטל ההוכחה, כך נטען, עבר לצד השני בבחינת הודאה והדחה.

     

    מנגד טען ב"כ המשיבים מס' 1-2, כי טענות המערערת אינן נטועות בתשתית הראייתית, אשר הונחה בפני בית משפט קמא, וממנה עולה באופן ברור, כי נ' ז"ל העניק למשיבים שליש מן החלקה, כפי שהדבר אף נרשם בלשכת רישום המקרקעין, ולא נעשתה בהקשר זה כל פעולה במשך שנים ארוכות, וכי אין מדובר בבית ילדות של נ' ז"ל.

    ב"כ המשיבים מס' 3-4 טען, כי מתנה מוגדרת בהסכם, וכי צד לעסקת מקרקעין אינו יכול באופן חד-צדדי להחליט שהוא מגדיל או מקטין את היקף העסקה. לפיכך טענו, כי מעת שהמשיבים מס' 1-2 הציגו הסבר של גידול בהיקף המתנה, עליהם היה מוטל הנטל לשכנע שאין המדובר בטעות שכן טענתם משולה לטענת הודאה והדחה. המשיבים מס' 1-2 לא עמדו בנטל זה ולכן לטענת המשיבים מס' 3-4, יש להורות על תיקון הרישום ביחס להיקף המתנה.

     

    דיון והכרעה

     

    1. לאחר שנתתי דעתי לפרוטוקולים של הדיונים שהתקיימו בבית משפט קמא, לכל התיעוד הרלוונטי, לפסק-דינו של בית משפט קמא, לטענותיהם של באי-כוח הצדדים בכתב ותיקי המוצגים, וכן טיעוניהם בעל-פה בדיון שהתקיים לפנינו ביום 21.02.2022, מסקנתי היא, שדין הערעור להידחות, וכך אציע לעמיתיי.

       

    2. סעיף 13 לחוק החוזים (חלק כללי) התשל"ג – 1973, קובע כך:

       

      "חוזה שנכרת למראית עין בלבד – בטל; אין בהוראה זו כדי לפגוע בזכות שרכש אדם שלישי בהסתמכו בתום לב על קיום החוזה".

       

      לצד הוראת חוק זו, קבע בית המשפט העליון, בהלכה עקבית ורבת-שנים את אבני-הבוחן להכרעה בשאלות העולות כאשר נטען, כי ההסכם מושא ההכרעה הוא הסכם למראית-עין, ועל מי מוטל הנטל להוכיח טענה זו.

      אפנה, בעניין זה, לדבריו של כב' השופט בדימוס א. שהם ב-ע"א 810/17 גיל באשה נ' סמי גרדג'י (31.10.2018), פסקאות 36-37:

       

      "כאשר בית המשפט נדרש לשאלה, האם מדובר בחוזה אשר נעשה למראית עין בלבד, עליו לקבוע מה הייתה כוונת הצדדים בעת כריתת החוזה, ועד כמה הכוונה האמורה משתקפת בחוזה. רצונם של הצדדים, במעמד עריכת החוזה היא שאלה עובדתית, אשר התשובה לה מצריכה קביעת ממצאים עובדתיים על ידי הערכאה הדיונית (ראו: עניין כהן, פסקה 7; עניין חזן, פסקה 25; ע"א 2976/12 בר אל נ' קאופמן, [פורסם בנבו] פסקה 16 (23.11.2014)).

       

      הנטל להוכיח, כי החוזה נעשה למראית עין בלבד רובץ על שכמו של הטוען לכך. (ראו: עניין חזן, פסקה 25; ע"א 8567/02 גליק נ' מיוסט, פ"ד נז(6) 514, 525 (2003); עניין בוחסירה, 262). מאחר שהטענה כי מדובר בחוזה למראית עין עשויה לייחס מרמה או מצג כוזב לאדם שהטענה מופנית כלפיו, נדרשת רמת הוכחה מוגברת, והצגת ראיות משכנעות לשם ביסוס הטענה. כפי שציינה השופטת א' פרוקצ'יה בעניין חזן, טענות בדבר "פיקטיביות של עסקה, המשיקות לטענות מרמה, מצריכות רמת הוכחה התורמת במשקלה לרצינותה ולחומרתה של הטענה הנטענת" (שם, בפסקה 31, וראו גם, עניין כהן, פסקה 7; ע"א 545/79 בראונר נ' דיאמסלס פ"ד לח(2) 191, 198 (1984)).

      נפסק, בהקשר זה, כי בית המשפט רשאי לבסס את הקביעה בדבר כוונתם של הצדדים במעמד כריתת החוזה על כלל הראיות המוצגות בפניו, לרבות ראיות נסיבתיות. זאת, "שכן מטבע הדברים, בעלי חוזה למראית עין מעלימים את כוונתם האמיתית ואינם טורחים להכין ראיות על קנונייתם" (ע"א 1780/93 בנק המזרחי המאוחד בע"מ נ' אולצ'יק, פ"ד נ(2) 41, 43 (1994)). על כוונת הצדדים בהקשר לחוזה שנכרת ביניהם ניתן ללמוד, בין היתר, מהתנהגותם, אשר יש בה כדי להעיד על יחסם לזכויות והחובות, הנובעות מהחוזה הנבחן (ראו: ע"א 623/85 סלהוב נ' גליה, חברה קבלנית לבניין ופיתוח בע"מ, פ"ד מג(2) 214, 218 (1989); עניין בוחסירה, עמ' 262)".

       

    3. בענייננו קבע בית משפט קמא, בפסקה 20 לפסק-דינו, כי:

       

      "במקרה שבפנינו, אף אחד מעדי התובעים לא ידע להעיד על קיומו של פער כזה מתוך ידיעה אישית. האלמנה מ', טענה כי אינה זוכרת דבר "מהתקופה של צביקה גולן". שאר עדי התובעים לא היו מעורבים בנסיבות שאפפו את כריתתו של ההסכם. עד הנתבעים, הגיס צ' שהינו בן דורם של נ' ומ', היה העד החיצוני היחיד שאינו "צד מעונין". הוא העיד כי ההסכם שיקף את רצונו של נ' לפעול באופן זהה לאופן בו נקט כלפי בנו ש' וכלתו ל', ולהעניק אף לבנו ר' ולכלתו ס' חלק מהחלקה שבבעלותו. לטענה כאילו הכוונה האמיתית של נ' הייתה ליתן לר' ו-ס' זכות שימוש בלבד, ולא בעלות מלאה, אין על מה להישען. היא אף מנוגדת לגרסת נ' ומ' משנת 2011, כפי שבאה לביטוי בתצהיריהם, בנוגע להסכם מתנה, ולגרסת ק' משנת 2016, כפי שבאה לביטוי בתצהירו בנוגע למתנה שהוענקה לר' ול-ס'".

       

      ובהמשך, בפסקה 21:

       

      "במקרה הנוכחי "החוזה הנסתר" הינו ההסכם כולו, למעט סעיף התמורה הכספית. ענייננו, איפוא, בהסכם מתנה, שיצא אל הפועל עם רישום העסקה בטאבו, לאחר חתימות הצדדים על שטר המכר. מאחר והסכם המתנה שיקף את רצונם האמיתי של הצדדים במועד כריתתו, דווח למשרד למיסוי מקרקעין, קיבל את האישורים הנדרשים לרישום עסקה בלשכת רישום המקרקעין והסתיים ברישום העברת הזכויות בספרי המקרקעין, אין מקום להחיל את מראית העין על ההסכם כולו, ולפסול אותו בשל כך. הודאה בהיותו של ההסכם בגדר הסכם מתנה מצויה בתצהיריהם משנת 2011 של נ' ו-מ'". 

       

      קביעות אלו של בית משפט קמא הן קביעות עובדתיות.

       

      כלל ידוע הוא, כי אין ערכאת הערעור מתערבת בממצאי מהימנות ובקביעות עובדתיות, אשר נקבעו על-ידי הערכאה הדיונית, והיא אינה נכנסת בנעלי הערכאה המבררת בבחינת המערכת הראייתית שנפרשה בפניה, אלא באותם מקרים, בהם בולטת על פני הפסק טעות משפטית שורשית או כשהדברים מופרכים על פניהם ובלתי סבירים (ר' בספרם של ט' חבקין וח' בן-נון הערעור האזרחי מהדורה שלישית עמודים 475-474).

       

      לעניין זה אפנה גם לדבריו של כב' השופט ד. מינץ ב-ע"א 8191/16 דיאליט נ' אברהם הרר (17.06.2019):

       

      "כאמור, הלכה נושנה היא שאין זה מדרכה של ערכאת הערעור להתערב בממצאי עובדה ומהימנות שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית. זאת, מפני שבידה של הערכאה הדיונית האפשרות להתרשם מהעדים ומחקירתם על דוכן העדים, ולבחון כל ראיה וחוות-דעת לעומק. התערבות ערכאת הערעור תיעשה במקרים חריגים וקיצוניים בלבד, כגון מקרים בהם נפל פגם בהכרעתה של הערכאה הראשונה היורד לשורשו של עניין, או כשהדברים אינם מבוססים על פניהם (אורי גורן סוגיות בסדר דין אזרחי 1026 (מהדורה שתים עשרה, 2015); ע"א 4175/12 תעשית אבן וסיד בע"מ נ' גדיר [פורסם בנבו] (10.3.2014); ע"א 3894/03 דויטש נ' ישראפלאורס בע"מ [פורסם בנבו] (23.8.2012)).

       

    4. בענייננו, חלקן-הארי של השגותיה של המערערת מופנה כנגד קביעות העובדתיות שנקבעו בפסק-הדין, עת עותרת היא להתערבות ערכאת הערעור בקביעות אלו, וזאת אין בידי לעשות. ממילא בעניין שבפנינו, לא מצאתי, כי נפל פגם, ובוודאי לא זה היורד לשורשו של עניין, בפסק-דינו של בית משפט קמא – לא מן ההיבט המשפטי ולא מן ההיבט המהותי – נהפוך הוא. קביעותיו של בית משפט קמא נטועות בדין ובתשתית הראייתית שעלתה בפניו, לרבות העדויות שנשמעו בפניו, עת אלו נסקרו בהרחבה במסגרת פסק-הדין, ובית משפט קמא קבע ממצאי מהימנות ביחס אליהן.

      לפיכך, סבור אני, כי מסקנתו של בית משפט קמא, לפיה אין מדובר בהסכם למראית-עין אלא בהסכם מתנה נטועה ומבוססת היטב בעובדות המקרה שבפנינו.

       

      בנוסף אדגיש, כי אין בידי לקבל את טענות המערערת, לפיהן אין כל היגיון במתן מתנה בדרך של עריכת הסכם פיקטיבי בתמורה, כאשר ניתן להעניק מתנה בצורה פשוטה, וכי גם בגין מתנה ניתן לקבל משכנתה. מסעיף 11 לתצהירו של נ', מיום 21.08.2011 עולה, כי "בשל רצונם של ר' וס' ללוות כספים באמצעות משכנתא שהינה הלוואה נוחה, נערך ההסכם ביני לבינם כהסכם מכר למכר הדירה בתמורה לסך של 75,000$, ואולם, סכום זה לא הועבר אליי על ידם, שכן, כמו לגבי משדה ו-ל', גם הם קיבלו ממני חלק במגרש במתנה, חלק מתוך שלושה חלקים. ..", וכן בשים-לב למושכלות ראשונים שתנאי משכנתה בעת רכישת נכס אינם זהים לתנאים הניתנים בנסיבות אחרות.

       

    5. גם בקביעות בית משפט קמא בנוגע להיקף המתנה שניתנה למשיבים מס' 1-2, לא מצאתי, כי יש מקום להתערב.

       

      סעיף 125(א) לחוק המקרקעין קובע כך:

       

      "רישום בפנקסים לגבי מקרקעין מוסדרים יהווה ראיה חותכת לתכנו, אולם אין בכך כדי לגרוע מהוראות סעיפים 93 עד 97 לפקודת הסדר זכויות במקרקעין [נוסח חדש], תשכ"ט-1969".

       

      אין צורך להכביר מילים בדבר הרציונל המצוי בבסיס הוראת סעיף זה, אשר נועדה להבטיח את יציבותן של זכויות רשומות במקרקעין מוסדרים, כמו גם הבטחת אמינות, וודאות וסופיות הרישום האמור.

       

      יפים לענייננו דבריו של כב' השופט בדימוס א. שהם ב-ע"א 1445/11 אברהם מרטינז נ' איתן רילוב (25.11.2012), פסקה 20:

       

      "תכליתו של סעיף 125(א) לחוק המקרקעין הינה הבטחת פומביות, אמינות, ודאות וסופיות הרישום במרשם, בכל הנוגע לזכויות הטעונות רישום במקרקעין מוסדרים (ע"א 1559/99 צימבלר נ' תורג'מן, פ"ד נז(5) 49, 60 (2003)). נוכח התכלית הנ"ל והצורך להבטיח את יציבותן של זכויות רשומות במקרקעין מוסדרים, לא בנקל ייעתר בית המשפט לתביעה שמטרתה תיקון הרישום, והפסיקה מורה כי נטל ההוכחה על הטוען לתיקון הרישום, הינו כבד (ע"א 2576/03 אהובה וינברג נ' האפוטרופוס לנכסי נפקדים (לא פורסם, 21.2.07).

       

    6. בעניינם של הצדדים, קבע בית משפט קמא, בפסקה 30 לפסק-דינו, כהאי לישנא:

       

      "על אף שנ' ידע כבר בשנת 1993 כי הוא חתם על שטר מכר המעניק לר' וס' 1/3 מהחלקה, ולמרות שמ' ידעה אף היא על כך כבר אז (לאור דבריה בחקירה הנגדית – ראו סעיף 10 לעיל), לא ננקט על ידיהם צעד כלשהו לשינוי הרישום במשך שנים רבות. עד שנת 2011.

      תצהירו של נ' בשנת 2011, שנעשה ביוזמת כלתו ל' (כפי שהודתה בחקירה הנגדית), סתר לחלוטין את הגרסה שמדובר בהסכם למראית עין, אולם תמך בגרסה לפיה היקף המתנה הוא "הקו השחור" ולא "שליש" משטח החלקה. בתצהיר זה (וכמוהו בתצהירה של מ') הובהר כי רישום 1/3 משטח החלקה על שמם של ש' ול' בשנת 1989 היה טעות (ומגיע להם יותר - 823/2295 חלקים במגרש), וכי רישום 1/3 משטח החלקה בשנת 1994 על שמם של ר' וס' היה טעות, ומגיע להם רק לפי התשריט.

       

      בתצהירי תיקון "הטעויות" לא היה מעורב עורך דין צבי גולן, אלא דווקא עורך דין ניידרמן, עורך דינה של ל' (שיזמה את מהלך התיקון, בהיותה הנהנית ממנו). על אף שהתיקון נגע ישירות לזכויותיהם של ר' וס', הוא נעשה מאחורי גבם וללא ידיעתם. תצהירי התיקון וצביעת התשריט נערכו שמונה עשרה שנים לאחר שנ' חתם על שטר המכר שהעניק לר' וס' 1/3 מהחלקה. למרות שנערכו התצהירים, למרות שבשלב זה ידע נ' כי בלשכת רישום המקרקעין נרשמו ר' וס' כבעלים של 1/3 מהחלקה, ולמרות קיומה של החזקה החלוטה בסעיף 125(א) לחוק המקרקעין – הסתפק נ' בתצהירים ולא התניע מהלך של תיקון הרישום בלשכת רישום המקרקעין.

       

      ותמוה מכל: שנתיים לאחר שהוגשה התביעה הנוכחית, וסמוך לפטירתו, הוא חתם על צוואה בה התכחש לתצהירו משנת 2011 ... "

       

      ובהמשך, בפסקה 31:

       

      " כאמור, עורך דין צבי גולן, שהיה "עד חיצוני" שאינו בעל עניין, לא זומן לעדות על ידי התובעים. לכן לא ניתן לדעת ממקור ראשון מה היקף המתנה שאותה התכוון נ' "בזמן אמת" להעניק לבנו ר' ולכלתו. עד חיצוני נוסף, שאינו בעל עניין, הוא צ', גיסו של נ'. צ', בן דורו של נ' ומי היה מקורב אליו, העיד כי נ' התייעץ עימו בטרם העניק מתנה לר' וס'. הוא סיפר כי רצונו של נ' היה לחלק את החלקה באופן שווה בין שלושת ילדיו, דהיינו – להעניק לר' וס' 1/3 מהחלקה, כשם שהעניק לש' ול' 1/3 מהחלקה. (בחקירה הנגדית סיפר כי נ' פעל כך בניגוד לעצתו שלו). עדותו של צ' הייתה אמינה בעיניי. היא עולה בקנה אחד עם העובדות בשטח – עם מתן מתנה לש' ול' שנים אחדות לפני כן, ועם הצעד שנקט עורך דין צבי גולן – כאשר החתים את נ' על שטר מכר המעניק לר' וס' 1/3 מהחלקה".

       

      קביעות אלו של בית משפט קמא, לא זו בלבד שהן בבחינת קביעות עובדתיות, אלא שהן מעוגנות היטב בתשתית הראייתית שעולה מחומר הראיות שהונח בפנינו. יתרה מכך, לא ניתן להתעלם מן השינויים הרבים והמשמעותיים שעולים מן הגרסאות השונות של נ' ז"ל והמערערת לאורך השנים, ודומה, כי נוכח אלו, אין למערערת אלא להלין על עצמה.

       

    7. נוכח האמור לעיל, ובשים-לב להלכת בית המשפט העליון, לפיה " נטל ההוכחה על הטוען לתיקון הרישום, הינו כבד", כדבריו של כב' השופט בדימוס, א. שהם, סבור אני, כי יש לדחות את הטענה, לפיה הואיל ורישום הזכויות בטעות יסודה, נטל ההוכחה, עבר לצד השני בבחינת הודאה והדחה.

       

      לא זו בלבד שטענה זו אינה נטועה בהלכת בית המשפט העליון, אלא שאף עולה מן התשתית הראייתית, כי המערערת נמנעה להביא, ולו ראשית ראייה להוכחת טענותיה, לרבות באמצעי הפשוט ביותר – העדתו של עורך-הדין צבי גולן, אשר יכול היה לשפוך אור על השתלשלות האירועים הנכוחה בזמן אמת.

       

    8. עוד ובנוסף, סבורני, כי יש לדחות את הטענה, לפיה הואיל ומדובר במתנה שלא הסתיימה ברישום, שכן ההסכם נרשם כ"מכר בתמורה", הרי שמדובר בהתחייבות ליתן מתנה, ולפיכך ניתן לחזור ממנה בשל התנהגות מחפירה של מקבל המתנה. ראשית יודגש, כי ההסכם נרשם והזכויות עברו למשיבים מס' 1-2, כך שאין מדובר בהתחייבות לעסקה, כי אם בעסקה מושלמת; שנית, אין לצדדים לבוא בטענה נגד הרישום הואיל והם היו אלו שרשמו את הזכויות, בהתאם להסכם; ושלישית, בית משפט קמא קבע בפסקה 33 לפסק-הדין, כקביעה עובדתית, כי "מעבר לדרוש אציין כי לא השתכנעתי שהתנהגות כזו אכן ננקטה מצידם של ר' וס' כלפי נ'. הצדדים הטיחו דברים קשים מנשוא זה כלפי זה, אך לא הובאו עדים חיצוניים, בלתי תלויים ושאינם בעלי עניין, שיאמתו גרסת צד זה או אחר".

       

    9. על יסוד האמור לעיל, סבורני, כי דין הערעור להידחות, וכך אציע לחבריי.

       

    10. נוכח התוצאה אליה הגעתי, סבורני, כי על המערערת לשלם למשיבים מס' 1-2 סך של 5,000 ₪ בגין הוצאות שכ"ט עו"ד.

       

      תמונה 7

      ס. ג'יוסי, שופט [אב"ד]

       

       

       

       

       

      השופט נ. סילמן

      אני מסכים.

       

      תמונה 8

      נ. סילמן, שופט

       

       

      השופטת ר. איזנברג

      אני מסכימה.

      תמונה 9

      רבקה איזנברג, שופטת

       

       

       

       

       

       

      הוחלט כמפורט בפסק-דינו של השופט ס. ג'יוסי.

       

      מותר לפרסום לאחר מחיקת שמות הצדדים והשמטת פרטים מזהים.

       

       

       

      תמונה 4

       

      תמונה 3

       

      תמונה 2

      ס. ג'יוסי, שופט [אב"ד]

       

      נ. סילמן, שופט

       

      רבקה איזנברג, שופטת

       

       

       


בעלי דין המבקשים הסרת המסמך מהמאגר באמצעות פניית הסרה בעמוד יצירת הקשר באתר. על הבקשה לכלול את שם הצדדים להליך, מספרו וקישור למסמך. כמו כן, יציין בעל הדין בבקשתו את סיבת ההסרה. יובהר כי פסקי הדין וההחלטות באתר פסק דין מפורסמים כדין ובאישור הנהלת בתי המשפט. בעלי דין אמנם רשאים לבקש את הסרת המסמך, אולם במצב בו אין צו האוסר את הפרסום, ההחלטה להסירו נתונה לשיקול דעת המערכת
הודעה Disclaimer

באתר זה הושקעו מאמצים רבים להעביר בדרך המהירה הנאה והטובה ביותר חומר ומידע חיוני. עם זאת, על המשתמשים והגולשים לעיין במקור עצמו ולא להסתפק בחומר המופיע באתר המהווה מראה דרך וכיוון ואינו מתיימר להחליף את המקור כמו גם שאינו בא במקום יעוץ מקצועי.

האתר מייעץ לכל משתמש לקבל לפני כל פעולה או החלטה יעוץ משפטי מבעל מקצוע. האתר אינו אחראי לדיוק ולנכונות החומר המופיע באתר. החומר המקורי נחשף בתהליך ההמרה לעיוותים מסויימים ועד להעלתו לאתר עלולים ליפול אי דיוקים ולכן אין האתר אחראי לשום פעולה שתעשה לאחר השימוש בו. האתר אינו אחראי לשום פרסום או לאמיתות פרטים של כל אדם, תאגיד או גוף המופיע באתר.



שאל את המשפטן
יעוץ אישי שלח את שאלתך ועורך דין יחזור אליך
* *   
   *
 

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

כל הזכויות שמורות לפסקדין - אתר המשפט הישראלי
הוקם ע"י מערכות מודרניות בע"מ