רקע
- על הפרק תביעת התובעת כנגד אביה הנתבע, במס' סעדים, באשר למקרקעין התובעת בגוש x חלקה x , לרבות סילוק ידו ותשלום דמי שימוש ראויים.
- התובעת היא בתו של הנתבע, כאשר הצדדים מתגוררים בסמיכות זה לזה והמקרקעין של כל אחד מהם נושקים לזה של האחר.
- בשנת 1971 קיבל הנתבע במתנה מהוריו ז"ל, חצי משטחם על מנת שיוכל לבנות את ביתו בסמוך אליהם. כך החצי השני של השטח נשאר בחזקת הוריו (הסבים). הנתבע בנה את ביתו וסלל שביל אספלט לצורך חניית רכבו, על שטחם של הוריו.
- בשנת 1975 העבירו הסבים במתנה , לחזקת שלושת נכדיהם, ילדיו של הנתבע : x, x והתובעת, את שטחם לחזקת נכדיהם , ונרשמה הערת אזהרה לטובת הסבים עד ליומם האחרון.
- לאחר הליך משפטי, שטח הנכדים יצא לכינוס נכסים ונקנה על ידי התובעת ואחיה x.
- הנתבע רופא וטרינר במקצועו מנהל מזה שנים מרפאה בחלקו האחורי של הבית.
תמצית טענות התובעת
- לטענת התובעת, מערכת היחסים בינה לבין אביה הנתבע היתה קשה, כאשר נהג האב לעיתים תכופות להשתמש באלימות פיזית ומילולית כנגדה. כך בשנת 1997 עקב האלימות שהפעיל הנתבע כנגדה, הגישה תלונה נגדו במשטרה ועברה להתגורר עם סבתה שהתגוררה בסמיכות. הנתבע ניתק קשר עם אמו ובכך נותרה התובעת לסעוד את סבתה.
- הנתבע עשה "עסקה" עם אחיה x ,לפיה x יקבל לבדו את ירושת הנתבע ובתמורה x ישתף פעולה עם הנתבע על מנת לתבוע פירוק שיתוף על חצי השטח השייך לנכדים (שכן הסבים נתנו אותו להם במתנה) . כך לאחר קניית השטח , התובעת זימנה מדידות בכדי שתוכל להקים גדר מפרידה בין שתי החלקות. אלא שלא ניתן להקים גדר היות והשביל שסלל הנתבע בכניסה לביתו פולש לשטחה של התובעת ומפריע להקמת הגדר.
- התובעת ניסתה לפנות אל הנתבע בבקשות חוזרות ונשנות, אך הנתבע התעלם כל פעם מבקשותיה, כך שכבר ביום 31.10.2010 נשלח מכתב התראה אל הנתבע על מנת להסדיר את נושא הגדר בדרכי שלום.
- בהתאם לאמור לעיל, הנתבע הוא מסיג גבול ופולש לשטחה שלא כדין ובנוסף לכך גונב ממנה כלי עבודה ומים, גורם נזק לצמחייה שבשטחה ושולח את לקוחותיו עם כלביהם לשטחה לעשות את צרכיהם.
- עוד ולטענתה טוען הנתבע טענות חלופיות בכתב הגנתו- מחד, שאין כלל פלישה לשטחה שלא כדין, ומאידך, אם יש כזו ,אז התובעת הסכימה או לא הביעה הסתייגות ולחילופין טוען ל"זיקת הנאה" שניתנה לו על ידי הוריו בשנת 1971, טענה אשר הופרכה במהלך ההוכחות. התובעת התנגדה לשימוש של הנתבע במקרקעין שלה מהרגע שיכלה לעשות כן וברי כי לא ניתן ליחס חשיבות או להתבסס על הסכמתה כשהייתה ילדה בת 7 או 8 . (סעיפים 3-4 לסיכומים). הטענה בדבר זיקת הנאה נובעת אך ורק מרצון הנתבע כי השביל ישמש לחניית חינם עבור לקוחותיו ולא לצורך סיבוב מכוניתו.
- התובעת רכשה את זכויותיה בקרקע כשהם נקיים משעבוד או זכות ביום 28.1.09 ומיד לאחר קניית השטח , הזמינה מודד , כדי שתוכל להקים גדר מפרידה בין שתי החלקות. יתרה מזו . פנתה לנתבע ביום 31.1.2010 בבקשה להפסיק את השימוש במקרקעין שלה.
- לא זו אף זו. הנתבע בכתב הגנתו ובתצהיר עדותו הראשית מודה שאכן הוא משתמש בשטחה לצורך יציאה מחנייתו ובאומרו שמדובר בחריגה של סנטימטרים ספורים. (ראה סעיף 13 לסיכומים). הנתבע מנצל את כל השביל ופולש לשטחה בכדי לאפשר ללקוחותיו העסקיים לחנות בשטחה של התובעת בחינם.
- ואם לא די בפלישה המפורטת, הנתבע נוהג לגנוב ממנה כלי עבודה ומים, עושה נזק לערוגות הפרחים ושולח את לקוחותיו עם כלביהם לעשות את צרכיהם בשטחה, כל האמור נעשה במתכוון כדי לפגוע בתובעת.
תמצית טענות הנתבע
- לטענת הנתבע, תרשים המודד המצורף לכתב התביעה אין בו על מנת להוכיח את טענותיה של התובעת. התובעת היא בעלים של מחצית הזכויות בחלקה האמורה ועל כן יש לקבל את עמדת הבעלים הנוסף שהינו x בנו, שכן ייתכן ובנו לא יהיה חפץ לתבוע את אביו.
16.הנתבע מכחיש את טענות התובעת ולטענתו היא-היא זו שהתעללה בכל הסובב אותה.
- באשר לשביל האספלט- הרי שלא הנתבע לבדו בנה אותו אלא עם הוריו המנוחים, בין השנים 1971-1973 , במטרה לאפשר לו להגיע עם רכבו המסחרי למרפאה , שהוא מנהל בחלק האחורי של ביתו ולחניון הרכב הצמוד למרפאה.
- לטענת הנתבע, במקרקעין שלו קיימת זכות מסוג זיקת הנאה במקרקעין בשביל האספלט היות והנתבע משתמש בשביל זה למעלה מ – 30 שנה (סעיפים 17-18 לכתב ההגנה). חלקו הקטן של שביל האספלט נמצא בשטחה של התובעת .
כמו כן . במועד בו רכשה התובעת את הזכויות בחלקה הסמוכה ידעה היא, בידיעה ברורה ומובהקת, על קיומו של שביל האספלט ועל אופן השימוש שעושה הנתבע בשביל זה. בכך רכשה התובעת את המקרקעין כשהם כפופים לזיקת ההנאה שנוצרה עקב שימוש רב השנים שעשה הנתבע בשביל האמור.
- לאור האמור לעיל , הרי שהנתבע הוא זה שזכאי לקבלת דמי שימוש מהתובעת עקב שימושה של התובעת במערכת הביוב של הנתבע לצורך ניקוז המים והביוב שבביתה, שכן, התובעת משתמשת בבורות הביוב של הנתבע על אף שמוטלת עליה החובה לנקז את הביוב לביוב הציבורי אך היא מעדיפה לחסוך את ההוצאה הכרוכה בכך על ידי שימוש במערכת הביוב של הנתבע, ומוסיף כי הדבר גורם לתקלות ועומס על מערכת הביוב שלו.
- ואם בכך לא די. הרי שטוען לשלושה פגמים פרוצדוראליים בתביעת התובעת:
א. השימוש בשביל האמור הוא הן על ידי הנתבע והן על ידי אשתו, היות והם בעלים במשותף על חלקתם. לפיכך - יש לצרפה כנתבעת נוספת.
ב. התובעת אינה הבעלים הבלעדי על חלקתה אלה היא בעלים במשותף עם אחיה, x אשר לא הביע את התנגדותו לשימוש שעושים הוריו בשטח שבבעלותו ומשכך טוען הנתבע כי שתיקתו בעניין תיחשב כהסכמה למצב הקיים.
ג. ישנו שיהוי היות והתובעת מתגוררת בביתה מאז אמצע שנות ה – 90 וחלפו 20 שנים עד להגשת התביעה.
- הנתבע מסביר כי השביל הוא כמעין משולש אשר הכניסה אליו צרה וככל שמתקדמים אל ביתו של הנתבע השביל מתרחב וזאת על מנת לאפשר לנתבע לחנות את רכבו. הנתבע מדגיש כי מדובר בסטייה של סנטימטרים ספורים וכי שטח זה אינו משמש לחניית לקוחות. מדובר בחריגה של 12 מ"ר כך שבתחילת "המשולש" אין כמעט משמעות לשטח היות ומדובר בסנטימטרים ספורים ובשטח המתרחב בעיקר מול החניה קיימת זיקת הנאה לנתבע.
- אכן, לקוחותיו מחכים לפעמים על השביל אך לא בחלק המשמש לחניית רכבו כלומר בתחילת השביל, שהוא בבעלות הנתבע.
כיום , נוכח גילו המתקדם ומצבו הבריאותי מעטים הלקוחות שמגיעים לטיפול אצלו.
- עוד מבהיר הנתבע כי הוא מוכן להקים גדר שתפריד בין החלקות על חשבונו (סעיף 15 לסיכומים).
- באשר לגביית מים ביתר וגניבת מים וחפצים , הרי שהעניין כבר נידון בבית המשפט ועל כן התובעת מנועה מלתבוע אותם שנית היות וניתן שהוכרע לגביהן וקיים "מעשה בית דין". בעניין הפרשי חיוב מים בשנים 2005-2009 טוען הנתבע להתיישנות.
- הנתבע ואשתו מסבירים כי ההחלטה בדבר מונה המים הייתה משותפת והוחלט שחשבונות המים יחולקו באופן שהתובעת תשלם שליש מהחשבון, החל משנת 2009 הותקנו מוני מים נפרדים. (סעיף 22 לסיכומים).
*יצוין , כי בהתאם לבקשת התובעת מיום 18.3.2020 , בה עתרה למתן ארכה להגשת סיכומי תשובה לתגובה, ניתנה ארכה עד ליום 23.4.2020. למרות חלוף המועד – לא הוגשו אלו ולפיכך יינתן פסק הדין בתביעת התובעת .
דיון והכרעה
- לאחר שנדרשתי לטענות הצדדים והמסכת העובדתית שהוכחה, לרבות חוות הדעת שניתנה על ידי מומחה מטעם ביהמ"ש, לרבות הסיכומים , מצאתי כי יש ממש בטענת הנתבע בדבר זיקת הנאה מכוח שנים.
- ראש וראשון יש לקבוע , ועל כך הצדדים אינם חלוקים , כי שביל האספלט הסלול, אשר פולש לשטחה של התובעת, נסלל כבר בשנות השבעים המוקדמות , עת היתה התובעת בת 4 שנים. כך התובעת אינה מכחישה בחקירתה הנגדית כי שביל האספלט נסלל בשנת 1975 (ראה פרוטוקול הדיון מיום 8.7.2018 עמ' 7 שורות 14-23 ).
לא זו אף זו. צורפה תמונתה של התובעת , ילידת שנת 1971, לתצהיר עדותו הראשית של הנתבע , בו נראית התובעת עת היתה רכה בשנים (בת 4 שנים לערך) רכובה על אופניים בשביל האספלט שבמחלוקת. התובעת , ענתה לשאלת ביהמ"ש, כי אכן הילדה אשר מופיעה בתמונה זו היא. צא ולמד- כי ידעה התובעת מזה שנים ארוכות (למעשה כל שנות חייה) אודות שביל האספלט והשימוש הנעשה בו מזה שנים ארוכות, בו על ידי הוריה (הנתבע ואשתו) אף בעת רכישתו!
- השאלה על הפרק, האם קמה לנתבע זכות של זיקת הנאה למעבר לחלקה שבבעלותו, קרי- האם השימוש רב השנים בשביל האספלט השתכלל לכדי זכות של זיקת הנאה מכוח שנים. התשובה על כן היא בחיוב. ואפרט להלן את הטעמים.
המסגרת הנורמטיבית : זיקת הנאה מכוח שנים
- החוק והפסיקה דנים באופייה של זכות זו והתנאים לקיומה.
ככלל , זיקת הנאה יכול שתהא לטובת מקרקעין או לטובת אדם פלוני, לטובת סוג בני אדם, או לטובת הציבור (ראה סעיף 92 לחוק המקרקעין תשכ"ט -1969)
- סעיף 94(א) לחוק המקרקעין קובע כדלקמן:
"(א) מי שהשתמש בזכות הראויה להוות זיקת הנאה במשך תקופה של שלושים שנים רצופות רכש את הזיקה והוא זכאי לדרוש רישומה.
(ב) הודעה בכתב של בעל המקרקעין למי שמשתמש בזכות כאמור, לרבות
הודעה לציבור, שהוא מתנגד לשימוש בזכות, מפסיקה את התקופה האמורה בסעיף קטן (א)" .
- בכדי שתקום לנתבע זכות של זיקת הנאה , בחלקתה של התובעת, מכוח הוראות סעיף 94(א) הנ"ל, על הנתבע להוכיח שלושה תנאים מצטברים : "זכות נושא השימוש היא זכות הראויה להוות זיקת הנאה; אופיו ותכונותיו של השימוש הם כאלה שמאפשרים לו להיכנס לגדר הוראותיו של סעיף 94 הנ"ל; תקופת השימוש היא בת שלושים שנים רצופות"
(ע"א 700/88 חוה אסטרחאן נ' זאב בן-חורין פ"ד מ"ה(3) 720 להלן: "פרשת אסטרחאן") .
עוד נקבע כי "השימוש צריך שיהא נוגד לזכות בעל המקרקעין הכפופים , גלוי וחשוף לעין כל, נמצא בידיעתו הקונסטרוקטיבית של בעל המקרקעין הכפופים , מקורו אינו בזכות אחרת שהוענקה על ידי בעל המקרקעין למשתמש (ראה גם ה"פ 27241-01-11 (תל אביב) פנחס פאר ואח' נ' אלפרד כהן ואח', פורסם בנבו).
- להלן ייבחנו התנאים בהתאם לנסיבות שהוכחו בפניי .
א. תנאי ראשון: זכות ראויה להוות זיקת הנאה
במקרה שלפנינו מדובר בשתי חלקות סמוכות , באחת מתגוררת התובעת ובשניה הוריה (הנתבע), כאשר מן הבחינה ההיסטורית היתה החלקה כולה בבעלות הסבים (הוריו של הנתבע) . בין שתי החלקות מפריד שביל אספלט , אשר חורג לחלקה של התובעת מזה שנים רבות (משנות ה-70 המוקדמות) עוד בטרם רכשה את החלקה, עת הסבים והנתבע סללו בהסכמה את שביל האספלט על מנת לאפשר לנתבע להגיע עם רכבו עד לגארז' ביתו (מעין מרתף) לצורך החניית רכבו.
אין מחלוקת כי השימוש בשביל על ידי הנתבע ו/או מי מטעמו, חורג לחלקה של התובעת.
הגדילה להסביר זאת אמה של התובעת , הגב' x בחקירתה:
" ת. אני לא יודעת אם ראית תונה, או ראית את הבית שלנו, אבל כדי להיכנס לחניה אתה צריך לרדת ולצאת עם טנדר, יש לנו טנדר. אז צריך את הכיפוף כדי להיכנס ולצאת למרתף. כל השנים שזה היה שטח של אבא ואמא, השתמשנו בזה. זה לא בכתב. נכון. מתוך משפחה נורמאלית לא צריך הרבה דברים בכתב ביהמ"ש.
ש. צריך 16 מ' לסיבוב.
ת. אף פעם לא מדדתי. אם יש פחות ממה שיש, אני יודעת שאני צריכה לעבור על הערימה שלה. של החצר של התובעת" .
(ראה פרוטוקול הדיון מיום 30.4.2019, עמ' 21, שורות 12-18)
- קרי, המדובר בשביל גישה ועל מנת להגיע לחלקתו של הנתבע , אם לצורך חניית רכבו ואם לצורך הגעתם של לקוחות במרפאה. כידוע, הנתבע הוא וטרינר ונטענה הטענה על ידי התובעת כי לקוחותיו עושים שימוש בשביל על מנת להחנות את רכביהם, טענה אשר הוכחשה על ידי הנתבע לחלוטין, כאשר ביאר כי נוכח גילו המתקדם אינו עובד כפי שעבד בעבר והלקוחות אינם מחנים את רכביהם בשביל שבנדון. יובהר כי טענתה זו לא הוכחה!
- כך ניתן ללמוד, כי בשביל שבנדון נעשה שימוש ארוך שנים לצורך מעבר לחלקתו של הנתבע כאשר מדובר בשביל גישה למרפאה ולמוסך. השימוש בשביל גישה לצורך המעבר, מהווה זכות ראויה להוות זכות זיקה מכוח שנים , המלמד על חזקה ייחודית של הנתבע בהם ועל כן תנאי זה מתקיים .
ב. תנאי שני: אופיו ותכונותיו של השימוש
- כפי שנקבע בפסיקה, שימוש המקים זכות של זיקת הנאה מכוח שנים במקרקעי הזולת צריך שיהא "...נוגד לזכות הבעלים של המקרקעין הכפופים; שהוא גלוי וחשוף לעין כל; שהוא נמצא בידיעתו הקונסטרוקטיבית של בעל המקרקעין הכפופים; שמקורו אינו בזכות חוזית או בזכות אחרת שהוענקה על ידי בעל המקרקעין הכפופים למשתמש" (דברי כב' השופט מ. בן יאיר בפרשת אסטרחאן)
- עוד נקבע כי המבחן להיות השימוש במקרקעין הכפופים "שימוש נוגד" "טמון בזכות הראיה של המשתמש. כמו כן ידיעת הבעלים של המקרקעין הכפופים אינה צריכה להיות ידיעה בפועל על השימוש שנעשה אלא שיכול היה להיות מודע לשימוש.
- ומשם לכאן . הוכח בפניי כי ידעה גם ידעה התובעת על השימוש ארוך השנים אותו עשה הנתבע במקרקעין כשביל גישה לביתו, עוד מהזמן בו הסבים היו בחיים ובהסכמתם וברשותם נסלל שביל הגישה, עת היתה התובעת רכה בשנים. עוד אין מחלוקת כי השביל פולש לחלקתה של התובעת (כאשר אין מחלוקת כי מדובר בביתם של הסבים המנוחים).
כפי שניתן ללמוד , הנתבע ואשתו עושים שימוש עם רכבם בשביל הגישה, על מנת להגיע לחניה ואף לקוחות עושים בשביל הגישה שימוש, עת מגיעים למרפאה הווטרינרית של הנתבע, כך שמדובר בשביל שהוא גלוי לעין כל וידוע ידעה מזה שנים ארוכות התובעת על השימוש כאמור.
תנאי שלישי : תקופת שימוש בת שלושים שנים
- השאלה היא האם הנתבע הוכיח רציפות של תקופת שימוש של 30 שנים לפחות? התשובה היא חיובית. דרישת הרציפות, כפי שידוע, היא למס' השנים ולא לקיומו של שימוש יום-יומי שוטף.
הוכח כי שביל האספלט נבנה עוד בתקופת הסבים המנוחים , על מנת להקל את שימושו של הנתבע בשביל הגישה והחניה של רכבו הגדול , כאשר חלקו של השביל נסלל על חלק מהמגרש שלהם, בהסכמתם ובידיעתם ומתן ברכתם בנדון. היות ומדובר בשביל המשמש לחניית רכבו של הנתבע אשר מחנה את רכבו על בסיס יומי בשטח הנידון משנת 1973 כשחלקתה של התובעת הייתה רשומה על שם הוריו של הנתבע וכשהתובעת רכשה את חלקתה בשנת 2009 הנתבע כבר השתמש בשביל האמור 36 שנים, ללא מחלוקת עם הסבים וללא כל עוררין.
לפיכך- אף תנאי זה מתמלא ונמצאתי למדה כי הנתבע עומד בתנאי סעיף 94(א) לחוק
המקרקעין. (סעיפים 18-19 לכתב ההגנה, סעיף 7 לסיכומי הנתבע)
- מכל האמור והמפורט לעיל, יש ממש בטענות הנתבע באשר לקיומה של זיקת הנאה מכוח שנים בחלקה של התובעת !
- עם זאת. יש להוסיף ולקבוע, כי לשון החוק בסעיף 94(א) לחוק המקרקעין , במילים "מי שהשתמש בזכות.." , מתייחסת לזיקה המשרתת את המשתמש באופן אישי ללא קשר לזכויותיו במקרקעין שבבעלותו, על כן יש לראות בזיקת ההנאה זיקה לטובת הנתבע דווקא , ולא לטובת מקרקעין באופן גורף, בעיקר מקום בו מדובר במקרקעין סמוכים זה לזה אשר היו בבעלות הסבים המנוחים , כאשר נתנו במתנה לבנם הנתבע אפשרות לבנות ביתו על מחציתם, ועל מחצית ראשונה בה התגוררו- ניתנו זכויותיהם ל- 3 נכדיהם (ביניהם התובעת).
טענת התובעת לרכישת המקרקעין, נקיים מכל זכות או שיעבוד
- אף טענתה זו של התובעת, לעניין רכישת ביתה מכונס הנכסים כשהוא "נקי מכל שעבוד ו/או זכות" (ראה סעיף 37 לסיכומי התובעת) - דינה להידחות!
- ראשית. המדובר בטענה המלמדת על חוסר תום לב מובהק של התובעת.
התובעת ושני אחיה היו הבעלים של החלקה שבנדון שנים ארוכות. קרי 1/3 מהחלקה ניתן לתובעת ו-2/3 לשני אחיה , עת היה שביל האספלט ועת נהג הנתבע לעשות בשביל שימוש על מנת להגיע לחניה. דהיינו- עת היתה הבעלים של 1/3 בלבד של המקרקעין שבנדון- היה השביל קיים והנתבע עשה בו שימוש רצוף וקבוע.
- שנית. אף במועד רכישת חלקו של x בחלקה שבנדון, ידעה על קיומו של השביל ורכשה את המקרקעין ממנו כמות שהוא.
ועל כך ייאמר- כלום תובעת, אשר גדלה בבית הוריה , בחלקה שבנדון, בילתה זמן רב אף בבית מגורי סביה, כאשר תמונתה של התובעת בת כ-4 שנים רוכבת על אופניים בשנות ה 70 המוקדמות על כביש אספלט זה – כאשר יודעת היא , כבר במועד רכישה חלקו של x, על כביש אספלט זה, שנסלל בידי אביה הנתבע וסביה , על מנת לאפשר כניסה על ידי רכב ישירות למרפאה/מוסך /לחניה – לא ידעה אודותיו??? התשובה היא בחיוב , ידעה גם ידעה על שביל זה. ואם כך- מדוע לא ציינה , ברחל בתך הקטנה, את אותו שביל אספלט הפולש לחלקה שלה בחוזה מול אחיה x, עת רכשה את חלקו ? מלמד הדבר כי ידעה על כך וקיבלה את הנכס AS ISֱ , ללא כל טענה ! למותר לציין כי אף טרם מועד רכישת המקרקעין על ידי התובעת, נשתכללה כבר זיקת ההנאה שבנדון!!!
- שלישית. טענתה של התובעת בדבר חיוב חוזי כנגד הנתבע – דינה להידחות!
ראש וראשון- לא רכשה התובעת את חלקו של הנתבע , שכן אינו הבעלים במקרקעין של הסבים, והסבים נתנו חלקה זו ל-3 נכדיהם, x x והתובעת. התובעת רכשה 1/3 מהמקרקעין מאחיה x, כך שעתה הבעלים של המקרקעין בנדון הם : התובעת ( 2/3) ואחיה x (1/3) . מדובר בהסכם פנימי , בין התובעת לבין אחיה x ולא בינה לבין הנתבע. לפיכך- לא הנתבע התחייב מול התובעת למכירת החלקה שבנדון, ואף הנתבע לא התחייב בחוזה מולה!!! לפיכך – דין טענה חוזית זו - להידחות!
- באשר לטענות התובעת לגביית מים ביתר וגניבת מים וחפצים שונים- דינן להידחות.
ראשית- לא נמצאו ראיות לנטען בנדון. אף ביום 10.10.2010 במסגרת ה"ט 14002-10-10 נקבע ע"י בית המשפט כי "לא מצאתי סימוכין לטענות המבקשת כי המשיב גזל ממנה חפצים כאלו ואחרים"
- שנית. באשר להפרשי חיוב מים בשנים 2005-2009 : המדובר בתביעה שהתיישנה .
שלישית- אין כל ראיה ממשית מלבד השערות התובעת ואף הסכומים אינם ברורים .
יתרה מזו. עם התקנת מוני מים נפרדים בשנת 2009 , בהחלטה משותפת של הצדדים, מלמדת כי נסתיימו טענות הצדדים בנדון ואין להם כל תביעות בנדון, שאם לא כן- היתה התובעת , כבר באותה עת, תובעת את הנתבע, כפי שנוהגת היא מעת לעת !
למעלה מן הצורך ייקבע כי אף התנהלותה של התובעת מלמדת על שיהוי ואף ויתור, ומטעם זה בלבד יש כדי לדחות תביעתה בסעד המבוקש.
סוף דבר
- משנקבע כי תלויה ועומדת זיקת הנאה בשביל שבנדון לנתבע - תביעת התובעת לסילוק ידו של הנתבע , הריסת כביש האספלט ותשלום דמי שימוש – נדחית.
- כמו כן ועל מנת להבטיח כי יוכלו הצדדים להתגורר בשלום זה בסמיכות לזו, ונוכח הסכמת הנתבע, הנני מורה על הקמת גדר רשת , בגובה של 1.5 מטר , אשר תפריד בין החלקות, כאשר הגדר תהא בהתאם לתוואי כביש האספלט כפי שהוא כעת.
הנתבע יישא בהוצאות בניית הגדר לאורכו של כל שביל האספלט , כפי הצעתו ממועד הדיון מיום 10.11.2015 (ראה פרוטוקול הדיון , עמ' 1 שורות 27-28, עמ' 2, שורות 1-5) וכמפורט בסיכומים מטעמו , בסעיף 15.
- נוכח דחית תביעת התובעת בעיקרה, ולמרות הצעות אשר הועלו על ידי הנתבע לבניית הגדר על חשבונו, ולמרות הצעתו כי יהא זה רק למועד חייו וחיי אשתו, ובכך לחסוך הליכים והוצאות משפטיות לצדדים, וסירובה העיקש של התובעת, ללא טעם של ממש, תישא בהוצאות הנתבע בסך של 10,000 ₪ אשר תשולמנה תוך 30 ימים.
המזכירות תשלח את פסק הדין ותסגור את התיק.
ניתן היום, י"א אייר תש"פ, 05 מאי 2020, בהעדר הצדדים.