הוואקף האסלאמי בצפת וטבריה ואח' נ' עירית צפת

בפני בקשת התובעים להפעלת סמכות בית המשפט מכוח סעיף 6 לפקודת ביזיון בית המשפט (להלן: "הפקודה") בגין הפרת צו מניעה זמני מטעם המשיבה 1 , עיריית צפת, ולהטלת קנס כספי או כל סעד אחר אשר יבטיח את קיום הצו האוסר לבצע שינויים ושיפוצים בנכס נשוא התביעה.

רקע:

המבקש 1, הוואקף האסלאמי בצפת וטבריה, שומר ומנהל את נכסי הוואקף והבעלים הרשום בגוש 13069, חלקה 129 שבצפת (להלן: "הנכס"). המבקש 2, מר סעדיה, הינו חוכר מכוח הסכם שכירות עם המבקש 1 במטרה לשפצו ולהתגורר בו.

המשיבה , עיריית צפת, טוענת כי מדובר במבנה היסטורי ששימש אותה במשך עשרות שנים לצורך פעילות ציבורית ואיננו מתאים למגורים. המשיבה 2, האפוטרופוס לנכסי נפקדים (המדינה) צורפה כצד להליך, בתאריך 29.12.18 וזאת לבקשת המשיבה 1, כאשר המשיבה 2 צורפה מן הטעם שביום 12.11.18, הגישה תביעה בבית המשפט המחוזי בעניין הנכס מושא התביעה דנן בבקשה למחיקת רישום הבעלות של המבקש 1 ומחיקת הערת האזהרה של המבקש 2 מפנקס השטרות, ולהצהיר על בעלות המקרקעין ומתן צו רישום בעלות על שם האפוטרופוס לנכסי נפקדים.

בתאריך 14.07.2016 ניתן על ידי כבוד השופטת מיכל ברלינר – לוי , צו מניעה זמני מנומק ומפורט נגד המשיב 1 המסתכם בזו הלשון:

"אשר על כן – הבקשה למתן צו מניעה זמני המונע מן המשיבה לעשות כל שימוש בנכס – נדחית.

הבקשה למתן צו מניעה זמני המונע מן המשיבה לערוך שינויים ושיפוצים בנכס עד הכרעה בתובענה העיקרית – מתקבלת."

(להלן:"הצו").

בתאריך 16.7.19, הגישו המבקשים את הבקשה דנן לפי פקודת ביזיון בית המשפט, והמשיבה 1 השיבה לבקשה בתאריך 18.8.19. לאחר דחיות רבות נערכו שני דיונים בבקשה. בתאריך 16.1.20, העיד החוקר מטעם המבקשים. בתאריך 1.6.20, העידו המבקש 2 ועד ההגנה מר שרלי שריקי. המבקשים הגישו סיכומיהם והמשיבה הגישו את סיכומיהם והמשיבה 2 הודיעה כי מאחר והעניין נוגע למבקשים ולמשיבה 1, הרי שהיא משאירה את העניין לשיקול דעת בית המשפט.

תמצית טענות המבקשים:

המבקשים טענו כי המשיבה 1 הפרה את הצו האוסר על עריכת שינויים ושיפוצים בנכס עד להכרעה הסופית בתובענה העיקרית וצירפו דו"ח חוקר פרטי שנכח במקום ותיעד עבודות התאמה ושיפוץ (נספח 3 לבקשת המבקשים). לטענתם, המשיבה 1 הפרה את הצו בכך שמסרה את הנכס לאגף הרווחה שלא כדין, שינתה את השימוש של הנכס ממשרד רשות העתיקות למרכז סוציאלי לטיפול בהתמכרויות, שיפצה את הנכס ושינתה אותו.

לטענת המבקשים, מטרתה של הוראת סעיף 6 לפקודה הינה אכיפת צווי בית המשפט כאשר הסנקציה המוטלת לצידה נודעה לסייע באכיפה. לטענתם, בית המשפט מוסמך להטיל קנס בפועל לתשלום מידי ולא רק קנס מותנה הצופה פני עתיד. אשר על כן, המבקשים טענו כי יש לחייב את המשיבה 1 בקנס חד פעמי בסך 50,000 ₪, קנס חודשי כל עוד היא ממשיכה להפר את הצו בסך 10,000 ₪, הפקדת ערובה בסך 100,000 ₪ אשר תחולט במידה והמשיבה תפר את הצו, וכן כל סעד שייראה לנכון מטעם בית המשפט.