ש.י. נ' טמפו משקאות בע"מ ואח'

רקע וטענות הצדדים

לפני תביעה על פי פקודת הנזיקין (נוסח חדש) התשכ"ח -1968 (להלן: "פקודת הנזיקין") המבוססת בעיקר על עוולת הרשלנות.

ביום 17.01.2011 עסק התובע ביחד עם עוד שני עובדי הנתבעת בהובלת מקרר שמשקלו כ-200 ק"ג השייך לנתבעת מאולם אירועים רסיטל בתל אביב למפעלה בנתניה. במהלך ניסיון שינוע המקרר מהאולם למשאית נפגע התובע עת הובל המקרר דרך המדרגות לאחר שהתברר שאין אפשרות להכניסו למעלית. שני עובדי הנתבעת אחזו במקרר בחלקו העליון ואילו התובע היה בצד התחתון של המקרר. לצדדים מחלוקת עובדתית בקשר לנסיבות התאונה, כמו גם מחלוקת בעניין האחריות וגובה הנזק.

לטענת התובע כאשר אחזו השניים בחלקו העליון של המקרר ירד התובע במדרגות לקרוא לעוד אנשים שיסייעו בהורדת המקרר במדרגות אלא שאז שמע צעקה וראה שהמקרר מחליק במדרגות לעברו. התובע ניסה להתחמק ולברוח מהמקרר אך זה השיגו ופגע בו.

לטענת ב"כ התובע לנתבעת חובת זהירות מושגית וקונקרטית כלפי התובע וכי היא הפרה את חובתה שכן ידעה על גודלו של המקרר שסיפקה רק שלושה אנשים לביצוע המשימה, לא הדריכה את התובע כיצד יש להוביל משאות כבדים וכן סיפקה עגלה קטנה עם ידית שאינה מתאימה לביצוע ההובלה.

עוד טוען ב"כ התובע כי אצל הנתבעת קיים נוהל לא הגיוני לפיו קוראים לאנשים שאינם עובדי הנתבעת ומבקשים מהם לעזור וכי אין להטיל על התובע כל אשם תורם.

לטענת ב"כ הנתבעת אין להשית על הנתבעת כל חבות שכן התאונה אירעה מחוץ לחצרי הנתבעת במדרגות בהן כתמי שמן, התובע לא יידע את הנתבעת כי ישנו קושי בביצוע עבודתו, לא פנה לקבלת עזרה הכוונה או עצה וכי בתור ראש צוות הינו העיניים והאוזניים של הנתבעת בפעילות המבוצעת מחוץ לחצריה וכי הנתבעת אינה חבה כלפי התובע בגין השלכות מעשיו בהיותו מודע לסיכון הבלתי סביר שנטל על עצמו. לחילופין טוען ב"כ הנתבעת כי יש להשית על התובע אשם תורם של לפחות 50% שכן התאונה קרתה כחלק מעבודתן השוטפת של התובע וכחלק משיקול דעתו המקצועית.

הצדדים חלוקים גם בשאלת הנכות הרפואית והתפקודית. התביעה טוענת לנכות רפואית בשיעור 30% בתחום האורתופדי ו 25% בתחום הפסיכיאטרי ותפקודית בשיעור 70%. ההגנה טוענת לנכות רפואית בשיעור 10% בתחום האורתופדי ו- 5% בתחום הפסיכיאטרי ותפקודית זהה ואף נמוכה מכך, לאור מחלות הרקע שסבל וסובל התובע ללא קשר לתאונה הנדונה. כנגזר מהנ"ל, טוענת התביעה לנזק בסך 1,374,440 ש"ח בעוד ההגנה טוענת שהנזק מגיע לכל היותר לסך 123,561 ש"ח כך שהתביעה נבלעת בתגמולי המל"ל ויש לדחותה.

דיון והכרעה

מבחינה נורמאטיבית, עוולת הרשלנות מוסדרת, בסעיף 35 לפקודת הנזיקין הקובע, כי:

"עשה אדם מעשה שאדם סביר ונבון לא היה עושה באותן נסיבות או לא עשה מעשה שאדם סביר ונבון היה עושה באותן נסיבות, או שבמשלח יד פלוני לא השתמש במיומנות, או לא נקט מידת זהירות, שאדם סביר ונבון וכשיר לפעול באותו משלח יד היה משתמש או נוקט באותן נסיבות – הרי זו התרשלות; ואם התרשל כאמור ביחס לאדם אחר, שלגביו יש לו באותן נסיבות חובה שלא לנהוג כפי שנהג, הרי זו רשלנות, והגורם ברשלנותו נזק לזולת עושה עוולה."

סעיף 36 לפקודת הנזיקין מסדיר את גבולות חובת הזהירות וקובע, כי:

"החובה האמורה בסעיף 35 מוטלת כלפי כל אדם וכלפי בעל כל נכס, כל אימת שאדם סביר צריך היה באותן נסיבות לראות מראש שהם עלולים במהלכם הרגיל של דברים להיפגע ממעשה או ממחדל המפורשים באותו סעיף".

שלושה יסודות לעוולת הרשלנות: קיומה של חובת זהירות (מושגית וקונקרטית) על המזיק כלפי הניזוק; הפרתה של חובת הזהירות, קרי – התרשלות; ונזק. (ע"א שלמה ועקנין נ' מועצה מקומית בית שמש (09.11.82)). המזיק-המעוול, יחוב בנזיקין, אם גרם לנזק באשמו (סעיף 64 לפקודה). בהלכה הפסוקה, קיימות גישות שונות באשר למידותיה ומלבושיה המשפטיים של האחריות ברשלנות, במיוחד הכלים להוכחת תנאי היסוד לאחריות (ההתרשלות וחובת הזהירות) ומרכיביהם. (ראו ע"א 2625/02 נחום נ' דורנבאום, פ"ד נח(3), 385, 408 (2004); ע"א 10078/03 שתיל נ' מדינת ישראל, (19.3.2007); ע"א 2061/90 מרצלי נ' מדינת ישראל, פ"ד מז (1) 802, 809 (1993); ע"א 878/06 טרויהפט נ' עטיה, (4.1.2009); ע"א 9313/08 אופנברג נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה תל-אביב-יפו, (7.9.2011); ע"א 4486/11 פלוני נ' פלוני, (15.7.2013)).

לפי גישה אחת, המבחן לקיום חובת הזהירות הוא מבחן הצפיות, ויש להבחין בין חובת זהירות מושגית לחובת זהירות קונקרטית. לפי הגישה האחרת, קיומה של חובת הזהירות נבחן כמקשה אחת, באמצעות מבחן הקרבה (Proximity) או הרעות (Neighborhood) בין המזיק לניזוק, בנוסף לבחינה האם הוגן, צודק וסביר שתוטל חובת זהירות נורמאטיבית על המזיק. ויודגש: חרף ההבדלים בין הגישות דנן, משלבות שתיהן שיקולי מדיניות בעיצובה של חובת הזהירות הנורמאטיבית על המזיק.

במסגרת בחינת חובת הזהירות המושגית נבחן האם מתקיימת החובה להיזהר בין סוג המזיק לסוג הניזוק כאשר הבחינה היא אבסטרקטית ונערכת בלא להתחשב בנסיבותיו הספציפיות של העניין שבפנינו. חובת הזהירות הקונקרטית נבחנת בשני שלבים, כאשר בשלב הראשון עלינו לשאול האם אדם סביר יכול היה לצפות את אפשרות התרחשותו של הנזק הנטען בנסיבותיו הספציפיות של המקרה שבפנינו. בשלב שני עלינו לשאול האם גם צריך היה אדם סביר לצפות את קרות הנזק, כאשר השאלה השנייה נבחנת במסגרת שיקולי מדיניות משפטית, לאמור האם אנו רואים את הסיכונים הנוצרים כתוצאה מפעולה מסוימת כבלתי סבירים עד שיש להטיל בגינם אחריות על העושה אותם, כאשר אנו יוצאים מתוך נקודת הנחה כי לא כל סיכון אשר ניתן לצפותו בהכרח שגם נידרש לצפותו ולמונעו (וראו ע"א 333/56 סולל בונה בע"מ נ' מאיר נציה ו-דוד בן-יחזקאל, יב 619 (29.04.58)), שכן הדין אינו מחייב את החב חובת זהירות לנקוט בכל אמצעי הזהירות האפשריים על מנת שלא ייגרם נזק, אלא באמצעים הסבירים למניעתו בנסיבות הענין (ראו עא 559/77 - חיים למפרט נ' מדינת ישראל, פד לג(3), 649(14.05.79).

רשלנות ביחסי עבודה

חובתו של מעביד כלפי עובדיו מוגברת ונובעת גם ממהות יחסי המרות ביניהם. כפי שנפסק לא פעם, מעביד ומי שאחראי על בטיחות עובד, על פי דין חב בחובת זהירות מושגית כלפי עובדו. במובן זה, עליו ליצור מקום עבודה בטוח ולהנהיג שיטות עבודת בטוחות, וכן לספק חומרים ציוד וכלי עבודה מתאימים ובטוחים. חובה נוספת המוטלת עליו היא החובה לפקח באופן יעיל ורציף אחר נקיטת אמצעי הזהירות הנדרשים על ידי העובדים, להדריך את עובדיו ולהזהירם מפני סיכונים הכרוכים בביצוע העבודה. הכול במטרה לאכוף את נהלי הבטיחות (ע"א 9073/09 אסותא מרכזים רפואיים בע"מ נ' שרף [פורסם בנבו] (2011) בפסקה 9 והאסמכתאות שם). תקנות הבטיחות בעבודה (ציוד מגן אישי) תשנ"ז-1997, מתייחסות לאמצעי הבטיחות בהם על המעביד לנקוט. תקנות ארגון הפיקוח על העבודה (מסירת מידע והדרכה לעובדים) תשנ"ט–1999 מבטאות את החובה למסור לעובד מידע עדכני בדבר הסיכונים הקיימים בתחנת העבודה ולהדריכו בדבר מניעת סיכונים והגנה מפניהם.

החובה היא חובה כללית וגורפת לנקוט כל האמצעים הסבירים כדי לוודא שהעובדים יוכלו לבצע את עבודתם בתנאי בטיחות אופטימליים. המעביד אינו יוצא ידי חובתו אך מעצם אספקת האמצעים המגנים והעברת ההדרכה. עליו לפקח גם באופן יעיל על ביצוע ומלוי כראוי של כל ההנחיות (ראו ע"א 663/88 שיריזיאן יהודה נ' לבידי אשקלון בע"מ, פ"ד מז(3) 225; ע"א 707/79 וינר את טיקו נ' אמסלם, פ"ד לה(2) 209; ע"א 5425/97 עיריית קרית מוצקין נ' דביר, פ"ד נג(3) 172; ע"א 371/90 סובחי נ' רכבת ישראל, פ"ד מז(3) 345; ע"א 655/80 מפעלי קרור בצפון בע"מ נ' מרציאנו, פ"ד לו(2) 592).

בהתאם לפסיקה, המעביד חייב להנחיל לעובדים נהלי עבודה ברורים לבטיחות. הוא אינו רשאי להניח, כי העובדים ינקטו מיוזמתם אמצעים למניעת תאונות: "מעביד חייב לצפות גם מעשה רשלני של העובד, אפילו כשהוא בא בניגוד לחובות מפורשות ואף כשהעובד מודע לסכנה שבמעשהו" (ע"א 688/79 יזבק נ' קובטי, פ"ד לו(1) 785). המעביד חייב להגן על העובד גם מפני רשלנותו הוא וגם מפני טעויותיו (ע"א 477/85 בוארון נ' עיריית נתניה, פ"ד מב(1) 415). המעביד נדרש להביא בחשבון שהעובד עשוי להתרשל ולשגות ולכן עליו ליצור סביבת עבודה שתגן עליו ותקשה את התרשלותו.

ההוראות הקבועות בחקיקה מהוות אמצעי עזר לבירור האמצעים שעל מעביד לנקוט כדי ליצור עבור עובדיו הגנה סבירה מפני תאונות, אם כי לעיתים יידרש המעביד לנקוט סטנדרט זהירות גבוה אף יותר.

ומן הכלל אל הפרט שוכנעתי מעדויותיהם של התובע ושל עובדי הנתבעת שהנתבעת הפרה את חובת הזהירות המוטלת עליה כלפי התובע והפרה זו קשורה בקשר סיבתי עובדתי ומשפטי לנזק שנגרם לתובע, כמפורט להלן.

ביום 22.05.2019 נשמעו עדויותיהם של התובע ושל המומחה ד"ר אילן טל וביום 11.09.2019 נשמעו עדויותיהם של עובדי הנתבעת מר גרגורי קונביסר, מר יוסי בן דוד ומר מרדכי גמליאל וכן עדותו של מר איתי גנדלמן החוקר הפרטי.

בעניין הדרכת העובדים העיד מר יוסי בן דוד (פרוט' מיום 11.09.2019 ש' 18 עמ' 26):

"ש:מה ההדרכה שהוא, איזה הדרכה הוא נתן לך איך להרים מקרר איך להוריד אותו מה הוא אמר?

ת:הוא אמר לנו תשמעו יש מדרגות, אם באים עוד אנשים אם נגיד שלושה מדרגות אנחנו מורידים את זה,

ש:כן.

ת:אבל אם יש 11 או 12 מדרגות אנחנו לא נוריד את שזה אתם תשימו את זה אנחנו נביא עוד אנשים יבואו עוד אנשים למקום ויעזרו לכם להוריד אותו לאט לאט.

ש:עם העגלה? לא הבנתי.

ת:עם הגלה כן.

ש:עם עגלה במדרגות?

ת:כן. עם העגלה 12 אנשים,

ש:12 אנשים יחזיקו,

ת:לא סליחה לא 12, 6 אנשים אתכם ביחד יבואו יעשו את זה והיינו עושים את זה כל הזמן.

ש:כל הזמן? זה נכון אם את אומר שהייתם עושים את זה כל הזמן אז זה בעצם נכון שגם אם היו אנשים במקום שאתם צריכים להוריד את המקרר או מה שלא יהיה בידיים הייתם לוקחים אנשים מאותו מקום שהיו עוזרים לכם?

ת:יפה,

ש:נכון?

ת:אני ביקשתי,

ש:ביקשת מאנשים במקום שהייתם?

ת:ביקשתי במקום שהיו אנשים ביקשתי מהם שיבואו לעזור,

ש:ובדרך כלל גם עזרו לכם?

ת:בדרך כלל באים אנשים ועוזרים לנו, אומרים לנו אין בעיה אנחנו נבוא נעזור לכם אז אנחנו מורידים, ברגע שהם אומרים לנו לא אנחנו לא יכולים להביא אנשים לעזור לכם אז אנחנו נעצרים עוזבים את המקרר בצד ונוסעים."

וכך העיד העובד, מר גרגורי קונביסר (עמ' 13 ש' 20):

"ש:אבל למה שיעזרו? הם לא מוכרחים.

ת:לא הם לא מוכרחים זה כן אבל הם תמיד עוזרים בעיקרון זה ככה כאילו אתה בא למקום,

ש:עכשיו תראה אני לא מבין,

ת:אם אתה צריך קצת שיעזרו לך,"

מר מוטי גנדלמן מנהל אצל הנתבעת העיד כי (ש' 7 עמ' 37 בפרוט' מיום 11.09.2019):

ש:ומי נותן אתה נותן את ההדרכה?

ת:אני. אני כן.

ובהמשך (ש' 19 עמ' 37 ):

"ש:עברת איזה שהוא קורס בטיחות בנושא הזה?

ת:לא. זה ניסיון של 33 שנה. איך מרימים מקרר איך מורידים מקרר איך קושרים מקרר הכול."

שוכנעתי שנעדרה הדרכה מפורטת כיצד להוריד מקרר בצורה בטיחותית. מנהל הנתבעת אמנם בעל ניסיון אך לא עבר בעצמו כל קורס בטיחות.

לא היתה הכחשה בקשר לנוהג להיעזר באנשים זרים לצורך הובלת ציוד וגם זו בעייה. לכאורה מדובר בניסיון לחסוך הוצאות על חשבון מקצועיות צוות העובדים. מר קונביסר העיד

(פרוט' מיום 11.09.2019 עמ' 9 ש' 3) שהתובע היה המנהל של הצוות וככזה הוא הלך לחפש עזרה בעוד המקרר עומד על רצפה ישרה ושני העובדים אשר אתו הם אלו אשר השכיבו את המקרר על הרצפה או על המדרגות ואז המקרר החל להחליק לעברו כשהוא כבר עם גבו למקרר ובמרחק כמה מדרגות מהמקרר.

לטענת הנתבעת התובע ביחד עם שני העובדים אשר אתו קרבו את המקרר למדרגות וכאשר הניחו את המקרר על הרצפה המקרר החליק לכיוונו של התובע.

התובע העיד (פרוט' מיום 22.05.2019 עמ' 38 ש' 5):

"ש:אם אתה רוצה להגיד מה הוא עשה לא בסדר שבגלל זה קרתה התאונה.

ת:זה מה שאני רוצה להגיד.

ש:כן.

ת:לא למשפחה, אני אומר רוצה להגיד על מקרר. הם החזיקו את המקרר. אמרתי שאני הולך לקרוא כמה חבר'ה שיעזרו לנו, שייתנו לנו יד, כי אי אפשר להוריד מקרר 200 שקל, 200 קילו לא יודע כמה. מקרר זה. אי אפשר להוריד את זה שלושתנו.

ש:כשאתה אמרת להם אז המקרר עוד היה למעלה, לא זז.

ת:כן. אבל יצאנו כבר למרפסת, לא?

ש:כן."

העד יוסי בן דוד העיד (שורה 17 עמ' 24):

"ש:אבל הוא החליק ישר מלמעלה הוא החליק ישר נכון. ישר מהתחלה ששמת אותו המקרר התחיל להתדרדר נכון?

ת:כנון. אחרי שהשכבתי אותו ואמרתי לו אני אעבור לצד השני, אני רציתי לעבור לצד השני של המדרגות בשביל לעזור לו להוריד אותו, ואז המקרר החליק.

ש:מהמדרגה הראשונה הוא החליק?

ת:מהמשטח הישר הוא התחיל להחליק למטה. בגלל השמן.

ש:שהוא נמצא ישר לגמרי?

ת:כן.

ש:אם הוא ישר לגמרי אז אייך הוא מחליק על השמן? אם המקרר נמצא ישר לגמרי,

ת:אין לי מושג.

ש:אין לך מושג?

ת:אין לי מושג איך הוא החליק על השמן במדרגות למטה."

מר גרגורי קונביסר אמר בעדותו (עמ' 10 ש' 6 פרוט' מיום 11.09.2019) :

"ש:אתה בעצמך ניסית להכניס וזה לא נכנס?

ת:כן ניסיתי להכניס וזה לא נכנס.

ש:שלושתכם ניסיתם?

ת:כן שלושתנו."

ובהמשך (עמ' 12 ש' 20):

"העד, מר קונביסר:רצינו להשכיב אותו. השכבנו אותו ואז זה החליק פשוט מהידיים שלי ושל יוסי.

עו”ד מנדה:מהידיים של יוסי או מהידיים ש לך?

העד, מר קונביסר:מהידיים שלי ושל יוסי זה לא יכול להיות בידיים אחד,

ש:עכשיו במדרגות היה כתם שמן נכון?

ת:לא היה שום שמן.

ש:לא? לא שמעת את יוסי אומר לשמעיה אסור פה להוריד את זה מפני שמדרגות חלקות?

ת:שום דבר יוסי לא אומר. שום דבר."

ובהמשך (עמ' 13 ש' 19):

"ש:אבל למה שיעזרו? הם לא מוכרחים.

ת:לא הם לא מוכרחים זה כן אבל הם תמיד עוזרים בעיקרון זה ככה כאילו אתה בא למקום,

ש:עכשיו תראה אני לא מבין,

ת:אם אתה צריך קצת שיעזרו לך,

ש:למה הייתם צריכים להחזיק את המקרר על המדרגות שהוא החליק? עד שלא באו האנשים למה המקרר לא עמד בצד עד שיבואו אנשים אני לא מבין בשביל מה שמתם את המקרר על המדרגות שהוא החליק? למה? המקרר אתם רואים שהוא גדול, צריך עוד אנשים יעמוד בצד עד שיבואו האנשים.

ת:שאלה טובה. שאלה טובה באמת.

ש:אתה אין לך תשובה לזה?

ת:לזה אין."

מר מוטי גנדלמן העיד (עמ' 33 ש' 22 בפרוט' מיום 11.09.2019):

"ש:ואתה אומר שזה מספיק?

ת:שלושה אנשים להוריד את המקרר,

ש:במדרגות,

ת:זה מספיק כן.

ש:מקרר של 200 קילו, 200 קילוגרם להוריד ב-11 12 מדרגות בשיפוע,

ת:כמה מדרגות אני לא יודע.

ש:מישהו אמר פה 10 11 מדרגות,

ת:אני לא יודע כמה מדרגות.

ש:אתה אומר ששלושה אנשים יכולים,

ת:יכולים,"

לאחר ששמעתי את העדויות וקראתי את התצהירים אני נוטה יותר לגרסת התובע. אני מקבל את טענת ב"כ התובע על כי הדעה נותנת כי לו התובע היה עומד בצמוד למקרר, הרי שבעת החלקתו של המקרר היה המקרר נופל עליו ומפילו בעוד שבענייננו אין מחלוקת כי התובע ניסה להמלט מפגיעת המקרר ורץ במורד המדרגות כאשר המקרר הצמיד אותו לקיר בתחתית המדרגות. גם טענת התביעה על כי אדם בר דעת לא היה מסתכן בהורדת מקרר במדרגות שעליהן כתמי שמן מקובלת עלי. קשה להבין מדוע שמקרר יחליק כשהוא מונח על רצפה ישרה. הדעת נותנת שהמקרר החל להחליק כשהעבירו אותו ממצב עמידה למצב שכיבה בסמוך למדרגות ולפי עדותו של מר גרגורי פעולה זו נעשתה כשרק הוא ומר בן דוד אוחזים במקרר בסמוך למדרגות בעוד התובע ירד במדרגות לחפש עזרה.

טענת ב"כ ההגנה המלומד על כך שיש לפסול לגמרי את כל עדותו של התובע ולהפעיל את הכלל של"FALSUS IN UNO, FALSUS IN OMNIBUS" אינה מקובלת עלי. אמנם היו אי דיוקים בעדות התובע בעניין עברו הרפואי והתעסוקתי, אך אלו לא ירדו לשורש העניין וגם – לצערי עלי לציין זאת – לא חורגת מאי דיוקים מקובלים בתיקי נזקי גוף רבים, בהם לעיתים קרובות תובעים מאדירים את נזקיהם כתוצאה מתאונה ומאידך מקטינים את החשיבות שיש לייחס למצבם הרפואי טרם התאונה הנדונה.

מכאן ניתן להסיק שהתובע פעל בשיקול דעת סביר ובהתאם לנוהג שהיה בחברה והלך לגייס עזרה לפני שהשכיבו את המקרר.

יחד עם זאת התובע אמר לעובדים שהוא הולך לגייס עזרה אך לא הסביר והתריע בעובדים שהיו עמו כי ייצבו את המקרר רחוק מהמדרגות וכי לא יעשו עוד שום פעולה עד שיחזור עם אנשים נוספים, ודבר זה ישפיע על סוגיית האשם התורם.

קשר סיבתי עובדתי ומשפטי

אין ספק כי אם התובע היה מקבל הדרכה נאותה ו/או כלים המתאימים למשימה הרי שהעובדים לא היו מנסים להשכיב את המקרר ליד המדרגות וברי שתאונה זו הייתה נמנעת והתובע לא היה נפגע.

משקבענו כי הנתבעת התרשלה וכתוצאה מהתרשלות זו נפגע התובע הרי שהתקיים קשר סיבתי עובדתי בין ההתרשלות לנזק. לעניין הקשר הסיבתי המשפטי השאלה היא האם ההתנהגות שגרמה לתוצאה היא התנהגות שיש להטיל אחריות בגינה.

על פי הפסיקה, ניתן לבדוק קשר סיבתי משפטי באמצעות מבחן הצפיות: על פי מבחן זה, הקשר הסיבתי מתקיים אם המזיק, כאדם סביר, היה צריך לצפות כי התרשלותו תביא לנזקו של הניזוק. חשוב לציין שבשלב הצפייה על המזיק היה לצפות שהניזוקים עלולים לנהוג בחוסר זהירות מסוימת, שתצטרף לחוסר הזהירות שלו, וייגרם הנזק. כך שגם אם יוכח חוסר זהירות כזה או אחר מצד הניזוק , אין הדבר פוטר את המזיק מחובת הזהירות.

גם מבחן מתחם הסיכון התקיים שכן על פי מבחן זה הקשר הסיבתי מתקיים אם התוצאה המזיקה היא בתחום הסיכון שיצרה התנהגותו של המזיק. ובענייננו העדר הדרכה, העדר עגלה מתאימה והסתמכות על עזרה חיצונית לא מיומנת והצורך להעביר דרך המדרגות את המקרר נמצאים במתחם הסיכון והנזק נגרם בתוך מתחם הסיכון.

גם מבחן השכל הישר התקיים בעניינינו שכן על פי מבחן זה הקשר הסיבתי מתקיים כאשר כל התכונות, המציינות את הרשלנות שבהתנהגות המזיק, תרמו בפועל להיווצרות התוצאה המזיקה. במקרה שלפנינו למשל אי קיום הדרכות מסודרות לאופן הובלת מקררים והכנת ציוד מתאים להובלתו במדרגות כשהמקרר איננו נכנס למעלית, מהווים מחדל שגורם בין היתר לקרות הנזק ולא הוכח שגורם זר ניתק קשר זה.

אשם תורם של עובד

לא בנקל תוטל חבות על עובד בגין תאונה שאירעה תוך ביצוע עבודתו ( ראה ע"א 655/80 מפעלי קרור בצפון בע"מ נ' א' מרציאנו ואח', פ"ד לו(2) 592, 604; ע"א 449/81 בן לב נ' מגד, פ"ד לח(4) 70, 74; ע"א 435/85 מחמור בע"מ נ' אטדגי, פ"ד מא(4) 524, 527). כלל זה חל על כלל העובדים, "מכל הסוגים ובכל המצבים - זהירים ובלתי זהירים, ערים ועייפים, מנוסים וטירונים, זקנים, צעירים ונשים, בריאים וחולניים ואף נרפים, מרושלים ופוחזים בכלל" (ע"א 211/63 יחזקאל נ' קלפר, פ"ד יח(1) 563, 585; ע"א 240/87 קריכלי נ' א.פ.ל. בע"מ, פ"ד מג(3) 507, 511). על הטוען לאשם תורם של העובד להראות כי העובד הפעיל שיקול דעת עצמאי באופן שהוא יצר את הסיכון מכוח החלטתו החופשית, ולא פעל בתוך הסיכון שיצר מעבידו (יצחק אנגלרד, אהרון ברק, מישאל חשין, גד טדסקי, דיני הנזיקין – תורת הנזיקין הכללית  (מהדורה שניה, תשל"ז) 119, 267.

כפי שראינו לעיל, התובע ושני העובדים אשר איתו לא הצליחו להכניס את המקרר למעלית ואז התכוונו להוריד את המקרר במדרגות. התובע אמר שהוא הולך להביא עזרה ויוסי בן דוד וגרגורי קונביסר הניחו את המקרר על המדרגות בשכיבה בסמוך למדרגות ואז המקרר החליק מידיהם לכיוונו של התובע שהחל לרדת במדרגות לחפש עזרה. גרסה זו של התובע קיבלה חיזוק מעדותו של מר גרגורי קונביסר, היא קוהרנטית ואמינה בעיני.

התובע היה העובד הכי בכיר ושימש כראש צוות (עמ' 34 ש' 2 בפרוט' מיום 22.05.2019). משכך ניתן היה לצפות ממנו כי יוודא שהצוות שומר על המקרר במרחק מהמדרגות ולא לעשות שום פעולה אחרת עד שיגיעו אנשים נוספים לעזרה. לאור זאת נראה כי יש להשית על התובע אשם תורם בגובה 10%.

שאלת הנזק

התובע צירף לתביעתו את חוות דעתו של מומחה בתחום האורתופדי ד"ר אשרף אלברט שבדק את התובע ביום 03.02.2013 והעריך כי נכותו הצמיתה של התובע הינה בשיעור 20% והמליץ על הפעלת סעיף 15 במלואה.

התובע נבדק ביום 16.03.2016 ע"י מומחה בתחום האורתופדי מטעם הנתבעות ד"ר ג' ביאליק אשר העריך כי לתובע נותרה נכות צמיתה מהתאונה בגובה 10% בלבד.

בהחלטתי מיום 18.04.2016 נתתי תוקף להסכמת הצדדים בעניין מיצוע הנכויות בתחום האורתופדי וכי יגישו תחשיבי נזק על בסיס 15% נכות.

התובע צרף לכתב תביעתו חוות דעת מומחה בתחום הפסיכיאטרי ד"ר פרקש הרמן אשר בדק את התובע ביום 12.08.2013 והעריך כי לתובע נותרו 30% נכות צמיתה כתוצאה מהתאונה.

התובע נבדק ביום 07.12.2015 ע"י מומחה בתחום הפסיכיאטרי מטעם הנתבעות ד"ר חיים שם דוד אשר העריך כי לתובע 10% נכות צמיתה.

לנוכח הפער בין חוות הדעת בתחום הנפשי מינית את ד"ר אילן טל כמומחה מטעם בית המשפט.

הצדדים הגישו תחשיבי נזק ונתתי הצעתי ביום 18.05.2017. משלא השכילו הצדדים להגיע לפשרה קבעתי בהחלטתי מיום 23.06.2017 את התיק להוכחות ליום 04.12.17.

תיק ההוכחות נדחה על פי בקשת ב"כ הנתבעות כיוון שלב"כ הנתבעות היו קבועים תיקי הוכחות לאותו מועד והמועד נקבע ללא נוכחות הצדדים.

התיק נקבע להוכחות ליום 08.01.2017 אך גם מועד זה לא התקיים כיוון שהצדדים ביקשו לדחות הדיון ולהסבו לפגישת גישור.

לבסוף דיוני ההוכחות התקיימו ביום 22.05.2019 ובו נחקר המומחה מטעם בית המשפט וכן התובע וביום 11.09.2019 בו נחקרו שאר העדים והצדדים ביקשו להגיש את סיכומיהם בכתב.

הצדדים הסכימו ביניהם כי לא יחקרו את המומחים בתחום האורתופדי. ב"כ התובע טוען כי לפי חוות דעתו של המומחה בתחום האורתופדי מטעם התובע סה"כ נכותו של התובע בתחום האורתופדי הינה 30% ויש לאמצה.

ב"כ הנתבעות טוען כי התובע לא מצא לנכון לחלוק על חוות דעת המומחה בתחום האורתופדי מטעם ההגנה ד"ר ג. ביאליק אשר ניתנה כשלוש שנים לאחר בדיקתו של המומחה מטעם התובע ואשר קבע כי לתובע נותרה נכות צמיתה של 10% בלבד ומשכך יש לאמץ את חוות דעתו.

בתחום הפסיכיאטרי הגישה התביעה את חוות דעתו של המומחה ד"ר פרקש הרמן אשר בדק את התובע ביום 12.08.2013 והעריך כי נותרה לו נכות צמיתה בשיעור 30% כתוצאה מהתאונה.

ההגנה הגישה חוות דעת מטעמה שנערכה ע"י ד"ר חיים שם דוד שהעריך כי לתובע 10% נכות צמיתה בשל הפרעה דיכאונית הסתגלותית מתמשכת ובהעדר חומר מספק ללא קביעה האם יש לתאונה תרומה כל שהיא לנכות זו.

כאמור לנוכח הפער בין חוות דעת הצדדים מיניתי בהחלטתי מיום 17.05.2016 את ד"ר אילן טל כמומחה מטעם בית המשפט ואשר העריך כי לתובע 25% נכות צמיתה לפי תקנות המלל מהתאונה והיא כוללת בתוכה את הפרעות התנועה הנגרמות בגין החרדה.

המומחה העיד ביום 22.05.2019 ונחקר על דוכן העדים. לטענת ב"כ התובע המומחה עמד על דעתו כפי שהובעה בחוות הדעת ויש לאמצה במלואה.

כן טוען ב"כ התובע כי התקופה בה לא עבד התובע מקורה בפשיטת הרגל שעבר, פשיטת רגל שהייתה משמעותית לתובע אך לא עד כדי כך שתגרום לו לפנות לשירותי בריאות הנפש וזאת אל מול התאונה דנן שגרמה לתובע לפנות לקבל סיוע נפשי.

ב"כ הנתבעות חולק על קביעתו של המומחה וטוען כי המומחה לא הפנה לסעיף ליקוי קונקרטי בתקנות המל"ל וכי המומחה אף הודה בחקירתו כי אין סעיף כזה, המומחה לא בדק את נכונות הנתונים העובדתיים ששמע מפי התובע וכי המומחה אישר בחקירתו כי אם דברים אלו אינם נכונים אזי יש לכך נפקות ביחס לשיעור הנכות הנכון שיש לייחס לתאונה. למעשה טוען ב"כ הנתבעות חוות דעתו של המומחה אינה נסמכת על בדיקה רפואית שנערכה לתובע אלא על שיחה עם התובע והשלמת פרטים באופן אסור מקרובות משפחתו ונשענת כולה על ההנחה שאם התובע לא נטל תרופות עובר לתאונה אזי לא סביר בעיניו כי לאירועים הקודמים הייתה משמעות ממשית על חייו.

אשר על כן טוען ב"כ הנתבעות שאין להסתמך על חוות דעתו של המומחה מטעם בית המשפט ויש לקבל את חוות דעתו של המומחה מטעם הנתבעות ולקבוע כי לתובע 5% נכות צמיתה בתחום הנפשי ו10% בתחום האורתופדי ובסה"כ 14.5% נכות רפואית צמיתה משוקללת בגין התאונה.

אמנם ניתן להצביע על אי דיוקים במסקנות חוות דעת מומחה בית המשפט כפי שציין ב"כ הנתבעת, אך לא ניתן בשל לאיין את חוות דעתו כעפרא דארעא.

כמו כן יש ממש בטענת ב"כ התובע שבחקירתו הנגדית של ד"ר טל טען ב"כ הנתבעת כי הוא יוכיח מחקירת התובע כי מדובר באדם המנהל, לאחר התאונה, אורח חיים חברותי (עמ' 25 שורות 30-32) כשבפועל עיון בחקירו הנגדית של התובע מעלה כי לא נשאל כלל על כך.

לאחר ששקלתי את טיעוני הצדדים, דעתי היא שנסיבות העניין יש לקבוע את הנכות האורתופדית בשיעור 15% ואת הנכות הנפשית בשיעור 15% אף היא ובסה"כ נכות רפואית משוקללת בשיעור27.75%.

בעניין הנכות התפקודית, התביעה טוענת כי יש להעמיד את גובה הנכות התפקודית בשיעור של 70% וזאת בשל העובדה כי מדובר בשתי נכויות שונות וכי המל"ל מצא לנכון להפעיל את תקנה 15 באופן מלא.

לאחר שעיינתי ושקלתי את טענות הצדדים, בכפוף לטעמים שהובאו לעיל, מונחה על ידי הפסיקה לפיה בדרך כלל הנכות הרפואית משקפת נאמנה את הנכות התפקודית, ומשלא מצאתי טיעונים כבדי משקל בכדי לחרוג מכך לחומרא או לקולא (ראה למשל ע"א 3049/93 גירגיסיאן נ' רמזי ואח' פ"ד נב(3) 792), הנני קובע כי הנכות התפקודית של התובע בעקבות התאונה תהה זהה לנכויות הרפואיות, קרי 27.75%.

ראשי הנזק

הפסד השתכרות

התביעה טוענת כי התובע שעבד אצל הנתבעת בשנה שלפני התאונה השתכר בממוצע 9,490 ₪ לחודש ברוטו, היה עובד חרוץ והתקדם מהר בעבודתו ובסה"כ חישב את הפסדי ההשתכרות לעבר ולעתיד בסכום של 996,940 ₪.

כמו כן בהתאם לחוות הדעת של האקטוארים מטעם הצדדים טוען ב"כ התובע כי יש לפסוק בסעיף הפסדי הפנסיה 72,500 ₪.

לטענת ב"כ הנתבעות יש להעמיד את בסיס שכרו הקובע של התובע כפי שחישב המומחה מטעם הנתבעות האקטואר וליד דבור ובהצמדה להיום על סכום של 4,880 ₪.

כן טוען ב"כ הנתבעות כי הפסדי ההשתכרות של התובע לתקופת הנכויות הזמניות עומדים על סך כולל של 25,620 ש"ח וביחס לתקופה שלאחר מכן ועד היום סכום של 40,222 ₪ ובסה"כ הפסדי השתכרות לעבר ולעתיד על סכום של 74,276 ₪ והפסדי פנסיה על סכום של 9,285 ₪.

סבורני כי יש להעמיד את בסיס השכר בסך 6,500 ₪ ובהתחשב בעובדה כי הנכות התפקודית הינה 27.75% הרי שיש לפסוק סכום משוערך ומעוגל בסך 250,000 ₪.

הפסדי פנסיה

לסכומים דלעיל יש להוסיף פיצוי נוסף בשיעור 12.5% בגין ההפסדים הסוציאליים, כולל פנסיה, שעתידים להיגרם לתובע (ראו ת.א. 7470/05 מ.ט. ואח' נ' המגן בע"מ ואח', (14.11.11), ות.א. 621/06 יונס ואח' נ' ביטוח ישיר בע"מ ואח' (26.5.11) ובסה"כ מעוגל 32,000 ₪.

כאב וסבל

התובע מחשב את נזקו בגין הכאב והסבל שחווה על סך של 200,000 ₪ ואילו ב"כ הנתבעת טוענת שלכל היותר יש לשלם לתובע 40,000 ₪ בגין ראש נזק זה. כשאני מעיין בפסיקה המתייחסת לתיקים מסוג זה (15% נכות אורתופדית ו15% אחוז נכות נפשית בתיקי חבויות) כגון ת"א (ת"א) 55642-01-11 (כב' השופטת עינת רביד) ות"א (ת"א) 28121-03-10 (כב' השופט יובל גזית) אני מגיע למסקנה שהפיצוי הראוי בגין ראש נזק זה הוא 120,000 ₪.

עזרת הזולת לעבר ולעתיד

התובע דורש בגין העזרה יזדקק בעתיד לעזרת צד ג' לנוכח מגבלותיו בסכום של 45,000 ₪ לנוכח מגבלותיו הפיזיות והנפשיות ואילו הנתבעות טוענות כי התובע לא הציג כל ראיה בדבר הצורך בעזרת הזולת ולכן אין לשלם לתובע בגין ראש נזק זה. לאחר עיון בטעונת הצדדים, סבורני שיש מקום לפיצוי גלובלי עבור ראש נזק זה בסכום של 15,000 ₪.

הוצאות רפואיות וניידות 

בגין ראשי נזק אלו חישב התובע את נזקו בסך של 60,000 ₪.

הנתבעת טוענת מנגד כי מאחר ולא הוצגו קבלות בדבר הוצאות ולא הוכח צורך בהצאות אלו שהוצאו בפועל אין לשלם בגין ראש נזק זה.

בעניין ראש נזק זה לאחר עיון בטענות הצדדים סבורני שיש לשלם פיצוי גלובלי בסך 5,000 ₪.

ניכויי המל"ל

מסכום הפיצוי יש לנכות את תשלומי המל"ל אך גם הוא שלושה אחוזים וראה לעניין זה הערת אגב בפסק דינו של כב' השופט עמית בע"א 3751/17 המאגר הישראלי לביטוח רכב (ה"פול") נגד פלוני, שאם לא כן נגיע לתוצאה אבסורדית לפיה חישובי הפסדי השתכרות מחושבים לפי 3% וניכויי המל"ל לפי 2%. זו תוצאה בלתי נסבלת.

סוף דבר

התביעה מתקבלת והנתבעות תשלמנה לתובע את הסכומים דלעיל בניכוי תשלומי המל"ל לפי היוון של 3% ובצירוף הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בשיעור 23.4% מהסך הנ"ל.

המזכירות תמציא פס"ד זה בדואר רשום לצדדים

ניתן היום, ט"ז ניסן תש"פ, 10 אפריל 2020, בהעדר הצדדים.