202/3014 יוסף סמואלסון נ' הנתיב המהיר בע"מ

1. במועדים הרלוונטיים לערר, היה העורר הבעלים הרשום של רכב מס' 5771414 (להלן: "הרכב"). המשיבה, בעלת זיכיון לפי חוק נתיבים מהירים, התש"ס – 2000 (להלן: "החוק"), חייבה את העורר בחיובי אגרה בגין נסיעות שבוצעו באמצעות הרכב בנתיב המהיר לתל אביב (להלן: "הנתיב המהיר") ביום 30.10.11 וביום 3.11.11 (להלן: "הנסיעה הראשונה" ו"הנסיעה השניה" בהתאמה, ויחדיו - "הנסיעות") ובנוסף בחיובי פיצוי והחזר הוצאות (להלן: "פו"ה"), כמשמעותם בחוק ובתקנות נתיבים מהירים (אופן החיוב בתשלום אגרה ואכיפת תשלומים), תשע"א – 2010 (להלן: "התקנות"), מן הטעם שהשימוש בוצע לטענתה מבלי שהעורר נקשר עמה מראש בהסכם, מבלי ששולם עבור הנסיעות במהלכן ובניגוד לסעיפים 3ב- 3ג לחוק.
2. ביום 11.3.14 פתחה המשיבה נגד העורר תיק הוצל"פ שמספרו 0312115144 (להלן: "תיק ההוצל"פ") לגבי חיוב האגרה והפו"ה הנ"ל, שלא שולמו. מטבע הדברים, לתיק ההוצל"פ נוספו סכומים נוספים בדמות אגרה, שכ"ט והוצאות וגובה החוב עמד על סך של 955 ₪, נכון למועד הפקת תדפיס תנועות שהמשיבה צירפה לתגובתה לערר.

בכתב הערר מבקש העורר לבטל את כל ההליכים נגדו "ולסגור את פרשת החוב במנופח הזה".

3. קודם שנפרט את טענות הצדדים, להלן בתמצית תיאור פיזי של פרויקט הנתיב המהיר (להרחבה יתירה בכל הנוגע להפעלת הפרויקט והתשתית התחיקתית וההסכמית שמכוחה הוא פועל, ראו בפסק הדין שניתן בערר 30/2011 בעניין סיוון חן וכן בערר 164/2011 בעניין צבי ניסים ולביאה). הפרויקט בנוי משלושה חלקים מרכזיים: קטע דרך ראשון שתחילתו באזור מחלף בן גוריון, עד לנקודת פיצול, סמוכה למחלף שפירים, שבה ניתן לרדת מן הנתיב (הממשיך לעבר תל אביב, במקטע השני, כהגדרתו להלן) אל גשר המוביל לחלק השני של הפרויקט (קטע דרך זה, ממחלף בן גוריון ועד לנקודת הפיצול, יכונה להלן: "המקטע הראשון"). החלק השני הוא מתחם הכולל את משרדי המשיבה, עמדות רישום מנויים, מרכז בקרה, חניון גדול, מערך הסעות, נקודות ביקורת למתן פטורים, לרבות פטור למי שמעלה או מוריד נוסע (היה רלוונטי במועד הנסיעות דנן) ולרכב מרובה נוסעים, עמדות לתשלום במזומן ועוד (מתחם זה יכונה להלן: "החניון"). החלק השלישי הוא קטע הדרך שתחילתו באזור היציאה מן החניון וסופו באזור מחלף קיבוץ גלויות, בואכה תל אביב (עבור מי שלא נכנס לחניון מדובר למעשה בהמשכו הישיר של המקטע הראשון. קטע דרך זה יכונה להלן: "המקטע השני").
4. בכתב הערר ובבקשה לעיכוב הליכים שהגיש ביום 1.7.14 ציין העורר כי הגיש בקשה לעיכוב בלשכת ההוצל"פ ביום 13.5.14, אך לא קיבל מענה ובמועד הגשת הערר התברר לו שההליכים עוכבו ל-21 ימים (ככל הנראה על מנת לאפשר לו להגיש ערר לוועדה), כאשר לטענתו באותה תקופה היה עסוק בטיפול בבעיות רפואיות מורכבות מהן סבל. לגופו של עניין טען כי בנסיעה הראשונה הופיע בשילוט מחיר של 7 ₪ בלבד, הוא לא ידע על עמדות תשלום וסבר שיקבל חשבון בדואר, בדומה לכביש האגרה מס' 6. בנסיעה השנייה הוא הוריד בחניון 3 מילדיו, מבלי שנתקל בשילוט המורה לבצע זאת במקום מסוים ויצא מן החניון מבלי להמשיך במקטע השני (בלשונו – "יצאתי למסלול ציבורי פתוח"). בהמשך קיבל דרישת תשלום ע"ס 132 לגבי שתי הנסיעות ופניותיו הרבות למשיבה לא הועילו. לאחר מכן קיבל "דרישה עוד יותר מפתיעה" בלשונו, "ממשרד עו"ד חן – פישר ... לשלם כבר 326.23 שקלים...". לדבריו, "ניסיונות ההסבר שלי למשרד חן פישר לא הועילו ובזמן שאני עורך בירור מקיף מול חברת הנתיב המהיר הכולל משלוח תמונות (26-3-2014) המשיך חן פישר בשילוש הסכום כאשר אני מקבל הודעה על חוב מהוצאה לפועל ירושלים על סך 954 ₪ ...".
5. בתגובה מיום 3.8.14 טענה המשיבה שדין הערר להיות מסולק על הסף מחמת איחור בהגשתו ולחילופין לגופו. בין היתר טענה המשיבה כך:

בגין הנסיעה הראשונה חוייב העורר ב-34 ₪ (7 ₪ אגרה ו-27 ₪ פו"ה. חשבונית שגויה ע"ס 87 ₪ שהופקה לגבי אותה נסיעה - בוטלה) ועבור השניה בסך של 132 ₪ (52 ₪ אגרה ו-80 ₪ פו"ה). החשבוניות נשלחו לעורר בדואר רשום כנדרש ונמסרו לנמען ביום 17.11.11 ו – 30.11.11 בהתאמה. מעבר לכך, נוהלו עם העורר שיחות מרובות על ידי נציגי ב"כ המשיבה ואף נמסרו לו פרטי התקשרות עם וועדת הערר אולם העורר לא שילם את החשבוניות ואף לא הגיש ערר אלא רק לאחר פתיחת תיק ההוצל"פ. המשיבה טוענת כי שתי הנסיעות הרלוונטיות היו ברות חיוב שכן הן כללו נסיעה במקטע השני. המשיבה צירפה צילומים ותצהירים להוכחת טענתה.

6. בתגובה שהגיש העורר ביום 10.9.14 חזר העורר על טיעונים שונים והוסיף דברים, שבכללם אלו: במסמכי ההוצל"פ נכתב כאילו ניתן "פסק דין" ביום 1.1.12 בתיק בית משפט שמספרו 999999-2014, על אף שהוא לא קיבל כל מידע על פסק דין כלשהו; תיק ההוצל"פ נפתח בירושלים למרות מקום מושבו של עוה"ד בנתניה וטוען כי נסע ללשכת ירושלים והמתין כ-4 שעות, עד שעלה בידו להגיש בקשה; לגבי תגובת המשיבה טען העורר כי אכן קיים שיחות רבות עם בא כוח המשיבה אך הדבר רק מצביע, בלשונו - "על רצוני לטפל בבעיה". העורר טוען כי ביקש שטענותיו ייבדקו אך מעולם לא נעשה הדבר ולא חזרו אליו עם תשובות. העורר מציין כי החליט לפנות לוועדת הערר לאחר שהבין "שחן פישר משכו אותי באף ..." העורר טוען נגד הראיות שהמשיבה הציגה כהוכחה לעצם ביצוע הנסיעות ובפרט הנסיעה במקטע השני בנסיעה השניה. העורר מאשר כי הודיע שבכוונתו להגיש ערר וכי הומלץ לו לעשות כן וטוען כי בעקבות כך הוגברו מאמצי הגביה מצד המשיבה. העורר שב וטוען כי לא נמסרו לו "כל הנתונים" על אף בקשותיו החוזרות. העורר טוען נגד מערך השילוט ובפרט על כך שהוא אינו כולל מידע על התשלום לו צפוי מי שנכנס מבלי להיות רשום כמנוי וכן העובדה שלא מצוין שאין "קופות" לתשלום במזומן ביציאה. בהקשר של פתיחת תיק ההוצל"פ העורר מציין כי  "בתחילת שנת 2014 בזמן שאני עורך בירור מקיף מול הנתיב המהיר על מנת לקבל תמונות הרכב שלי עם מיקום בכניסה ויציאה ואשר לא קיבלתי עד המענה לערעור, המשיך חן – פישר בשילוש הסכום המוגזם ממילא ..." (ההדגשות במקור).  

לסיכום ביקש העורר את ביטול ההליכים והודיע כי הוא מסכים לשלם את דמי אגרת הנסיעה הראשונה (7 ₪) עם שיערוך סביר.

7. ביום 23.9.14 הגישה המשיבה תגובה לתגובת העורר הנ"ל. המשיבה חזרה על טענות שטענה במסגרת תגובתה לערר, והוסיפה בין היתר את הטענות הבאות: פטור מתשלום על הורדת נוסע שמור למי שמבצע שימוש במקטע הראשון בלבד, בעוד העורר ביצע שימוש במקטע השני. השילוט מפרש שהשימוש כרוך בתשלום והעורר התעלם ממנו. על פי פסיקת הוועדה אין כל חובה לציין בשילוט את הסנקציה לה צפוי מי שנכנס ללא רישום מראש. העורר במודע נמנע מפניה לוועדת הערר, למרות שהופנה אליה עוד ב- 2011. תצהירו של מר חנין וצילומי הרכב תקינים לחלוטין. שיעור הפו"ה קבוע בתקנות ואינו ניתן לערעור.
8. בהמשך ובעקבות החלטות יו"ר הוועדה, הגישה המשיבה קבצי הקלטה של שתי שיחות שנערכו עם העורר – האחת ביום 5.1.14 והשנייה ביום 19.1.14.
9. בהחלטה מיום 18.12.14 שנתנה בבקשת העורר לעיכוב ביצוע קבע יו"ר הוועדה שההליכים יעוכבו כנגד הפקדת סך של 400 ש"ח על ידי העורר. לעניין בקשת המשיבה לסילוק על הסף נקבע כי הכרעה בה תינתן על ידי הרכב הוועדה לכשייקבע דיון בתיק וככל שהמשיבה תעמוד עליה.
10. דיון בערר כונס ביום 21.5.15 אולם העורר לא התייצב לו. בהודעה שהגיש לאחריו, בהתאם להחלטה שנתנה בדיון, ציין העורר כי לא יכול היה להתייצב לדיון ונקלע לבלבול בשל בקשה לדחייתו שהגיש קודם לדיון (ואשר החלטה בה, שקבעה שהדיון יתקיים במועד, לא נמסרה לו). בהמשך נדרש העורר להתייחס לרישומי המזכירות של שיחה שנערכה עמו קודם לדיון שבה, כך על פי הרישום, הודיע שיתייצב לו, ולגביה טען העורר (תגובה מיום 24.6.15) כי "כפי הנראה פרשתי לא נכון את הנאמר בשיחה".
11. בסופו של דבר ולאור רצונה של המשיבה לחקור את העורר, נקבע דיון נוסף בתיק וזה כונס ביום 27.10.15. בדיון זה העיד העורר והשיב לשאלות ב"כ המשיבה והוועדה. מתוך עדות העורר ראוי לציין בשלב זה את הודאתו בכך שפנה לקבל מן המשיבה צילומים של הנסיעות בשלב מאוחר – לטענת המשיבה היה זה רק לאחר שנפתח תיק ההוצל"פ – לטענתו בשל מצב בריאותי קשה שבו היה נתון בסוף שנת 2013.

לבקשת המשיבה אפשרנו לצדדים לסכם טענות בכתב וכך עשו.

דיון

12. לאחר עיון בכל כתבי הטענות, הראיות ופרוטוקול הדיון, מצאנו שדין הערר להידחות לגופו. ממילא, אין משמעות מעשית להכרעה נפרדת בבקשת המשיבה לסילוק הערר על הסף מחמת איחור. מכל מקום ולמעלה מן הצורך נציין שבנסיבות יש הצדקה להאריך את המועד, שכן בהתייחס למועד קבלת האזהרה על תיק ההוצל"פ (1.5.14), שפתיחתו הביאה לעולם את חלק הארי של החוב, פעל העורר במהירות יחסית והגיש התנגדות ללשכת ההוצל"פ ביום 13.5.14. בהמשך הובהר לעורר שהכתובת להתנגדותו היא וועדת הערר. הערר עצמו הוגש אכן באיחור (הוגש ביום 1.7.14 ושלא במסגרת 45 הימים שקוצב סעיף 4ח לחוק), אולם הנסיבות המתוארות – הפניה ללשכת ההוצל"פ, דחיית הבקשה והגשת הערר לאחר מכן, כמו גם הבעיות הרפואיות שעמן התמודד העורר באותה תקופה – מבססות טעם מיוחד שמצדיק הארכת המועד כאמור, בהתאם לסעיף 22 לחוק בתי דין מינהליים התשנ"ב - 1992.
13. על פי החוק והתקנות השימוש בנתיב המהיר מותר רק למי שפועל בהתאם לאחת החלופות במוצעות בסעיף 3ב לחוק, שזו לשונו: