20 שנות מאסר לתאופיק אליאס פרעוני שהורשע ברצח

( לגבי נאשם מס' 2, תאופיק פרעוני)

כללי

1.         ביום 6.1.08, לאחר מתן הכרעת הדין, שמענו את טיעוני הצדדים באשר לשאלה האם חל במקרה זה סעיף 300א(א) לחוק העונשין, והאם מן הראוי שלא להטיל על הנאשם, תאופיק פרעוני, מאסר עולם.

2.         ציינו כבר, בהכרעת הדין כי המחוקק חידש, לגבי עבירת הרצח בלבד, את האפשרות להקל בעונש לגבי מי שבעת ביצוע הרצח היה במצב שבו בשל הפרעה נפשית חמורה או בשל ליקוי בכושרו השכלי: "הוגבלה יכולתו... במידה ניכרת, אך לא עד כדי חוסר יכולת של ממש כאמור בסעיף 34ח":

            (1)        להבין את אשר הוא עושה או את הפסול שבמעשהו; או

            (2)        להימנע מעשיית המעשה.

ההלכה המשפטית

3.         סעיף 300א כפי שהתקבל בשנת תשנ"ה, שונה מהצעת החוק מאותה שנה, שעניינה היה אחריות מופחתת - ולא עונש מופחת - כאשר עבירת הרצח נעברה "במצב הגובל אך אינו בגדר אי שפיות הדעת לפי סעיף 34ח" (הצעות חוק תשנ"ה 475, 476). לניתוחו של הרקע לתחיקת הסעיף, החל מ"כללי מקנוטן" - ראו סקירת השופט מצא, בע"פ 5953/98 מליסה נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(5) 43, 64-68.

            עמדנו בהכרעת הדין על כך, שניסוחו של סעיף 300א(א) מהווה "תמונת ראי מרוככת" של סעיף 34ח לחוק העונשין. סעיף 300א(א) נועד לאותם: "מקרים גבוליים שבהם מגיע הנאשם אל סף הכניסה לגדרי הסייג לאחריות...אך אינו עובר אותו" (שם, 57-58). ובניסוח אחר:

סעיף 300א(א) בא ליתן מענה למבצעי רצח שמצבם הנפשי גובל במצב של אי שפיות הדעת כהגדרתו בסעיף 34ח; אלה שמצבם הנפשי מוציאם, לכאורה, מקהל השפויים בדעתם, אך אינו מכניסם לקהל הבלתי שפויים. השוני בין יסודותיהם של סעיפים 34ח ו-300א(א) מתבטא, אל נכון, בעוצמת הפגם ובחומרת סיבתו.

                                                                                    (שם, עמ' 67).

            וראו גם: ע"פ 7761/95 אבו חמאד נ' מדינת ישראל, פ"ד נא(3) 245, 249-251; ע"פ 3243/95 צאלח נ' מדינת ישראל, פ"ד נב(1) 769, 786-790. בשני פסקי דין אלה עמדו השופטים דורנר וא' גולדברג על כך, שהשוני בין סעיף 300א(א) ובין סעיף 34ח הוא "כמותי ולא מהותי". בע"פ 3243/95 הנ"ל נאמר, כי לפי תכליתו של סעיף 300א(א), הרי המידה ה"ניכרת" של המוגבלות הנפשית נמדדת, בעיקרה, לא לפי נסיבות המעשה, אלא לפי המצב הרפואי-פסיכיאטרי של הנאשם:

                                    שכן לא בא סעיף 300א אלא לאפשר לבית המשפט לחרוג מעונש החובה במקרים יוצאי דופן, שבהם תחושת הצדק מחייבת שלא לגזור מאסר עולם על הרוצח אף שהוא רוצח (שם, בעמ' 789).

            אכן, בתי המשפט אינם מרבים להחיל את סעיף 300א(א) ולהטיל עונש מופחת על מי שהורשעו בעבירת רצח. הנשיאה בייניש הסבירה, כי הדבר נובע בעיקר "מן הקושי לעמוד בתנאיו של הסעיף, ולו ברמה של העלאת ספק סביר, ולא מן הקושי לעמוד בנטל ההוכחה של מאזן הסתברויות": דנ"פ 2475/05 דיפני נ' מדינת ישראל, תק-על 2005(4), 1894; וראו לסקירה מעודכנת של המקרים שבהם הוטל עונש מופחת: ע"פ 5570/01 מיכאלי נ' מדינת ישראל, תק-על 2007(1) 1525, פיסקה פא לפסה"ד).

4.         האם ניתן לומר, כי במקרה זה הוכח - במאזן הסתברויות - שהתמלאו יסודות סעיף    300א(א), היינו, כי יכולתו של תאופיק הוגבלה "במידה ניכרת", מחמת "הפרעה נפשית חמורה", להבין את אשר הוא עושה או את הפסול שבמעשהו? (ושוב, נראה לנו כי החלופה שבס"ק (1) היא הרלוונטית לענייננו, היינו, שמדובר בליקוי במישור השכלי, ולא החלופה שבס"ק (2) שעניינה המישור הרצוני).

            בשאלה זו התלבטנו לא מעט. נקודת המוצא, המקובלת עלינו, היא הדרך הזהירה, המצמצמת, שאותה נקט בית המשפט העליון בסוגיית הענישה המופחתת, והטעם לכך:

                        הטעם, המובן מאליו, הוא קדושת חיי האדם; הנוטל חיי הזולת לא במהרה יופחת עונשו מזה שקבע המחוקק לרצח, מאסר עולם.

                                                                        (עניין מיכאלי, שם, פיסקה עט)