מחלת נפש ותלונות שווא, לפי הנטען, בגינה – האם ומתי יפטרו מכתובה משום שהגירושין 'יצאו ממנה', משום 'עוברת על דת' או משום 'מקח טעות'?

לפנינו ערעור האישה (להלן: המערערת) על החלטת בית הדין האזורי מיום ח' בטבת תשע"ו (20.12.2015) בו קבע בית הדין כי המערערת הפסידה כתובתה ותוספת כתובתה.

נקדים ונאמר כי הערעור הנוכחי הוא ערעור מתגלגל משני ערעורים קודמים שהגישו הצדדים ושניתן בהם פסק דין בי"ח באדר תשע"ו (26.3.2017), בפסק הדין דחה בית הדין את שני הערעורים הנוגעים לחלוקת הדירה ומכירתה.

בפסק הדין הנ"ל הציע בית הדין לצדדים להגיע לפגישת גישור בערעור הנוכחי בעניין הכתובה, אולם הליך הגישור לא צלח. ומשכך נותרה בפנינו ההכרעה בתביעת האישה לחיוב הבעל בכתובה ותוספת בסך מאה אלף ש"ח.

בערעור זה כתבו חברי בית הדין שתי דעות, ואף שמסקנת הדברים דומה, מכל מקום דרך ניתוח הדברים בעניין מחילה על מום אינה שווה. ועל כן יש מקום להביא את שתי הדעות, והמעיין יבחר.

הרב יצחק אלמליח

בית הדין האזורי קבע כי אין האישה זכאית לכתובה. בית הדין נימק את קביעתו באומרו שיש לראות את האישה בתור מי ש"ממנה יצאו הגירושין", וזאת מחמת התלונות הרבות שהגישה בעבר נגד הבעל. לעניין זה ציטט בית הדין פסק דין שניתן בעבר בבית הדין הגדול שבו נאמר (בדעת הרוב) לגבי אישה שהגישה תלונות שווא כי אפשר שיש לראות בה מעין עוברת על דת ואף ללא התראה. והוסיפו וכתבו כי אם הבעל עזב את הבית מחמת מעשיה, על כל פנים לא תהא האישה זכאית לכתובה.

בית הדין האזורי הוסיף וכתב כי בנידון דידן יש לדון גם מחמת עניין מקח טעות, שאפשר שהאישה ידעה כי היא חולה גם לפני הנישואין ולא סיפרה לבעל, אולם כתבו שדבר זה טרם התברר לפניהם.

עד כאן מנימוקי פסק בית הדין האזורי.

דיון

האם הגירושין 'יצאו ממנה'?

במה שכתבו בית הדין כי יש לראות את המצב כאילו יצאו הגירושין ממנה יש לדון, שכן מבחינה עובדתית לא כך הם פני הדברים כפי שבית הדין רואה נכוחה.

כאמור, עיקר סמכותו של בית הדין האזורי היא על שהמערערת הגישה בעבר תלונות נגד הבעל (להלן: המשיב). המעיין במסמכים שהובאו לפנינו יראה כי תלונות אלו הוגשו בשנת 2005, היינו כשבע שנים ויותר לפני שעזב המשיב את הבית. מאז חזרו הצדדים לשלום בית ואף ערכו הסכם שאושר בבית הדין לבקשתם. בנסיבות הללו, קשה לקבוע שדברים אלו הביאו את המשיב לתבוע גירושין.

מעיון בתביעת הגירושין של המשיב עולה כי עזב את הבית לדבריו מחמת איומים של המערערת כלפיו וכפי שכתב בכתב התביעה:

11. בנסיבות המתוארות לעיל, ובמיוחד מהחשש שהאישה תממש את איומיה ותתלונן נגד הבעל על כך שאנס אותה – דבר שלא רק יפגע בחירותו של הבעל אלא גם יגרום לו לאבד לאלתר את מקום עבודתו – החליט הבעל לעשות מעשה: במוצאי שבת פרשת "תולדות" (17.11.12) עזב את דירת הצדדים ושכר דירה בת חדר ב[...] – תמורתה הוא משלם 1,700 ש"ח לחודש.

וכה אמר המשיב בדיון הראשון בבית הדין:

הבעל: לפני שמונה שנים נפרדנו למשך שנה וחצי. אחר כך חזרנו, ואני תמכתי בה במשך שבע שנים. לאחרונה שוב היא הפסיקה לקחת את הכדורים והיא התחילה לדמיין דברים שקרו לה בעבר, ואני פחדתי שהיא תתלונן על אונס ועל דברים שלא עשיתי. היו הרבה מריבות, אני עובד ב[בית חולים פלוני] והתייעצתי במחלקה הפסיכיאטרית, זה מה שיעצו לי לעשות – לעזוב את הבית כדי להתגבר על הבעיות.

לעומת זאת, ראה בדוח של פקידת הסעד מיום כ"ג באלול תשע"ג (29.8.13):

[פלוני] אומר שב־11.12 גילה ש[פלונית] מקליטה אותו בסתר, 'החרים' לה את ההקלטות והחליט לעזוב את הבית. לדבריו, לאחר כחודשיים פנתה אליו באמצעות גורם שלישי בבקשה לשלום בית. הוא הסכים לכך בתנאי שתחתום על כך שהדירה תעבור על שמו בלבד, היות ולטענתו הוא רכש אותה מכספו. [פלונית] הסכימה. לדבריהם, בתקופה זו, שארכה כשבועיים, הם קיימו קשר אינטימי אך המשיכו להתגורר בנפרד.