בתובענה שבפני עתר התובע לחייב הנתבעת בסך של 150,000 ₪ בגין לשון הרע – תלונה שקרית אשר הגישה נגדו הנתבעת במשטרת ישראל ואשר גרמה למעצרו ולהגשת כתב אישום נגדו ממנו זוכה.
כללי:
- הצדדים נישאו זל"ז בשנת 1990, ולהם 4 ילדים.
- בשנת 2010 פרץ סכסוך בין הצדדים, ומאז מנהלים הצדדים הליכים משפטיים הן בבתי המשפט למשפחה והן בבית הדין הרבני.
- ביום 14/7/16 הגיש התובע, באמצעות בא כוחו- עוה"ד ג', את התובענה שבתיק זה. ביום 10/5/17 ביקש עו"ד ג' להשתחרר מייצוג התובע בתיק מאחר ומינויו נעשה באמצעות לשכת הסיוע המשפטי ומאחר והתובע פנה לעו"ד פרטי כדי שייצגו- עו"ד ק'.
- ביום 14/5/17, ובהמשך לייפוי הכוח שהוגש לתיק על ידי עוה"ד ק', שחררתי את עו"ד ג' מייצוג התובע בתיק.
- ביום 12/11/17 ולבקשת עו"ד ק', שחררתי את עו"ד ק' מהמשך ייצוג התובע בתיק.
- בין לבין, ולבקשת התובע וכדי לאפשר לו לקבל ייצוג משפטי, נדחו מספר דיונים בתיק.
- בדיון שהתקיים ביום 23/5/18 הודיע התובע כי אין באפשרותו לשכור עו"ד וכי ייצג את עצמו. בהחלטתי מאותו דיון, נקבע התיק לשמיעת הוכחות, תוך שהצדדים נתבקשו להגיש תצהירי עדות.
- מטעם התובע העידו התובע, מר ל' וגב' א'.
מטעם הנתבעת העידה הנתבעת בלבד.
- סיכומי התובע הוגשו ביום 28/10/18 וסיכומי הנתבעת הוגשו ביום 12/11/18.
טענות הצדדים בקצרה :
- לטענת התובע, כמפורט בכתב התביעה, ביום 14/4/11 הגישה נגדו הנתבעת תלונה שקרית במשטרה עת טענה כי איים להורג אותה. תלונה זו, גרמה למעצרו, ובהמשך להגשת כתב אישום נגדו ( ת.פ XXX ) ממנו זוכה כעבור 4 שנים.
- עוד טען התובע כי מדובר היה בתלונה שקרית שכן לא איים על הנתבעת, וכל מטרתה של הנתבעת היה לשפר את מעמדה המשפטי לעניין הרכושי, תוך שהיא משפילה אותו וגורמת לשווא למעצרו.
- לטענת הנתבעת, כמפורט בכתב התביעה, המשבר בחיי המשפחה פרץ כאשר התובע האשים אותה כי בגדה בו והחל להפיץ עליה כי היא עוסקת בזנות ו " מוצצת אברי מין של גברים אחרים ".
- באשר לתלונה שהגישה, טענה הנתבעת כי הגישה תלונת אמת, לא נכלל בה לשון הרע , וכי עומדת לה הגנה הקבועה בחוק לשון הרע , שכן הגישה תלונתה בתום לב .
עוד טענה הנתבעת כי אין בזיכויו של התובע בהליך הפלילי כדי להוכיח כי תלונה היתה תלונת שקר שכן התובע זוכה מחמת הספק תוך שביהמ"ש ציין בהכרעת הדין כי " אף שגרסתו של הנאשם אינה חפה מתהיות, נטל ההוכחה על המאשימה, ואין בתהיות כדי למלא את החסר בראיות המאשימה ".
דיון והכרעה :
- אכן הגשת תלונה שקרית במשטרה יכול ותחשב בנסיבות מסוימות משום לשון הרע המזכה בפיצוי ( ראה לעניין זה תמ"ש 6694/08/16 על האזכורים שבו ) , ובתנאי שהתלונה לא חוסה תחת ההגנה הקבועה בסעיף 15 (8) לחוק לשון הרע לפיו:
"15. במשפט פלילי אזרחי בשל לשון הרע תהיה זו הגנה טובה אם הנאשם או הנתבע עשה את הפרסום בתום לב באחת הנסיבות האלה:
(8) הפרסום היה בהגשת תלונה על הנפגע בעניין שבו האדם שאליו הוגש התלונה ממונה על הנפגע, מכוח דין או חוזה, או תלונה שהוגשה לרשות המוסמכת לקבל תלונות על הנפגע או לחקור בעניין המשמש נושא התלונה, ואולם אין בהוראה זו כדי להקנות הגנה על פרסום אחר של התלונה, של דבר הגשת או של תכנה".
- לעניין החשיבות שהמחוקק נתן להגנה הקבועה בסעיף 15 (8) לחוק לשון הרע, ולמתח שבין הגשת תלונות במשטרה לבין שמירה על שמו הטוב של האדם , יפים הם דברי כבוד השופט ברק בע"א 788/79 ריימר נ' עיזבון המנוח ברקו כי:
"מה הדין אם המתלונן מאמין באמיתות דברי תלונתו, אך עצם התלונה נעשה מתוך רצון לפגוע? במקרה זה מונה המתלונן על ידי מוטיב מורשע , אך לפי מיטב אמונתו דברי התלונה עצמו אמיתיים הם. התעמוד למתלונן ההגנה הקבועה בסעיף 15 (8) לחוק? נראה לי כי התשובה היא חיובית והיא מתבקשת ממטרת ההגנה עצמה, הבאה להגן על ציבור המדווחים על עבירות שנעברו".
ולעניין מוטיב תום הלב הקבוע בהגנה שבסעיף 15 לעיל, מוסיף כבוד הנשיא ברק כי:
"... תום הלב נקבע לעניין ההגנה הקבועה בסעיף 15 (8) לחוק לא על פי המוטיב שהביא לתלונה, אלא על פי האמונה באמיתות תוכנה. מוטיב נעלה של תפיסת עבריינים, אינו מצדיק בעיני החוק, הגשת תלונה למשטרה שאין המתלונן מאמין באמיתותה. לעומת זאת אמונה באמיתות התלונה מצדיקה הגשת תלונה למשטרה, גם אם הגורם המניע את המתלונן אינו השלטת החוק אלא נקמה או שנאה או כיוצ"ב".
וכי " אדם, המתלונן בפני המשטרה על עבירה שלפי אמונתו בוצעה על ידי פלוני, זכאי להגנת החוק, גם אם מסתבר כי אמונתו מוטעית היא ..."
- לאחר שעיינתי באשר הוגש בתיק, ושמעתי את העדים אשר העידו בפני, מצאתי כי דין התביעה להידחות, ולהלן נימוקי.
- במהלך חקירתו הנגדית, התברר כי התובע כלל לא היה מודע לנטען בכתב התביעה אותו הוא עצמו הגיש ( ראה עדות התובע בעמ' 7 לפרוטוקול שורה 20 ).
יתרה מזו, לטענת התובע עצמו, חתם על התצהיר שצורף לכתב התביעה, מבלי שקרא אותו ומבלי שידע על מה הוא חותם ( ראה עדות התובע בעמ' 8 לפרוטוקול שורות 1-3 ), וכן חתם על תצהיר עדותו הראשית מבלי שקרא את כתב התביעה קודם לכן ( ראה עדות התובע בעמ' 8 לפרוטוקול שורות 13-14 ).
נוכח דבריו לעיל של התובע וכדי לאפשר לו להבין את מהות תביעתו, הורתי על קיום הפסקה, שלאחריה אישר התובע כי זו הפעם הראשונה שבה קרא את התביעה, ולא ביקש לדחות את המשך דיון ההוכחות למועד אחר ( עמ' 8 לפרוטוקול שורות 21-23 ) .
- משהתובע הגיש תובענה הנתמכת בתצהירו, כשלשיטתו לא קרא את כתב התביעה קודם לדיון ההוכחות וחתם על התצהיר התומך בכתב התביעה מבלי לדעת על מה הוא חותם, די בכך כדי לדחות התביעה.
יצוין כי חלק ניכר מתצהיר עדותו של התובע אינו רלוונטי לתובענה שבפני ( תובענה בגין לשון הרע ) , וכך חלק מסיכומיו.
- יתרה מזו, מהראיות אשר הוצגו בפני, הגעתי לכלל מסקנה כי הנתבעת הגישה את תלונתה עת האמינה באמיתות תלונתה, ולאחר שסברה והאמינה כי התובע אכן אמר לה, באותה סיטואציה, כי יהרוג אותה, וברי כי תלונתה הוגשה למשטרה בתום לב, ואבהיר:
א. אין ספק, כי המפגש בין הצדדים באותו יום היה טעון וקשה, כאשר התובע עצמו מודה כי כינה את הנתבעת בביטויים קשים ומשפילים עת אמרה לה כי " ...אני לא רוצה לדבר עם הזונה שאוכלת זרע אדם " ( ראה עמ' 11 לפרוטוקול שורות 6-7 ).
ב. עד התובע, מר ל', העיד כי יתכן והנתבעת שמעה באותה סיטואציה כי התובע אמר לה כי יהרוג אותה וזאת נוכח הדמיון בשפה הרוסית בין המילים "אוהב"
ו"הורג" ( ראה עמ' 17 לפרוטוקול שורות 15-19 ).
הנה אפוא, לשיטת עדי התובע עצמו, הנתבעת לא הגישה תלונתה מתוך ידיעה כי תלונתה שקרית, אלא סברה באמת ובתמים כי אכן שמעה כי התובע מאיים להרוג אותה.
אוסיף כי האפשרות שסובייקטיבית אכן הנתבעת שמעה כי התובע איים להרוג אותה, סבירה יותר מהאפשרות כי שמעה שהתובע אמר לה כי הוא אוהב אותה, וזאת נוכח עוצמת הסכסוך בין הצדדים והקללות שקילל אותה התובע באותה סיטואציה.
ג. עיון בהודעה שמסרה הנתבעת למשטרה בגין אותו אירוע (צורף לתצהיר עדות הנתבעת) מלמד כי כאשר הנתבעת נשאלה האם התובע פגע בה, השיבה על כך בשלילה.
ככל שטענת התובע היתה נכונה, דהיינו שהנתבעת הגישה תלונתה במשטרה מתוך ידיעה כי מדובר בתלונת שקר, כי אז תמוה מדוע לא יחסה לו גם אלימות פיסית.
יתרה מכך, באותה תלונה סיפרה הנתבעת לחוקר המשטרה על קללותיו של התובע , אותם אישר התובע בחקירתו בתיק זה. עובדה זו מלמדת על אותנטיות דבריה, ורצונה להתלונן בגין אשר האמינה כי אכן שמעה, ולא מעבר לכך.
- אכן צודקת ב"כ הנתבעת כי אין בזיכויו של התובע בהליך הפלילי כדי לשלול את הגנתה של הנתבעת מכוח חוק לשון הרע.
אין בעצם זיכויו של התובע בהליך הפלילי כדי לסתור את טענתה לתום לב עת האמינה כי הגישה תלונת אמת.
בהליך הפלילי שהתנהל נגד התובע, וממנו כאמור זוכה , בחן ביהמ"ש האם התובע אמר לנתבעת באותו אירוע כי יהרוג אותה, בעוד שבהליך שבפני לצורך בחינת הגנת תום הלב, עלי לבחון האם הנתבעת הגישה תלונה תוך שהאמינה באמיתות תלונה זו, אם לאו. מדובר בשני מבחנים שונים, הראשונה של התובע, והשנייה של הנתבעת, ובנטלי הוכחה שונים.
כאמור לעיל, שוכנתי כי הנתבעת הגישה תלונתה במשטרה בתום לב ומתוך אמונתה הסובייקטיבית כי אכן התובע אמר לה כי יהרוג אותה.
- במהלך דיון ההוכחות, התברר כי התובע עצמו הגיש תלונות רבות במשטרה נגד הנתבעת , וכי תלונות אלו נסגרו על ידי המשטרה. התובע טען כי תלונותיו נסגרו מאחר ומדובר
ב"שוטרים מושחתים" ( עמ' 6 לפרוטוקול שורה 11 ) וכי אין מדובר בתלונות שקר.
כפי שהתובע סבור שיתכן ותלונותיו שלו יסגרו במשטרה מבלי שייחשב כאילו הגיש תלונות שקר, כך גם הדבר יכול ויחול על תלונותיה של הנתבעת.
ומבלי קשר להליך שבפני, יש לראות בחומרה את השתלחותו של התובע במהלך הדיון בשוטרי משטרת ישראל, תוך שהתובע אינם מזמנם למתן עדות ובאופן שבו נמנע מהם להגן על שמם.
סיכום :
- אשר על כן , מצאתי לדחות התביעה.
- הנני מחייב התובע לשלם לנתבעת הוצאות ההליך ושכ"ט עו"ד בסך כולל של 10,000 ₪, אשר ישולמו תוך 30 ימים מהיום, שאם לא כן יישא הסכום הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד התשלום בפועל.
- הנני מתיר את פרסום פסה"ד ללא שמות הצדדים וללא פרטים מזהים.
המזכירות תשגר את פסק הדין לצדדים ותסגור את התיק.
ניתן היום, ו' כסלו תשע"ט, 14 נובמבר 2018, בהעדר הצדדים.