ר' ואח' נ' מדינת ישראל-משרד הבריאות

1.לפניי תביעה בעילות של רשלנות רפואית ופגיעה באוטונומיה המיוחסות לנתבעת, בעטיו של נזק נטען שנגרם לתובע מס' 1, יליד 2.3.1991 (להלן "התובע"), בעקבות ניתוח לכריתת שקדים ואדנואידים, כפי שיפורט להלן.

2.ביום 31.8.95 בהיותו בן 4 שנים, עבר התובע ניתוח בהרדמה כללית, להסרת שקדים ואדנואידים (שקד שלישי), בבי"ח רמב"ם הנמצא בבעלותה של הנתבעת (להלן "הניתוח הראשון"). אחרי הניתוח לקה התובע בדימום אשר הצריך החדרת טמפונדה אחורית עם פולי-קטטר ללוע האפי, דרך הנחיר, לשם עצירת הדימום. לאחר שפעולה זו לא עצרה את הדימום, עבר התובע, ביום 1.9.95, ניתוח להחדרת שני טמפונים שנקשרו סביב אגד, וקיבועם בלוע האפי עם חוט קיבוע שהוצא דרך הנחיר (להלן "הניתוח השני"). לאחר הניתוח הועבר התובע למחלקת טיפול נמרץ ילדים, ולמחרת שוחרר למחלקת ילדים. ביום 4.9.95 הוצא הטמפון תחת הרדמה כללית. ביום 5.9.95 שוחרר התובע לביתו עם המלצה להשגחה ולמנוחה למשך 5 ימים.

3.לטענת אמו של התובע (תובעת מס' 2), לאחר השחרור התגלה חתך עמוק בנחיר הימני של התובע, במקום החיבור של הנחיר לעור הפנים. בשל אודם ונפיחות בקדמת האף, נמנע ממנה להבחין בפצע הנ"ל מיד לאחר השחרור או בתקופה הסמוכה, אולם לאחר מכן, היא הבחינה כי הנחיר אצל התובע פצוע ונותרה אצלו צלקת. על כן הוא הופנה לקבלת טיפולים רפואיים והיה במעקב רפואי כמפורט בסעיף 5 לתצהיר עדות ראשית שלה (ת/1).

4.לטענת התובעים, לאחר שני הניתוחים הנ"ל, נותרה אצל התובע דפורמציה וצלקת מכערת באף, והוא החל לסבול וממשיך לסבול, מנחיר ימני חסום, הפרעות בנשימה אפית, הצטברות גלד לרבות הפרשות נזלת תמידית, נחירות עזות, קשיי דיבור וקשיי התנהגות.

5.בתביעה המונחת בפניי שהוגשה על ידי התובע ושני הוריו, טענו התובעים כי הנזק ממנו סובל התובע כמתואר לעיל, הינו תוצאה של טיפול רפואי רשלני שהוענק לתובע על ידי הצוות הרפואי של הנתבעת, במהלך הניתוח השני. עוד טענו כי הצוות הנ"ל לא מסר להם מידע מלא אודות שני הניתוחים לרבות אודות הסיבוכים האפשריים הנובעים מהם, ומשכך הם עתרו לחייב את הנתבעת לשלם להם פיצוי בגין הנזק שנגרם להם כתוצאה מהטיפול הרשלני הנטען, ובגין פגיעה באוטונומיה וביצוע עוולת תקיפה.

6.לתמיכת הטענה לעניין הרשלנות הרפואית, הגישו התובעים חוות דעת רפואית מיום 1.3.13, ערוכה על ידי ד"ר יובל זוהר מומחה למחלות אף אוזן גרון. בחוות דעת זו ציין ד"ר זהר כי בבדיקה נמצא כי הצלקת הקיימת גורמת להיצרות בהיקף ניכר של הנחיר וחסימתו, וכתוצאה מכך, להפרעה נשימתית דרך הנחיר המוקטן והחסום. גם ניקוז האף וקינוחו הינם בלתי יעילים בגלל היות הנחיר הימני מוצר (עמ' 3). בהמשך הסביר ד"ר זהר את הפרקטיקה המקובלת להחדרת חוט דרך הנחיר באומרו "עלי לציין שכדי שחוט הקיבוע יבצע את תפקידו, עליו להיות משוך ומתוח. כדי שיהיה מתוח החוט חייב להיתמך על דפנות הנחיר. בנקודת המגע החוט עלול לחתוך את הרקמות ולגרום לפצע לחץ בנקודת התמיכה בנחיר. לכן כפי שיוסבר להלן הרופא הזהיר יניח בין החוט החותך והנחיר ריפוד מבודד" (עמ' 5 לחווה"ד), והמשיך והדגיש כי פרקטיקה זו של הלבשת ריפוד רך מסביב לצינור הקטטר או מסביב לחוט החודר דרך הנחיר, הינה פרקטיקה ידועה ומקובלת על פי הספרות הרפואית.

במקרה של התובע ציין ד"ר זהר כי בתיעוד הרפואי לא נמצא רישום על ביצוע טיפול כלשהו בנחיר שדרכו יצא החוט המקבע את הטמפון לתוך הלוע, לרבות תיעוד המצביע על השימוש בפרקטיקה הנ"ל, ואת חוות דעתו סיכם, בין היתר, במילים הנ"ל:

"במקרה שלפנינו נוצר פצע לחץ בנחיר הימני, שנגרם לדעתי עקב פרקטיקה רפואית כושלת בזמן הפעולות החוזרות לעצירת הדימום. הפרקטיקה הרפואית הכושלת, שזורה בהזנחה טיפולית לאחר שחוט הקיבוע פצע וחתך את הנחיר. הפצע המזוהם מהפרשות האף, נטול טיפול רפואי, גרם לצלקת קלוידית בולטת וחוסמת בנחיר הימני של י'". סבור אני שבמקרה הנדון קיימת סטייה מסטנדרט ההתנהגות והזהירות המצופה מן הרופא הסביר. פצע לחץ בנחיר הינו תוצר של חוסר זהירות רפואית ו/או חוסר בקיאות רפואית" (עמ' 8).

לעניין הנכות העריך ד"ר זהר את נכותו הצמיתה של התובע בשיעור של 20% בגין שינויים בצורת האף החיצוני עם הפרעות בנשימה, לפי תקנה 69(1) ב לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז-1956.