פלונית נ' פלוני ואח'

מונחת לפניי בקשת רשות ערעור על פסק דין של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (סגנית הנשיא י' שבח, השופט י' שוחט ו השופט י' אטדגי) בעמ"ש 27002-04-16, בו נדחה ערעור על פסק הדין של בית המשפט לענייני משפחה (השופטת א' ז'טניצקי רקובר), בתמ"ש 51991-04. עניינה של הבקשה – גובה הפיצוי שנפסק בתביעה שהגיש המשיב בגין חטיפת בתו הקטינה.

רקע והליכים קודמים

1. המבקשת והמשיב נישאו בשנת 1997 ונולדה להם בת בשנת 2000 (להלן: הקטינה). ביום 8.4.2004 נסעה המבקשת עם הקטינה לטורקיה, והייתה אמורה לשוב לישראל בתום עשרה ימים. משלא שבו, הגיש המשיב לבית המשפט לענייני משפחה בטורקיה תביעה להחזרת קטין חטוף בהתאם לאמנת האג. תביעתו התקבלה. שני ערעורים שהגישה המבקשת לבית המשפט העליון בטורקיה נדחו. עתירתה לבית הדין הבינלאומי האירופי לזכויות אדם בשטרסבורג למתן צו המונע את החזרת הקטינה לישראל, נדחתה ביום 13.12.2005 בהרכב של 15 שופטים. חרף החלטות אלו, לא הוחזרה הקטינה לישראל. משפתח המשיב בפעולות אכיפה נעלמו המבקשת והקטינה תוך הפרת הצו האוסר על שינוי מגורי הקטינה. רק בחודש מרס שנת 2008 אותרה הקטינה, כשהיא מחופשת למוסלמית ונחבאת בשכונת פועלים תחת שם בדוי. היא הוחזרה בסוף אותו חודש לישראל ומתגוררת מאז עם המשיב.

          המשיב הגיש לבית המשפט לענייני משפחה תביעה נגד המבקשת ונגד אביה של המבקשת לפיצויים בגין נזקים שנגרמו לו כתוצאה מחטיפת הקטינה. המבקשת ואביה לא התייצבו לחקירה ותצהיריהם נמחקו. בפסק דין מקיף, נקבע, בין היתר, כי המשיב אינו בגדר נפגע משני אלא נפגע ישיר, כי הדין החל הוא הדין הישראלי, כי בנסיבות בהן בהליך שהתנהל בבית המשפט בטורקיה לא טען המשיב וממילא לא קיבל פיצוי, זכאי המשיב לתבוע בגין נזקיו כעת. בית המשפט קבע כי המבקשת חבה כלפי המשיב הן מכוח עוולת הרשלנות הן מכוח עוולת הפרת חובה חקוקה. נפסק, כי מעשה החטיפה, המהווה עוולה, חל ממועד הוצאת הקטינה מהארץ בחודש אפריל שנת 2004, ולא מהמועד בו נדחתה עתירת המבקשת לבית הדין האירופי לזכויות אדם בחודש דצמבר שנת 2005. הטענה בדבר אשם תורם של המשיב, נדחתה. אשר לנזק שנגרם, קבע בית המשפט לענייני משפחה כי המשיב נדרש לבצע פעולות רבות נוכח חטיפת הקטינה, ובהם: ניהול הליכים משפטיים רבים בארץ ובחו"ל, שכירת עורכי-דין וחוקרים, מתן חוות דעת, תרגומים, שליחויות, טיסות ואגרות בית משפט, והכיר ברוב ההוצאות שפירט המבקש בטבלה שצירף. כמו כן, הורה בית המשפט למבקשת לשאת בתשלום הפסדי שכר בסך של 331,240 ש"ח ובתשלום נזק לא ממוני בסך של 650,000 ש"ח. המבקשת ואביה חויבו בתשלום הוצאות לטובת אוצר המדינה, והמבקשת חויבה בהוצאות משפט ובשכר טרחת עורכי-דין למשיב. על פסק הדין הגישה המבקשת ערעור לבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו.

פסק הדין של בית המשפט המחוזי

2. בית המשפט המחוזי דחה את הערעור. נפסק, כי למבקשת קיימת חובת זהירות קונקרטית כלפי המשיב בהיותו מי שהחזיק בקטינה וגידל אותה עד לחטיפתה, וכי להלכת אלסוחה (רע"א 444/87 אלסוחה נ' עזבון המנוח דוד דהאן ז"ל, פ"ד מד(3) 397 (1990)), אין כל רלוונטיות לענייננו, בוודאי שלא בעילת הפרת חובה חקוקה שיסודותיה הוכרו במקרה דנא. הקביעה כי מעשה החטיפה חל בחודש אפריל שנת 2004, אושרה. אשר לנזק נקבע, כי נכון עשה בית המשפט לענייני משפחה בנסיבות העניין כשהכיר בהוצאות המשיב גם ללא קבלות ופסק את הפיצוי בגין הוצאות החוקרים על דרך האומדנא. בית המשפט הוסיף כי "יש לכבד את פועלו של בית משפט קמא אשר גם בחר שלא להכיר במלוא ההוצאות שנתבעו אלא רק בחלק מהן, כמפורט בפסק דינו", אף שהמבקשת לא התייצבה בבית המשפט. עוד נפסק, כי מדובר במקרה חטיפה מיוחד וקיצוני בשל משך החטיפה והקושי הרב לאתר את הקטינה ולכן אין מקום להתערב בסכום שנפסק בשל נזק לא ממוני. כאמור, הערעור נדחה והמבקשת חויבה בהוצאות המשיב בסך של 50,000 ש"ח.

          מכאן הבקשה דנא.

טענות הצדדים

3. ראשית, טוענת המבקשת כי טעה בית המשפט כשקבע שהמשיב אינו "ניזוק משני" על פי הלכת אלסוחה. לטענתה, קביעת בית המשפט שוללת את תחולת הלכת אלסוחה ברוב המקרים. לשיטתה, התביעה היא בגין חטיפת הקטינה שאינה חלק מהתביעה. לכן, נזקי המשיב שאינם ממוניים הם נזקים משניים ודינם להידחות לפי הלכת אלסוחה. לטעמה, ההרחבה שביצע בית המשפט, בהופכו את המשיב למושא העוולה תחת בתו, הופכת למעשה את הלכת אלסוחה, כך "שכל אירוע יכול להיהפך לעשרות תביעות מצד ניזוקים משניים". לטענת המבקשת, טעה בית המשפט בקביעה לפיה הלכת אלסוחה והדינים החלים על ניזוקים משניים אינם חלים כאשר מדובר בהפרת חובה חקוקה אלא במקרים של רשלנות בלבד. לדידה, השאלה האם ראוי לתת אפשרות תביעה להורה כשהניזוק הוא קטין מחייבת הכרעה תקדימית.