פס"ד בעניין פינוי דיירת מוגנת ומשפחתה ובעתירה למתן סעד הצהרתי כי לנתבעות אין זכות חזקה או שימוש בדירה

רקע כללי ותמצית טענות הצדדים בקליפת אגוז

1. עניינה של התביעה שלפניי בעתירת התובעים, בני זוג נשואים (להלן: התובעים, וכן: התובע והתובעת, בהתאמה), בעלי הזכויות להירשם כבעלי המקרקעין בבניין דו קומתי ברח' בנימין 3 בעיר רחובות, הידוע כחלקה 398 בגוש 3704, שמהווה בניין לשימור (להלן: הבניין). התביעה הוגשה ע"י התובעים כנגד הנתבעת 1, השוכרת בשכירות מוגנת של דירה בת 3 חדרים, המצויה בצד המזרחי בקומה השנייה של הבניין, מעל קומת הקרקע (להלן: הדירה), גב' ש׳ ז׳, שבמהלך ניהול ההליך הלכה, למרבה הצער, לבית עולמה (להלן: המנוחה), וכנגד שתי הנתבעות הנוספות, המגדירות עצמן כ"בנותיה" של המנוחה, והטוענות כי הן מחזיקות כיום בדירה. הנתבעות, שתי אחיות תאומות, מ׳ וס׳ ז׳ (להלן: מ׳ וס׳ , הנתבעות או האחיות הנתבעות), גודלו, לדבריהן, ע"י המנוחה מגיל צעיר במסגרת משפחת אומנה. אין כל חולק כי האחיות מעולם לא אומצו באופן חוקי ע"י המנוחה וודאי כי הן אינן מוגדרות כבנותיה. בשולי עניין זה אעיר כי בשלב מסויים צירפו האחיות הנתבעות לשם משפחתן – xxxx , את שם משפחתה של המנוחה – xxxx (לעניין זה ר' התייחסותה של מ׳ בפר' הדיון מיום 28.12.23, עמ' 115, ש' 11-23 ועמ' 116, ש' 11-35, כאשר נראה כי הוספת השם נעשתה בעצת אחד מעורכי דינן הקודמים של הנתבעות). המנוחה שכרה את הדירה בשכירות מוגנת, יחד עם בעלה המנוח, מאת הבעלים המקורי של הבניין, מר משה ברנשטיין (הבניין והדירה יכונו להלן: המקרקעין או הנכס), בהתאם לחוזה שכירות מוגנת, מיום 30.6.1968, בהתאם לחוק הגנת הדייר [נוסח משולב], תשל"ב-1972 (להלן: חוק הגנת הדייר או החוק) שצורף כנספח 2 לתצהירי התובעים (להלן: הסכם השכירות). התובעים רכשו את הבניין מאת יורשי יורשיו של מר ברנשטיין, בחודש יולי 2020.

    

2. לטענת התובעים, הנתבעות, ובכללן, המנוחה, אינן מתגוררות בדירה מזה שנים רבות. זאת, כאשר לפי הנטען, מתגוררות הנתבעות בדירה בבניין סמוך, ברח' הבנים 21 ברחובות, הידועה כגוש 3704, חלקה 611, תת חלקה 3, הרשומה נכון ליום 26.7.21, על שמה של המנוחה (להלן: הדירה ברח' הבנים). בהקשר זה מבהירים התובעים, כאמור, שהנתבעות, השולטות דה-פקטו בנעשה בדירה, מתיימרות להציג עצמן כ"בנותיה המאומצות" של המנוחה, למרות שמעולם לא אומצו פורמלית ע"י המנוחה, ולא ניתן להגדירן כבנותיה. כן טוענים התובעים כי התגלה להם שהנתבעות השתלטו על שטחים נרחבים במקרקעין וניכסו אותם לשימושן הפרטי ללא רשות.

    

3. לטענת התובעים, לדברי הבעלים הקודמים של הבניין והדירה, הם עצמם קיבלו את זכויותיהם במקרקעין בירושה, כאשר הדירה כבר הייתה מושכרת למנוחה ולבעלה המנוח בשכירות מוגנת. עם זאת, הם לא מסרו לתובעים את הסכם השכירות, מאחר שלדבריהם לא איתרו אותו עובר למכירת המקרקעין לידי התובעים. במסגרת הליכים משפטיים שהתנהלו בין התובעים לנתבעות לפני הגשת תביעה זו, הגישה המנוחה את הסכם השכירות, שנכרת בין מוריש המקרקעין לבעלים הקודמים מצד אחד לבין בעלה המנוח ובינה מצד שני.

    

4. לטענת התובעים, המנוחה היא הדיירת המוגנת היחידה בדירה לפי הסכם השכירות ולפי חוק הגנת הדייר. משכך, לאחיות הנתבעות מעולם לא הייתה זכות חזקה או שימוש עצמאית בדירה, וכל עילת פינוי כנגד המנוחה מקימה מאליה עילת פינוי גם נגד האחיות הנתבעות.

    

5. עילות הפינוי לשיטת התובעים הן: נטישת הדירה; מניעת גישה של התובעים, בעלי הזכויות במקרקעין, לדירה; עשיית שימוש בדירה ובמקרקעין לשם גידול בעלי חיים באופן מטריד וחסר פרופורציה; מתן זכות חזקה בדירה לצדדים שלישיים – האחיות הנתבעות; וכן, הפסקת תשלום דמי השכירות עבור הדירה במשך תקופה של קרוב לשנה.