14 שנות מאסר בגין הריגת קשישה במהלך שוד

כב' השופט שאול שוחט:

1. בהכרעת דין מיום 2.11.08 הורשע הנאשם, על פי הודאתו, בעבירה של הריגה, שתי עבירות שוד ועבירה של נסיון לקבל דבר במרמה, על פי סעיפים 298 לחוק העונשין תשל"ז-1977 (להלן: " חוק העונשין"), 402(א) ו- 415 רישא ביחד עם סעיף 25 לחוק זה - בהתאמה.

2. עפ"י האישום הראשון, הבחין הנאשם, ביום 13.6.07, בגב' רחל לאור, ילידת 1926 (להלן: " המנוחה"), יושבת בבית קפה עם אחרים. בליבו גמלה ההחלטה לשדוד את תיקה. משקמה המנוחה ועזבה את בית הקפה, צועדת לאטה, תוך שימוש במקל הליכה, החל הנאשם לעקוב אחריה עד שהגיעה ונכנסה לחדר המדרגות של בנין מגוריה. המנוחה הספיקה לעלות גרם מדרגות אחד מבין השניים, כשהנאשם בעקבותיה, חלפה את השטח המפריד בין גרמי המדרגות ועמדה על המדרגה הרביעית בגרם המדרגות השני. בשלב זה הבחינה המנוחה בנאשם ושאלה לסיבת הימצאו. הנאשם השיב לה, כי הוא מחפש אדם שעוסק בשיפוצים, אחז בכח את תיקה ומשך אותו בחוזקה, עד אשר הצליח לשחררו מזרועה. כתוצאה מהכוח שהפעיל הנאשם לצורך חטיפת התיק נפלה המנוחה ונחבלה קשה בראשה. הנאשם נמלט עם התיק, הותיר בחזקתו כסף מזומן וכרטיסי אשראי שנמצאו בו וזרק אותו עם יתרת תכולתו - מכשיר פלאפון ומסמכים - לפח האשפה. לאחר מכן עשה הנאשם נסיונות, שלא צלחו, למשוך כסף באמצעות הבנקט וכרטיס אשראי שנמצא בתיק. המנוחה פונתה לבית חולים, שם היא נפטרה, ביום 14.7.07, כתוצאה משבר בגולגולת שמאל ודימומים פנימיים שנגרמו לה בשל הנפילה.

הנאשם הודה כי שדד באלימות את תיקה של המנוחה, בהיותו מודע לסיכון בו העמידה ואדיש לתוצאה הקטלנית ועל כן הורשע בעבירה של הריגה לפי סעיף 298 לחוק העונשין ועבירה של שוד לפי סעיף 402(א) לחוק העונשין. הנאשם הודה, כי ניסה לקבל במרמה כסף מזומן מחשבונה של המנוחה באמצעות שימוש בכרטיסי האשראי שגנב ועל כן הורשע בעבירה של ניסיון לקבל דבר במרמה לפי סעיף 415 רישא לחוק העונשין ביחד עם סעיף 25 לחוק העונשין.

3. עפ"י האישום השני, הבחין הנאשם, ביום 8.7.07, בגב' חביבה בלום, ילידת 1937, הולכת ברחוב בארי בתל-אביב, כשהיא אוחזת בידה השמאלית תיק. בליבו של הנאשם גמלה החלטה לשדוד את תיקה. הנאשם עקב אחריה ובשלב מסוים משך ממנה בכוח את התיק ונמלט מהמקום. הנאשם הודה באישום זה ועל כן הורשע בעבירה של שוד לפי סעיף 402(א) לחוק העונשין.

טיעוני הצדדים

4. ב"כ המאשימה עמדה על הנסיבות שהובילו להסדר הטיעון ולהמרת עבירת הרצח שיוחסה לנאשם באישום הראשון, בכתב האישום המקורי, לעבירת הריגה. ב"כ המאשימה הבהירה, כי לפי המצב המשפטי דהיום ניתן היה להעמיד לדין את הנאשם, בגין מעשיו, בעבירת רצח לפי סעיף 300(א)(3) לחוק העונשין, או לחילופין בעבירת הריגה משום היסוד הנפשי הזהה בשתי עבירות אלה. לדבריה, ראוי היה שיוטבע על מצחו של הנאשם אות הקלון של רצח. עם זאת, מיצוי הדין עמו יוכל לבוא, במקרה דנן, גם על ידי הטלת עונש מקסימלי בגין המעשים בהם הודה הכוללים עבירת הריגה שדינה 20 שנות מאסר ולאו דווקא בהטלת מאסר עולם.

ב"כ המאשימה פירטה את הנסיבות המצדיקות, לדידה, החמרה בעונשו של הנאשם: הנאשם הודה בעבירת הריגה שכוללת יסוד נפשי המתאים לעבירת רצח, וזאת במסגרת שוד של קשישה; לנאשם עבר פלילי מכביד (גיליון הרשעות קודמות הוגש וסומן כמוצג   בימ"ש/1). ההרשעה האחרונה היא משנת 2008 בגין קשירת קשר לביצוע פשע (שוד בנסיבות מחמירות) ונסיון לשוד בנסיבות מחמירות (הכרעת הדין וגזר הדין בהרשעה האחרונה הוגשו וסומנו כמוצג בימ"ש/2). כמו כן הפנתה ב"כ המאשימה לאסופת פסיקה שיש בה כדי להצביע על רף הענישה הגבוה בו נקטו בתי המשפט במקרים אחרים בהם הורשעו נאשמים בשוד קשישים, ובפרט כאשר כתוצאה מהשוד נגרם מותו של הקורבן.

5. גם הסנגור המלומד עמד במסגרת טיעוניו לעונש על הנסיבות שהובילו להסדר הטיעון: החשש, כי מרשו יורשע בעבירה של רצח, שמאסר עולם חובה בצידה, אם לא יצליח לשכנע את בית המשפט כי היה למרשו מצב נפשי של "רשלנות" וכי את מות המנוחה יש לראות כעבירה של גרימת מוות ברשלנות לפי סעיף 304 לחוק העונשין. על כן הסכים להודות במסגרת עסקת טיעון, בעבירה של הריגה, שעונשה המירבי 20 שנות מאסר, ולטעון לעונש על הרף הנמוך ביותר של עבירה זו, על בסיס הענישה הקבועה בצידה של עבירת "גרם מוות ברשלנות" בהיות היסוד הנפשי של מרשו רק מעט יותר מזה הנדרש לעבירה זו.

הסנגור ציין, כי הוא מודע לכך שכתב האישום המתוקן בו הודה מרשו מייחס לו יסוד נפשי של עבירת הריגה אלא שלגישתו "יש זדון גדול ויש זדון שהוא יותר רשלני" ובמקרה עסקינן יש לראות במעשיו של הנאשם זדון מזערי - הנאשם לא התכוון להפעיל אלימות פיזית ממשית שיש בה כדי לגרום למוות - ועל כן זה לא המקרה בו צריך להענות לבקשת המאשימה לענישה מקסימלית. בתמיכה לטיעוניו הפנה ב"כ הנאשם לשני גזרי דין מהם יש ללמוד, לטעמו, אנלוגיה לענייננו. עוד פירט הסנגור, כנסיבות לקולא, כי הנאשם ביצע את העבירות נשוא כתב האישום, כמו גם עבירות רכוש אחרות המפורטות בגיליון הרישום הפלילי שלו, עקב היותו מכור לסמים ומתוך מצוקה פיזית ונפשית קשה מאוד שחייבה אותו להשיג כסף למנות סם. הסנגור ציין כי מרשו מעולם לא הופנה לגמילה, הגם שנפגש רבות עם מערכת החוק, ואם היתה החברה מטפלת בבעייתו מבעוד מועד היה נמנע מקרה מצער זה. גם הנאשם עצמו, בדבריו לבית המשפט, הביע חרטה וציין כי מעשיו נבעו כתוצאה מהתמכרותו לסמים, ממנה הצליח להיגמל בבית הסוהר במהלך השנה האחרונה.

דיון

6. יש לראות בחומרה רבה את מעשי הנאשם. הנאשם ניצל את חולשתן ופגיעותן של שתי הקשישות, על מנת לחטוף את תיקיהן, בהסתמכו על כך שכוחן אינו עוד במותניהן ואין הן יכולות להתנגד או לרדוף אחריו. הנאשם בחר בקפידה את קורבנותיו, ארב להן, עקב אחריהן ובחר את העיתוי המתאים לשדוד אותן מהרכוש המועט שהחזיקו בתיקן.

בעוד שבמקרה נשוא האישום השני לא נפגעה המתלוננת שנפלה קורבן למעשי הנאשם, במקרה נשוא האישום הראשון והמרכזי נגדעו חייה של המתלוננת בטרם עת כתוצאה ממעשיו של הנאשם. בנה של המנוחה, שנכח בכל הדיונים בעניינו של הנאשם וביקש לשאת דברם בשלב הטיעונים לעונש, כאב בפנינו את מותה האלים של אמו.

7. לצערנו הרב התופעה של פגיעה בקשישים במטרה לשדוד את רכושם, הפכה להיות נפוצה במחוזותינו. נראה שהקשישים הפכו לטרף קל לכל אלה המחפשים דרך קלה, לשדוד את רכושו של הזולת, תוך אדישות וקהות לפגיעה הקשה בקורבנותיהם. הנאשם שלפנינו בחר בכוונת מכוון לשדוד דווקא קשישות, בהניחו כי מלאכתו, בשל חוסר האונים של קורבנותיו, כמו גם גורם ההפתעה, תהיה קלה.

שוד הקשישים, שהפך כאמור לתופעה חוזרת, מטיל מורא ופוגע קשות בחייהם, בגופם, בעצמאותם ובחירותם. על בית המשפט לשמש גם הוא מגן לאותם חסרי ישע ולתרום תרומתו בנסיון למנוע עבריינות זו על ידי ענישה הולמת, שיהיה בה כדי להרתיע. עמד על כך בית המשפט העליון (כב' השופט רובינשטיין) בע"פ 2163/05 דג'מיל אלייב נ' מדינת ישראל, תק-על 2005(4) 2908), כדלקמן:

"חברה שבה תחושת הביטחון האישי של בניה ובנותיה, ובמיוחד החלשים שבהם, כגון קשישים, מעורערת - זקוקה לשיקום ולחיזוק, כדי שתחושה ראויה תשוב על כנה. זו תפיסת החוק והסדר, law and order, שתושבי המדינה מצפים לה ומייחלים כי רשויות הממשל יתנו לה מענה ופתרונות. בית המשפט הוא אחת הכתובות ההכרחיות לציפיה זו. אין בידו ארנק של תקציבים לחיזוק הביטחון האישי, אך יש בידו חרב שבמקרים המתאימים עליו להניפה, היא חרב הענישה. הענישה הספציפית היא כמובן אינדיבידואלית, בכל מקרה לגופו ולנסיבותיו; לא אחת הנאשמים באים עצמם מרקע קשה המצדיק התחשבות; אך המחוקק והפסיקה רואים לנגד עיניהם גם את הקרבנות, קרבנות בפועל וקרבנות פוטנציאליים, את היחיד שאיתרע מזלו להיות קרבן, ואת כלל החברה החוששת כי ירבו קרבנות".

8. המגמה בפסיקת בית המשפט העליון הינה להחמיר בענישתם של שודדי קשישים הנוקטים באלימות כלפיהם. החמרה זו באה לידי ביטוי בגזירת עונשים חמורים הנמדדים בשנים רבות של מאסר.

כך במקרה שאוזכר לעיל,ע"פ 2163/05 דג'מיל אלייב ואח' נ' מדינת ישראל (שם), מדובר היה בחבורת שודדים שקשרה קשר לשדוד זוג קשישים בדירתם וגם ביצעה את זממה תוך תקיפה חבלנית של הקורבנות. הנאשמים שם הודו באשמה. בית-המשפט העליון (מפי כב' השופט רובינשטיין) ציין, כי אין להתערב בעונש של 9 שנות מאסר וכי קשת הענישה רחבה היא, וניתן למצוא עונשים חמורים יותר וקלים יותר, עפ"י הזמן והמקום, אך הרוח הנושבת מפס"ד של בית-המשפט המחוזי, היא נכונה (פסה"ד ניתן ביום 12.12.05).

בע"פ 630/93 אבו שמלה מוחמד בן מחמוד נ' מדינת ישראל תק-על 95 (1) 355 , הורשע המערער בבית המשפט המחוזי בחיפה בעבירת שוד לפי סעיף 402(א) לחוק העונשין, התשל"ז- 1977, בגין שוד שביצע כלפי קשישה בת 82 שנים, תוך שימוש באלימות בוטה. בית המשפט המחוזי גזר על המערער שמונה שנות מאסר, מתוכן חמש שנים לריצוי בפועל, והיתר על תנאי. כן הופעלו במצטבר שני מאסרים על תנאי שהיו תלויים ועומדים כנגד המערער (אחד לתקופה של 3 שנים, והשני לתקופה של שלושה חודשים). בית המשפט העליון ציין עת דחה הערעור כנגד חומרת העונש:

"העבירה של שוד של קשישה בת שמונים ושתיים שלוותה באלימות באשר תוצאותיה פגיעה גופנית בנשדדת, היא חמורה מאוד. בית משפט זה פוסק לגבי עבירות אלה עונשי מאסר ארוכים כדי לענוש ולהרתיע".

מע"פ 2939/91 מדינת ישראל נ' מוסטפא אבו שינדי (פורסם במאגר נבו) , עולה כי המשיב הורשע- על פי הודאתו- בביצוע מעשה שוד חמור באדם קשיש. המשיב השתמש באלימות חמורה כנגד קורבנו, ואף גרם לו חבלות קשות בגולגולתו. לציין, כי עת ביצע המשיב את מעשה השוד, הוא היה בבריחה ממעצר חוקי ולפיכך הורשע גם בעבירה זו. בית המשפט המחוזי בחיפה גזר על המשיב עונש של 7 שנות מאסר לריצוי בפועל, ו-3 שנות מאסר על תנאי. בית המשפט המחוזי שיווה לנגד עיניו, עת גזר את דינו של המשיב, כי למשיב עבר פלילי מכביד, ובעת ביצוע המעשה היה תלוי ועומד כנגדו מאסר על תנאי. בית המשפט העליון הותיר את עונשי המאסר על כנם.