פלאש 90 בע"מ ואח' נ' י.י.מ.מ. אבטחה בע"מ

1.זו תביעה על פגיעה בזכות-יוצרים ובזכותו המוסרית של יוצר ביצירותיו. מבוקשת פסיקתו של פיצוי ללא הוכחת נזק, בסך של מאה אלף שקלים. התביעה, בעיקרה, מוצדקת ויש לקבלה.

2.היצירה היא שני תצלומים שצילם, במהלך-עבודתו, תובע 2 – בוגר המחלקה לצילום באקדמיה לאמנות ולעיצוב "בצלאל" ומי שזכה להוקרה בתחום-עיסוקו. זכות-היוצרים בתצלומים הללו היא למעסיקתו, תובעת 1 – סוכנות ידועה לצילומי-עיתונות מירושלים. בשנת 2012, במהלך-ביקורו בעיר-הבירה, צוּלם סוֹלנה של להקת "The Black Eyed Peas" (שתרגום שמה בויקיפדיה העברית הוא, בי נשבעתי, "שעועית העין השחורה – לוביה"), בכותל המערבי. הזמר, שאת שם-הבמה שלו מוטב לכתוב מלהגות – apl.de.ap, היה נושאן של התמונות שצולמו. בכל זאת תפסה המצלמה, ברקע, שני מאבטחים שכמתברר הועסקו בידי נתבעת 1 – חברת-אבטחה שנתבע 2 הוא בעליה, מנהלה ודירקטור בה.

בתצלומים הללו, שהועלו לאתר-האינטרנט של תובעת 1, מצאה נתבעת 1 שלָל ולא בכדי. הם התאימו בדיוק לקידומם של עסקי-האבטחה שלה, באמצעותו של אתר-האינטרנט שהיא מפעילה. היתרון בתמונות הללו, מבחינתה, היה כפול: לא זו בלבד שצולמו מאבטחים נחרצים-למראה, חובשי-משקפיים כהים כמקובל, חמורי-סבר כמתבקש וממלאים את תפקידם באדיקות; אלא שהתצלומים הוכיחו כי אישיות בכירה כמו הזמר ההוא ("שאת שמו" – אמר כבר דורי בן זאב – "קצת קשה לי לבטא"), בחר בנתבעת 1 ולא בשום גורם אחר להבטחת-שלומו בארץ-הקודש.

3.התמונות צולמו בשנת 2012. בשנת 2015 גילו התובעים את דבר-קיומן באתר ההוא. לא נלווה להן שום קרדיט (בעברית: מִזְכֶּה) לצלָם. איש לא תקע לידיו של בית-המשפט כי התמונות לא היו שם, כך, כל אותן שנים. רק לאחר התראה מאת התובעים הן הוסרו מן האתר.

4.התובעים מכחישים, וכל ראיה לסתור לא הוצגה, כי הם הרשו לנתבעים או למי מטעמם לעשות שימוש בתמונות הללו, ומקל וחומר שימוש לקידום-עסקיהם. הענין המשפטי הוא, לפיכך, פשוט עד מאד. תצלומים הם "יצירה אמנותית" כהגדרתה בסעיף הראשון לחוק זכות יוצרים, התשס"ח-2007. סעיף 4(א)(1) לחוק קובע כי ביצירה מקורית שכזו תהא זכות-יוצרים. תנאים נוספים שבחוק, וענינם בזיקה לַמָּקום, מתקיימים בתובעים ללא קושי. זכות-היוצרים, כמבואר בסעיף 11 לחוק היא, בין השאר, הזכות הבלעדית להעתיק את היצירה, להעמידה לרשות-הציבור ולגזור ממנה יצירה אחרת. סעיף 34 לחוק מקנה למעביד את זכות-היוצרים ביצירה "שנוצרה על ידי עובדו לצורך עבודתו ובמהלכה".

חוק זכות-יוצרים מוסיף ומדבר בזכותו המוסרית של היוצר, היא זכותו האישית של מי שהביא את היצירה אל העולם, אפילו לא לו היא זכות-היוצרים. הזכות המוסרית מבטיחה ליוצר "כי שמו ייקרא על יצירתו בהיקף ובמידה הראויים בנסיבות העניין" ו"כי לא יוטל פגם ביצירתו ולא ייעשה בה סילוף או שינוי צורה אחר, וכן כי לא תיעשה פעולה פוגענית ביחס לאותה יצירה, והכל אם יש באילו מהם כדי לפגוע בכבודו או בשמו של היוצר" (סעיף 46 לחוק). הזכות הזו משמיעה לא רק איסור להציג תצלומים ללא אזכורו של הצלם, אלא מגבילה את טיב-השימוש שניתן לעשות בם, לשימוש שאין חשש כי יפגע במוניטין שלו.

5.נתבעת 1 הפרה את שתי הללו – זכות-היוצרים של תובעת 1 והזכות המוסרית של תובע 2. כאמור, היא השתמשה בתצלומים ללא אישור. היא לא טרחה להזכיר את שמו של הצלם או לזהוֹתו עם היצירה בכל דרך אחרת. אל מול כל אלה לא הוצגה טענה ממשית להגנה. בכתב-ההגנה, שנכתב בידיו של עורך-דין עוד כשהיו הנתבעים מיוצגים, נטען כי לא הוכח שהתצלומים מוגנים בחוק כ"יצירה", היות שאין בם ממד של מקוריות ושל יצירתיות והם אך – לשון-הנתבעים –"צילומים טכניים". זוהי טענה חסרת-שחר, שחוץ מהעֲמדה של מראית-עין של הגנה לא מקימה לנתבעים שום מענה לנטען נגדם. כמו מאליו מובן כי התצלומים הנדונים הם יצירה. "תצלומים טכניים" הוא, כנדמה, מונח אשר בדו הנתבעים ממוחם ומכל מקום – לא ירדתי לסופו. כל מהותה של יצירתו של תובע 2, ובעקבות כך כל מהותה של הזכות אשר בידי-מעסיקתו, היא בתצלומים שכאלה. לא נדרש להכביר מלים נוספות.

6.אחר כך נטען שהשימוש הוא "העֲתקה זמנית", והכוונה היא למונח שבסעיף 26 לחוק זכות-יוצרים. "העתקה זמנית", מורה החוק, "לרבות העתקה כאמור שנעשתה בדרך אגבית, של יצירה, מותרת אם היא מהווה חלק בלתי נפרד מהליך טכנולוגי שמטרתו היחידה היא לאפשר העברה של היצירה בין צדדים ברשת תקשורת, על ידי גורם ביניים, או לאפשר שימוש אחר כדין ביצירה, ובלבד שאין לעותק האמור ערך כלכלי משמעותי משל עצמו". כל מהותו של השימוש, שעשתה נתבעת 1 בתצלומים, מצויה בסתירה חזיתית להוראה פרטנית ומגבילה זו. ודאי-וודאי כי לעותק, שהוצג באתר-האינטרנט של נתבעת 1, היה ערך משל עצמו. אלמלא כן לא הייתה זו מציגה אותו שם.

7."שימוש הוגן" הייתה טענתה הבאה של ההגנה וגם היא טענה מופרכת. העובדה שהתובעים אינם בעליה של חברת-אבטחה מתחרה לנתבעת 1, כמוטעם בכתב-ההגנה, ודאי שאינה מעלה ואינה מורידה. אין זה פלא, בעינַי, שהנתבעים אפילו לא ניסו להראות כי השימוש שנעשה ייחד עצמו לאחת המטרות, שקובע סעיף 19(א) לחוק כשימוש הוגן – "לימוד עצמי, מחקר, ביקורת, סקירה, דיווח עיתונאי, הבאת מובאות, או הוראה ובחינה על ידי מוסד חינוך". אלא, אם עסק מאן דהוא בלימוד עצמי של דרך להשיא את רווחיה של נתבעת 1 בגזל-קנינם הרוחני של אחרים.