ד.פ. נ' קצין התגמולים-משרד הבטחון-אגף השיקום

ערעור על החלטת המשיב, אשר דחה את בקשת המערער להכרה בנכותו הנפשית וקבע כי אין קשר בין מצבו הנפשי לבין תנאי שירותו הצבאי.

הבקשה להכרה בנכות, ההחלטה וכתבי הטענות

1.ביום 8.12.2011, כשנה לאחר ששוחרר משירות צבאי סדיר "מטעמי בריאות" וכחצי שנה לאחר ששוחרר מאשפוז במרכז הרפואי לבריאות הנפש בטירת הכרמל, הגיש המערער למשיב בקשה להכרת זכות (מחלה) לפי חוק הנכים (תגמולים ושיקום) תשי"ט-1959 [נוסח משולב] (להלן: חוק הנכים או החוק).

הבקשה נסמכה על חוות דעתו מיום 4.11.2011 של הפסיכיאטר פיוטר מלב (להלן: חוות דעת מלב), אשר קבע כי בתהליך המיון בלשכת הגיוס לא התגלה שהמערער סובל מבעיה נפשית; כי דיווחיו במהלך שירותו על בעיות אכילה בעבר לא נבדקו כראוי, על אף שהן מעידות על פסיכו-פתולוגיה קשה; כי הוא לא היה מסוגל לשרת עקב ההפרעה הנפשית; כי היעדר הטיפול הנפשי במהלך השירות וכליאתו לתקופות ארוכות עקב עריקות מהצבא גרמו להחמרה במצבו; וכי מחצית מנכותו הנפשית נובעת מהחמרה במצבו בתקופת השירות.

2.המערער הופנה לפסיכיאטר ד"ר חיים שם טוב, אשר בחוות דעתו מיום 18.9.2013 (להלן: חוות דעת שם טוב) קבע כי הוא סובל מדפוס של הפרעה נפשית שהיה קיים אצלו עוד בטרם גויס לצבא; כי בעת גיוסו הוא הסתיר את עברו הנפשי; כי רוב שירותו הצבאי לא היה בצבא, ובמהלך השירות לא התרחש אירוע מיוחד; וכי לא הייתה התנהלות רשלנית של גורמי הרפואה בצבא. מסקנתו הייתה כי המערער סובל מדיכאון באבחנה מבדלת של הפרעה סכיזואפקטיבית, אולם אין קשר בין שירותו הצבאי למצבו הנפשי.

לאור חוות דעת זו החליט המשיב ביום 20.11.2013 לדחות את הבקשה להכרה בנכות. על החלטה זו הוגש ביום 23.12.2013 הערעור שבפנינו.

3.בכתב הערעור נטען כי יש לאמץ את המסקנה בחוות דעת מלב, על-פיה כליאתו של המערער בגלל עריקותיו והיעדר טיפול רפואי נפשי בתקופת שירותו הם שגרמו להחמרה בשיעור 50% בפגימתו הנפשית. עוד נטען כי הצבא התרשל הן באי-אבחון מצבו הנפשי של המערער בעת גיוסו ובהתעלמות מעברו הפסיכיאטרי, אשר הובילו לשיבוצו בטירונות "מלחיצה" מעבר ליכולותיו, והן באי-אבחון מצבו הנפשי על אף שהתלונן על קשייו עוד בהיותו בטירונות. ביטוי נוסף להתרשלות מצא המומחה בקביעות רפואיות לפיהן המערער היה כשיר למעצר, כל אימת שנשלח לכלא צבאי בעקבות עריקותיו מהשירות. עוד צוין כי המערער לא טופל על אף שביום 23.11.2009 (כעשרה חודשים לפני סיום שירותו) נרשמה בתיקו הרפואי תלונה על לחץ נפשי, וכי רק בחודש אוגוסט 2010, כשנתיים וחצי לאחר גיוסו, אבחנו שלטונות הצבא את מצבו הנפשי כמחייב שחרורו המיידי.

בנוסף לחוות דעת מלב הוגשו תצהיריהם מיום 18.3.2014 של המערער ואביו.

4.בכתב התשובה נטען כי לא הייתה רשלנות מצד גורמי הצבא, לאור העובדה שהמערער הסתיר משלטונות הצבא בעת גיוסו את עברו הנפשי, ולאור העובדה שבשעה שהתגלתה ההפרעה הנפשית על-ידי גורמי הרפואה - הוא שוחרר מהשירות. עוד נטען כי אין לתת משקל לתצהירו של המערער, אשר צורף לכתב הערעור, מאחר ובפני חוקר תביעות צבאי הוא טען כי עקב התרופות שהוא נוטל, אין הוא זוכר את אירועי השירות הצבאי. נטען אף כי במרבית תקופת השירות הצבאי היה המערער בחזקת עריק, וכי אין בעצם מאסרו בגין עריקות זו כדי להוות אירוע חריג. עוד צוין כי מאחר והמערער הוכר על-ידי המוסד לביטוח לאומי (להלן: הביטוח הלאומי), הרי המשיב "שומר על מלוא טענותיו וזכויותיו מכוח החוק בסוגיית הבחירה בזכויות".