כ. ואח' נ' אנקווה ואח'

לפני תביעה נזיקית.

1.התובעים הם בני משפחה. התובע 3 מנהל מאפיה בקרית ים ובסמוך אליו מנהל הנתבע 1 מרכולית בשם "מרכולית ניצן". לטענת התובעים, ביום 8/5/11, החל הנתבע 3 לחולל מהומה במקום כאשר החל לצעוק לעבר לקוחות המאפיה של התובע 3, שלא לרכוש מאפים בטענה כי הם מקולקלים ואף ירק על המאפים.

2.התובעים טוענים כי בשעה 16:30, כאשר הגיעו התובעים 1 ו- 3, לאסוף את בתם התובעת 2 אשר עבדה בעסק, יצא התובע 3 מהרכב והנתבע 3 סטר לו בפניו. הנתבע 1 הצטרף לנתבע 3 ושניהם יחדיו הפילו את התובע 3 על הרצפה, תוך כדי שהם מכים אותו עד שאחד מעוברי האורח הפריד בין הצדדים. בעת שהתובע 3 ספג מהלומות מהנתבעים, הנתבעת 2 הכתה את התובעת 2, הפילה אותה על הרצפה וחבטה בראשה. התובעת 1 יצאה מהרכב, נדחפה על ידי הנתבע 1 כתוצאה מכך נפלה אל הקרקע ונחבלה. למקום הגיעה ניידת משטרת ישראל. בגין האירוע הגישו התובעים תלונה למשטרה אשר נסגרה מחמת חוסר ראיות.

3.לטענת התובעים, מעשי הנתבעים מהווים פגיעה באוטונומיה שלהם בהתאם להוראות סעיף 2 לחוק יסוד כבוד האדם וחירותו. לטענתם, מעשי הנתבעים מהווים תקיפה כמשמעותה לפי ס' 23 לפקודת הנזיקין והנתבעים אינם חוסים בהגנות המנויות בס' 24 לפקודה. לטענתם, התקיפה בוצעה מתוך כוונה לגרום להם נזקים חמורים ולהשפילם לעיני כל. לטענתם, הנתבעים התרשלו כלפיהם כאשר תקפו את התובעת 1 והיה עליהם לצפות את התוצאה ההרסנית של מעשיהם. לטענת התובעים, הנתבע 1 הפר את חובתו כמעסיק סביר לשמש דוגמא לבתו ולעובדיו ובכך שהכה את התובעים, הוא עודד את הנתבעים 2-3 להכות גם הם, את התובעים.

4.התובעים טוענים כי בעקבות האירוע נחבלה התובעת 1, לטענתה, בגבה ופונתה באמצעות אמבולנס לבית החולים רמב"ם שם אושפזה למספר ימים. בדיקת הדמיה שעברה התובעת 1 הדגימה שבר בחוליה L1 בגב. התובעת 2 פונתה אף היא לבית החולים רמב"ם לאחר שנחבלה בראשה, בצווארה וגבה. התובע 3 פנה לקופת החולים מספר ימים לאחר האירוע ואובחן כסובל משטפי דם במספר אזורים בגופו.

5.התובעים עותרים לפיצוי בגין ראשי הנזק הבאים: הוצאות רפואיות, נסיעות לטיפולים רפואיים, עזרת צד ג', הפסדי השתכרות וכאב וסבל. לטענתם בנסיבות יש לפסוק להם פיצויים מוגברים ולהטיל פיצויים עונשים על הנתבעים.

6.הנתבעים 1-2 טוענים בכתב הגנתם כי התביעה קנטרנית והוגשה בחוסר תום לב. לטענתם המסכת העובדתית הנטענת על ידי התובעים אינה נכונה וכל מטרתה להוציא מהם כספים שלא כדין, הכול מטעמי נקמנות אישית וחיסול חשבונות. לטענתם, ביום האירוע הם עבדו במכולת וסידרו את הסחורה לקראת סגירה מוקדמת, מאחר והיה זה ערב יום הזיכרון. במכולת נכחו הנתבעים, עובדת המכולת בשם מרינה והנתבע 3 - לקוח קבוע במכולת. בשעה 19:00 לערך או בסמוך לכך נכנסו למכולת התובע 3 יחד עם חבריו והחלו להתגרות בנתבע 3 ולקרוא לו בשמות גנאי. הנתבעים טוענים כי מערכת היחסים בין הצדדים עכורה מזה זמן רב. הנתבע 1 דרש מהתובע 3 וחבריו לחדול ממעשיהם ולצאת מהמכולת אלא שאלו לא נענו לבקשתו והמשיכו להקניט את הנתבע 3 זאת ללא כל התגרות קודמת מצדו. בשלב זה האירוע התדרדר לאלימות פיזית, התובע 3 וחבריו הפילו את הנתבע 3 והחלו לחבוט בו כשהוא שרוע על הקרקע. ניסיונות מצד הנתבע 1 להגן על הנתבע 3 לא צלחו. בשלב זה הצטרפו לתגרה התובעות 1-2, התובעת 2 נכנסה לתוך המכולת, עשתה דרכה ישירות אל הנתבעת 2 שעמדה ליד הקופה משכה בשערותיה והפילה אותה אל הקרקע. בזמן שהנתבעת 2 שכובה על הקרקע הוא הבחינה בתובעת 2 כשהיא מנסה להרים את הקופה ולצאת אתה מהחנות. הנתבעת 2 מנעה ממנה מלעשות כן. התובעת 1 הרימה כיסא והטיחה אותו על ראשו של הנתבע 1. הנתבע 1 נטל את הכיסא מידי התובעת 1 מבלי לפגוע בה וזאת על מנת למנוע נזק נוסף לסובבים. הנתבעים טוענים כי התובעים החלו להרוס כל דבר שנקלע בדרכם במכולת.

7.לטענת הנתבעים, כתוצאה ממעשי התובעים, נגרמו להם חבלות ונזקי רכוש. לטענתם, כאשר הגיעה ניידת המשטרה למקום, התובעת 1 נשכבה על הקרקע והחלה להיאנח ולהתלונן כי נפגעה. לטענתם, בגין האירוע החלה המשטרה בחקירת התובעים. לטענתם, דווקא התובעים הם אלו שפגעו באוטונומיה של הנתבעים ובנסיבות קמה להם הזכות להגנה עצמית לפי ס' 24 לפקודת הנזיקין זאת מאחר וחשו מאוימים על ידי התובעים ואף הותקפו בעצמם. לטענת הנתבעים, האחריות לאירוע רובצת במלואה על התובעים. לטענתם, הם לא התרשלו כלפי התובעים ודווקא התובעים הם אלו שלא נקטו בזהירות סבירה.

8.לטענת הנתבעים, הנזקים הנטענים על ידי התובעת 1 אינם כתוצאה מהאירוע נשוא התביעה כי אם כתוצאה ממחלה ממושכת ממנה היא סובלת מזה שנים.

דיון:

נסיבות האירוע:

9.כבר בראשית הדברים יאמר כי גרסאותיהם של שני הצדדים לאופן קרות האירוע נשוא התובענה עמומות והקשו באופן מיוחד על בירור הדברים.

10.התובעים טענו בכתב התביעה כי ביום 8/5/11 החל הנתבע 3 לחולל מהומה במקום עסקם של התובעים, כאשר החל לצעוק לעבר לקוחות המאפיה שלא לרכוש מאפים הואיל והם ומקולקלים ואף ירק על המאפים. לטענת התובעים, בשעה 16:30 הגיע התובע 3 לאסוף את בתו התובעת 2 אשר עבדה במקום. לאחר שסגר את המאפיה ונכנס לרכב זרק הנתבע 3 בקבוק מים על הרכב. התובע 3 יצא לברר את פשר המעשה ובשלב זה הנתבע 3 סטר לו בפניו. הנתבע 1 חבר לנתבע 3 ושניהם הפילו את התובע 3 על הרצפה תוך כדי שהם מכים אותו עד שאחד מעוברי האורח הפריד בין הצדדים. בעת שהתובע 3 ספג מהלומות מהנתבעים, הנתבעת 2 הכתה את התובעת 2, הפילה אותה על הרצפה וחבטה בראשה. התובעת 1 יצאה מהרכב והנתבעים דחפו אותה וכתוצאה מכך היא נפלה אל הקרקע.

11.מתצהירי התובעים, מהודעותיהם במשטרה ומחקירתם בבית המשפט, עלו פרטים נוספים ביחס לאופן התרחשות האירוע שאינם מופיעים בכתב התביעה אך דווקא מחזקים את גרסת התובעים לאופן קרות האירוע נשוא התובענה. בתצהיריהם של התובעים (ת/1, ת/2 ות/3) נטען כי במהלך כל אותו יום (8/5/11) הנתבע 3 ירק לעבר הסחורה והבריח את הלקוחות ובקשותיה של התובעת 2 כי יחדל ממעשיו, לא הועילו. בשלב מסוים הצטרף אל הנתבע 3 בנו של הנתבע 1, בן, והחל אף הוא לירוק על הסחורה לקלל ולגדף את התובעת 2 ואת דודתה סילביה. הדודה אישרה את הדברים בתצהיר עדות הראשית (ת/4). כאשר הגיעה התובעת 1 למקום על מנת לאסוף את בתה- התובעת 2, הנתבעים 1 ו- 3 קיללו את בני משפחתה והיא הבחינה בנתבע 3 מכה בלום ברזל על הסחורה. עם סיום סגירת החנות, התובע 3 שב לרכב. הנתבע 3 סמן לעברה של התובעת 1 מעין "תנועת שחיטה" וזרק בקבוק מים וכוס שתיה אלכוהולית על רכב התובעים. התובע 3 יצא מהרכב, ולאחר שהתובעות 1-2 הפצירו בו לשוב לרכב והוא אכן עשה כן. אלא שהנתבעים זרקו בקבוקים נוספים על שמשת הרכב, אז יצא התובע 3 שוב מהרכב והתובעת 2 יצאה אחריו. הנתבע 3 פנה באופן מאיים לעבר התובעת 2 ועל מנת למנוע מגע פיזי בין הנתבע 3 לתובעת 2, הדף אותו התובע 3. וכך מסרה התובעת 2 בהודעתה במשטרה "בפעם השנייה, דחף את הבחור הזה שיושב בחוץ, ואמר לו אל תתקרב לבת שלי, כי הבחור בא להרים עלי ידיים (ראה הודעת התובעת 2 במשטרת ישראל- נ/3). בעדותה לפני בית המשפט חיזקה התובעת 2 דברים אלו והעידה "סטפן ניסה באיזה שהוא שלב לתקוף אותי ואבי הדף אותו כדי שלא יפגע בי. לא דחיפה של ממש להפילו" (עמ' 12 שורות 18-19 לפרוטוקול).

12.התובעת 2 נשאלה באשר לתקיפה מוקדמת של הנתבעים את התובעים, "ש. האם לפני שאביך דחף את סטפן הם פגעו באביך? ת. לא", ברם יש לבחון זאת לאור עדותה ולפיה האב ניסה לדחוף את סטפן שאיים לפגוע בה והאב התערב על מנת למנוע פגיעה בבתו, התובעת 2. התובע 3 העיד "ש. האם דחפת את סטפן הנתבע 3? ת. לא דחפתי אותו אלא אם כן הוא דחף" (עמ' 15 שורות 16-17) ועומת עם עדותה של התובעת 2 ולפיה הנתבע 3 לא פגע בו, בטרם פנה אליו התובע 3 ודחף אותו. התובע 3 מבהיר כי יצא מן הרכב ופנה אל הנתבע 3 שכן חש כי הותקף "אני זוכר טוב מאד שאני הותקפתי ואיני יכול להגיד דברים אחרים" (ראה עמ' 15 שורה 19 לפרוטוקול). בשלב זה הנתבע 3 גרר את התובע 3 בכוח לתוך המרכולית והנתבעים 1 ו- 3 החלו להרביץ לו. התובע 3 עמד על כך בעדותו "...יצאתי ושאלתי למה הוא עושה את זה ופה הוא תקף אותי ואח"כ משכו אותי לחנות שלהם ותקפו אותי שם" (ראה עמ' 16 שורות 2-3 לפרוטוקול). יתרה מזו, גם בחקירתו במשטרה מיום 9/5/11, כאשר הדברים היו טריים בזיכרונו, מסר התובע 3 (נ/5) כי הנתבע 3 הוא אשר תקף אותו. התובע 3 מוסר לחוקר כי "ברגע שהתחילו לתת לי מכות הכניסו אותי בפנים. קודם כל אכלתי את הבוקס לא ראיתי כלום. השכיבו אותי על הרצפה. שניהם דפקו לי מכות. לא יכולתי לקום עד שבאו והרימו אותי. ש. איך נכנסת לחנות של אשר (הנתבע 1-מ.ק.נ) ת. משכו אותי בפנים...". התובעת 2 בהודעתה במשטרה מאותו היום (נ/3) מאשרת את הדברים "כשאבא שלי דחף את הבחור השמן שיושב בחוץ , התנפלו עליו". וכך אף התובעת 1 בהודעתה מיום 11/5/11 (נ/2).