אחריות הבעל לחובות אשתו על פי דין תורה ועל פי חוק יחסי ממון, זכויות וחובות במערכת יחסים שבה האישה היא המפרנסת

לפנינו ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי מיום ז' באייר התשפ"א (19.4.21) אשר דחה בקשה מצד האישה לחיוב האיש במחצית החובות שחבה האישה לבנקים – חובות המוזכרים בהחלטה שנוצרו מהלוואות שהראשונה שבהן נלקחה ביום ה' באדר ב' התשע"ו (15.3.16) והאחרונה שבהן נלקחה ביום כ"ג בתמוז התשע"ח (6.7.18). על פי נימוקי בית הדין האישה לא הוכיחה שהחובות שהיא דורשת את השתתפות האיש בהם היו חובות משותפים.

נתאר את העובדות הצריכות לנו בפרשת נישואין אלו בקצרה:

הצדדים, ילידי ברית המועצות, נישאו כדת משה וישראל בנישואין פרטיים על ידי הרב יצחק זילבר בתשרי תשנ"ו (המועד לא ברור מכיוון שבכתובה כתוב תשנ"ה). נישואיהם לא נרשמו במועד הנישואין (ועיין החלטות בית הדין האזורי בתיקים לאישור נישואין והכרת אבהות 921027/2,3). בכ"ט בניסן תשע"ג (9.4.13) אישר בית הדין הרבני את נישואיהם, בעקבות פסק הדין הוצאה פסיקתא המאשרת את נישואיהם – דבר שאִפשר וקבע את רישומם כנשואים על פי חוק.

לשני הצדדים הנישואים הם נישואים שניים ולכל אחד מהם ילדים מנישואיו הראשונים. הצדדים חזרו בתשובה ומנהלים כיום אורח חיים חרדי, שאותו ניהלו כנראה גם בעת נישואיהם. לצדדים בת אחת משותפת, שנולדה כשנתיים אחרי נישואיהם כדת משה וישראל, הבת נישאה בשנת 2015.

לאישה הייתה דירה הרשומה על שמה, שנרכשה עוד לפני הנישואין כדת משה וישראל (ודאי זמן רב לפני רישום הנישואין על פי חוק), הצדדים מעולם לא גרו בדירה זו (שבה מתגוררת אחות האישה). הצדדים עבדו במשך כעשר שנים או יותר, עד שנת 2010 בישיבת [ס']. לא ברור מה הייתה חלוקת האחריות וחלוקת השכר ביניהם בעבודה זאת. אין חולק שלאחר מכן האישה לבדה נשאה בעול פרנסת הבית, לצורך כך עבדה האישה בכמה עבודות מדי יום ביומו: התחילה לעבוד בבוקר במקום עבודה אחד; בצוהריים, כשגמרה, הלכה לעבוד במקום שני; כשגמרה הלכה למקום שלישי וכו'. הבעל לא עבד שנים רבות עקב מחלתו ומצבו הרפואי והנפשי. על האישה נוכל לומר "את כל אשר היו עושים שם היא הייתה עושה", הבעל היה תלוי באישה לכל צרכיו.

בשנת 2004 נקנתה דירת הצדדים ברח' [ש']. הדירה נרכשה מסכום שצברו הצדדים ומהלוואות שנלקחו מגמ"חים שונים ונרשמה על שם הבעל בלבד, הדירה הורחבה ושופצה במשך השנים – מקור מימון השיפוצים היה אף הוא בהלוואות מבנקים ומגמ"חים. שטחה של דירה זו במקור היה כארבעים וחמישה מטר רבוע ונעשו הרחבות שכמעט הכפילו את שטחה.

בשנת 2016 החתימה האישה את הבעל על הסכם להעברת הדירה על שמה ללא תמורה. בית הדין האזורי בהחלטותיו ביטל את ההעברה וקבע שהדירה תתחלק בין הצדדים בחלקים שווים. החלטות בית הדין בעניין זה הן החלטות חלוטות. על פסיקה זו הוסכם והצדדים אף קיבלו הדבר בקניין בהסכם הגירושין, וכך נושא זה אינו עומד לפנינו להכרעה (ועיין לקמן).

לדברי האישה בכתבי טענותיה, כבר בשנת 2016 רצתה להתגרש עקב אי־תפקודו של הבעל, אך לבקשתו ומרחמים עליו (לטענתה) דחתה עניין זה. בשנת 2017 נפרדו הצדדים והחלו להתגורר בחדרים שונים, בשנת 2018, עזבה האישה את הבית, השכירה את מחציתו ועברה להתגורר ב[ב'] ליד בתם המשותפת.

ביום כ"ט בתמוז התשע"ח (12.7.18) פתח האיש תיק ליישוב סכסוך שבמסגרתו הוטל עיקול שמנע דיספוזיציה בדירת הצדדים. זו הייתה מטרת הגשת הבקשה, ולא הוגשו תביעות אחרות על ידו.

ביום כ"ו במרחשוון התשע"ט (4.11.18) הגישה האישה תביעת גירושין שאליה כרכה את ענייני הרכוש של הצדדים, הרקע לתביעה היה העול והעומס שהוטל על האישה בשל חוסר תפקודו של הבעל.

כפי העולה מהדוח של ד"ר גבי וייל (שאותו מינה בית הדין לבדוק את יכולת השיפוט של הבעל), דוח שהוגש ביוני 19, ומהחלטות בית הדין באותה תקופה, דרישת האישה לגירושין לא הייתה נחרצת ונשקלה האפשרות של מעבר הבעל למקום מגורים סמוך לאישה ולבת כדי למצות ניסיון לשלום בית ולבדוק את האפשרות לחזרה זה לזו. הניסיון לא צלח, כנראה בשל חזרת הבעל מתנאי הצעת בית הדין.

האישה, שלא הייתה מרוצה מאופן ניהול התיק בבית הדין, ביקשה למחוק את התביעה. הבעל התנגד, ובית הדין הודיע לבעל שמכיוון שהאישה לא רוצה לנהל דיונים בתביעותיה עליו לפתוח תיקים, אם הוא רוצה שבית הדין ידון בתביעותיו. האישה הגישה לבית המשפט תביעה בענייני הרכוש אף שבית הדין לא מחק תביעתה, בית הדין הבהיר פעמים מספר בהחלטותיו שכל עוד לא נסגר התיק בהחלטה מפורשת של בית הדין, הסמכות בענייני הרכוש הא של בית הדין (הדברים מפורשים וקבועים בתקנה עו לתקנות הדיון). ועיין החלטת בית הדין מיום ח' באלול התשע"ט (8.9.19) הקובעת את סמכותו בענייני הרכוש. לא הוגש ערעור על החלטה זו, ולפיכך ההחלטה חלוטה, אך גם לגופם של דברים – אף לו היה מוגש ערעור – נימוקי בית הדין נכונים, ולפיכך הסמכות לדון בכל ענייני הרכוש היא של בית הדין.

בסופו של דבר התגרשו הצדדים, על פי הסכם, ביום כ"ט בניסן התשפ"א (11.4.21). בהסכם שנחתם במועד זה נקבע שהצדדים מקבלים על עצמם את פסק הדין בעניין הדירה וכן את הסמכות של בית הדין לדון בתביעת האישה להחזר ההלוואות, קבלת הצדדים הייתה שבית הדין ידון על פי חוק יחסי ממון.

ביום כ"א במרחשוון התשפ"ב (27.10.21) נתן בית הדין החלטה נוספת הקובעת את סמכותו לדון גם בזכויות שצברו הצדדים. באותה החלטה מינה בית הדין אקטואר לצורך איזון המשאבים – הללו הם בעיקר קרנות וזכויות הרשומות על שם האישה. על החלטה זו הנוגעת לסמכות בית הדין בעניין זה, הוגשה לפנינו בקשת רשות ערעור בתיק נפרד והתקבלה תגובת המשיב המבקש לדחות את הבקשה.

הכרעה

טענות הערעור נוגעות להלוואות שלקחה האישה ושטרם נפרעו במועד הקרע. כפי העולה מפסק בית הדין האזורי, הדיון התמקד בשאלה אם הלוואות אלו נלקחו כדי לשפץ ולהרחיב את הדירה או שמא למטרה אחרת. בפסק דינו קבע בית הדין האזורי שלא התברר שכספים אלו שימשו להרחבת או שיפוץ הדירה ועל כן קבע שאין לחייב את האיש להשתתף בהן.

אין ספק שהמערערת לא הביאה ראיות לטענותיה – דבר שהיה יכול להיעשות אילו הייתה פועלת כראוי. אין לה להלין אלא על עצמה, שהרי בית הדין אינו יכול לדון ולפסוק על פי טענות ללא ראיות, וכפי שהבהרנו בדיון שנערך לפנינו – ובפרט שהשגת ראיות ל'גלגול הלוואות' היא דבר שיכול היה להיעשות, כאמור, אם הייתה פועלת כראוי – ואף שיש לתלות את התנהלותה בעול שהיה מוטל עליה ושמוטל עליה גם כיום. ואכן לאחר הדיון לפנינו, ניתנו צווים לגילוי מסמכים ואלו שופכים מעט יותר אור על עניין ההלוואות באופן שיש מקום להחזרת התיק לבית הדין האזורי, כדאיתא בסנהדרין (לא, א) "כל זמן שמביא ראיה סותר את הדין" וכמו שנפסק בחושן משפט (סימן כ).

בדעת אב בית הדין, הרב רלב"ג, שכתב את עיקר פסק הדין נכתב שלא התברר לו מה נעשה ביתרת ההלוואה שנלקחה בבנק דיסקונט בינואר 17 ולא הובאה ראיה שההלוואות הן 'גלגולי חובות' משותפים קודמים.