תא"מ 43279-10-14 שטרן ואח' נ' א' ואח'

בפניי תביעה לפיצוי כספי בגין נזקי הצפה. עפ"י הנטען בכתב התביעה, התובעים, שהינם זוג נשוי והורים לשני פעוטות, שכרו יחידת דיור מהנתבע.

בערב יום כיפור תשע"ג, ארעה הצפה של מי ביוב ביחידת הדיור אותה שכרו התובעים מהנתבע, אשר גרמה להם נזקים כבדים, בין היתר בהרס ציוד אותו החזיקו בדירה, בהוצאות שנגרמו להם עקב מעבר דירה שנכפה עליהם, ובנזקים בלתי ממוניים.

התובעים הוסיפו וטענו, כי שמאי מטעם חברת הביטוח אשר הוזעק למקום, קבע כי מקור התקלה שגרמה להצפה הוא בכך ששסתום אל חוזר אשר אמור היה למנוע הצפות מעין אלו הוסר ע"י הנתבע ו/או מי מטעמו, ובשל כך אף הוסר הכיסוי הביטוחי.

אף נציג תאגיד המים העירוני, כך נטען בתביעה, קבע כי מקור ההצפה ביחידת הדיור הוא באותו שסתום אל חוזר, וכפי הנראה משאבה שהספקה לא גדול מספיק.

מטעם התובעים הוגשו תצהירי התובעים אשר תמכו את האמור בכתב התביעה. לתצהיר התובעים צורף, בין היתר, תמליל שיחה שהוקלטה בהשתתפות התובעים, הנתבע, השמאי מטעם חברת הביטוח, ובנו של הנתבע.

עוד תמכו התובעים את תביעתם בחוות דעת שמאי אשר ביקר בדירה כעשרה ימים לאחר ההצפה, ואמד את הנזקים שנגרמו לרכושם של הנתבעים בסך 31,000 ₪, כולל מע"מ.

התובעים אף צירפו דיסק ובו תמונות וסרטונים המתעדים את ההצפה ונזקיה.

הנתבע טען בכתב ההגנה, כי התובעים רקחו מזימה נגדו, בשל רצונם להתחמק מחוזה השכירות. לטענת הנתבע בכתב ההגנה, התובעים הם אלה שסתמו בכוונה את מערכת הביוב ביחידת הדיור ובכך גרמו לגלישת מים לכיוון סלון יחידת הדיור.

עוד הוסיף הנתבע, כי ההצפה גרמה לרטיבות קלה בלבד, כי הוא ובתו סייעו לתובעים לנקות את הדירה לאחר מעשה, ונוכחו כי לא נגרם כל נזק משמעותי.

הנתבע הוסיף וטען בכתב ההגנה, כי קיים פיר ביוב נוסף במקור אשר בו מותקנת מערכת אל חוזר כללית של הדירה ויחידת הדיור ואשר היתה תקינה.

מטעם הנתבע הוגש תצהירו התומך את כתב ההגנה, ולא הוגשו תצהירים ו/או ראיות נוספות.

עוד יוער, כי לכתחילה הוגשה התביעה גם נגד תאגיד המים העירוני, אולם בסופו של דבר נמחקה התביעה נגדו בהסכמת התובעים.

בהחלטה מיום 21.6.15 מונה כמומחה מטעם ביהמ"ש השמאי מר יהושע סדן, אשר התבקש להעריך את הנזקים שנגרמו לתובעים כתוצאה מאירוע ההצפה.

המומחה מטעם ביהמ"ש ביקר במקום וסקר אותו, וכן עיין במסמכים ובצילומים שהוצגו לו, ועל סמך אלו חיווה דעתו כי האחריות לנזקים חלה על הנתבע.

ייאמר מייד, כי המומחה שמונה מטעם בית המשפט, שהוא, כאמור, שמאי בהכשרתו ובהשכלתו, כעולה בבירור מהחלטת המינוי מיום 21.6.15, לא התבקש ולא הוסמך ע"י ביהמ"ש לקבוע את האחריות לנזקים אלא רק לשום את שווי הנזקים שנגרמו לרכוש, ולפיכך אין בדעתי להתבסס על קביעותיו ביחס לאחריות.

המומחה מטעם ביהמ"ש בחן את חוות דעת השמאי מטעם התובעים אשר כללה את רשימת הפריטים אשר ניזוקו בהצפה ושווים, בחן את הצילומים והסרטונים שהוצגו לו וקבע כי חלק ניכר מן הפריטים ניתן לזהות בסרטונים ובתמונות ולהיווכח כי אכן ניזוקו בהצפה.

ביחס לשווים של הפריטים, קבע המומחה כי בשל אי הצגת חשבוניות רכישה וכן בשל היכולת לצמצם את הנזק ביחס לשולחן האוכל ע"י החלפת המשטח העליון, יש להעמיד את שיעור הנזק על 85% מהסכום שהעריך השמאי מטעם התובעים, דהיינו על סך של 26,350 ₪.

במאמר מוסגר יצויין, כי בחוות דעתו פירט המומחה מטעם בית המשפט כי בעת הביקור במקום הציג לו המשכיר (הוא הנתבע) צנרת בגינה וטען כי ההצפה נגרמה בשל כך שהתובעים חתכו את אותה צנרת בכוונה והציפו את הדירה. גרסה זו, כמובן, אינה עולה בקנה אחד עם הגרסה אותה הציג הנתבע בכתב ההגנה שנתמך בתצהירו.

עוד יצויין, כי הנתבע ביקש לחקור את המומחה מטעם התובעים, אך לא ביקש לחקור את המומחה שמונה מטעם בית המשפט (ראו הודעות הנתבע מיום 11.2.16 ומיום 8.7.16).

בדיון שהתקיים בפניי ביום 17.11.16, העידו התובעים והמומחה מטעמם מר בלילי.

בחקירתם הנגדית, חזרו התובעים באופן כללי על גרסתם כפי שפורטה בכתב התביעה. לשאלות ב"כ הנתבע, עמד התובע על כך שדמי השכירות שולמו כסדרם, תוך שהפנה למסמכים (עמ' 8 לפרוטוקול, ש' 20-29).

התובע אישר, כי אין בידי התובעים חשבוניות על מרבית הציוד שניזוק, וזאת בשל כך שהתובעים הם תושבים חוזרים, אשר הביאו את הציוד חדש איתם במכולה מארצות הברית (עמ' 9 לפרוטוקול, ש' 1).

עוד ציין התובע, כי התובעים עזבו את הדירה עוד באותו יום או יום למחרת, וכי מרבית הציוד שניזוק נזרק לאשפה.

התובעת בחקירתה אישרה את הדברים שאמרה למומחה מטעם ביהמ"ש, כי קודם להצפה נשוא כתב התביעה היו הצפות קודמות, אולם במימדים קטנים הרבה יותר (עמ' 10 לפרוטוקול ש' 24 עד עמ' 11 ש' 3).

במהלך הדיון, הודיע ב"כ הנתבע כי בשל מחלת אלצהיימר ממנה הוא סובל, מצבו הקוגניטיבי של הנתבע בכי רע והוא הולך ומתדרדר. ב"כ הנתבע אף טען בפני בית המשפט כי לנתבע מונה אפוטרופוס, אך לא ידע להשיב אם הנתבע הוכרז פסול דין, ואף לא היתה בפיו בקשה קונקרטית בהקשר זה.

מכל מקום, בהתאם להצעת ב"כ הנתבע, הסכימו התובעים להימנע מחקירת הנתבע על תצהירו, מבלי לגרוע מטענותיהם, ותחתיו נחקר בנו של הנתבע, מר ר.א., אשר גר עם הנתבע והיה מעורב בחלק מן האירועים.

מר א' חזר על גרסת אביו שהתובעים הם שגרמו להצפה בכוונה תחילה, בשל רצונם להתחמק מהסכם השכירות בשל קשיים כלכליים.

יצויין, כי בעדותו הרבה מר א' לצעוק ולהטיח האשמות בתובעים, תוך מתן מענה בוטה ולא אחת בלתי ענייני לשאלות ב"כ התובעים, ובשל כך הופסקה חקירתו.

לאחר שהובהר במעמד הדיון כי בשל מצבו הקוגניטיבי הירוד מונה לנתבע אפוטרופוס, בהחלטתי מיום 20.11.16, ביקשתי לקבל את עמדת הקרן לטיפול בחסויים, אשר ימים ספורים קודם לכן מונתה כאפוטרופא לנתבע.

לאחר מספר ארכות שהתבקשו לצורך עיון בתיק וגיבוש עמדה, הודיעה הקרן לחסויים, בהודעתה מיום 13.2.17, כי מינויה כאפוטרופא לנתבע אינו משפיע על מעמדו המשפטי במסגרת ההליך המתנהל ולפיכך אין מניעה ליתן פסק דין בתיק.

דיון והכרעה

דין התביעה להתקבל, וזאת משהתובעים עמדו בנטל המוטל עליהם להוכיח כי נגרמו להם נזקים בעקבות ההצפה, וכי האחריות להצפה ולנזקים שנגרמו בעקבותיה, חלה על הנתבע.

התובעים העידו בפניי, ועדותם היתה מהימנה עליי ונתמכה במסמכים וראיות.

מן המסמכים והראיות שהוגשו לתיק ללא התנגדות מטעם הנתבע, עולה כי כפי הנראה היתה תקלה במערכת הביוב, ואולם הסיבה לכך שיחידת הדיור אותה שכרו התובעים מן הנתבע, ואשר כעולה מן הראיות מבחינה טופוגרפית מצויה במפלס נמוך יותר, הוצפה - מקורה בעובדה כי שסתום אל חוזר אשר אמור היה לפעול ולמנוע את הצפת היחידה לא פעל.

בהקשר זה אפנה, בין היתר, לנספח ד' לכתב התביעה, הוא המכתב שנשלח לתובעים מאת תאגיד הביוב העירוני, ואשר בו מפורט כי הסיבה להצפת יחידת הדיור הינה כי "לפני חיבור המרתף קיים "אל חוזר" תקול ומשאבה טבולה, שהספקה כנראה לא גדול מספיק, מה שגרם להצפת הבור ולאחריו המרתף וגרם לקצר חשמלי ולהפסקת עבודת המשאבה לחלוטין".

עוד אציין, כי מתמליל השיחה שצורף כנספח ב' לכתב התביעה, עולה בבירור כי לא זו בלבד שהנתבע היה מודע לכך שהתקלה שגרמה להצפת היחידה היא אותו שסתום אל חוזר תקול, אלא שהוא אף היה מודע לכך שמטעם זה צפויה חברת הביטוח להסיר את הכיסוי הביטוחי.

בזהירות אציין, כי אף עולה מן השיחה כוונה אפשרית להחליף את אותו שסתום תקול בניסיון להונות את חברת הביטוח.

תביעת התובעים נגד הנתבע מבוססת, בראש ובראשונה, על עוולת הרשלנות, הקבועה בסעיפים 35-36 לפקודת הנזיקין.

ההלכה הפסוקה דנה באחריותו של בעל המקרקעין והמחזיק בהם ברשלנות, ובאופן עקרוני נקבע כי קיימת הצדקה להטיל חובת זהירות מושגית על בעל המקרקעין, הנובעת משליטתו במקרקעין ומהאפשרות הקיימת לו למנוע את הסיכונים הטמונים בהם. חובת הזהירות הוטלה על בעל המקרקעין גם מקום בו הושכרו המקרקעין לאחר, כל עוד נותרה בידי בעל המקרקעין שליטה על המתרחש בהם.

יפים לעניין דברי בית המשפט העליון בע"א 7436/13 מנורה חברה לביטוח בע"מ נ' פלוני (18.2.16):

"הצידוק שבהטלת חובת זהירות מושגית במערכת היחסים שבין הבעלים לבין המבקר נמצא בזיקה שבין הבעלים לבין סיכונים שנוצרו במקרקעין בתקופה שהמקרקעין היו בשליטתו, ומהאפשרות העומדת לעיתים לבעלים למנוע סיכונים גם לאחר שהשליטה הפיזית בנכס יצאה מידיהם (ועקנין, 124). אחריותו של המחזיק בפועל בנכס שהושכר אינה מורידה, אם כן, מהאחריות של בעל הנכס לסיכונים שבו. כאשר בידי בעל הקרקע נותרה שליטה, ואף שליטה חלקית, על המתרחש במקרקעין, תהיה אחריותם של המחזיק ושל הבעלים אחריות משותפת (ע"א 3077/93 פרג' נ' חי [פורסם בנבו] (25.10.95) (להלן: עניין פרג')). יחד עם זאת, בעל נכס לא יישא באחריות בגין אותם סיכונים שהמחזיק יצר במו ידיו, מבלי שבעל הנכס יכול וצריך היה מבחינה נורמטיבית לדעת אודותם (מאיר, פסקה 34)".

עוד יפים לעניין הדברים שנקבעו ברע"פ 4348/08 מאיר נ' מדינת ישראל (8.7.10):

"האחריות הקונקרטית של בעלים לסיכונים בנכס שהושכר לאחר תחול בדרך כלל על עניינים הקשורים בבטיחות הבסיסית והיסודית של המבנה, שהבעלים אחראי לה הן לפני השכרת הנכס והן לאחר השכרתו, ככל שהוא יכול וצריך לדעת על קיומם של סיכונים מובנים בו, ועליו לנקוט אמצעים להסרתם כדי להבטיח את שלומם של באי המקום".

על חובת הזהירות החלה על המשכיר כלפי השוכר יפים הדברים שכתב השופט (כתוארו אז) ברק בע"א 500/82 עציוני נ' עזקר בע"מ, פ"ד מ(2), 733:

"המוטלת חובת זהירות מושגית על משכיר כלפי שוכר? שאלה זו רחבה היא מדי. חובת הזהירות אינה קיימת בחללו של עולם. לא די לזהות את סוג המזיקים ואת סוג הניזוקים. יש להתחשב בגורמים נוספים, כגון סוג הפעולה וסוג הנזק. כך, למשל, יש להבחין בין חובת הזהירות המושגית של משכיר כלפי שוכר בגין התרשלות הקשורה במצבו הפיסי של הנכס המושכר (כגון, התמוטטות תקרה בדירה מושכרת:נ השווה ע"א 780/76 [4]), לבין חובת הזהירות המושגית של משכיר כלפי שוכר בגין התרשלות הקשורה במצב הפיסי של אותו חלק בנכס, שהחזקה בו לא הועברה לשוכר (כגון, החלקת השוכר בחצר הבית המוחזק על-ידי המשכיר). בכל אחד מהמצבים הללו מתקיימת חובת זהירות מושגית, אך הבעייתיות המתעוררת היא שונה. כך, למשל, במקרה הראשון מקור הסיכון הוא בנכס המצוי עובר לתאונה בשליטת השוכר; ואילו במקרה השני, מקור הסיכון הוא בנכס המצוי עובר לתאונה בשליטת המשכיר. השוני בשליטה יוצר מערכת שונה של שיקולי מדיניות משפטית, שיש לקחתם בחשבון באיזון האינטרסים והערכים הנאבקים על הבכורה".

מדברים אלו ניתן ללמוד, כי בכל מקרה, לכל הפחות ביחס לאותו חלק של המושכר שנותר בשליטת המשכיר, חלה עליו חובת זהירות כלפי השוכר.

להשקפתי הדברים שנקבעו בפסיקה ביחס לאחריות המשכיר כלפי צדדים שלישיים המבקרים בנכס, יפים גם ביחס לאחריותו של המשכיר כלפי השוכר, מקום בו מדובר, כאמור, בסיכון שהוא בשליטת המשכיר.

עמדה על הדברים כב' השופטת עינת רביד בתא (תא) 35874/08 פלונית נ' חמוי ואח' (3.4.16):

"אם כך על פי הפסיקה, בעל מקרקעין שהעביר את החזקה לאחר, הרי ש"נותרת בידיו אחריות מושגית... לקיומם של סיכונים הטמונים בו, העלולים לפגוע בשלומו או בבטחונו של אדם." לטעמי, אין להבחין לעניין האחריות המושגית בין מבקר לבין המחזיק, כאשר עובדת היות הנפגע, המחזיק דווקא, תבוא לידי ביטוי בשאלת האחריות הקונקרטית, שהיא בגרעינה, שאלת השליטה של בעל המקרקעין על גורם הנזק. עוד לטעמי, לא ניתן לקבוע כי בעל מקרקעין מסיר מעצמו כל אחריות לתקינות המבנה שהוא משכיר מרגע ההשכרה ואילך. במרבית חוזי השכירות (להבדיל מחכירה לשנים רבות) הנטל לביצוע תיקוני קונסטרוקציה נותר על המשכיר. עוד יש לזכור כי כדבר שבשגרה המשכיר הוא בעל האמצעים הכלכליים, הוא בעל הנכס ובעל האינטרס העיקרי בתחזוקה של האלמנטים הקשורים במבנה (יסודות, תקרה, קירות וכיו') משום ששוכר, השוכר לשנה ואפילו למספר שנים, אינו יודע, ואף אינו אמור לדעת או לדאוג לקונסטרוקציה של הנכס. האינטרס בקונסטרוקציה תקינה היא בראש ובראשונה של בעל הנכס ורק כאחריות משנית של דיווח, של השוכר.

סוגיית השליטה על הגורם הפוגע נבחנת על פי "מידת הזיקה שנותרה בין הבעלים לבין הנכס, והיא נמדדת, בין היתר, גם בטיבו של הסיכון בו מדובר, במערכת היחסים החוזית בין הבעלים לבין השוכר, בדרך התנהגותם בפועל של הגורמים הללו בהתייחסם לנכס, וכיוצא באלה" (פס"ד מאיר, סעיף 39)".

בענייננו, אין מחלוקת על כך שהאחריות לתקינות חיבורה של יחידת הדיור למערכת הביוב והשליטה עליה, כמו גם על השסתום הקונקרטי שהיווה את המקור לתקלה שגרמה להצפה, נתונים בידי המשכיר.

יתר על כן, מעדות התובעת, אשר היתה מהימנה עליי, עלה בבירור כי מדובר בתקלה שהיתה ידועה בעבר, שכן כבר ארעו הצפות, הגם שבהיקף מצומצם יותר, והנתבע היה מודע להן (ראו עמ' 11 ש' 1-2). העובדה שהתובעת התריעה בפני הנתבע על התקלות עלתה בבירור גם מן השיחה שתמלולה צורף כנספח ב' לכתב התביעה (ראו, למשל, עמ' 4 לתמליל, ש' 19-23).

מיותר לציין, כי גם מכח חוק השכירות והשאילה, תשל"א – 1971 (ראו סעיף 7(א) לחוק) ואף לפי חוזה השכירות (ראו סעיף 9(ג) לחוזה שצורף כנספח א' לכתב התביעה), חלה על המשכיר חובה לתקן את הטעון תיקון, לפי דרישת השוכר.

בנסיבות אלו, המסקנה הברורה היא כי חלה על הנתבע כמשכיר חובת זהירות מושגית וקונקרטית כלפי התובעים השוכרים, לשמור על תקינות מערכות הביוב ונלוויהן באופן שימנע נזקים מעין אלו שהתרחשו.

הנתבע הפר את חובת הזהירות המוטלת עליו בכך שלא הקפיד על תחזוקה נאותה של המערכות ולא שעה להתרעות התובעת בעניין ההצפות, אשר חייבוהו להשקפתי לטפל בבעייה מיסודה ולא להזניחה, ומכאן שיש לקבוע כי בכך התרשל הנתבע כלפי התובעים.

אף מתקיים קשר סיבתי בין התרשלות הנתבע לבין הנזקים שנגרמו לתובעים, שכן, כפי שקבעתי לעיל, מן המסמכים והראיות שהוצגו לי עולה בבירור כי התקלה בשסתום היא שגרמה לכך שיחידת הדיור הוצפה, מקום בו זה בדיוק היה תפקידו של השסתום.

בשולי הדברים אציין כי לא מצאתי כל ממש בטענות הנתבע כאילו גרמו התובעים להצפה בכוונת מכוון.

טענה זו, המופרכת על פניה, התיימר הנתבע (וכמוהו אף בנו בעדותו) לבסס על הטענה כי התובעים ביקשו לעזוב את המושכר עקב קשיים כלכליים. ואולם, לא זו בלבד שטענה זו לא הוכחה, אלא שמהמסמכים שהוצגו עולה תמונה הפוכה (ראו נספחי ז' וח' לכתב התביעה - תדפיסי חשבון הבנק המעידים על כך שבניגוד לטענות שהועלו נגדם, כל השיקים שהופקדו על ידי התובעים על חשבון דמי השכירות נפרעו במועדם; וכן הסכם השכירות שנחתם על ידיהם לדירה אחרת, בסמוך לאחר עזיבת המושכר, תמורת דמי שכירות גבוהים יותר).

יתר על כן, הנתבע אף מסר גרסאות סותרות ביחס לאופן שבו לטענתו גרמו התובעים להצפת הדירה במכוון (ולעניין זה די בהשוואת האמור בסעיף 6 לכתב ההגנה אשר נתמך בתצהיר הנתבע לדברים שמסר הנתבע למומחה מטעם ביהמ"ש כפי שתועדו על ידו בחוות דעתו, ונזכיר בעניין זה כי הנתבע כלל לא ביקש לחקור את המומחה מטעם בית המשפט).

בנסיבות אלו אני קובעת כי חלה על הנתבע האחריות לפצות את התובעים בגין הנזקים שנגרמו להם בעקבות ההצפה.

הנזק

כאמור, כפי הנראה בעקבות התקלה במערכת הביוב, ומששסתום האל חוזר שנועד למנוע את חזרת המים ליחידת הדיור לא פעל – הוצפה יחידת הדיור אותה שכרו התובעים מן הנתבע.

בהקשר זה יש לדחות בשתי ידיים את ניסיונו של הנתבע לגמד את מימדי ההצפה ולטעון כי מדובר היה ברטיבות קלה בלבד.

ראשית, התובעים תמכו טענותיהם בתמונות וסרטונים שהוגשו לתיק בית המשפט ומהם עולה כי הדירה הוצפה בכמות משמעותית של מי ביוב, שהצטברו לגובה של מספר סנטימטרים.

מעבר לכך יש לציין, כי הנתבע טען בכתב ההגנה כי סמוך לאחר ההצפה הגיע עם בתו ויחד סייעו לתובעים לנקות את הדירה משיירי הרטיבות (ראו סעיף 8 לכתב ההגנה) אולם הבת כלל לא הובאה לעדות, וברי כי יש לזקוף הימנעות זו לחובתו.

כעולה בבירור מן התמונות והסרטונים שהוצגו לי, וכפי שפירטו גם המומחה מטעם התובעים וגם המומחה שמונה מטעם בית המשפט, ההצפה גרמה נזק ממשי לרכוש רב של התובעים אשר למעשה ירד לטימיון.

בהקשר זה מצאתי להעדיף, בעניין שומת הנזקים ושווי הרכוש, את חוות דעתו של המומחה מטעם ביהמ"ש, וזאת לאור מעמדה של חוות דעת מומחה מטעם בית המשפט כפי שנקבע בהלכה הפסוקה וכפועל יוצא מהיותו מומחה נייטרלי ונטול פניות, ולאחר שנחה דעתי כי חוות הדעת ומסקנותיה מבוססות כדבעי.

זאת ועוד, כאמור, הנתבע כלל לא ביקש לזמן לחקירה את המומחה מטעם בית המשפט (הגם שביקש לזמן את מומחה התובעים) ולפיכך אף יש לראותו כמי שלא חלק על חוות הדעת.

כאמור, המומחה מטעם בית המשפט אמד את הנזקים שנגרמו לרכוש התובעים בעקבות ההצפה בסך של 26,350 ₪.

מעבר לכך, תבעו התובעים נזקים עקיפים שנגרמו להם, לרבות הוצאות בגין מעבר לדירה אחרת, הפסד ימי עבודה, עוגמת נפש וכיוצ"ב.

בנוסף, תבעו התובעים פיצוי בגין לשון הרע, וזאת, לאחר שבתגובה למכתב התראה שנשלח לנתבע, השיב הלה באמצעות בא כוחו כי התובעים עזבו את הדירה לאחר שהמחאות שמסרו על חשבון דמי השכירות לא כובדו (ראו נספח ו' לכתב ההגנה).

התובעים העידו, כי נאלצו לעזוב את הדירה "מעכשיו לעכשיו", ערב יום כיפור, כשחלק ניכר מחפציהם נהרסו כליל, וכשהם מטופלים בשני תינוקות.

ייתכן אף שיש ממש בטענות התובעים בעניין לשון הרע אולם התובעים לא הרחיבו את היריעה בעניין זה ולא חזרו על הטענות בסיכומים כך שיש לראותם כמי שזנחו טענות אלו.

הנזקים העקיפים נתבעו באופן כללי ובלתי מפורט, וגובהם לא גובה במסמכים (חשבוניות או קבלות על הוצאות הובלה, אישורים על הפסד ימי עבודה וכיוצ"ב).

אמנם צורף חוזה שכירות חדש, אשר מעיד על כך שהתובעים שכרו דירה אחרת בשכר דירה הגבוה ב – 600 ₪ לחודש משכר הדירה ששילמו לתובע, ואולם מדובר בדירה גדולה יותר, ולא מן הנמנע כי בלאו הכי היה בדעת התובעים לעבור לדירה מרווחת יותר, שכן הסכם השכירות עם הנתבע עתיד היה להסתיים כחודש לאחר ההצפה, מה גם שהתובעים לא טענו, וודאי שלא הוכיחו, שלא עלה בידם לשכור יחידת דיור דומה בשכר דירה דומה.

בנסיבות אלו, הגם שיכול ויש ממש בטענות התובעים כי נגרמו להם נזקים עקיפים מסויימים, לרבות בלתי ממוניים, מצאתי להעריכם על דרך האומדנה באופן כללי, בסכום נמוך בהרבה מזה שנתבע.

בנסיבות העניין, מצאתי להעמיד את הפיצוי בגין הנזקים הנטענים על סך של 8,000 ₪.

סוף דבר, אני מקבלת את התביעה ומחייבת את הנתבע לשלם לתובעים סך של 34,350 ₪.

עוד אני מחייבת את הנתבע לשאת בהוצאות ובשכר טרחת עו"ד בסכום כולל של 15,000 ₪.

ערה אני לכך שסכום ההוצאות שנפסק הינו גבוה ביחס לסכום התביעה, ואולם להשקפתי הוא מתחייב מהתנהלות הנתבע, אשר התנער מאחריותו כמשכיר, תוך שנהג בתובעים בגסות ואף לא בחל בהטחת האשמות כוזבות, ואילץ את התובעים לנהל הליך משפטי ארוך, יקר ומיותר, אשר גרם להם להוצאות מרובות לרבות בגין אגרת בית משפט, שכר טרחת עו"ד ושכר מומחים (מומחה מטעמם ומומחה מטעם בית המשפט).

ניתן היום, ד' אדר תשע"ז, 02 מרץ 2017, בהעדר הצדדים.