10 חודשי מאסר לרב ומנהל כולל בבני ברק בגין שימוש במרמה, ערמה ותחבולה בכוונה להתחמק ממס

העובדות

הנאשם, רב ומנהל כולל בבני ברק, הורשע, לאחר שמיעת הראיות, בביצוע עבירות שעניינן שימוש במרמה, ערמה ותחבולה בכוונה להתחמק ממס, לפי סעיף 220(5) לפקודת מס הכנסה [נוסח חדש], תשכ"א-1961, וזאת, לגבי שש שנות המס שמ-2000 ועד 2005.

בהכרעת הדין קבעתי, כי הוכח באורח חד משמעי שהנאשם עסק בתקופת השנים הללו, בצד עיסוקו כמנהל הכולל וכמלמד, בעיסוק נוסף שעיקרו - "תיקוני עבירות" והענקת עצות וברכות למאמינים ולמשחרים לפתחו. קבעתי גם, כי הנאשם גבה תשלומים תמורת שירותיו אלה, והפיק בכל אחת מהשנים האמורות הכנסות בסכומים שהגיעו לפחות ל-35,000 דולרים, אולם, הוא לא דיווח לפקיד השומה על עיסוקו ועל הכנסותיו האמורות.

עמדות הצדדים לעונש

ב"כ המאשימה, גב' רחל גור-אריה, טענה לעונש בחומרה, בהדגישה בטיעוניה את חומרת המעשים והמחדלים שבהם הורשע הנאשם, ואת הימשכותם על פני שנים רבות; את העובדה שהנאשם נקט באמצעי תחבולה, כשהסתיר את הכנסותיו, והביא בסופו של יום להעלמת הכנסות בהיקף הנאמד בלמעלה מ-1,200,000 ש"ח. עוד ביקשה ב"כ המאשימה לזקוף לחומרה את העובדה שהנאשם כבר הורשע בעבר בת"פ 5649/07 בגין עבירה של הצעת שוחד (לחוקרי מס הכנסה); ובמיוחד, את הימנעותו של הנאשם מהסרת המחדלים למרות הזמן הרב שחלף מאז בוצעו העבירות ומאז נסתיימה החקירה. עתירתה, לאור מדיניות הענישה הנוהגת [רע"פ 997/94 סעדון נ' מדינת ישראל (פורסם 22.3.94); ע"פ (מחוזי ת"א) 71204/99 מדינת ישראל נ' שמולביץ' (פורסם 8.12.99); ת"פ (שלום ת"א) 30023-04-10 מדינת ישראל נ' קיפניס ואח'], להשית על הנאשם עונש מאסר ממושך (שלא על דרך עבודות שרות), מאסר על תנאי וקנס משמעותי ההולם את חומרת המעשים והמחדלים.

ב"כ הנאשם, עו"ד עדי ברקאי, טען כל שניתן לטעון לטובת הנאשם. לעמדתו, ראוי לשקול לקולא את נסיבותיו האישיות של הנאשם, את גילו המתקדם, ואת ההרעה שחלה במצבו הכלכלי, עובדה שמשפיעה במישרין על כלכלת משפחתו הרחבה המונה את רעייתו ו-12 ילדים. נטען, כי המשפחה חיה בדלות רבה ונזקקת לתמיכה בכל התחומים, לרבות, מזון וביגוד. עוד ביקש הסנגור שאזקוף לזכות הנאשם את התרומה שתרם לטובת מגזר רחב של מאמינים, את הזמן שהשקיע בהם, ולרוב ללא תמורה, כפי שעלה מדברי העד מר מנחם פקגוז.

דגש רב שם ב"כ הנאשם בטיעוניו על הפגיעה הקשה שנגרמה לנאשם ולבני משפחתו מהפרסומים אודותיו בתכנית הטלוויזיה "כלבוטק" אשר חשפה את התלונות נגדו, ובעקבות החקירה וההליך הפלילי המתנהל. ואין זה דבר פשוט בקרב הקהילה החרדית המצומצמת בה חי הנאשם, שכן, הפרסומים הכתימו את שמו; כמו דבק בו אות קין. במוסדות הלימוד מתנכלים לילדיו, בנותיו מתקשות להשתדך, ברחובות בני ברק תלו כרזות בגנותו, ולא אחת הושלכו לעברו אבנים.

נתונים אלה השפיעו לרעה על מצבו הרפואי של הנאשם. הוא אובחן כסובל מהפרעות דיכאון, ומקבל טיפול פסיכיאטרי אמבולטורי (במ/4). בהתייחסו לנסיבות הכרוכות בעבירות שבהן הורשע הנאשם, ביקש הסנגור להדגיש, כי היקף העבירות אינו ברף הגבוה, והסכומים אינם גבוהים. מה גם, שהנאשם עמד להסיר את המחדלים, והגיע להסכם עם פקיד השומה, אלא שפקיד השומה חזר בו באורח חד צדדי מההסכם עליו חתם (כאמור במסמכים במ/5, במ/6), כך, שחובו של הנאשם עתיד להתברר בהליך אזרחי בביהמ"ש המחוזי.

הסנגור הפנה בטיעוניו לגזרי דין מתונים אשר ניתנו בערכאות הדיוניות בעבירות דומות, שנגעו לעתים בסכומים גבוהים מאלה המיוחסים לנאשם [ע"פ מאוחדים 8620/96; 8710/96; 8873/96; 8901/96 מרקדו ואח' נ' מדינת ישראל (פורסם 18.12.97) "נבו הוצאה לאור"; ת"פ (שלום רמלה) 2446/04 מדינת ישראל נ' ציון בן חמו; ת"פ (שלום רמלה) 2447/04 מדינת ישראל נ' מאיר ביטון; ולעניין גובה הקנס - ע"פ 5023/99; 5344/99 חכמי ואח' נ' מדינת ישראל (וערעור שכנגד) פורסם 15.3.01, נבו הוצאה לאור], ביקש הסנגור שאסתפק בעונש מאסר שיוכל הנאשם לשאתו בעבודות שרות, מאסר על תנאי, וקנס שיהא בזיקה למגבלותיו הכלכליות של הנאשם.  

לזכות הנאשם העיד, כאמור, מר מנחם פקגוז, בעל עסק עצמאי בתחום ההיי-טק, אשר נמנה עם מאמיניו של הנאשם מזה 13 שנה. לדברי העד, הכיר את הנאשם באמצעות משפחת זיתוני, הכיר בתכונותיו המיוחדות והחיוביות, דבק בו והפך לבן בית אצלו; והנאשם מצידו העניק לו לאורך השנים סיוע רוחני ונפשי בעתות צרה ומצוקה. לו ולאחרים כמותו. הוא הרבה להקדיש מזמנו ומרצו, מעולם לא התנה את הסיוע בתמורה כספית. העד טען, כי מצבו הכלכלי של הנאשם בכי רע; עקב הסתבכותו המשפטית הידרדר מצב רוחו, ובעקבות כך, הוא פוטר מעיסוקו כמלמד; משפחתו ברוכת הילדים מתקשה לכלכל עצמה, ועל כן, מאמיניו נרתמים לסייע במצרכי מזון מדי שבוע.     

דיון,  מסקנות  והכרעה

מלאכת גזירת הדין כרוכה, בידוע, בבחינתם של שיקולים שונים, ובעריכת איזון ביניהם: מטרות הענישה מצד אחד, וביניהן - שיקולים של הרתעה, מניעה, תגמול והוקעה, העומדים ביחס ישר לחומרת המעשים ולנסיבות בהם בוצעו; כאשר מן הצד השני ניצבים שיקולים הנוגעים לנסיבות האישיות של העבריין העומד לדין, נסיבות שהביאו אותו לבצע מה שביצע, הרקע האישי-הייחודי, הנסיבות המשפחתיות, וכן, הסיכוי להישנות המעשים. בכל מקרה ומקרה מייחס בית המשפט משקל לכל אחד ואחד מן השיקולים, בהתאם למקומו וחשיבותו בשקילת העונש, ובכך, הוא מפעיל את שיקול דעתו, כשהעונש הנגזר מהווה בסופו של דבר תוצאה משוקללת ומאוזנת של השיקולים השונים שהובאו בחשבון, וכל זאת, בהתחשב במדיניות הענישה שקבע בית המשפט העליון, כפי שהיא נוהגת ומיושמת על ידי בתי המשפט הדיוניים. אין צריך לחזור ולהדגיש, כי ההכרעה בין השיקולים השונים המנחים את בית המשפט תלויה בנסיבותיו של כל מקרה, בטיבו של העבריין האינדיבידואלי ובנסיבות האישיות המייחדות אותו, באופי העבירות, ברקע לביצוען ובחזרה עליהן, ובמידת הנזק שהסבו.

ענייננו בשש עבירות שביצע הנאשם לפי סעיף 220(5) לפקודת מס הכנסה. מדיניות הענישה שהתווה בית המשפט העליון בעבירות מס ובעבירות כלכליות, ידועה וברורה, ואינני רואה צורך לחזור ולדוש בה לפרטיה. אקצר ואומר רק, כי ככלל, נדרשת ענישה מחמירה כלפי עבריינים שגרמו במעשיהם להונאת רשויות המס, ולגריעת כספים מכוונת, זדונית ונמשכת מקופת הציבור, כשהמשקל המכריע הוא לשיקולי ההרתעה והמניעה, הגמול וההוקעה. לגישת בית המשפט העליון, מתחייבת במקרים אלה ענישה חמורה, המתמקדת בפן הכלכלי, שבצידה עונש מאסר בפועל, וזאת, כדי להעמיד את העבריינים על מלוא חומרת מעשיהם ותוצאותיהם, לתת ביטוי לאינטרס הציבורי-חברתי של הוקעת עברייני המס, וסלידת החברה מהם; וגם כדי להבטיח את שוויון האכיפה של דיני המס, ושלא לפטור בלא כלום או בעונש קל מי שמעל באמון הרשויות, ניצל אותו אמון לרעה, נמנע מקיום הוראות חוקי המס, וכתוצאה - גרע כספים ניכרים מהקופה הציבורית. רק ענישה כזאת, נפסק, עשויה לטפל בשכיחות הגוברת של העבירות, להבהיר לעברייני המס ולציבור הרחב שהעבריינות אינה משתלמת, ושקיים צפי ברור לכך שמי שנתפס בקלקלתו תישלל חירותו [רע"פ 6095/06 לוי נ' מדינת ישראל, תקדין עליון 2006(4), עמ' 2016; רע"פ 3137/04 חג'ג' נ' מדינת ישראל, תקדין עליון 2004(2), 167; ע"פ 6474/03, 6473/03 מלכה ובר מוחא נ' מדינת ישראל פ"ד נח(3), 721; ע"פ 3004/98 מדינת ישראל נ' שבתאי, פ"ד נה(3) 577, בעמ' 585; ע"פ 857/84 סניורה נ' מדינת ישראל, פ"ד לט (1) 550; ע"פ 624/80 חב' וייס ארנסט בע"מ נ' מדינת ישראל, פ"ד לה(3) 211, בעמ' 217].

מדיניות זו עומדת לנגד עיניי כאשר אני באה לגזור את עונשו של הנאשם. אולם, תחילה אבחן את השיקולים שאביא בחשבון בשקילת העונש.

לחובת הנאשם עומדים השיקולים הבאים:

* חומרת העבירות בהן הורשע הנאשם, חומרה אשר באה לידי ביטוי בסוג העבירות, שהן עבירות מסוג פשע;

* משך שש שנים נמנע הנאשם מלדווח על עצם עיסוקו, וכן, על היקף הכנסותיו. ממילא לא שילם את המס החל על הכנסות אלה.

* היקף העבירות; ב"כ המאשימה אמדה את היקף ההכנסות שהעלים הנאשם ב-1.2 מיליון ש"ח. זהו סכום משמעותי לפי כל קנה מידה. גם אם מדובר בהתפרשות על פני שש שנות מס, ואפילו אם יופחת הסכום במידת מה בעקבות הדיון האזרחי. לגישתי, לאור הודיית הנאשם בחקירתו אצל רשויות המס - ת/1, ת/2 - ספק אם כך יקרה.

* הנאשם לא הפנים את חומרת מעשיו ומחדליו. הוא לא הביע שמץ צער או חרטה. משכך, אינו זכאי להקלות להן זוכים נאשמים אשר מכירים באשמתם, מודים מיד במיוחס להם, מביעים חרטה ומקצרים את ההליכים.