פסק-דין בתיק ת"א 17335-08

הרקע העובדתי

1.         עניינה של תובענה זו, פיצוי התובעת בשל רשלנות נטענת של הנתבעים או מי מהם, בכך שאיפשרו לבעלה של התובעת, פלוני (להלן - הבעל), אשר בינו לבין התובעת התנהלו הליכי גירושין בשנת 2005, להימלט מהארץ ביום 6/12/05 על אף צו עיכוב יציאה מן הארץ שהוצא נגדו ביום 4/12/05 (להלן - הצו) על ידי הנתבע 1 (להלן - ביה"ד).

2.         בין התובעת לבין הבעל התנהלו הליכי גירושין והוגשה תביעה למזונות בתמ"ש 28111/05 בבית המשפט לענייני משפחה במחוז תל-אביב.

ביום 27/11/05 ניתנה החלטה על ידי כב' השופטת טובה סיוון למזונות זמניים (להלן - ההחלטה). בהתאם להחלטה, חוייב הבעל לשלם לתובעת בכל 22 לחודש, החל ביום 22/6/05, 350$ בגין שכר דירה ובנוסף עוד 500 ש"ח בגין רכיבי הוצאות המדור, וכל זאת כמזונות זמניים.

            כב' השופטת סיוון הוסיפה בהחלטתה (סעיף 4):

            "כפי שהודיעו באות כח הצדדים, עיקר ההליכים בין הצדדים מתנהלים למעשה בבית הדין הרבני האזורי כאשר לשם הוגשה תביעת גירושין על ידי הבעל ותביעת תשלום כתובה על ידי האשה.

            מאחר וביום 5/12/05 קבוע מועד הבאת הראיות על ידי הנתבע כאן בתביעת הגירושין כנגד התובעת כאן, אני מניחה כי בית הדין הרבני האזורי, על פי סמכותו, ידון בטענות הצדדים המהותיות לענין פסיקת גט פיטורין וכתובתה של האשה".

3.         כפי שעולה מנספח ב' לכתב התביעה, ביום 30/11/05 הגישה לביה"ד ב"כ דאז של התובעת, עו"ד אסנת קוצר, בקשה במעמד צד אחד למתן צו עיכוב יציאה מהארץ, במסגרת תביעת הגירושין, וזאת לאור התנהגותו של הבעל במהלך הדיון בבית המשפט לענייני משפחה ביום 27/11/05 (להלן - הבקשה).

            ביום 4/12/05 ניתן הצו, ומנספח ג' לכתב התביעה עולה כי ביום 5/12/05 ניתנה הודעה מאת ביה"ד לנתבעת 2, משטרת ישראל, המטה הארצי, יחידת המעברים (להלן - המשטרה), על ידי המזכיר הראשי הרב יצחק פרץ, כי יש לעכב את יציאתו מהארץ של הבעל על פי הצו, אשר תוקפו עד ליום 3/1/06.

4.         הצו הופק, כאמור, ביום 5/12/05 ונשלח, בהתאם לנוהל שהיה מקובל באותה עת, בדואר רשום למשטרה.

            כפי שעולה מתצהירו של מר אבירם כהן, ששימש במועדים הרלבנטיים ראש חוליית רשב"ג (רישום גבולות) במדור ביקורת גבולות, מחלקת מעברים, אגף מטה במשטרה, הצו התקבל במשטרה ביום 7/12/05, ועם קבלתו הוזן באופן מיידי במערכת הממוחשבת של משטרת הגבולות.

            בסעיף 7 לתצהירו ציין אותו עד, כי מאחר ובהתאם למקובל באותה עת צווי עיכוב היציאה מהארץ היו נשלחים באמצעות דואר רשום - בעלי דין שחששו מיציאת אדם נשוא הצו מהארץ היו פנים באופן דחוף, במסירה אישית וידנית, למשטרת הגבולות על מנת לעדכן את הצו באופן מיידי במערכת.

            העד ציין כי התובעת לא פעלה באופן זה.

5.         בסעיפים 9-10 לתצהירה מתייחסת התובעת להגשת הבקשה ביום 30/11/05 (נספח ב' לכתב התביעה ולתצהיר), לצו שהוצא ביום4/12/05, ולהודעת ביה"ד למשטרה (נספח ג').

            התובעת מציינת, משום מה, בסעיף 11 לתצהירה כי הוגשה בקשה נוספת לעיכוב יציאתו של הבעל מהארץ ביום 28/12/05, על אף שכאמור הבעל יצא מהארץ כבר ביום 6/12/05, ולכן אין רלבנטיות לבקשה זו לענייננו.

            מאידך, בעדותה ביום 27/4/10 העלתה התובעת גירסה חדשה, שלא הוזכרה כלל בכתב התביעה וגם לא בתצהיר מטעמה, לפיה בנוסף לבקשה מיום 30/11/05, פנתה התובעת בעצמה לביה"ד ביום 4/12/05 וקיבלה את הצו, וכאשר שאלה את הפקיד מה עליה לעשות הלאה - נאמר לה שאין לה מה לדאוג כי " הם מעבירים את זה מיידית למשטרת הגבולות" (פרוטוקול עמ' 2 שורות 1-22).

            הואיל ובגירסתה החדשה של התובעת התגלו סתירות במהלך חקירתה הנגדית, נשאלה באופן ישיר על ידי הבית המשפט מדוע לא הסתפקה בבקשה שהוגשה בשמה על ידי עו"ד קוצר ביום 30/11/05, וענתה על כך:

"כי לא הייתי רגועה, פלוני בזמנו החליף בתאריכים האלו פעמיים עו"ד וכשהוא החליף את העו"ד השני היה מצב שהעו"ד שלי, אסנת קוצר, לא רצתה לייצג אותי בגלל משהו בינה לבין העו"ד של פלוני ואז הלכתי לבית הדין לבד" (שם, שורות 25-27).

            התובעת אף הוסיפה: