המצלמה נשלחה עם המזוודות לבטן המטוס ונהרסה- אל-על תפצה ב- 2,625 ש"ח

בפני תביעה לפיצוי בגין נזקים שארעו למצלמת התובעים בעת טיסת חברת סאן דור מוורונה שבאיטליה לתל אביב ביום 18.8.07.

התובעים טוענים כי נדרשו על ידי אנשי הבטחון של הנתבעת להעביר את כל הציוד האלקטרוני שהחזיקו בתיקי היד כולל מצלמות, ולמעט טלפון סלולארי, למזוודות הנשלחות לבטן המטוס.

נוכח דרישה זו העבירו התובעים מצלמת וידאו דיגיטלית מתוצרת סוני שהיתה ברשותם לאחת המזוודות שנשלחו לבטן המטוס.

עוד טוענים התובעים כי נציגי הנתבעת לא הציעו להם לחתום על טופס הצהרה או כל  טופס אחר בעניין המצלמה ולא הציעו לבטח את המצלמה בבטוח נוסף.

בעת פריקת וסידור תכולת המזוודות בביתם, עם שובם הביתה, גילו התובעים כי המצלמה מרוסקת כליל.

לפיכך הגישו התובעים תביעה זו כנגד הנתבעת בגין ערך המצלמה בהתאם למחיר רכישתה ביום 26.11.04 על סך 588 ליש"ט שהם ש.ע. ל- 4,656 ש"ח.

הנתבעת טענה כי אחריותה כפופה לתנאי ההובלה המופיעים על כרטיס הטיסה וכן להוראות סעיף 22 (2) (A) לאמנת ורשה בנוסחה המתוקן לפי פרוטוקול האג.

על פי הוראה זו:

"בהובלת כבודה, רשומה וטובין מוגבלת אחריות המוביל לסכום של 250 פרנק לקג' זולת אם הצהיר השוגר בעת העברת הצרור לידי המוביל הצהרת ערך מיוחדת על עניינו במסירה ושילם תשלום נוסף אם היה צורך בכך. במקרה זה יהיה המוביל אחראי עד כדי הסכום המוצהר זולת אם הוכיח שאותו סכום עולה על עניינו הממשי של השוגר במסירה".

הנתבעת טענה כי בהתאם לתקנון כרטיס הטיסה (נ/1) הרי שאחריותה לכבודה רשומה מוגבלת ל- 20 דולר לקג' ואחריותה לכבודה בלתי רשומה מוגבלת ל- 400 דולר לקג'.

הואיל ומדובר בכבודה בלתי רשומה הרי שלכל היותר אחריותה מוגבלת לש.ע. של 20 דולר שהם למעשה 17 זכויות משיכה מיוחדות בהתאם לצו התובלה האוירית (זכויות משיכה מיוחדות) תשל"ט - 1978.

כאמור, טענת התובע היא כי מעולם לא התבקש ולא נדרש להצהיר ולהפוך את המצלמה לכבודה רשומה.

אני נותן אמון בגרסתו זו של התובע.

התובע העיד שהאיסור על העלאת המצלמה למטוס והובלתה אלא בבטן המטוס, נודע לו רק בעת הבידוק הביטחוני והוא לא נדרש להצהיר על המצלמה, ואף לא ידע שניתן לעשות זאת.

לא הובאה עדות סותרת בעניין זה ועל כן אני מקבל גרסה זו.

משמעותה של קביעה עובדתית זו הובהרה בפסק דינו של ביהמ"ש לתביעות קטנות בירושלים בת"ת 4513/06 אלסברג נ' אל על נתיבי אויר לישראל בע"מ, שם נקבע כי התעקשות התובע במקרה ההוא שהמצלמה מהווה פריט יקר ערך וכי הוא מעביר אותו למזוודה במקום לקחת אותו עימו למטוס הינה על אחריות חב' התעופה וזוהי למעשה הצהרה מיוחדת כנדרש על פי האמנה.

בנוסף נקבע בפס"ד אלסברג כי גם אם לא ניתן לראות את הדברים כך הרי שהיתה חובה על פקיד הבידוק להודיע לתובע על האפשרות למסור הצהרה כאמור בין בתשלום ובין שלא בתשלום ואי קיום החובה האמורה מהווה רשלנות מצד המוביל.

אני סבור כי יש מקום לאמץ את הלכת אלסברג גם למקרה שלפנינו ואני סבור כי מחדלה של הנתבעת מלהעמיד את התובע על זכות ההצהרה וזכות התשלום מהווה רשלנות אשר בגינה נושאת הנתבעת באחריות לנזקי התובעים.

הנתבעת הוסיפה וטענה כי בניגוד להלכת אלסברג, במקרה שבפנינו, ישנו סעיף מיוחד בתקנון כרטיס הטיסה (נ/1) שם קיימת תניה מפורשת על פיה: