ת"ק 56137-06-14 חנוכה נ' המכללה המשותפת - לימודי תואר ומסלולי הכשרה מקצועיים

במסגרת התובענה הקטנה שלפניי מבקש התובע להשיב לו את מלוא הסכום ששולם על ידו עבור קורס אליו נרשם אצל המכללה הנתבעת וכן להורות על חיובה בהוצאות שכר טרחתו, עוגמת נפש וכיוב'.

לשיטת התובע נרשם לקורס במכללה הנתבעת כשבוע אחד בלבד לפני תחילתו של הקורס. לקורס זה נרשמו הן התובע והן אחיו (אשר לימים סיים בהצלחה את הקורס כמתוכנן). במועד הרישום, טען התובע, הדגיש בפני נציגת הנתבעת במקום כי הוא מעוניין בהתנסות על מנת להבין את הלך הדברים, וזו הסכימה בכפוף להעברת מלוא השיקים מראש לידיה. עוד טענה הנציגה כי אם יחליט שלא להמשיך בלימודים לא תהיה כל מניעה מהשבת מלוא עלות הקורס בחזרה לידיו. בהתאם למצג זה, טוען התובע, נרשם לקורס והגיע לשיעור הנסיון.

בתום שיעור הניסיון פנה אל נציגת המכללה וביקש לבטל את רישומו. הנתבעת, הפעם הן באמצעות הנציגה הראשונה אצלה נרשם והן באמצעות נציגה נוספת בשם גילה סירבה לביטול הרישום והציעה לו להגיע לשיעור נוסף לצורך התרשמות תוך שהיא מבטיחה שוב כי אם לא ימצא הדבר חן בעיני התובע – יוכל אז לבטל את לימודיו. לטענת התובע פנתה נציגה אחרונה זו אף לאביו, על מנת לגייסו לסייע לה בשכנוע התובע לבוא לשיעור נוסף.

לשיטת התובע סירוב הנתבעת לאפשר לו לבטל את רישומו עומד בניגוד לדין ולהתחייבותה המקורית, ויש להורות על כן על השבת מלוא התמורה אשר שולמה על ידו וכן על חיובה בהוצאותיו ובפיצויו בגין עגמת הנפש שנגרמה לו. התובע מציין כי במסגרת מו"מ בין הצדדים הסכימה הנתבעת להשיב לו 40% בלבד מכספו, בניכוי דמי רישום.

הנתבעת הגיבה לטענות וטענה כי מעולם לא הובטח לתובע דבר לעניין השבת כספו למעט הנקוב במפורש במסגרת ההסכם שבין הצדדים. עוד טענה כי למעשה השתתף התובע במספר שיעורים בתקופה שבין 6/3/13 (מועד תחילת הקורס) ועד 10/4/13. את הודעתו בכתב לעניין ביטול השתתפותו בקורס מסר לה לשיטתה רק ביום 17/4/13, ומכאן כי דין תביעתו להידחות.

עוד טענה הנתבעת כי ביום 20/3/13 ביקש התובע לבטל את השתתפותו בקורס, אך הוריו הם אלו שלחצו עליו להמשיך וללמוד ועל כן הגיע למפגש נוסף ביום 10/4/13. לשיטתה, גבתה בפועל רק 40% משכה"ל ודמי הרשמה, והציעה לסיים את הסכסוך שבין הצדדים בפשרה אלא שהתובע סירב להצעת הפשרה ועל כן זו אינה עומדת עוד על הפרק, ובכוונתה לפעול לגביית היתרה.

לכתב הגנתה צירפה הנתבעת את כרטיס הנוכחות של המכללה ממנו עולה כי התובע השתתף בשלושה שיעורים בסה"כ, בתאריכים 6/3/13, 20/3/13 ו-10/4/13.

במהלך הדיון שנערך לפניי העידו שלושת אלו – התובע, אביו של התובע ונציגת המכללה.

מעדות התובע עלה כי במועד ההרשמה נכחו הוא אחיו ונציגת המכללה שנכחה בדיון, גב' אורלי ישעיהו. לשיטתו אחיו לא ביקש לערוך שיעור נסיון קודם לתחילת הקורס כיוון שהכיר את התחום ועסק בו. הוא עצמו לעומת זאת עסק בתחום אחר וביקש להירשם לקורס הרלוונטי משום שאחיו ביקש להכניס אותו לתחום עיסוקו. לדבריו חתם על החוזה כלשונו מבלי לקרוא אותו ומבלי לדרוש הוספת הערה בנוגע לזכותו לחזור בו מן העסקה לאחר שיעור הנסיון, על אף ההבטחה שניתנה לו בעל פה על ידי הנציגה לפיה יוכל לחזור בו מיד לאחר שיעור הנסיון ולקבל את כספו בחזרה במלואו.

לטענת התובע מיד בתום שיעור ההיכרות הודיע לאורלי כי הוא אינו מעוניין להמשיך בקורס ואולם זו אמרה לו לבוא לשיעור הענייני הראשון ולבחון האם הוא מתחבר ללימודים. לטענתו הגיע פעם נוספת אך השיעור לא עניין אותו.

לטענת התובע בעדותו הגיע ככל הנראה לשניים או שלושה שיעורים, אחרי ש"הם" שכנעו אותו להגיע, לרבות אחיו ואביו.

אביו של התובע העיד כי לא היה מעורב בשלב ההרשמה ולא קרא את ההסכם לפני החתימה על גביו. לשיטתו התערב רק אחרי שהבן כבר לא רצה ללכת ללימודים, אז שוחח טלפונית הן עם אורלי והן עם גב' בשם גילה מהמכללה, וזו האחרונה ביקשה שהתובע יגיע לשיעור נוסף כדי להיות בטוח שאינו מעוניין ללמוד. עוד טען כי בעקבות פנייתה זו הגיע התובע פעם נוספת, ובסה"כ נכח ב- 3 מפגשים, אך סירב להמשיך. בעקבות סירוב זה נפגש לשיטתו עם נציגת הנתבעת וזו מילאה בכתב ידה בקשה לביטול ההשתתפות והחתימה אותו על גבי הטופס.

לדבריו לאחר שיחה אחרונה זו עם גילה הודיע לה שהוא מתכוון לבטל את השיקים, וגילה הסכימה. השיקים בוטלו למעט אחד וזה נפרע בטעות. כאשר ביקש השבה של הסכומים ואף הסכים לנכות סך של 300 - 400 ₪ כדמי רישום, סירבה הנתבעת להשיב לו את כספו, והחלה לגלות תאוות בצע ועל כן המליץ לבנו להגיש את התביעה.

אורלי העידה אף היא ומסרה כי ההרשמה אכן נעשתה מולה, אלא שלשיטתה התובע כלל לא דיבר באתה שיחה ומי שניהל את עיקר התקשורת היה אחיו. לשיטתה בינה לבין התובע ובני משפחתו היכרות קודמת בהיותם בני משפחה רחוקים, ועל כן היא זוכרת את המפגש, וכן משום שהתובע ביקש לבטל את השתתפותו לאחר מכן. לטענתה בשיחה הראשונה שנערכת בין הצדדים, במועד ההרשמה לא אמרה לתובע שניתן לפרוש לאחר שיעור הנסיון. לדבריה היא אינה זוכרת את מילותיה במדויק מאותו מפגש, אך מכח נסיונה כמנהלת המכללה בחדרה מזה כ-15 שנים היא יודעת היטב שאין דבר כזה שיעור נסיון לפי נהלי המכללה, ועל כן לא ייתכן כי אמרה כך.

לשיטתה לא זכור לה שהתובע פנה אליה לאחר המפגש הראשון ולמעשה טענה כי זה השתתף ב3-4 מפגשים. עוד טענה כי אחיו של התובע הוא שפנה אליה וסיפר לה שאחיו מעוניין להפסיק את לימודיו, וביקש את עזרתה לשכנע את אחיו להמשיך ללמוד. היא פנתה אל התובע וניסתה לברר עימו מדוע הוא מעוניין להפסיק ללמוד, אך זה היה קורקטי ולא פירט את סיבותיו. כאשר הגיע אביו של התובע, טענה, עזרה לו למלא את הטופס ואף כתבה את ההערות המצוינות על גבי הטופס שהוגש וסומן נ/1.

כאשר נשאלה מתי הודיע התובע שהוא מעוניין להפסיק ללמוד השיבה כי היה זה אחיו שהודיע לה לאחר המפגש השני או השלישי, כי היא אינה זוכרת במדויק מתי זה היה וכי מטופס הנוכחות עולה כי הוא נכח ב 3 מתוך 4 מפגשים שהתקיימו, אך על אף דברים אלו ציינה בהערות בטופס כי הוא נכח רק בשניים. כאשר נשאלה מדוע ציינה רק שני מפגשים בהם נכח, והאם כוונת הדברים היא כי נוכחות במפגש ההיכרות לא נספרה על ידה השיבה כי היא אינה יודעת לומר, וכי מכל מקום המפגש הראשון אינו מפגש היכרות כי אם מפגש מבוא לקורס, ונרשם ביומן ככל המפגשים.