ת"ק 17962-07-16 קפלון נ' קיו.איי.אס. ישראל בע"מ

לפניי תביעה שהוגשה לבית המשפט לתביעות קטנות, זאת בגין נזק כספי ועוגמת נפש שנגרמו לתובעים, לטענתם, עקב כך שהנתבעת מיאנה לאפשר את עלייתם לטיסה לסנט פטרבורג.

על-פי מצוות תקנה 15 לתקנות שיפוט בתביעות קטנות (סדרי דין), התשל"ז-1976, יש לנמק פסק-דין בהליך מסוג זה באופן תמציתי; וכך אעשה.

מטענות הצדדים עולה, כי התובעים (ובנות זוגם) רכשו כרטיסים לטיסה בחברת התעופה Airlines Russia, שתוכננה להמריא מישראל לסנט פטרבורג ביום 11.5.2016 שעה 13:45. הנתבעת היא חברה העוסקת במתן שירותי קרקע לטיסות בינלאומיות בנמל התעופה בן-גוריון, בין היתר לחברת התעופה הנ"ל. אין מחלוקת, כי התובעים הגיעו לדלפק הצ'ק אין, שבו ישבה נציגת הנתבעת, בשעה 13:10, קרי: 35 דקות לפני שעת ההמראה המתוכננת. העיכוב בהגעתם לדלפק, כך הם טוענים, נבע משריפה שפרצה באותו יום בנמל התעופה, אשר גרמה לעיכובים ניכרים (יודגש, כי הנתבעת אינה מכחישה את קרות השריפה ואת העיכובים שנגרמו כתוצאה מכך, עם זאת היא מדגישה כי התובעים הם הנוסעים האחרונים שהגיעו לדלפק, והיחידים שלא עלו לטיסה). כאמור, בסופו של דבר התובעים לא הורשו לעלות על המטוס, ועל כך הם מלינים בתביעה שלפניי.

לאחר שעיינתי בחומר שהונח לפניי ובחנתי את טענות הצדדים, אין בידי לקבל את התביעה.

כאמור, אין מחלוקת כי התובעים הגיעו לדלפק הצ'ק אין כ- 35 דקות לפני שעת ההמראה המתוכננת. הנתבעת טוענת, ולא מצאתי כי התובעים גורסים אחרת, כי מדובר בהגעה לאחר המועד האחרון המותר על-פי ההסכמים והכללים החלים בכגון דא. ודוק: לא נעלמה מעיני הטענה של התובעים, כי הייתה לאיחור סיבה – השריפה שפרצה בטרמינל – אולם בה-בעת, אין להתעלם מכך שמבחינת הנתבעת, כספק שירותי הקרקע של חברת התעופה, ישנם נהלים ודרישות שלהם היא מחויבת ואשר בהתאם להם היא פועלת (לרבות הכללים בכל הנוגע לפרק הזמן לפני שעת הטיסה שבו היא רשאית לאפשר קליטה של נוסעים – כללים שהגיונם ותכליותיהם בצדם).

מכל מקום, בענייננו, מסתבר כי חרף ההגעה המאוחרת של התובעים לדלפק הצ'ק אין, הרי שנציגת הנתבעת לא מיאנה לטפל בהם, אדרבא, היא הנפיקה להם כרטיסי טיסה. התובעים טוענים, כי התנהלותה של הנציגה התאפיינה ביחס מתנשא, ומלינים על כך שאמרה כי היא "עושה להם טובה". אולם, טענות אלה, המשקפות תחושה סובייקטיבית של התובעים, אינן בעלות נפקות משפטית מבוררת בענייננו, ומעבר לכך, בשים לב לטענתה של העדה מטעם הנתבעת, כי התובעים הגיעו אחרונים לדלפק, לאחר השעה המותרת ולאחר שהיא כבר "סגרה את הטיסה", הרי שדבריה כי היא פועלת לפנים משורת הדין ("עושה טובה") אינם מנותקים מהמציאות.

על כל פנים, השאלה המרכזית היא מדוע בסופו של דבר לא התאפשר לתובעים לעלות לטיסה? ובכן, בכתב התביעה טענו התובעים בתמצית כי "תוך כדי כרטוס התפתח ויכוח לא משמעותי ביננו לבין דיילת הקרקע" וכי אז הדיילת, בלי שום סיבה, קרעה את הכרטיסים והשליכה אותם. לעומת זאת, הנתבעת טוענת כי הייתה זו התנהלותם של התובעים שמנעה את עלייתם למטוס, ובפרט: התעקשותם שלא לשבת במפוזר אלא בדבוקה אחת, דבר שלא התאפשר משום שהם הגיעו אחרונים לדלפק וקיבלו את המקומות היחידים שנותרו פנויים; סירובם לשוב לבידוק הביטחוני, לאחר שנמצא כי אחת המזוודות לא נבדקה על-ידי המאבטחים; והתנהגותם התוקפנית והמאיימת, לאחר שלא קיבלו את שדרשו.

אין בידי לקבל את גרסתם של התובעים, כפי שנטענה בכתב התביעה וכפי שעלתה גם בטענותיהם בדיון, אשר לפיה התפתח ויכוח "לא משמעותי" וכי כל שצריך היה זה "לקחת כרטיסים וללכת". אני מקבל את עדותה של העדה מטעם הנתבעת, שהותירה רושם מהימן ומתיישבת גם עם ההיגיון, כי היא לא סירבה סתם-כך למסור כרטיסים שזה עתה הנפיקה, אלא שנוצר מצב בו התובעים לא השלימו עם כך שמקומות הישיבה לא היו צמודים זה לזה, ולא פעלו על-פי הנחיות הדיילת בכל הנוגע לבידוק הביטחוני של אחת המזוודות. יצוין, כי התובעים בדיון לא הכחישו שהתלוננו על מקומות הישיבה ושפרץ ויכוח, וכמו כן אין מחלוקת כי הוזמנה משטרה למקום (על-ידי דיילת אחרת), מה שמצביע לכאורה על התלהטות יצרים.

יודגש: יש להניח כי כל אחד מהמעורבים חווה את האירוע מנקודת מבטו, ואיני רואה צורך לקבוע ממצאים לגבי טענות בעניין נקיטת אלימות ואיומים. הנקודה המרכזית לשיטתי היא כי משעה שהנתבעת נאותה לקבל את התובעים ולהנפיק כרטיסי טיסה חרף האיחור בהגעתם לדלפק – והדבר מעיד על רצון ליתן שירות ומן הסתם גם על התחשבות במצב שנוצר עקב השריפה – הרי שהתובעים מצדם נדרשו לקבל ללא דיחוי את הכרטיסים כפי שהונפקו ולפעול בהתאם לכל הנחיותיה של הדיילת – הנחיות שלא מצאתי בהם פסול או אי-סבירות בנסיבות – וזאת בלי להערים קשיים ובלי ליצור עיכוב נוסף. לא שוכנעתי כי כך פעלו התובעים, ובמצב דברים זה, אין בידי לקבוע כי קמה להם עילת תביעה נגד הנתבעת.